שאלות לשולחן השבת של פרשת חיי שרה
חוברת לימוד להדפסה: שאלה אחת בכל עמוד, תשובת הרב, מקורה, ולקח לדיון משפחתי.
פסוקים אחדים חותמים את הפרשה הקודמת בבשורה על לידה בענף המשפחה שנשאר בארם נהריים: לידתה של רבקה. השיעור יוצא מן הפסוקים הללו, השוליים לכאורה, ושואל מדוע מקפידה התורה למנות את קרובי אברהם דווקא ברגע שהיא עומדת לספר על מות שרה. הרב רפאל בניזרי קורא בהם את דרכיהם הנפרדות של שלושת בני תרח, את מקומו של אברהם אחרי אדם ונח, ואת הדרך שבה קדושה יכולה לנבוט בלב משפחה שאיבדה אותה. השאלה העמוקה היא שאלת ההמשכיות: כיצד עובר אידיאל מדור לדור בלי להפוך להעתקה.
הרב פותח בעיקרון שהאדם אינו מתמצה בחומר הגשמי שממנו הוא עשוי: האידיאל שהוא נושא שורד אחריו ואינו יודע מוות. מכאן הוא מבחין בין אברהם, שיוצא מן הכבשן, לבין אחיו הרן, שאינו יוצא ממנו, משום שחי מבחוץ והעתיק את סביבתו. חיים רוחניים אין מעתיקים — יוצרים אותם.
אחר כך חוזר השיעור אל אדם ואל נח, כדי לעמוד על החידוש שמביא אברהם, עוקב אחר שושלת נחור עד רבקה, מתעכב על הפסוק על השמש הזורחת בטרם תשקע רעותה, ומפתח את הרעיון שהקדושה מצטברת מתקופה לתקופה. הוא נחתם באבלה של שרה, באות הזעירה שבמילה המספרת שאברהם בכה עליה, ובמה שמלמד הקבר על תחיית המתים.
מה אומר השיעור
הכתוב מבשר על לידת רבקה מיד לאחר עקדת יצחק. לאברהם מוגד, כאילו לא ידע על כך קודם, שמלכה ילדה בנים. גם היא זכתה לנס של לידה בגיל תשעים, כמו שרה, וילדה חרף העקרות שפקדה את המשפחה הזאת. התורה מקפידה להזכיר את תרח, אבי אברהם ואבי נחור. אין זה ייחוס של מה בכך: זוהי הכנה למה שעתיד לבוא.
מה שאברהם מגלה — העולם אינו מוכן לשמוע. האמונה שהוא נושא אינה אמונה בבורא המצטמצם לתפקידו כבורא, אלא באל המתגלה דרך האדם, והכולל את כל האמונות ואת כל האלוהויות — הכתוב קורא לו "אלוקי האלוקים". שלושת האחים כולם סובלים מהופעתה של אמונה זו. ידוע מה נמשך ממאבקו של אברהם בעבודת האלילים של דורו. הוא עבר את הכבשן, ובכל זאת לא אבד.
חיים רוחניים אין מעתיקים — יוצרים אותם. אם אברהם שורד את הניסיון, הרי זה משום שהאדם אינו מתמצה בחומר הגשמי שממנו הוא עשוי: האידיאל שהוא נושא בקרבו שורד אחריו ולעולם אינו נידון למות. הרן, לעומתו, אינו חי מבפנים אלא מבחוץ. הרב מרחיב מיד: פעמים רבות אנו מעתיקים את סביבתנו, במעשה ובלימוד כאחד, ואיננו נותנים לנשמתנו הזדמנות להתבטא, ליצור, להוציא לאור את המהות המיוחדת לה. מהות זו היא שנחוצה להתפתחות העולם, והיא שנושאת את האדם.
לאדם הראשון היה תפקיד סביל, והוא לא עמד בציווי. היה עליו לעבוד את הגן ולשמרו. אדם חש צורך להועיל, ליצור, להבין בכוחות עצמו ולממש את עצמו בכוחות עצמו — אך לא שמר על ההוראות, וגורש מאותו עולם של שלמות. הרב אינו פוסל את השאיפה; הוא מציין שבאה שלא בעתה. יעברו עשרה דורות עד שיופיע דגם אחר.
נח נעשה שותף בברית, אך מסיים כאיש האדמה. הוא נקרא צדיק, יסוד העולם ויסוד האנושות; אין הוא מסתפק בקבלת החיים כפי שהם באים, אלא נעשה שותף בבניין העולם. בתוקף זה הוא חי בעולם מוקטן — התבה — ומנהל בה את חיי הכול בשעה שהמבול מכה את העולם כולו, ולאחר מכן הוא מעניק לעולם פנים חדשות, בברית שהקשת מעידה עליה. אך את שלושת בניו הוא מעצב באופן עצמאי כל כך, שאינו מצליח לאחד אותם לאחד, ורק מאוחר יותר הוא נוכח בכך. הרב מזכיר שהמפרשים חלוקים בו — יש הדנים אותו לכף זכות ויש שלא: הוא נתפס לגאווה על שניצל מן המבול, ונעשה איש האדמה, מי שנותן לאנושות את המחרשה.
אברהם, לעומתם, מגלה את הבורא דרך האדם. אין הוא מסתפק בחיים עם הבורא או בכריתת ברית עמו. לכן הוא נכנס עמו בשיח רציני על סדום, עד כדי שאלה אם שופט כל הארץ לא יעשה משפט. הוא מבקש להציל אנשים שהכתוב מכנה אותם רעים וחטאים. ובכל זאת ברואי שמים הם, ולכן יש למצוא דרך להצילם. תפילתו לא נענתה, אך חייו של אדם גדול צומחים משורשיהם.
תרח יוצא לכנען ונעצר באמצע הדרך. המעבר של המשפחה מארם נהריים אל ארץ כנען החל ביוזמתו, אך הם נעצרו בחרן. הרב נותן מילים לעצירה הזאת: נראה כמעט בלתי מתקבל על הדעת שמשפחה זעירה תאיר את האנושות כולה, ונראה סביר יותר להישאר קשור למעצמה גדולה, לציוויליזציה גדולה, ולהפיץ דרכה, בדרכי החינוך, מהפכה מבפנים. אלא שמי שלא עשו את הקפיצה עד כנען נידונו להיעלם בהתבוללות. התנועות הגדולות הללו הן שבלעו את האידיאלים של אברהם ושמו אותם לאין.
לבנים האחרים — מתנות; בגרעין — אין נוגעים. הכתוב אומר שאברהם נתן מתנות לבני הפילגשים. הם נוטלים מה שביכולתם ליטול, וזה לגיטימי, אך את הגרעין יש לשמור בטהרתו. להרפות ממנו פירושו להתנכר לו בוויתורים מצטברים, פה ושם. אברהם הוא שמקיים באמת את הציווי ללכת, וציווי זה מחייב שלא לדלל את מה שהוא מוסר.
שמשו של הממשיך זורחת בטרם תשקע שמשו של הצדיק. חז"ל מלמדים שבטרם ייפטר צדיק כבר נקבע מי שיבוא תחתיו, והמדרש מביא לכך דוגמאות רבות. הרב מציע שני הסברים. הראשון: המעשים החיוביים שאנו עושים אינם אובדים בטבע ואינם מועילים רק למי שלמענו נעשו — הם מפיצים את כוחם בבריאה כולה. כך הולידה הקדושה שנוצרה בעקדה, אי שם במשפחה רחוקה, בריה יוצאת דופן, מנוגדת לגמרי להשקפתם של כל בני ביתה.
המספר שתים עשרה חוזר בכל תולדה, ועמו יסוד שלושה עשר נשי. בין שנמנה את בני נחור, את בני ישמעאל או את בני יעקב, תמיד נמצא את המספר שתים עשרה, שעליו בנויים חודשי השנה והמרחב עצמו. ובכל פעם קיימת אפשרות של שלושה עשר, והוא נשי: אצל יעקב זו דינה. הרב מקרב את השלושה עשר הזה לחודש השלושה עשר, זה שמשיב את האיזון בין שנת הלבנה לשנת החמה. אין הוא עודף; הוא מה שמונע מן החשבון לסטות.
הנשי הוא שמונע מן האדם לברוח אל עולמות מיסטיים. הוא המלכות, הכלי האחרון בהשתלשלות; הוא שנותן לאדם יציבות וקושר אותו אל מציאות העולם הזה. הוא המחבר בין העולם הזה לעולם הבא. הרב מזכיר את התכלית המכוונת הכול: העולם נברא כדי לממש את השכינה בארץ, לתת קיום ממשי לאותה רוח שריחפה על פני המים. מעתה האדם הוא שיישא אותה, והחיבור הזה אינו מחזיק בלי הנשי.
העולם מתנוון רק למראית עין. אין לומר שהעולם הולך ומתנוון: הניוון הוא חיצוני בלבד, לא פנימי. הקדושה אינה מתפרקת; היא מצטברת יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, תקופה אחר תקופה. ככל שאנו מתקדמים במהלך אלפי השנים היא גדלה; רק הפונים ממנה מתפזרים ומתפוררים. כלפי חוץ אפשר לדבר על ירידת הדורות, אך בפנים יש עלייה, והתורה של לפני אלפיים שנה רק הלכה והתפתחה בדורותינו.
דווקא בלב הטומאה נובטים הגרים. ככל שהקדושה מתגלה, מופיעות קליפות המבקשות להכיל אותה, ואין מנוס מכך: זה מה שאירע בניסיון שעבר אברהם, שאורו הקים עליו את שאר הבריאה. אך העולם מגיע למבוי סתום, הוא נאלץ לשקול מחדש את דרכו, ובתוך הטומאה עצמה מתחילים לנבוט אלה שהופכים אותה לטהרה. הרב מתאר אותם ככוכבים אבודים ביקום שאינם אבודים באמת, שהרי הם מושבים. רבקה שייכת לסדר הזה: בית נחור אבד, בתואל נעשה ארמי אף שמוצאו עברי, ואימץ אמונות אחרות — אך היא נשארה טהורה.
רבקה יכלה להיות אם השנים עשר, ולא הייתה. תחילה היה צורך לפנות את עשו; אסור היה שיבוא יחד עם שנים עשר השבטים. עשו וישמעאל מתחברים זה לזה, והרב רואה בברית זו את הצורה השלילית של מה שהעם היה אמור להיות. לכן רבקה יוצרת עם יצחק את הזוג שבו מתחיל באמת ההמשך: היא מאמצת אותו לגמרי ומפקידה הכול בידיו.
האמת, ולא השלום, היא שהושלכה ארצה. בשעת בריאת האדם, אומר המדרש, הושלכה האמת ארצה; חז"ל שאלו מדוע לא השלום, שעליו אפשר היה לומר שיצמח מן האדמה. התשובה היא שהאמת כופה את עצמה מעצמה. בשלום אפשר לשחק, אפשר להעמיד פנים; באמת — לא. ברגע שהיא שבה ומופיעה, בני האדם מבחינים בטעותם, אין עוד דרך לשקר או לרמות, והם מתקנים את עצמם מעצמם.
לחיות בלי ארץ — פירושו לחיות כעקור. הארץ משרתת את האדם, אך יותר מכול היא מעניקה לו את תודעת העצמאות. לכן הציווי הראשון שמקבל אברהם הוא ציווי היציאה: לך לך, אל הארץ אשר אראך — והרב מבין זאת כ"אגלה אותך לעצמך". הארץ עומדת כאן בצד הנשי, בצד מה שמגלם את הברית בעולם ומאחד את העולם הזה והעולם הבא. והאיחוד הזה עובר דרך שינוי החומר: האדם מביא את הדברים במצבם הגולמי, וידיים אחרות מעניקות להם ממשות וחיוּת.
מוות מוחלט — אין. מה שאנו מבכים במוות הוא החלל שנותר לאלה שסבבו את הנפטר, לאלה שהתרגלו אליו, לאלה שנהנו מניסיונו. אך מהותו של כל יצור שבה אל טבעה הראשוני: העפר אל העפר, האש אל האש, המים אל המים, הרוח אל הרוח. יש ארבעה יסודות מרכיבים, כשם שיש שלבים עוקבים בנפש, שהאחרון שבהם כולל את הכול. אין אפוא התפוררות גמורה, והקבר — המקום שבו ארבעת היסודות מתפרקים — הוא גם המקום שבו נוצק צירוף חדש, ברמה גבוהה יותר; וזה מה שאומר עיקר האמונה בתחיית המתים. במובן זה קרית ארבע, עיר הארבעה, היא המקום שיש בו את הכוח לקשור אותם יחד.
במילה המספרת שאברהם בכה על שרה יש אות זעירה. עד כאן לא ראינו אדם בוכה על יקירו; זו הפעם הראשונה. הרב מזכיר שבכתיבת ספר התורה יש שלושה גדלים של אותיות, וכאן אחת מהן כתובה בזעיר. הכתוב אומר אפוא: בכו עליה, כן, אך מעט. קשה להיפרד, אך היו לה חיים — חיים שלמים, שאין מה לומר עליהם. הרב מקרב מידה זו לאבל על אלה שגם היום נופלים בחזית, שיש לבכות על אובדנם ועם זאת לדעת שחייהם היו מלאים.
תמלול מלא של השיעור
…והחותמים את פרשת וירא, כלומר לידתה של רבקה בתוך משפחתה. "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית כב, כ) — הכוונה לעקדת יצחק, שביארנו ונגענו מעט בעניינה בשבוע שעבר. "וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר" — לאברהם מוגד, כאילו לא ידע על כך קודם: הנה גם מלכה זכתה לנס של לידת ילד בגיל תשעים, כפי שהיה אצל שרה, וילדה בנים חרף העקרות שפקדה את משפחתו של אברהם. "תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר" (יהושע כד, ב) — תרח הוא אבי אברהם ואבי נחור, אך גם אבי הרן. שלושה אחים, שכולם, בסופו של דבר, סובלים מהופעתה של האמונה באחדות ה' — ה' אחד — לא באל המצטמצם לתפקידו כבורא בלבד, אלא באל המתגלה דרך האדם.
ואל זה, כפי שכבר ביארנו, כולל את כל האמונות, את כל האלוהויות, כלשון הכתוב: "אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים" — אלוהות האלוהויות. העולם אינו מוכן לקבל אמונה זו, ואנו יודעים היטב מה נמשך ממאבקו של אברהם בעבודת האלילים של דורו: הוא עבר מעין שואה זעירה — כבשן אש. ובכל זאת לא אבד. הוא שורד, משום שבאמת אין להעמיד את האדם על החומר הגשמי שממנו הוא עשוי. האידיאל שהוא נושא בקרבו שורד אחריו, ולעולם אינו נידון למות. הוא אינו יודע מוות.
לא כן הרן אחיו, שלא חי זאת באמת מבפנים אלא מבחוץ. ולצערנו זה דבר שכיח: פעמים רבות אנו מחקים, מעתיקים את סביבתנו, הן בקיום המצוות והן בלימוד, ואיננו נותנים לנשמתנו הזדמנות להתבטא, ליצור, להוציא לאור את מהותה האמיתית, שהיא הכרחית להתפתחות העולם. ואכן הרן מת כשעבר בכבשן של אור כשדים; הוא לא שרד. חיים רוחניים אין מעתיקים — יוצרים אותם. הם אישיים, והם שנושאים את האדם. וכך נעלם הרן. היו אפוא שלושה אחים, כפי שאמרנו. נחור — גם הוא אחיו של אברהם, ובמידה מסוימת מפעם בו החלום הרוחני של אברהם.
"תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר" — תרח הוא אביהם של שניהם. מדוע מקפידה התורה להזכיר זאת? משום שיש לשאול כיצד לפרש את הופעתו של אברהם בעולם האלילים. אנו יודעים היטב שהדרך עברה דרך שלושה אנשים. אדם הראשון, שהיה לו תפקיד סביל: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו) — היה עליו לשמור על גן עדן תוך כדי עבודתו. והנה חש צורך להועיל, ליצור, להבין בכוחות עצמו, לממש את עצמו בכוחות עצמו; אך לא שמר על ההוראות, וגורש מאותו עולם של שלמות, שבו היה אמור […]. אחר כך בא נח, עשרה דורות לאחר מכן, ועליו נאמר שהוא צדיק.
צדיק הוא, משום שהוא "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י, כה): הוא יסוד העולם, יסוד האנושות. אך אין הוא מסתפק בקבלת החיים כפי שהם באים. לא — הוא עתיד להיות "בן בריתו של הקב"ה", שותף בברית, שותף בבניין העולם הזה. ובתוקף זה הוא חי בעולם מוקטן, התבה, ומנהל בה את חיי הכול. בשעה שהמבול מכה את העולם כולו, הוא נוטל על עצמו, יחד עם הקב"ה, בוראו, להעניק לעולם הזה, ליקום הזה, פנים חדשות. בטבע תהיה זו הברית שהקשת מעידה עליה.
ואכן נח יהיה "נוח" — נוח לשמים ונוח לבריות, בעולם הזה ובעולם הבא, כפי ששמו מורה. גם לו שלושה בנים, אך את שלושת בניו עיצב באופן עצמאי כל כך, שלא ידע לאחד אותם לאחד — ודבר זה נתגלה רק מאוחר יותר. ולכן בנח יש הרואים באמת בריה יוצאת דופן, צדיק: הקב"ה מדבר אליו ואומר לו "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" (בראשית ז, א) — אותך ראיתי צדיק, ההולך ישר לפניי, עמי, בעולם הזה. אך בסוף ימיו הוא נעשה "אִישׁ הָאֲדָמָה" (בראשית ט, כ).
הוא נתפס לגאווה על שניצל מן המבול, ועל כך שבסופו של דבר, משנעשה איש בריתו של ה', הוא יכול לבנות מחדש את העולם כולו. וכ"איש האדמה" הוא יסיר את קללת האדמה, בכך שייתן לאנושות את המחרשה, כדי לעבד אותה, לזרוע אותה ולהצמיח אותה. ויש להמתין עוד עשרה דורות עד שיופיע אברהם. אבל אברהם הוא מי שאינו מסתפק בחיים עם הבורא, בכריתת ברית עם הבורא; הוא מי שדרך האדם יגלה את הבורא. ולכן אברהם, כפי שנראה, נכנס עם הקב"ה בשיח רציני בעניין סדום, על הדין ועל המשפט: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כה).
הוא אף מבקש להציל את אנשי סדום ועמורה, שעליהם אומרת התורה "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים" (בראשית יג, יג), ומכריזה עליהם כחוטאים גדולים. אבל סוף סוף ברואי שמים הם; אין הם אחראים לגמרי למה שהם. יש למצוא דרך להצילם. ואנו יודעים היטב שאף שתפילתו לא נענתה, בכל זאת, בזכות השתדלותו, יצא לאחר מכן דוד המלך משורשיהם, כפי שהוא עצמו מעיד […]. ועתה, לאחר העקדה, אברהם נתקף חרטה. בשעת העקדה היה יצחק בן שלושים ושבע, ואמר אברהם בלבו: לא רציתי לקחת את בנות ענר, אשכול וממרא
לבני; היה עליי לעשות זאת. ועכשיו, אילו אמנם נתממש הדבר — אילו סיים יצחק את חייו לפני הקב"ה במידת הדין, במידת החומרה — הייתי מאבד אותו, והכול היה אובד. מדוע לא עשיתי זאת קודם? ואז באה התשובה: דע לך שאם הדברים לא נעשו, הרי זה משום שלא הגיעה העת; לא כך היו צריכים להיעשות. והנה נחור נמנה עם אותם אנשים שנולדו להם בנים, ועכשיו יש לו גם בת — והבת הזאת היא רבקה. אתם יודעים שהמעבר של משפחת אברהם מארם נהריים אל ארץ כנען החל תחילה ביוזמת תרח. הוא רצה להגיע לארץ כנען, אבל הם נעצרו בחרן.
הם נעצרו בחרן. לא רצו ליצור ישות, ישות יהודית קטנה שתיטול על עצמה להגשים מפעלים גדולים. קשה להעלות על הדעת שמשפחה זעירה תאיר את האנושות כולה; מוטב, כך נדמה, להישאר קשורים למעצמה גדולה, לציוויליזציה גדולה, ודרכה להתחיל להפיץ לכל עבר, בדרכי החינוך, לשם מהפכה מבפנים, את התפיסה הרוחנית של אברהם. אבל אנו יודעים היטב מה עלה בגורלם: מי שלא עשו את הקפיצה עד כנען, בתנועה של "לֶךְ לְךָ", נידונו להיעלם במגפת ההתבוללות. התנועות הגדולות הללו הן שבלעו את האידיאלים של אברהם ושמו אותם לאין.
עד כדי כך שבני אברהם — הם נוטלים מה שביכולתם ליטול, אך את הגרעין יש לשמור בטהרתו. אין להרפות ממנו, שכן פירוש הדבר להתנכר לו בוויתורים, פה ושם. אברהם הוא שקיים באמת את ה"לך לך". אבל בתוך משפחת נחור, ששקעה בטומאה, בטומאה גמורה, יש ילדה קטנה, נבט של קדושה, והנבט הזה הוא רבקה. רבקה בת בתואל הארמי: בתואל נעשה ארמי, אף שמוצאו עברי; הוא איבד זאת, איבד, ואימץ אמונות אחרות. אבל רבקה היא נבט שנשאר בטהרתו.
ועל כך אמרו חז"ל: בטרם ישקיע הקב"ה שמשו של צדיק, הוא מזריח שמשו של צדיק אחר. בטרם ייפטר צדיק, הוא כבר מכין את מי שימלא את מקומו. המדרש מביא דוגמאות רבות, ובהן יהושע ומשה. וכיצד קורה הדבר? יש לכך שני הסברים יפים. הראשון: המעשים שאנו עושים, המעשים החיוביים שאנו עושים, אינם אובדים בטבע, ואין הם מועילים רק למי שלמענו נעשו. הם מפיצים את יכולתם, את כוחם, בבריאה כולה, באנושות עצמה. ולכן עקדת יצחק, בכוח הקדושה שנוצרה בה, גרמה לכך שאי שם, במשפחת נחור, נולדה בריה יוצאת דופן — רבקה — שהייתה מנוגדת לגמרי להשקפת משפחתה כולה. כי יש דבר אחד שאסור לאבד מן העין.
כשאנו בוחנים את מספר הבנים שנולדו לנחור, את הבנים שנולדו ליעקב, את הבנים שנולדו לישמעאל, אנו מוצאים, באופן מפתיע, תמיד את המספר שתים עשרה, שעליו בנויים חודשי השנה, והוא גם מבנה את עולם המרחב דרך צלעותיו — ועמו אפשרות של ילד שלושה עשר, שהוא נקבה. במשפחת נחור זו רבקה; במשפחת יעקב — דינה. והיסוד הנשי הזה הוא המלכות, משום שהיא "מעמידתו של אדם על רגליו", היא שמעניקה לאדם יציבות — האישה. כך לימדונו חכמינו. יש בה הכוח לחבר, להיות נקודת המפגש בין העולם הזה לעולם הבא.
היא מעמידתו על רגליו: אין הוא יכול לברוח אל עולמות מיסטיים; הוא יישאר קשור גם אל מציאות העולם הזה. […] העולם נברא כדי לממש את השכינה בארץ, לתת קיום ממשי לאותה רוח אלוקית ש"מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב). היא ריחפה על פני המים; עכשיו היא תרחף על פני האדם. הוא שייצג אותה, הוא שיהיה, כפי שאמרנו, בן בריתו של ה' — אך בן ברית המחבר בין העולם הבא לעולם הזה. כי זה פשר המילה "חיים": "חיים" היא לשון זוגית. אין חיים אחד; יש חיים כפולים.
ואם נבקש ביטוי לכך, הרי זו המכפלה — גם היא כפולה. היא נמצאת בעולם הזה, ובעולם הזה היא "אֲחֻזַּת קָבֶר"; היא שמעניקה לנו את הבעלות על הארץ. כן, המת אינו זז, אינו נע; הוא שם, הוא נשאר שם. הוא שמגשים את חברון הזה — את החיבור הזה בין העולם הזה לעולם הבא. והרעיון השני שמפתח האור החיים: בהתפתחות העולם — ויאמרו ככל שיאמרו שהעולם הולך ומתנוון — הניוון הוא חיצוני בלבד, לא פנימי. הקדושה אינה מתפרקת; הקדושות מצטרפות זו לזו, יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, תקופה אחר תקופה.
ולכן, ככל שאנו מתקדמים במהלך ששת אלפי השנים, הקדושה גדלה. רק הרשעים מתפזרים ומתפוררים. […] כלפי חוץ אפשר לדבר על ניוון, על ירידת הדורות; אבל בפנים יש עלייה — התורה. והתורה של לפני אלפיים שנה רק הלכה והתפתחה, הלכה והתממשה יותר ויותר בדורותינו; מה טוב מזה? אלא שככל שגילוי הקדושה הזה הולך וגדל בעולמו של ה', יש קליפות המבקשות להכיל אותו — קליפות, המבקשות להכיל אותו — ואין מנוס מכך.
זה מה שאירע בניסיון שעבר אברהם. מידה עצומה של קדושה הקרינה בעולם, אבל באותה שעה היא עוררה את כל שאר הבריאה, שביקשה להתנגד לה. אבל זה שייך לעולם של […], המבקש לצמצם את היהדות כולה לכדי פילוסופיית חיים, זרם מחשבה בעלמא — ואין היא כזאת. והוא אומר שבתוך הטומאה הזאת יש מבוי סתום שהעולם מגיע אליו; הוא נאלץ לשקול מחדש את דרכו. ובתוך הטומאה הזאת עצמה מתחילים אכן לנבוט גרים — גרים — אלה ההופכים את הטומאה לטהרה.
אלה הם בעלי התשובה ו[…]. העולם מואר בכוכבים הללו, שאבדו ביקום אך אינם אבודים באמת, משום שהם מושבים. וזו רבקה. רבקה יכלה להיות אמם של שנים עשר בני יעקב, אך לא הייתה, משום שידעה שתחילה יש לפנות מן העולם את עשו. אסור היה שעשו יבוא יחד עם שנים עשר השבטים. לא — תחילה היה עליו להסתלק. ואנו יודעים היטב מה מייצגות הישויות של ישמעאל ועשו, שיתחברו זו לזו: […] בצורתו השלילית. ויצחק ורבקה הם באמת הזוג האידיאלי, זה שבו מתחיל באמת ההמשך, שהרי "וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כה, כח): היא שאימצה לגמרי את יעקב ומסרה הכול בידיו, אפילו את גלימת המלכות של נמרוד.
וכל זמן שהקול קול יעקב, ידו של עשו אין בה כוח. כל זה, כל מה שאמרתי זה עתה, רמוז בפסוקים המעטים הללו החותמים את פרשת וירא, שהרי נאמר לנו "גַם הִוא" — כלומר הייתה מלכה, והייתה יסכה. יסכה היא שרה, אשת אברהם; מלכה הייתה אשת נחור. ומה היה לה, מה ילדה? "אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם" (בראשית כב, כא) — שלושה בנים. "עוץ בכורו" — אומרים שזהו איוב: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ" (איוב א, א). בוז אחיו, קמואל — כל השמות הללו מעידים על רצון מסוים לעצמאות ביחס לתפיסת האלוקות של אברהם: מה הוא הבית הזה, מה הן הפנים האלה, מה הוא, היכן הוא?
והיא ילדה את רבקה. יש כאן אפוא שנים עשר בנים, ועוד רבקה — השלושה עשר. אתם יודעים שיש חודש שלושה עשר, המאזן בין שנות הלבנה לשנות החמה; והרי הוא כאן. ויתרה מזו, יש נקודה חשובה ש[…] מציין: "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ה). אמרנו שחז"ל החילו פסוק זה שבקהלת על כך שהקב"ה מכין תמיד מראש את מי שיבוא אחרי מי שהשלים את שליחותו עלי אדמות. כך העולם מתקדם: כל אחד מופקד על שליחות שונה משל רעהו. ואם כן, כל הבנים הללו, שנים עשר במספר — שמונה מן האישה החוקית וארבעה מן הפילגש — כמו […]; הרי שיש עוד שמות.
אלה הם כוחות הטומאה העומדים מול כוחות הקדושה העתידים לבוא; אבל העולם אינו מגיע לאותה נקודת אל־חזור, והוא חוזר ומתעשת, ככל שישקע האדם בטעות שעשה. שהרי הקב"ה, כבר בבריאת האדם, השליך את האמת ארצה. חז"ל שאלו: מדוע השליך את האמת ולא את השלום, כדי לומר שהשלום יצמח מן האדמה? לא — האמת, האמת כופה את עצמה מעצמה. באמת אי אפשר לשחק; בשלום אפשר לשחק, אפשר להעמיד פנים. אבל האמת — "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" (תהלים פה, יב) — היא תטביע את חותמה.
כפי שאומר הפסוק: האמת הזאת, ברגע שתיגע בארץ, יבחינו בני האדם בטעויותיהם. אין עוד אפשרות לשקר, אין עוד אפשרות לרמות. הם יתעשתו מעצמם ויחזרו לאחור. ולכן דווקא את האמת השליך ארצה. ועכשיו הפסוק הזה ["וזרח השמש"], כפי שאמרתי, חל — חל ביתר שאת — על האישה, לא על האנשים, לא על אברהם. מדוע רק כאן, ברבקה, הבאה לנחם על הסתלקותה של שרה? היא נועדה לכך. זהו הנשי, משום שהנשי מייצג את המלכות, מייצג שלב אחרון בהשתלשלות. שהרי אתם יודעים, תמיד מדברים על עשר ספירות, אך כשמונים אותן כראוי, החל מן האין סוף ומן הדעת, מגיעים גם שם לשתים עשרה ולשלוש עשרה: כשמוסיפים את האין סוף, כשמכניסים אותו לחשבון, יש לנו גם שם את המלכות — והמלכות היא הנשי. ולכן "וזרח השמש ובא השמש" חל רק על האמהות. האמהות לא הכירו זו את זו: שרה לא הכירה את רבקה, ורבקה לא הכירה את רחל ואת לאה.
ואילו האבות חיו כנראה כמה שנים יחד; אברהם […] מעט. ובנקודה זו אנו מגיעים אל […]. לחיות בלי ארץ פירושו לחיות כעקור. […] אמנם הארץ משרתת את האדם, אך היא מעניקה לו את תודעת העצמאות. ולכן הציווי הראשון שבא לאברהם הוא "לך לך" — בו הכול מתחיל. "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א): אראה לך את פניך האמיתיות, אגלה אותך לעצמך. והנשי […] הוא באמת גילומו של העולם הזה יחד עם ברית, […] שהיא הקשר עם העולם — העולם הבא והעולם הזה.
העולם הזה והעולם הבא […], וזה […] דרך שינוי החומר. שינוי החומר נוטל את הדברים במצבם הגולמי ומעניק להם ממשות, מציאות, חיוּת. […] וזו הסיבה ששם הפרשה כאן הוא "חיי שרה" — חיים — בשעה שאנו מדברים על מותה של שרה. אבל לא: מותה של שרה הוא שחתם את ה"לך לך", משום שעכשיו יש לו "אחוזת קבר", אחוזת קבר — יש לו נחלה בארץ. מערת המכפלה תהיה אכן נקודת הייחוס והחוזה, שטר הקניין על ארץ ישראל לזרעו של אברהם.
ואם כן, החיים האלה, "חיי שרה", חייה של נסיכה: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (בראשית כג, א). אפשר לפרש […], משום שהם הולכים בהתפתחות שלמה. אין בהם שבר, אין בהם קרע […]. יש גילים, ימים, בריות שלמות, בריות צדיקות. […] ימים של הצלחה, כמו […] של בושם. נפלא הדבר. אבל לכל […] יש ערך חדש. אין הוא חומרי בלבד, ואין הוא רוחני בלבד; בדרך כלל הוא שניהם כאחד. אבל שימו לב: אלה שנים שאפשר לדחוס.
וכמובן, חשבו על כך כמו על עבודה: אין […] מפעל; משקיעים בו שעות רבות, אנרגיה רבה, עד שמגשימים אותו — הכול תלוי במפעל. מפעל אחד נמשך שנתיים, שלוש, ארבע, ואחר, כמובן, פחות. אבל כשמקטינים את המפעל הזה במציאותו, הוא של שבע שנים, של עשרים שנה — ובכל זאת זו עבודה של מאה שנה, הפרי שהפיקו מ[…]. […] ולכן זו הפעם היחידה מאז הבריאה שהתורה […] במלואם חייו של אדם שחי אותם בפרוטרוט, בפרוטרוט.
[…] "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" […]. בת מאה הייתה כבת עשרים […]; ובת עשרים הייתה יפה כבת שבע. ובאותו אופן אפשר לקרוא זאת גם בסדר הפוך. כן? ואם כן, "לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג, ב) — מותה של שרה. אנו יודעים היטב […]: למוות אין באמת אחיזה. מה שאנו מבכים במוות הוא החלל שהוא מותיר לאלה שסבבו את הנפטר, לאלה שהתרגלו אליו, לאלה שנהנו מכל ניסיונו.
אבל מהותו של כל יצור שבה אכן אל טבעה הראשוני […]: האש אל האש, העפר אל העפר, המים אל מימיהם הראשוניים, והרוח אל הרוח. יש ארבעה יסודות המרכיבים [את האדם], ויש גם ארבעה שלבים בהתפתחות האדם, שהאחרון שבהם כולל את הכול בשלמות אחת. אם כן, מוות — אין; אין מוות סופי, אין התפוררות גמורה. ולכן יש, בסופו של דבר, אפשרות של תחיית המתים; והעיקר השלושה עשר מעיקרי האמונה הוא להאמין בתחיית המתים.
שהרי הקבר […] נמצא בלב התפוררותם של ארבעת יסודות החיים — והוא המקום שבו נוצק ונוצר צירוף חדש של חיים, ברמה גבוהה יותר, וזאת בלי תלות במה שעושים הבנים והנכדים, המקיפים בכבוד את כל מורשת הוריהם ומבקשים להשביחה. ואם כן, קרית ארבע זו, עיר הארבעה — לא במקרה נקראת חברון גם בשם קרית ארבע. לא במקרה היא חברון: היא המקום שיש בו הכוח לחבר אותם יחד, להרכיב אותם. […] מחלוקות רבות, הערבים והנוצרים.
זו הראשונה […]: עד כה לא ראינו […]. את אשתו הכרנו כשירדה עם אברהם למצרים: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ" (בראשית יב, יג). היינו עדים לדברים אלה מפי אברהם על יופייה של שרה — יופי שהזמן לא שחק, שכן היא נשארה כשהייתה. והרי אתם יודעים היטב: מה שיפה […] דרך החיצוניות […]; זו הפנימיות […] שאתם מלבישים […]. אבל כאן זו פנימיות לגמרי. זו שרה […]. ואם כן, "לספוד לשרה ולבכותה": "לספוד" — לומר את שבחה.
אבל […] והבכי […] ההספד […]. זו מחווה של כבוד […]. זה יותר עניין של חשיבות מה שהגשימה בחייה. והוא בכה — ובוכים יותר, ו[…] מבקש מאתנו לבכות, מתוך סולידריות, על אלה המתים בחזית ומקריבים יום יום את חייהם למען השלום, למען השלום, למען השלום […]; וכך הוא. אבל כשאדם כבר […], כבר בכו עליו, במידה שחייו היו חיוביים ויקרים. נפלא הדבר […]. הכתוב לא התעלם מן הכ"ף הקטנה שב"ולבכתה".
יש כ"ף קטנה. אתם יודעים שיש שלושה גדלים [של אותיות] בספר התורה. יש מה שנקרא אותיות רבתי, כמו הבי"ת של "בראשית". יש, למשל, הה"א הקטנה של "בהבראם", ו[…]. יש אותיות זעירות. וכאן יש "ולבכתה"; גם כאן יש כ"ף זעירה. כ"ף זעירה, והכתוב בא לומר: הוא בכה, כן — בכו עליה. בכו עליה מעט. קשה להיפרד […]. אבל סוף סוף, היו לה חיים. נמשיך בפרק הזה, אם תרצו, בשבוע הבא, בסוף השבוע, ונתחיל בנישואין […].
להמשך הלימוד
- → השיעור הקודם: חיי שרה: מות שרה (חלק ב')
- השיעור הבא: חיי שרה: פטירתה של שרה (חלק א') ←
- שיעורים נוספים על פרשת חיי שרה: מקור החיים
- פרשת חיי שרה: תקציר, נושאים וחוברת
- כל השיעורים בסדרה: פרשת השבוע
- מיהו הרב רפאל בניזרי?