מגדל בבל – פרשת נח

המשבר האחרון של האנושות לפני הופעתו של אברהם על הבמה העולמית הוא משברו של דור הפלגה, דור מגדל בבל. וכך מציגה התורה את הדור הזה: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה, וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם, פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית יא, א–ד).

"וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (שם, ה–ז). דבר אחד ברור: חטא מגדל בבל אינו מפורש, ואיננו יודעים במה היה באמת. הרי בסופו של דבר האנושות התמסרה לפיתוח טכנולוגיה בכל החזיתות, והופיעה לשון משותפת: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים".

ומהי "שפה אחת" זו, מהי הלשון הזאת? רש"י אומר: לשון הקודש, לשון הקדושה. ומהם אפוא "דברים אחדים" — דברים זהים, דברים מאוחדים? אנו מבינים שאלה הן הלשונות השונות המתחלקות על פני שבעים האומות, שבעים לשונות, והן דרכי פרשנות, דרכי תפיסה; שהרי אפשר תמיד לדבר באותה שפה, ומבחינת המשמעות לתפוס אותה אחרת, כל אחד לפי רגישותו, לפי רמתו השכלית — נאמר: לפי חדות דעתו. הדורות הראשונים האלה שאחרי המבול — אנו נמצאים ארבע מאות שנה אחרי המבול — הם אפוא צאצאיהם של שם, חם ויפת, שלושת בניו של נח. וכשם שבבריאה היו ארבעה נהרות שנפרדו, שהתפצלו מגן עדן לארבעה ראשים — נהר אחד שנחלק לארבעה ראשים — כך גם כאן נחלקה האנושות לזרמים שונים: שם, חם, יפת, וכמובן נח, שהיה האב. אבל לאחר מכן, מי שיבוא במקומו של נח, כפי שאמרנו, הוא אברהם. עוד נשוב לפשרם של ארבעת הזרמים האלה, המכוונים כנגד ארבע אותיות השם, י־ה… אבל העיקר הוא שיש תחושה של קודש המשותפת לכולם. ואנו יכולים להבין זאת: הדורות הראשונים האלה לא היו פרימיטיביים כל כך, שהרי פיתחו בכל זאת פילוסופיה, מתמטיקה, פיזיקה, מסחר ותעשייה, כפי שראינו. הם פיתחו גם את אמנות המוזיקה.

אלה דורות שאחז בהם רצון עז ליצור, ושהתחרו זה בזה בתחומים רבים. כשקוראים את הפרקים שלפני פרק י"א, רואים שיש בכל זאת הבדל בין הדורות הראשונים, מאדם ועד נח, לבין הסדרה השנייה — עשרת הדורות השניים שבאו זה אחר זה, מנח ועד אברהם. וזה מתחיל כבר בתיבת נח. אתם זוכרים שהקב"ה ציווה על נח לקחת זוג מכל מין ולאסוף אותו אל התיבה, כדי לקיים את המין לאחר מכן. והתיבה הזאת הייתה עולם קטן שנועד להבטיח אנושות חדשה, בריאה חדשה — כאילו הבריאה הקודמת הייתה עד כה רק טיוטה, ועכשיו אנו עוברים לבריאה חדשה. שהרי הקב"ה יכול היה להכחיד את הדור במגפה; לא היה צורך להשתמש במבול כדי למחות את האנושות ולהחזיר את העולם לתוהו שקדם לבריאה, שבו המים כיסו הכול. אבל המטרה הייתה להתחיל בריאה חדשה. ולכן, בניגוד לזוג היחיד שייצג כל מין, במשפחתו של נח לא היה זוג אחד בלבד: היו נח, בניו ונשיהם — שני דורות, ולא דור אחד בלבד. ואם נשאל: הרי בדור אחד אפשר היה להמשיך את האנושות — התשובה היא שמעתה אנו עומדים לראות את לידתה של המשפחה, של הקהילה.

יש פרט חשוב בדורות הראשונים: כשנמנו כל ילד ותולדותיו, הם לא הוצגו כקשורים להורים או לסבים. לא — הם היו יחידים נפרדים. ואחר כך "וַיָּמֹת", והם מתו, ומותם כאילו לא הותיר מקום לשום ירושה. כלומר, מאדם הראשון ועד נח לא הייתה משפחה. בני האדם, אפילו בני משפחה אחת, חיו כיחידים. לא היה קשר של אב ובן, ועל אחת כמה וכמה לא של הבנים להוריהם או לסביהם. לעומת זאת, לאחר המבול — מה נאמר? תחילה, כשהקב"ה מזמין את נח אל התיבה — וזהו ציווי — נאמר: "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל" (בראשית ז, ז).

נח בא, ובניו, אשתו ונשי בניו איתו, אל התיבה, מפני מי המבול. היה הכתוב צריך לומר: נח ואשתו, הבנים ונשי הבנים — הכלות. אבל הכתוב הפריד, וחכמינו אומרים במסכת סנהדרין שיש כאן המלצה, זו שאנו מכירים: שבשעה שמגפה משתוללת, או שהמלחמה דופקת על דלתותינו, מוטב להימנע מלהוליד ילדים. זוהי, אם אפשר לומר כך, ההסדרה היחידה של הילודה שבתורה: בשעת רעב, כשהמלחמה מאיימת וכשהמגפה זורעת הרס, מוטב להמתין ולהגביל את הילודה. ומהיכן אנו לומדים זאת? מכאן — שהרי נאמר "נֹחַ וּבָנָיו", נח ובניו, ורק אחר כך "וְאִשְׁתּוֹ". הבנים מפרידים בין נח לאשתו, כשם שהם מפרידים בין הבנים לנשותיהם. זאת כשהם בתיבה. אבל כשהם יוצאים מן התיבה, הכתוב מתבטא אחרת. שם אין הם זקוקים לציווי אלוקי כדי לצאת מן התיבה — או ליתר דיוק, גם אם הציווי האלוקי מופיע, הרי הוא בא כדי שהקב"ה יגלה, בעצם, את חוקיו לנח ולבניו.

ראו את הפסוק הזה, שבו נאמר: "וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ" (בראשית ח, יח) — בניו, אשתו, ונשי בניו איתו. אבל בתחילה מה נאמר? "צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" (שם, טז) — אומר לו הקב"ה: צא מן התיבה, אתה ואשתך — כלומר, אתה יכול לחזור לחיי האישות — ובניך ונשי בניך איתך. יפה מאוד. אבל נח ימתין זמן מה, כי לנוכח האסון של המבול שמחה הכול, הוא ישאל את עצמו אם עדיין כדאי להביא ילדים לעולם. זו הייתה דאגתו של אדם הראשון כשראה כיצד קין הרג את אחיו, ואמר: אם לכך מביאה הולדת ילדים — מוטב להימנע ממנה. אבל מה שחשוב כאן הוא שלראשונה הקב"ה מברך את נח ואת בניו ואומר להם: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ט, א). בדרך כלל הנבואה פונה אל אדם יחיד, לא אל משפחה. כשהקב"ה התגלה לעם שלם, היה זה רק בהר סיני. אבל מתברר שאל האנושות החדשה הזאת, שהקב"ה עומד לתת לה את התגלותו הראשונה — וההתגלות הראשונה היא שבע מצוות בני נח — הוא פונה אל המשפחה כולה ואומר לה "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ": אל תתרכזו, חלילה, במקום אחד; עליכם להתפזר בארץ, עליכם למלא באמת את הארץ כולה, ולשם כך — פרו ורבו.

יפה מאוד. אבל פירוש הדבר הוא שעכשיו המשפחה מכוננת, המשפחה מקודשת. מעתה נראה הורים העומדים בראש ילדיהם, ילדים ספוגים בכבוד ההורים, וזה מתאמת כששם ויפת מכסים את ערוות אביהם. וכשהמשפחה מתגבשת, יש רצון […]. רעיון זה חשוב, עד כדי כך שברשימת הדורות שבאו אחר כך, עד אברהם, אין מופיעה המילה "וַיָּמֹת". הם הולידו בנים ובנות, אבל המילה "מוות" איננה: אין מוות כשיש ילדים הממשיכים את השרשרת. אחרי שהדגשנו את חשיבותם של הפרטים האלה, נמצא שעכשיו החברה — או המשפחה שהתגבשה — תציב לעצמה מטרות; היא תבקש אכן לשמור על האחדות הזאת באמצעות הלשון: "שפה אחת" — "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת" (בראשית יא, א). אתם יודעים היטב שבכל מקום שנאמר "וַיְהִי", זוהי זעקת צער. זה מבשר על מאורע רע. מה רע יש בכך שיש לשון אחת? מה רע יש בכך שמדברים באותה שפה — ובכל זאת הבורא מתערב כך שיפזר את המשפחות ויכריח אותן לדבר בלשונות שונות.

ראינו מעט מה פירושה של המילה "שפה". שהרי כשאומרים "שפה" — מה ההבדל בין "שפה" ל"לשון"? שתיהן פירושן לשון. "שפה" היא השפתיים, זו לשון חיצונית. "לשון" — הלשון שבתוך הפה, פנימה — היא המעדנת כל דבר, וזו לשון פנימית: לשון. שפה ולשון: ערכה המספרי של "שפה" הוא 385, וערכה של "לשון" 386 — כלומר 385 ועוד אחד. משמע ש"לשון" עומדת מדרגה אחת מעל, שיש בכוחה לכלול את כל הניבים האחרים, את כל הלשונות האחרות; היא אכן יכולה להשיב אותן אל מקורן. וזה מה שמבדיל בין לשון הקודש לבין לשון סתם.

דבר זה חשוב — אפתח כאן סוגריים — כדי להראות את ההבדל בין הרמב"ם לרמב"ן בתפיסת הלשון. מהי לשון? האם היא באמת הסכמה חברתית, דבר שהתפתח במרוצת הזמן כשבני האדם נתנו שמות לחפצים מתוך התקשורת ביניהם? או שמא היא באמת בריאה, לשון הקודש? הרמב"ן אומר שזו לשון הקודש. הלשון העברית — שימו לב: "עברית" ו"יהודית" הן כינוייה של לשון העם היהודי. בתנ"ך אין המילה "עברית"; בתנ"ך נקראת הלשון העברית בשמות אחרים, למשל "שפת כנען". במשנה אנו מוצאים "לשון הקודש" ו"עברית". וזהו ההבדל לעומת תפיסתו של הרמב"ם, האומר שאין בלשון העברית, במבט ראשון, דבר מזה, אלא שהיא לשון נקייה, שאין בה אפילו, למשל, שמות לאברי הבשר; אין בה גסות, אין בה מילים גסות. זו לשון נקייה, לשון נקייה, וטהרתה ונקיונה של לשונה הם שהעלו אותה למעלת קדושה. ואילו לדעת הרמב"ן — לא: זו לשון הקודש, לשון התגלותו של הקב"ה לעם ישראל. ויתרה מזו, יש רעיון שלישי: שהלשון העברית, לשון הבריאה, היא צופן — כשם שיש נוסחאות כימיות המציינות חומרים מורכבים או נבראים, כך הוא האלף־בית העברי. ולפיכך, אם העולם נברא באותיות, בדיבור, צריך שנמצא בכל שם עצם את רכיביו, את יסודותיו, של כל דבר ודבר.

אבל אלה סוגריים שנפתחו כדי לומר ש"שפה אחת ודברים אחדים" — הכול תלוי באופן שבו מבינים זאת. שכן אם הולכים בדרכו של הרמב"ם, הייתה כאן התפתחות של הלשון. ואם מאמצים את שיטת הרמב"ן, מדובר דווקא בירידה של הלשון לחולין, שחלה במשך הזמן. לפי זה התורה ניתנה במקורה בלשון העברית, ואחר כך השתנתה הלשון עם הזמן; תרגמו אותה לארמית, ובימי עזרא החזירו אותה לגדולתה. היה אפוא אובדן של מהותה המקורית של הלשון, ובשיבת גולי בבל הייתה תחייה ללשון הזאת, בכתב הנקרא "כתב אשורי" — שהוא, אגב, הכתב שבו נכתב ספר התורה. אבל הכתב הזה לא היה הכתב המקורי; היה כתב אחר, שהשומרונים שמרו בכתביהם. ואם כן, כיצד זה ייחסנו לכתב הזה חשיבות כזאת, עד שאם יש בו קטיעה או עיוות אין משתמשים בספר התורה, ואומרים שיש לתקנו, ובינתיים אי אפשר להסתמך עליו? משום שהכתב הזה, הכתב האשורי, הוא הכתב המקורי, אלא שחזר אל ערכו, אל מקורותיו, רק בימי עזרא.

ועכשיו אני חוזר אל הכתוב: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת". לעם הייתה תחושה של קודש בלשון, שכן ההבדל בין הדורות הראשונים האלה לבינינו הוא שהדורות הראשונים חיו מבפנים את הקרבה לה', את הזיקה לקודש, את החיפוש הרוחני. לא היה זה ממש עיסוק שכלי כמו אצלנו היום — לא, זו הייתה באמת חוויה מבפנים, ומשום כך ההבדלים, התפיסות השונות, היו מגוונים. אבל כשזה נעשה "שפה אחת ודברים אחדים" — כשמתחילים להישבע בפרשנות אחת, בפרשנות אחת ויחידה, בתפיסה אחת ויחידה של המהות, בלשון אחת ויחידה, וממיתים את הרגישויות השונות — זו פורענות. זו פורענות. אתם רואים אפוא שיש כאן אחידות, אחידות המונעת אחדות, אם בסופו של דבר כולם עומדים שם וחושבים אותו דבר וניזונים מאותם יסודות עצמם. אם כן, מה טעם להיות מיליון, שני מיליון, שלושה מיליון בני אדם, אם בסופו של דבר כולנו דומים זה לזה? והמדרש אומר זאת: האדם כבר לא נחשב. הוא היה פחות חשוב מן המכונה שבנו, מן הלבנה שייצרו. כשהבניין ספג נפילה ואבדה — בכו; אבל כשאדם נפל מן הפיגום — מיד החליפו אותו. מדוע? משום שהאדם איבד את ייחודו, את אישיותו, את תפיסת הדברים שלו, שהייתה שונה. והרי אין אחדות אלא אם אנו שונים זה מזה. ואם איננו שונים זה מזה — אין גם אחדות. מה שהקב"ה יעשה הוא לדאוג שאברהם יהיה המאחד של כל הזרמים. זו הסיבה שאין אנו נוטים לגייר את העולם לאמונה אחת — כלל וכלל לא. העולם כולו, האנושות כולה, אינה צריכה לנהוג כיהודים. לא: עלינו להביא את האמונות השונות, את האינדיבידואליות השונות, להתכנס אל אותה נקודה שבה ה' אחד ושמו אחד.

ואז, באותה עת, לא תהיה זו "שפה אחת", לא לשון אחת ויחידה, אלא: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה" (צפניה ג, ט) — משום שהערכים שהם המלט של כל התרבויות האלה, של כל הציוויליזציות האלה, של כל האמונות האלה, הם אותם ערכים. דרך התפיסה שונה, אבל יש לשון המסוגלת להיות המכנה המשותף של כל הרגישויות האלה, של כל הפרשנויות, של כל התפיסות — זוהי הלשון העברית, כשם שאברהם יהיה כזה לאנושות: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג) — כל משפחות האדמה, על אמונותיהן השונות.

כן, נכון. ועכשיו אנו מבינים את "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת": כל הארץ עמדה על צד אחד, שכן "שפה" — כמו "שפת הים" — היא קצה, גדה. "שפה אחת": כולם היו על אותה שפה. "ודברים אחדים": תפיסות שונות, אבל טפלות. ודווקא התפיסות השונות והטפלות האלה הן שיגברו על תחושת לשון הקודש, כך שהדורות, לאט לאט, יפתח כל אחד לשון משלו, רגישות משלו; לא יבינו עוד זה את לשונו של זה, התקשורת תהיה קשה — אבל החיפוש הרוחני יהיה המלט היחיד שיוכל באמת לאחד את כולם. ולא כפי שרצה דור מגדל בבל, לבסס זאת על פיתוח התעשייה, על ההצלחה הטכנולוגית, על ההתרכזות במקום אחד — שהרי מה שביקשו לעשות בעצם היה לסלק את נוכחותו של הקב"ה מן ההתפתחות, ממהלך ההיסטוריה.

זהו "מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם": נבנה מגדל שראשו יגיע לשמים. אנו הולכים לקראת אידאולוגיה שתתחרה בזו הבאה מן השמים, שתוכל למלא את דעתם של בני האדם ולהסיט אותם לאט לאט מתחושת הקודש שהייתה בקרבם. זה התכסיס שנמרוד, מלך בבל, יצליח להוציא אל הפועל. נמרוד הוא המלך הראשון בהיסטוריה, והוא שמגרש את התודעה האלוקית הזאת מדעתם של הדורות, באמצעות פיתוח תעשייה. והוא אכן שביקש להשליך את אברהם לכבשן האש, משום שהיה הבדל יסודי בינו לבין אברהם. אברהם דגל בגיוון, באגודת האמונות המאוחדות כמו הקשת בענן, לא כן? אבל לנמרוד היה חשוב בכל מחיר שהאידאולוגיה הזאת, הציוויליזציה הזאת, תשבור ותנתץ את תלותה של האנושות בבורא.

ומה קורה אז? זה קורה כשהסיעו עצמם מקדמונו של עולם, מקדמונו של עולם — זה מה שאומר הכתוב: "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם". אקרא כאן דווקא את רש"י: "באו בעצה אחת ואמרו: לא כל הימנו שיבור לו את העליונים" — לא הכול בידו, שיבחר לעצמו את העולמות העליונים — "נעלה לרקיע": נצא לחקור את החלל, נבנה מגדל אל החלל — בימינו היינו אומרים: רקטה, כמו אלה שאנו רואים משוגרות לחלל — "ונעשה עמו מלחמה". דבר אחר: על יחידו של עולם. ודבר אחר: "אמרו: אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט" — הרוחני מתפורר — ולכן נדאג שהערכים האלה לא יתפוררו, ונתמוך בהם באופן מלאכותי באמצעות האידאולוגיה שלנו, באמצעות השקפת עולמנו.

יש כאן אפוא, בסך הכול, שלושה רעיונות — שלושה רעיונות שרש"י מדגיש ושדורשים עיון. שכן, מצד אחד, הם רוצים להילחם ביחיד, כלומר בקב"ה. מצד שני, הם רוצים למנוע את עשיית הדין, שלא יהיה דין. כיצד מונעים שיהיה דין? מן הרגע שכולנו […] — סליחה, הרעש מפריע לי — מרחיקים את הקב"ה מצד אחד, אבל את החיפוש הרוחני הולכים לחפש במקום אחר. מחפשים אותו במקום אחר, בפילוסופיה האישית, בתפיסת הדברים הפרטית; כלומר, אפילו החיפוש הרוחני נעשה סובייקטיבי, כל אחד לפי מדרגתו, כל אחד כפי שהוא מבין.

זה אפשרי, אבל בתנאי שאין מדובר בשבוי. מיהו שבוי? היום — אדם שגדל […] במקום שאין בו כלל קהילה, מוסדות יהודיים, בתי ספר יהודיים. ובכן, אין זו אשמתו. הוא נקלע — או גדל — בעל כורחו במקום שבו, מבחינת החיים הרוחניים, הוא אינו יודע דבר. אין לנו לשפוט אותו, אין לנו לגנות אותו, אין לנו להטיל עליו אשמה. אין זו אשמתו. ובכן, מה שרצה נמרוד היה ליצור את החלל הריק הזה, כך שבני האדם, העסוקים בלחם יומם, בבעיות חיי המשפחה שלהם, בהצלחת תוכניותיהם לעתיד, יתרחקו לאט לאט מן החיפוש הרוחני הזה וידבקו יותר, נאמר, ברוחניות פחות תובענית.

הוא הצליח, הוא הצליח. והקב"ה חושש, ואומר שאם תהיה אי פעם דרך מחשבה אחת, דרך מעשה אחת, תכלית אחת, זה יהיה באמת הקץ לאפשרות של איחוד הכוחות השונים של האנושות. והרי איחוד הכוחות השונים האלה אין להבטיחו אלא במלט הרוחני — בחיפושו של כל אחד, בבקשתו של כל אחד. ולכן יפזר אותם על פני העולם, יפזר אותם דרך לשונות שונות, תרבויות שונות, כדי שיוכלו לפתח את אישיותם. תהיה זו, אם תרצו, התפתחות משנית או טפלה, אבל תכליתה של התפתחות זו היא להביא את כל הרגישויות, את כל התפיסות, אל תפיסה אחת ויחידה החובקת הכול: זו של אברהם. כאן אני עוצר; אם יש לכם שאלות, שאלו. אשוב לטקסט הזה פעם נוספת לאחר החופשה, לפני שנעבור אל המהפכה שאברהם יחולל ביחס לאדם וביחס לנח. שכן אל לנו לשכוח שבאותו אופן הקב"ה שוקל את חטאו של אדם וגוזר עליו גלות מגן עדן. אותו דבר הוא עושה — אותו מהלך הוא נוקט — עכשיו עם הכלל, כשהוא מפזר אותו בכל העולם. זה עולם של גלות, שבו האדם כיחיד יעשה מאמץ לבנות את עצמו מחדש; וגם כאן החברה היא שתיטול את גורלה בידיה כדי להגשים את עצמה במלואה.