גדולי ההוגים היהודים, מרבי עקיבא ועד הרב קוק

אלפיים שנות מחשבה יהודית נאחזות בשלשלת אחת של חכמים, המשיבים זה לזה, חולקים זה על זה וממשיכים זה את זה. לפניכם סקירה כרונולוגית של הגדולים שבהם, מרבי עקיבא ועד הרב קוק: מה כתב כל אחד מהם, מה חידש, וכיצד הרב רפאל בניזרי מעמיד אותם בדיאלוג זה עם זה בשיעוריו.

גדולי ההוגים היהודים אינם גלריה של דיוקנאות בודדים, אלא שלשלת. פרקי אבות נפתחים בתמונה זו: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (אבות א, א). כל חכם מקבל, מפרש, דן במה שקיבל, ואחר כך מוסר אותו הלאה מועשר. רבי עקיבא פותח את התורה שבעל פה כפי שאנו מכירים אותה, רב סעדיה גאון מעניק לה לשון פילוסופית, רש"י הופך אותה לנגישה לכול, הרמב"ם מסדר אותה, הרמב"ן מעמיק בה, המהר"ל והרמח"ל חושפים את מבנהּ הפנימי, הבעל שם טוב מוציא ממנה שירה, והרב קוק קושר אותה לשיבת ישראל לארצו.

מאמר זה הולך לפי סדר הזמנים. לכל חכם הוא מביא את שנותיו, את חיבוריו העיקריים ואת רעיונו המרכזי. הוא מראה גם כיצד הרב רפאל בניזרי מצטט אותם בפועל בשיעוריו: לעולם לא כסמכויות המועמדות זו לצד זו, אלא תמיד כקולות המשיבים זה לזה.

שלשלת חיה, לא מוזיאון

לפני שנעבור על פני הדורות, יש להבין מה מבינה המסורת היהודית ב"הוגה". אין מדובר בפילוסוף המייסד שיטה יש מאין. החכם היהודי יוצא תמיד מטקסט שקיבל, התורה שבכתב, וממסורת של פרשנות, התורה שבעל פה. גאוניותו היא בכך שהוא מדובב את הטקסט הזה עבור דורו.

הרב בניזרי מדגיש נקודה זו בשיעור המבוא שלו לפרקי אבות. התנאים, חכמי המשנה, "אינם אלא חוליה בשלשלת הזאת, ואנו ממשיכים אותה": המסכת משתרעת ממשה ועד ימינו, והיא טרם הסתיימה. התורה שבכתב, הוא מסביר, קפואה; ספרו את אותיותיה. התורה שבעל פה, לעומתה, עדיין בתנועה. הוא קושר את המילה "תורה" לשורש הרה, הנאמר על אישה מעוברת: התורה נמצאת "בהיריון מתמיד", זרע שעליו להתפתח.

בשיעור על בראשית רבה מ' הוא מתאר את תולדות המחשבה היהודית כרצף של שכבות זו על גבי זו. מחזור התורה שבכתב מתפתח בתורה שבעל פה, התורה שבעל פה מועמקת בזוהר, ואחר כך באים חידושי הרבנים, רש"י, התוספות וכל הבאים אחריהם, ואחר כך ימי הביניים, הרנסנס, תקופתנו. "כל אחת מגלה את אורה שלה לפי זמנה." ברוח זו אפשר לקרוא את השמות הגדולים שלהלן.

חכמי המשנה והתלמוד (המאות הא'–הה')

הלל ושמאי: שתי אסכולות במחלוקת לשם שמים

בשלהי ימי הבית השני שולטים שני חכמים: הלל הזקן, שעלה מבבל, ושמאי. בית מדרשם, בית הלל ובית שמאי, חלוקים במאות הלכות. התלמוד מספר שיצאה בת קול ואמרה: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים, והלכה כבית הלל" (עירובין יג ע"ב). הטעם שניתן הוא ענוותנותם של תלמידי הלל, שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם.

אל הלל בא אחד שביקש להתגייר ללמדו את כל התורה "על רגל אחת". תשובתו: "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור" (שבת לא ע"א).

הרב בניזרי חוזר למאבקים אלה בפרקי אבות: שלושת עמודי העולם. כל תמורה גדולה בתולדות ישראל, הוא מסביר, מלווה בזרמים יריבים: פרושים, צדוקים, קנאים, ובתי מדרש גדולים כמו אלה של הלל ושמאי. צריך אמנם להכריע בהלכה למעשה. אבל, מזהיר הרב, אסור "לעולם לזלזל בדעת האחר או לדחות אותה כקיצונית או כמופרזת בלי שבחנו אותה מכמה צדדים". משום כך המשנה מביאה הלכה ואת היפוכה.

רבן יוחנן בן זכאי: להציל את התורה כשהמקדש נופל

בזמן המצור על ירושלים, בשנת 70 לספירה, רבן יוחנן בן זכאי מוציא את עצמו מן העיר בארון מתים ומשיג מן המצביא הרומי אספסיאנוס את "יבנה וחכמיה" (גיטין נו ע"ב). מעשה זה הוא מן המכריעים ביותר בתולדות ישראל. המקדש חרב, אבל הלימוד שורד. היהדות עוברת מן המקדש אל בית המדרש, וביבנה מתחילה התורה שבעל פה להיות מסודרת.

רבי עקיבא: משה של התורה שבעל פה

רבי עקיבא בן יוסף (בערך 50 – בערך 135) הוא כנראה הדמות הכבירה ביותר של התקופה. לפי המסורת היה רועה עם הארץ עד גיל ארבעים, ונעשה רבם של אלפי תלמידים. כמעט כל המשנה נובעת מתורתו, דרך תלמידיו רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע. הוא תמך במרד בר כוכבא ברומא ומת על קידוש השם, מעונה בידי הרומאים, כשהוא קורא קריאת שמע (ברכות סא ע"ב).

התלמוד מספר מעשה מסחרר (מנחות כט ע"ב). משה עולה למרום ומוצא את הקב"ה קושר כתרים לאותיות התורה. הוא שואל לשם מה. הקב"ה משיב לו שאדם אחד עתיד לבוא, לאחר כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. משה יושב בשיעורו ואינו מבין, ותשש כוחו, עד שתלמיד שואל מניין לו הדבר, ורבי עקיבא משיב: "הלכה למשה מסיני."

הרב בניזרי הקדיש דברים יפים לחכם זה. בל"ג בעומר: המדורות ואורו של הזוהר הוא חוזר לסיפור הזה: למשה יש התורה שבכתב, ועקיבא יפתח את התורה שבעל פה, "זו הנמדדת לפי כל השגה". הוא מוסיף רעיון נוקב. לדבריו, רבי עקיבא הגיע לשער החמישים, שמשה עצמו לא הגיע אליו. הוא יכול היה לכך משום שהיה בן גרים: הגר מגיע לדרגה שהלידה אינה מעניקה. בתשעה באב: חורבן הבית הראשון הוא מסכם: "רבי עקיבא הוא המקבילה של משה בתורה שבעל פה." אם יכול היה לאהוב את ה' "בכל נפשו", גם ברגע מותו, הרי זה משום שהמוות לא היה בעיניו סוף, אלא, כדברי המהר"ל מפראג, העדר המכין דבר אחר.

אותו שיעור של ל"ג בעומר חוזר לטרגדיה של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, שמתו בין פסח לשבועות "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות סב ע"ב). הרב רואה בכך לקח לכל למדן: הגאווה של התלמיד חכם, המלומד שמתחיל לדבר מרחוק אל איש העם, ולא הבורות, היא שהחריבה את בית המדרש. הוא מרחיב על תקופה זו גם בחודש העומר: לספור כדי להיספר.

לבסוף הותיר רבי עקיבא מאמר מפורסם: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה." חברו בן עזאי מעמיד מולו פסוק אחר: "זה ספר תולדות אדם… בדמות אלוקים עשה אותו" (בראשית רבה כד, ז). הרב מנתח מחלוקת זו בבראשית: יסודות האדם ובפרקי אבות: המצווה לפי בן עזאי. בשלושת האבות: העימותים שלהם הוא מאיר את ה"כמוך": באהבת הרֵעַ אתה מממש את עצמך; בלי הפתיחות הזאת, האדם נשאר "כלוא באגו שלו".

רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה הנשיא והתלמוד

בין תלמידי רבי עקיבא תופס רבי שמעון בר יוחאי מקום מיוחד. המסורת מייחסת לו את תורת הזוהר, ספר הקבלה הגדול, ול"ג בעומר הוא יום ההילולא שלו, יום פטירתו שחוגגים אותו במקום להתאבל. לדברי הרב בניזרי, רבי שמעון "ירש את הלמדנות ופתח דבר אחר": אחרי תורה של דין, הוא מביא את הרחמים, והזוהר הוא תורה של התחדשות. ההלכה פסוקה; הסוד מתחדש בכל יום.

בסביבות שנת 200 רבי יהודה הנשיא, המכונה פשוט "רבי", עורך את המשנה, בששה סדרים. הדורות הבאים, האמוראים, דנים בה בארץ ישראל ובבבל. מכאן יוצאים שני תלמודים: הירושלמי, והבבלי, שנחתם בסביבות שנת 500 בידי רב אשי ורבינא. התלמוד הבבלי יהיה ליסוד כל הלימוד היהודי. הרב מציג את מבנה ששת סדרי המשנה ואת מקומה של מסכת אבות, לקראת סוף סדר נזיקין, בשיעורו הראשון על פרקי אבות.

רב סעדיה גאון (882 – 942): המחשבה היהודית נכנסת לדיאלוג עם הפילוסופיה

אחרי התלמוד נפתחת תקופת הגאונים, ראשי הישיבות הגדולות בבבל, סורא ופומבדיתא. המפורסם שבהם הוא רב סעדיה בן יוסף, יליד מצרים, שנתמנה לגאון סורא בשנת 928. הוא תרגם את התורה לערבית, חיבר את אחד הסידורים המאורגנים הראשונים, נאבק בקראים הדוחים את התורה שבעל פה, וכתב את החיבור הגדול הראשון של הפילוסופיה היהודית: ספר האמונות והדעות (אמונות ודעות). השקפתו: השכל וההתגלות אינם סותרים זה את זה, וההתגלות מאפשרת להגיע מהר יותר אל מה שהשכל היה מגלה בכוחות עצמו.

ממנו בא משפט שהרב בניזרי מצטט בשיעורו שבועות: מגילת רות ומידת החסד: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (אמונות ודעות, מאמר ג). הרב לומד מכך שהתורה אינה תוספת דתית שלומדים אם רוצים: היא "עצם מהותה של זהותנו". בפרקי אבות: קניין התורה לקראת שבועות הוא מציין גם מחלוקת בין רב סעדיה גאון לרמב"ם בעניין שבע מצוות בני נח. לדעת רב סעדיה, הן נתגלו לנח ונשמרו מאז. לדעת הרמב"ם, ברית חדשה נכרתה בסיני, והיא מחייבת מעתה את כל העמים. הרב מסיק מכך ש"כתר תורה" אינו יכול להינשא בלי לשתף בו את האומות.

רש"י (1040 – 1105): רבם של כל התלמידים

רבי שלמה יצחקי, רש"י, חי בטרואה שבחבל שמפאן. הוא מתפרנס מכרמיו ועומד בראש בית מדרש. הוא כותב פירוש על כמעט כל המקרא ועל כמעט כל התלמוד הבבלי. כוחו בבהירותו: במילים ספורות הוא משיב על השאלה שהקורא שואל את עצמו, לעתים קרובות עוד לפני שניסח אותה. שום טקסט יהודי לא נלמד כל כך הרבה אחרי המקרא עצמו: מזה מאות שנים לומד הילד תורה "עם רש"י". נכדיו, הרשב"ם ורבנו תם, מייסדים את אסכולת בעלי התוספות, שהגהותיהם מקיפות כל דף בתלמוד.

הרב בניזרי מצטט את רש"י על כל צעד ושעל. בבראשית רבה ל"ט, חלק שישי: "גוי גדול" הוא יוצא מפירושו הראשון של רש"י על "בראשית" (בראשית א, א): אם התורה פותחת בבריאה ולא במצווה הראשונה, הרי זה כדי לקבוע שבורא העולם נותן את הארץ לאשר ישר בעיניו. הרב לומד מכך שבסדר הסיפור, ארץ ישראל קודמת לעם ולתורתו. בוישב: מורשת האבות הוא חוזר להערת רש"י על יעקב שביקש "לישב בשלווה" (בראשית לז, ב): צדיק לעולם אינו יכול לפרוש לגמלאות. בוירא: ההבטחות לאברהם (חלק ב') הוא נסמך על "נכדו של רש"י", הרשב"ם, היחיד הרואה בברית אברהם עם אבימלך סכנה לזרעו.

פרט אישי, שהוזכר כבדרך אגב בסוף שיעור על נח: שלוש הבריאות של האדם, אומר הרבה. הרב מסביר שבשנה הבאה ימשיך מן המקום שבו עצר, משום שכך למד רש"י, בכל שבת, עם מורו עמנואל לוינס. השלשלת עוברת כאן דרך הרב עצמו.

רבי יהודה הלוי (בערך 1075 – 1141): משורר ציון

רופא ומשורר בתור הזהב של יהדות ספרד, רבי יהודה הלוי הוא מחברם של השירים העבריים היפים ביותר של ימי הביניים, ובהם "שירי ציון": "ציון, הלא תשאלי לשלום אסירייך". ספר מחשבתו, הכוזרי, מציג מלך כוזרי השואל פילוסוף, נוצרי, מוסלמי, ולבסוף חכם יהודי. כנגד הפילוסופים טוען יהודה הלוי שאמונת ישראל מושתתת על חוויה היסטורית, ההתגלות שחווה עם שלם בסיני, ולא על הוכחה. בסוף ימיו הוא עוזב את ספרד ועולה לארץ ישראל; הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן, בסביבות 1141.

דימוי אחד מן הכוזרי נעשה מפורסם: ישראל באומות "כלב באברים" (כוזרי ב, לו). הרב בניזרי חוזר אליו בבראשית רבה ל"ט, חלק ה': אנחנו "הלב הפועם של האנושות", ולכן שולח הקב"ה את יונה להטיף בנינוה. אנו אחראים לאנושות כולה, אבל מתוך נקודת העיגון שלנו. בפורים: החג שנולד בגלות הוא מביא את אזהרתו מפני פיתוי היופי שפורשות התרבויות האחרות, בלי להתבונן במה שהוא מסתיר. ובאלול: חשבון השנה הוא מזכיר את הקריאה שהציב רבי יהודה הלוי בסליחות, תפילות הבקשה על מחילה: "ישן, אל תרדם בשנתך".

הרמב"ם, רבי משה בן מימון (1138 – 1204): האדריכל

רבי משה בן מימון נולד בקורדובה בשנת 1138 (יש אומרים 1135). בגלל רדיפות המווחדון הוא עובר דרך פאס וארץ ישראל, ולבסוף משתקע בפוסטאט, סמוך לקהיר, שם הוא נעשה רופא החצר. מפעלו עצום:

פירוש המשנה, שנכתב בערבית, עם הקדמותיו הגדולות: שמונה פרקים, חיבור מוסרי המשמש מבוא לפרקי אבות, ושלושה עשר עיקרי האמונה.
משנה תורה, או היד החזקה, בארבעה עשר ספרים: הקודקס השלם הראשון של כל ההלכה היהודית, כולל הלכות המקדש והמלוכה.
מורה נבוכים (במקורו הערבי: דלאלת אלחאירין), המיועד למי שהפילוסופיה מערערת את אמונתו: הוא עוסק בו בשמות האל, בנבואה, בהשגחה ובטעמי המצוות.

משנה תורה נפתח במילים: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון" (הלכות יסודי התורה א, א). בפורים: המלחמה בעמלק הרב בניזרי מקרב משפט זה להקדמת הרמח"ל, שנכתבה מאות שנים אחר כך, וקורא את שתיהן יחד כתשובה לשאלת משמעות החיים: לגלות את האלוקי הגנוז בתוכנו.

הרמב"ם הוא ההוגה שהרב מצטט לעתים הקרובות ביותר, וכמעט תמיד כדי לפתוח אותו. בפרקי אבות, חלק ראשון הוא מזכיר שהרמב"ם, בהקדמה לשמונה פרקים, אומר ששאב מחכמינו, אבל גם מן הפילוסופים, ואפילו מעמים אחרים. הוא אינו מציין את מקורותיו, "מטעמים חינוכיים", כדי שלא ישפטו רעיון לפי מוצאו. הרמב"ם עצמו אומר זאת בהקדמה זו: "שמע האמת ממי שאמרה". הרב רואה בכך את מה שעשה העם היהודי לאורך כל תולדותיו: לשלב את הארתם של העמים האחרים במה שקיבל. הוא מראה גם שהרמב"ם חצוי: בהקדמה למשנה הוא דווקא שומר את מסכת אבות למי שכבר הפנים את התורה.

במקומות אחרים נעזר הרב בחלקים נוספים של מפעל זה:

בתשעה באב: ספר איוב ובתשעה באב: ההתעלות על עצמנו הוא מציג את שלושת מקורות הרעה לפי הרמב"ם (מורה ג, יב): מה שנובע מן הטבע, מה שבני אדם גורמים זה לזה, ומה שאדם גורם לעצמו בשימוש לרעה בבחירתו החופשית.
בפסח: מהיכן מתחילים את ההגדה? הוא מציג את חטא אדם הראשון לפי הרמב"ם: הוא מתחיל במבט המופנה אל הפרי, בהתפתות למראית העין. משום כך, אומר הרב, הרמב"ם אינו מדבר על יצר אלא על השקפת עולם.
בפרקי אבות: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא הוא מראה שלדעת הרמב"ם המוסר נמצא גם לפני החוק וגם מעבר לו.

הרמב"ן, רבי משה בן נחמן (1194 – בערך 1270): עומקו של הטקסט

רבי משה בן נחמן, מג'ירונה שבקטלוניה, הוא בעת ובעונה אחת תלמודיסט, רופא ומקובל. פירושו לתורה דן לעתים קרובות בדברי רש"י והרמב"ם, ופותח רמזים ל"דרך האמת", הקבלה. בשנת 1263 הוא נאלץ להתווכח בפומבי בברצלונה מול מומר, לפני המלך חיימה הראשון מאראגון. הוא מתווכח בחירות רבה כל כך, עד שהוא נאלץ לברוח מספרד. בשנת 1267 הוא עולה לארץ ישראל ומקים מחדש את קהילת ירושלים ההרוסה; בית כנסת בעיר העתיקה נושא עד היום את שמו. לדעתו, ישיבת ארץ ישראל היא מצווה מן התורה.

הרב בניזרי אוהב להעמיד בדיאלוג את הרמב"ם והרמב"ן, משום שמחלוקותיהם מאירות את הטקסט:

הנבואה. לדעת הרמב"ם, ביקור המלאכים אצל אברהם התרחש במראה הנבואה (מורה ב, מב). הרמב"ן חולק עליו בחריפות בפירושו (בראשית יח, א): הדברים התרחשו כפי שהתורה מספרת אותם. הרב מציג מחלוקת זו בבראשית רבה ל"ט, חלק רביעי, ומציע דרך שלישית: השכינה מדברת "מתוך גרונו של האדם". בוירא: ההבטחות לאברהם הוא חוזר לעמדת הרמב"ם, שלפיה אי אפשר לדמות אדם אוכל עם מלאכים, והפעם מעמיד מולו את רבנו בחיי.
הלשון העברית. לדעת הרמב"ם, העברית נקראת "לשון הקודש" משום שאין בה מילים גסות (מורה ג, ח). לדעת הרמב"ן, זו הלשון שבה נגלה הקב"ה עצמו (פירושו לשמות ל, יג). מכאן גוזר הרב שתי קריאות בתולדות הלשון בנח: מגדל בבל.
המוסר שמעבר לחוק. על הפסוק "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח) מסביר הרמב"ן שהתורה לא יכלה לצוות על הכול, והיא משאירה לאדם חלק של גילוי. הרב משתמש בכך בפרקי אבות: שלשלת המסורה כדי להראות שהמוסר הוא ה"מעבר" של התורה.
הגלות. בוישלח: כיצד נמנעים מן העימות עם עשו הוא עוקב אחר שלוש הדרכים של יעקב מול אחיו, דורון, תפילה ומלחמה (שמנה רש"י על בראשית לב, ט), ומדגיש את מה שהרמב"ן מוסיף על השלישית: השאלה האמיתית אינה כיצד לעשות מלחמה, אלא כיצד להימנע ממנה.

מצפת ועד פראג: האר"י והמהר"ל (המאה הט"ז)

האר"י וקבלת צפת

לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 מתכנסים חכמים גדולים בצפת שבגליל. רבי יוסף קארו מחבר שם את השולחן ערוך, ספר ההלכה שעדיין מחייב. רבי יצחק לוריא (1534 – 1572), האר"י ז"ל, מלמד שם במשך שנתיים בלבד קריאה חדשה בזוהר, שמסר תלמידו רבי חיים ויטאל: צמצום האור האלוקי, "שבירת הכלים", והתיקון, תיקון העולם המוטל על האדם.

הרב בניזרי מצטט את האר"י פעמים אחדות. בפסח: מהיכן מתחילים את ההגדה? הוא מזכיר שבעקבותיו מוגדרת מצרים כמקור כל הטומאות, ולכן כדגם של כל הגלויות. בויחי: כלי המשפחה הוא מביא שהאר"י היה אומר שבשנת הצהריים של שבת הוא מקבל גילויים שלא היו לו בשאר ימות השבוע. ובפרקי אבות: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא הוא מביא את תורת האר"י שלפיה כל אחד זוכה בסופו של דבר לחלקו בעולם הבא, יש במישרין ויש לאחר תהפוכות רבות.

המהר"ל מפראג (בערך 1520 – 1609)

רבי יהודה ליווא בן בצלאל, המהר"ל, הוא רבה הראשי של פראג. אגדת הגולם עשתה אותו למפורסם, אבל מפעלו שווה הרבה יותר: גור אריה (על פירוש רש"י), גבורות ה' (על יציאת מצרים), תפארת ישראל (על התורה), נצח ישראל (על הגלות והגאולה), דרך חיים (על פרקי אבות), באר הגולה (על האגדות הקשות שבתלמוד). המהר"ל מחפש את המבנה הפנימי של הדברים: מדוע מספר זה, סדר זה, חג זה. בלי לדבר בלשון הקבלה, הוא מוסר את עומקה בלשון מחשבה נגישה.

זהו אחד החכמים הנוכחים ביותר בשיעורי הרב בניזרי:

בחירת ישראל. בפסח: פה־סח, הפה המדבר הרב מביא שלפי המהר"ל בחירת ישראל אינה תלויה בזכות: אברהם הוא גם אביו של ישמעאל, ויצחק אביו של עשו. זכותו של ישראל היא שקיבל על עצמו את המשא הזה.
שבועות. בפרקי אבות: קניין התורה לקראת שבועות הוא מסביר עם המהר"ל מדוע התורה אינה קוראת לשבועות "יום מתן תורה": הקבלה בסיני הייתה בה מידה של כפייה (ההר שנכפה עליהם "כגיגית", שבת פח ע"א). לכן החג נקרא יום הביכורים, היום שבו האדם נותן את מיטבו.
הלימוד כמאבק. בפרקי אבות: יהי ביתך פתוח לרווחה, על המאמר "הוי מתאבק בעפר רגליהם" (אבות א, ד), הוא מביא את קריאת המהר"ל: המילה רומזת למאבק, מאבק. "איננו חייבים לומר אמן על כל תורה." התורה מעצבת את האישיות בחיכוך הרעיונות.
סוכת דוד. בסוכות: מכיפור אל סוכת השלום הוא מביא את שאלת המהר"ל: מדוע אומרים "סוכת דוד" ולא "בית דוד"? בית שנהרס נבנה מחדש באופן אחר; סוכה שנפלה מוקמת מחדש כפי שהייתה.
החורבן. בתשעה באב: שורש החורבן הוא מסביר עם המהר"ל את המום שהטיל בר קמצא בבהמה שנשלחה, בשפה ובעין: העין היא החכמה, השפה היא הדיבור. בעשרה בטבת: הצום הפותח את החורבן הוא מביא שהמהר"ל רואה ביום זה את שורש הגלות כולה.

המאה הי"ח: שלוש דרכים אל הפנימיות

האור החיים והרמח"ל

רבי חיים בן עטר (1696 – 1743), יליד סאלה שבמרוקו שנפטר בירושלים, הוא מחבר אור החיים, פירוש לתורה הנערץ הן במרוקו הן בעולם החסידי. הרב מצטט אותו בחיי שרה: משפחת אברהם: העולם נראה כמתדרדר מבחוץ, אבל הקדושה אינה נשברת, ומעשי הקדושה מצטברים מדור לדור.

רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל (1707 – בערך 1746), נולד בפדובה שבאיטליה. משורר ומקובל, שנחשד בעיני רבני דורו, הוא סיים את חייו בארץ ישראל. ספרו מסילת ישרים נעשה לספר היסוד של חיי המוסר היהודיים. הוא הולך בעקבות מדרגות הברייתא של רבי פנחס בן יאיר (עבודה זרה כ ע"ב): הזהירות, הזריזות, הנקיות, הפרישות, הטהרה, החסידות, הענווה, יראת החטא, עד הקדושה. ממנו גם דרך ה', הצגה שיטתית של האמונה.

הרב בניזרי נסמך עליו בשלושה אופנים. בפסח: פה־סח, הפה המדבר הוא מציין שהרמח"ל עושה את הקדושה לתכליתו של מסלול בן עשר מדרגות של מידות. השכלים שונים, אומר הרב, אבל המידות אינן יודעות משקל ומידה: בהן כל בני האדם שווים. בפורים: המלחמה בעמלק הוא מצטט את הקדמת הספר: יסוד הכול הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו. בפרקי אבות: שלשלת המסורה הוא חוזר לאמת המידה שלו לאהבה: בן אמיתי אינו מחכה שאביו יביע משאלה, אלא מקדים אותו.

הבעל שם טוב (בערך 1698 – 1760) והחסידות

רבי ישראל בן אליעזר, הבעל שם טוב, נולד בפודוליה, באוקראינה של היום. הוא לא כתב שום ספר; תורותיו נמסרו בידי תלמידיו, ובהם המגיד ממזריטש. הוא מייסד את החסידות, המשיבה לאנשים הפשוטים את שמחת עבודת ה': הקב"ה נוכח בכל מקום, התפילה הכנה והשמחה חשובות לא פחות מן הלמדנות, והצדיק מנהיג את עדתו. נין נינו, רבי נחמן מברסלב (1772 – 1810), מותיר אחריו את ליקוטי מוהר"ן ומעשיות עמוקות ביותר.

הרב מצטט את הבעל שם טוב בקטעים המלמדים הרבה על מחשבתו שלו. בפרקי אבות, חלק ראשון הוא מביא את תפילתו: הושע את עמך, ואם תשפוט שאינו ראוי לכך, הושע את שאר האומות, כי בגאולתן נדע את גאולתנו. אין אפוא משיבים על שנאה בשנאה. בפרקי אבות, חלק חמישי: לעבוד שלא על מנת לקבל פרס הוא מספר את מעשה האתרוג. בערב סוכות אין הבעל שם טוב מוצא אתרוג; אדם אחד מסכים למסור לו את שלו תמורת חלקו בעולם הבא. הוא מסכים, ורוקד באותו יום בשמחה גדולה מאי פעם: סוף סוף יש בידו הוכחה שאינו עובד את ה' על מנת לקבל פרס. בלך לך: לוט, שכננו הוא מצטט גם את פירושו לפסוק "גם את זה לעומת זה עשה האלוקים" (קהלת ז, יד).

מרבי נחמן מספר הרב בנח: המתירנות את מעשה המנורה. בן חוזר מן הגלות ואומר שלמד לעשות מנורה. איש אינו אוהב את מלאכתו, והוא אומר שהוא מאושר: הוא רצה להראות שלכל אחד יש אור משלו. בתשעה באב: ספר איוב הוא מביא גם את פירושו ל"צדיק ורע לו": צדיק שאינו מתחדש וחי עדיין בעבר.

הגאון מווילנה (1720 – 1797)

רבי אליהו מווילנה, הגאון, לא נשא שום משרה רשמית. הוא למד יומם ולילה ושלט בכל התורה, שבכתב ושבעל פה, עד הקבלה, הדקדוק ומדעי זמנו. הגהותיו מתקנות את נוסח התלמוד, ופירושיו מקיפים את השולחן ערוך, המקרא והזוהר. הוא התנגד בתוקף לחסידות המתהווה. תלמידיו, ובהם רבי חיים מוולוז'ין, מייסד ישיבת וולוז'ין הגדולה, נושאים את מורשתו, ומקצתם עולים להשתקע בארץ ישראל.

הרב בניזרי מצטט אותו בשני שיעורים. בתשעה באב: חורבן הבית הראשון, בעניין האותיות שב"אין להן בן זוג" באלף־בית, הוא מביא פירוש של הגאון הקושר אותן לפסוק משיר השירים: "כולך יפה רעיתי ומום אין בך." בחנוכה: חינוך מחדש של הזהות היהודית הוא מצטט את הערתו על נוסח הברכה, להדליק נר חנוכה, וקורא בה את דימוי המים החיים של נהר, המנוגד למחשבה הקובעת גבולות ומניחה למים לעמוד.

המאות הי"ט והכ': מענה למודרנה

הרב שמשון רפאל הירש (1808 – 1888)

יליד המבורג, רבה של הקהילה האורתודוקסית בפרנקפורט, הרב הירש משיב לאמנציפציה של יהודי גרמניה ולתנועת הרפורמה. סיסמתו: תורה עם דרך ארץ, התורה בחיבור עם ההשכלה הכללית ועם החיים בחברה. חיבוריו: אגרות צפון (תשע עשרה אגרות על היהדות), חורב (הצגת המצוות ומשמעותן) ופירוש גדול לתורה, הקשוב לשורשי המילים העבריות. בנח: המתירנות הרב בניזרי מביא את הגדרתו לחן, החן שמצא נח: מעלה יוצאת דופן, הניתנת לאדם, העולה על תכונותיו שלו. מן המילה חן נגזרה גם המילה חינם.

הרב קוק (1865 – 1935)

רבי אברהם יצחק הכהן קוק נולד בלטביה. הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1904 כרבה של יפו, נעשה רבה של ירושלים, ובשנת 1921 הרב הראשי האשכנזי הראשון לארץ ישראל. בשיבת ציון, גם כשהיא מובלת בידי חלוצים רחוקים מן המצוות, הוא רואה שלב בגאולה, ובכל יהודי ניצוץ של קדושה. הוא ייסד את ישיבת מרכז הרב. חיבוריו: אורות, אורות התשובה, אורות הקודש, והפירוש לסידור עולת ראיה.

הרב בניזרי מצטט את הרב קוק פעמים אחדות, ותמיד בשאלות של זהות:

בבראשית רבה ל"ט, חלק שישי: לדברי הרב קוק, "במקורן כל הנשמות הן ישראל". אדם שנברא בצלם אלוקים היה דיוקנה של האנושות כולה. בירידתו אל המציאות, הצלם מאבד מממשותו. הרב מסיק מכך שישראל נמצא "בהתהוות מתמדת", ולעולם אינו דבר מוגמר.
בפקודי: המשכן הפנימי: הרב קוק היה אומר שספר ויקרא הוא "תורת הבית", אורח החיים בבית, וספר במדבר הוא תורת הדרך, כללי ההתנהגות בגלות. ההלכה, מדייק הרב, נשארת זהה בשני המקרים.
בפרקי אבות: שלשלת המסורה ובתשעה באב: מגילת איכה הוא מביא את הרעיון שהתורה, ארץ ישראל ועם ישראל הם אחדות אחת. המילה מורשה משמשת הן לתורה הן לארץ. אבל, הוא מוסיף, הרב קוק אומר זאת "רק דרך התורה עצמה".
בפרקי אבות: עשה לך רב וקנה לך חבר הוא מצטט את רעיונו שהייסורים הם לפעמים תרופות מרות אך מרפאות. ובכל זאת אין לחפש אותם.

ההוגים בני זמננו

המאה העשרים הצמיחה הוגים שחשבו מחדש את המסורת נוכח השואה, תקומת ישראל והפילוסופיה המודרנית. בצרפת, עמנואל לוינס (1906 – 1995), פילוסוף פני הזולת ומחבר קריאות תלמודיות, עמד בראש בית המדרש למורים "אקול נורמל איזראעליט אוריינטל" בפריז; הרב בניזרי מזכיר את לימוד רש"י שלמד עמו בכל שבת. אפשר להזכיר גם, בין רבים אחרים, את אנדרה נהר, את הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), את הרב יוסף דב סולובייצ'יק בארצות הברית או את הרב יהודה אשלג בארץ ישראל. כל אחד מהם, בדרכו, ממשיך את השלשלת שנפתחה ביבנה.

מה מלמד הרב רפאל בניזרי: לקרוא את החכמים יחד

מתוך כל השיעורים האלה מתגבשת דרך קריאה. הרב לעולם אינו מצטט חכם כדי לסגור שאלה. הוא מצטט שניים, לפעמים שלושה, ומניח למחלוקת לפעול. רמב"ם ורמב"ן על הנבואה או על הלשון, רב סעדיה גאון והרמב"ם על מצוות בני נח: המחלוקת אינה בעיה שיש לפתור, היא המקום שבו התורה נושמת.

הוא עצמו נותן את הטעם לכך בל"ג בעומר: הסוד, סודה של התורה, הוא הכינוס. מי שמכריע ומפריד תורה "אין לו אלא תורתו שלו"; תורת ה' היא זו המאגדת את כל הזרמים. בפרקי אבות: יהי ביתך פתוח לרווחה הוא חוזר עם המהר"ל לרעיון שהלימוד הוא מאבק, ומזהיר מפני "השובע": שיש לך שאלה ותשובה, ואתה מסתפק בתשובה זו כאילו יש לך הכול. אין קובעים גבולות לתורה ולדרך פירושה: תמיד יש, הוא אומר, "עוד מדרגה בפרשנות".

לבסוף יש אצלו השקפה החוצה את הדורות: כל חכם דיבב את התורה עבור זמנו, ועלינו לעשות זאת עבור זמננו. כל אחד מאיתנו, הוא חוזר ואומר, הוא אות או חלק מאות בתורה. קריאת גדולי ההוגים אינה אפוא תרגיל בלמדנות: היא לימוד מהם כיצד למצוא את חלקנו שלנו.

שאלות נפוצות

מי הוא ההוגה היהודי הגדול ביותר?

המסורת אומרת על הרמב"ם: "ממשה עד משה לא קם כמשה." אבל לשאלה אין באמת מובן במחשבה היהודית. רבי עקיבא הוא מקור התורה שבעל פה, רש"י רבם של כל התלמידים, הרמב"ם האדריכל של ההלכה והאמונה. כל חכם הוא חוליה, ואף אחד מהם אינו מובן בלי האחרים.

מה ההבדל בין הרמב"ם לרמב"ן?

אלה שני חכמים ספרדים, שביניהם כחצי מאה. הרמב"ם הוא רציונליסט המנהל דיאלוג עם הפילוסופיה האריסטוטלית ומקודד את כל ההלכה. הרמב"ן הוא תלמודיסט ומקובל; הוא מדגיש את מסתורין הטקסט ואת המציאות הפשוטה של הסיפורים. מחלוקותיהם, על הנבואה, על לשון הקודש או על טעמי המצוות, מזינות עד היום את הלימוד, והרב בניזרי מרבה להעמיד אותם בדיאלוג.

באיזה ספר להתחיל כדי להכיר את המחשבה היהודית?

פרקי אבות, הקצרים והנגישים, הם שער הכניסה הקלאסי: הרב בניזרי מקדיש להם סדרת שיעורים שלמה. אחר כך אפשר ללמוד את פרשת השבוע עם פירוש רש"י, ואחר כך את מסילת ישרים של הרמח"ל או את הכוזרי. להתמצאות בשיעורי האתר, ראו את העמוד מאיפה להתחיל.

מה מבדיל בין החסידות ל"מתנגדים"?

החסידות של הבעל שם טוב שמה את הדגש על השמחה, על התפילה ועל נוכחות ה' בכל דבר. מתנגדיה, המתנגדים, שהגאון מווילנה היה הדמות המרכזית שבהם, חששו שיזניחו את הלימוד ואת דקדוק ההלכה. עם הזמן התקרבו שני הזרמים במידה רבה, וכל אחד מהם מכיר היום בגדולתו של האחר.

מדוע תופס הרב קוק מקום מיוחד?

משום שהוא ההוגה הגדול הראשון שקרא את שיבת ישראל לארצו, בראשית המאה העשרים, כאירוע רוחני. הוא מכריז על אחדות התורה, הארץ והעם, ורואה בכל יהודי, גם ברחוק, ניצוץ של קדושה. הרב בניזרי שואב ממנו בעיקר את רעיון ישראל הנמצא "בהתהוות מתמדת".

האם ללמוד את החכמים האלה לבד או עם רב?

פרקי אבות אומרים זאת: "עשה לך רב וקנה לך חבר" (אבות א, ו). טקסטים אלה דחוסים, נכתבו לעתים קרובות בלשון טכנית, וכדאי ללמוד אותם עם מורה ובחברותא, בזוגות. הרב מרחיב על מאמר זה בפרקי אבות: עשה לך רב וקנה לך חבר.

להמשך הלימוד

הדרך הטובה ביותר לפגוש את החכמים האלה היא לשמוע אותם מפורשים. שיעורי הרב רפאל בניזרי מזמנים אותם בכל פרשה, בכל חג ובכל מאמר של פרקי אבות.

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.

גדולי ההוגים היהודים: מרבי עקיבא ועד הרב קוק