פסח: פה־סח, הפה המדבר

לשון בגלות

כפי שאנו יודעים, חג הפסח פותח ברצון לתקשר, להעמיד במבחן את המתנה המיוחדת שבבריאתו של אדם, את הרוח האלוקית שהופחה בו בשעת בריאתו. אלא שיש לשחרר את הלשון הזאת, כי לעתים קרובות, בעקבות חטאו של אדם, הלשון הזאת נתונה בגלות.

לשון בגלות פירושה לשון מותנית: בשגרת יומנו, בתרבות שנכפית עלינו, לעתים אף בבעיות שבתוך המשפחה, שלא לדבר על עולן של הרשויות, של השלטונות והמשטרים השונים שתחתם אנו חיים.

וסגולתה הראשונה של החירות היא חירות הלשון: היכולת לתקשר בחופשיות, להוציא ולסלק מתוכנו את כל היסודות המקפיאים את לשוננו, המצמצמים אותה, שאינם מניחים לנו להמריא.

זו הסיבה שיציאת מצרים ממוקדת בראש ובראשונה בתקשורת: תקשורת עם עצמנו, עם המשפחה, עם הילדים ליד השולחן, עם העולם שבחוץ. תחילה יש להוקיע את הכפיות שאנו קורבנותיהן, ואחר כך, כמובן, את ההתניה שלנו עצמנו בידי האלילים שהעמדנו לעצמנו בחיינו.

פה סח: הפה המדבר

לכן פירקו חכמינו את המילה "פסח" ל"פה סח": הפה המדבר, פה בתנועה. אבל גם לפרעה הייתה לשון משלו. ההבדל הוא שהייתה זו לשון סגורה, וכאשר הלשון סגורה, כשאינה יכולה להתפתח ואינה יכולה לצאת מגבולותיה, היא נעשית "פה רע": פה, אבל פה רע.

מכאן אנו מבינים מדוע עלינו, לפני שאנו חולקים את הסעודה, לחלוק קודם כול את הידיעה, את הדעת, כפי שנוהגים לתרגם. עקרון הדעת הוא שגרר את אדם לחטאו וגרם לגירושו מגן עדן. הוא איבד את סגולות לשונו, את כוחות הבריאה שבלשונו, ולא נותרו בידו אלא הקול והצורה. וזה אינו מספיק.

הלשון האמיתית היא זו המאפשרת לאדם ליצור קשר עם המוחלט, עם האלוקי, זו המביאה אותו אל השיר, אל השירה. לכן אנו שרים את ההגדה וחותמים אותה בשירים: כי בשירה יש התעלות של הנפש ורצון לשתף. אין אדם שר לבדו; אוהבים לחלוק את השיר בקול אחד עם הזולת, עם החברה.

לומר, לשוחח, לאחד

זהו עקרון הפועל "להגיד". שהרי, כידוע לכם, אפשר לדבר אל עצמך, זוהי אמירה, "ויאמר"; אפשר לדבר אל הזולת, דיבור, "וידבר", אבל אין זה אומר שנחלוק אותה השקפה. תמיד אפשר לנהל דו־שיח שבו כל אחד שומר על רעיונותיו ועל עקרונותיו.

בהגדה יש בכל זאת מחויבות מסוימת, כי עלינו להיות קשורים בדברינו, מחויבים לדברינו, לא מפולגים ונפרדים בגלל דעותינו, אלא להפך: מלשון "אגד", לאחד ולקשור.

מדוע אין ברכה על ההגדה

ומכיוון שמאמץ ההגדה הזה הוא תמידי, אי אפשר לתחום אותו בזמן. אין ברכה על ההגדה. כל מצווה שאנו עושים (וההגדה היא מצווה, שנאמר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (שמות יג, ח): תלמד את בנך, תספר לבנך, תקשור את בנך) קודמת לה בדרך כלל ברכה, להוציא מצוות תדירות כמו הצדקה. אין להן גבול, והן נובעות מטבעו של האדם החי בחברה, כמו למשל גמילות החסדים. אין עליהן ברכה, ויש עוד כאלה.

לעומת זאת, על קריאת המגילה, למשל, אנו מברכים. על קול השופר אנו מברכים. ולא זו בלבד שמברכים, אלא שבברכתנו אנו יכולים להוציא אחרים ידי חובתם. אפשר להדליק חנוכייה בשביל מאה איש הנוכחים ומשתתפים. אפשר לתקוע בשופר לכל מספר של אנשים שנרצה.

אבל ההגדה, שימו לב, במה שהיא מבטאת, ברצון התקשורת הזה המשתף את שנינו, את שלושתנו, בדרך חיים אחת, אין עליה ברכה. ואי אפשר, לא כן, פשוט לקרוא את ההגדה בשביל כולם בלי שיתקיים שיח הדדי בשיחות האלה ובין רכיבי החברה השונים, שהם ארבעה. צומצמו לארבעה, ועוד נראה את משמעותו, את סמליותו, של המספר ארבע, החוזר לאורך כל ליל הסדר.

ליל הסדר, הסדר והשירה

כי בליל הסדר הזה עלינו לעשות סדר. ככלל, המסורת היהודית אלרגית ל"סדר". "סדר" פירושו תוכנית חוזרת: כך אמור להתנהל כל טקס, בלי שמץ של מקוריות, בלי שמץ של חידוש. לא! כשאנו חושבים על הסדר, מטרתנו להגיע אל הסף שהוא "למעלה מן הסדר". מעבר לסדר, ומעבר לסדר הלשון, יש גם השירה. אנו חותמים את ליל הסדר בשירים ובתשבחות בלבד.

ארבע הכוסות, ארבעת החלקים

והסדר הזה בא, אגב, בארבעה חלקים בליל פסח, כי גם בהגדה יש ארבעה חלקים, שכנגדם ארבע הכוסות שאנו שותים בליל פסח, ארבע כוסות היין.

הראשונה, לחגוג את יציאתנו ממצרים. השנייה, לחגוג בכל זאת את עקירתנו מהשפעת התרבות המצרית ומן העבודה הזרה שהכתימה במידה מסוימת את אורח חיינו במצרים. כי אל נשכח שביציאת מצרים היו מקטרגים שטענו: אלו ואלו עובדי עבודה זרה; מדוע המצרים נרדפים ועם ישראל ניצל?

השלב השלישי הוא לתת כבוד לה', כי לא זכינו ביציאת מצרים. לא עשינו דבר כדי לצאת ממצרים. סבלנו את הרדיפות במצרים. אדרבה, התקוממנו נגד משה כשתנאי חיינו במצרים הורעו בגלל התערבותו לטובתנו. אם כן, יציאת מצרים ניתנה לנו במתנה. אבל גם את היציאה ממצרים לא אנו החלטנו; היא נכפתה עלינו. היא אף נקבעה מראש, עוד לפני שנולדנו, כי אכן היינו צריכים לעבור דרך המסננת של מצרים כדי לממש את זהותנו ולהקים הבדלה רבת משמעות, שעליה נשמור בהמשך.

והחלק הרביעי של ההגדה הוא השירה, שאמורה לחתום את כל הדיון ביציאת מצרים ומשליכה את עצמה אל עתיד משיחי.

לעולם לא להדיר את ארבעת הבנים

נשוב אפוא עתה לעיקרון של הלשון שבגלות, המביא אותנו בסופו של דבר לבחור בלשון המאחדת את רכיבי החברה ואינה מקימה הדרה או מחסום בין החכם, הרשע, התם ושאינו יודע לשאול: בין ארבעת הרכיבים (בחלוקה כללית) של החברה שבה אנו חיים, שלעתים יושבת ממש ליד שולחננו. היא כאן, נוכחת. ההדרה אסורה.

עלינו לשאוף בכל מחיר לשחרר את הלשון הזאת, כי משתשתחרר, תהיה אפשרות ליצור תקשורת מסוימת, חילופי דעות שוודאי יקרבו אותנו ויאפשרו לנו לתרום יחד לגאולתה העתידה של האנושות כולה. המסר הראשון היה שחרור הלשון הזה; בלעדיו לא היינו מבינים אפילו את דברי ההתגלות, לא היינו מסוגלים לקלוט אותם.

קדש: הקדושה כתכלית הדרך

ובכן, כיצד אנו נוהגים? אתם יודעים שיש סדר שלם של מנהגים שאעבור עליו בקצרה, כלומר כוס הקידוש, "קדש", הקדושה שהיא התכלית העליונה של דרכנו: להגיע אל רום הקדושה. הדרך ארוכה וזרועה מכשולים, משום שגם אנו היינו בחלקנו עובדי עבודה זרה, משום שלא ידענו לקלוט את התורה שניתנה לנו ואת המצוות שבהן חומשנו, ומשום שגם גילינו בגלות זלזול בארץ שניתנה לנו.

והרי אתם יודעים שיש ארבע לשונות של גאולה ממצרים: "וְהוֹצֵאתִי", "וְהִצַּלְתִּי", "וְגָאַלְתִּי" ו"וְלָקַחְתִּי" (שמות ו, ו–ז). אוציא אתכם, אציל אתכם, אגאל אתכם, ואקח אתכם, אקח אתכם לי לעם. ארבעת הביטויים האלה מכוונים כנגד ארבע ההתניות שבהן אנו חיים ושמהן אנו באמת רוצים להיעקר.

אנו נעזרים לשם כך ביין, משום שכשהיין נכנס, האדם משתחרר לגמרי ונעשה פתוח לתקשורת. איננו מדברים על שכרות; אנו מדברים על היין המשמח לבב אנוש ומכשיר אותו לתקשורת הזאת, שאינה מקימה מחיצות או מחסום כלשהו.

אמרתי שהכוס הראשונה עניינה הקדושה: "קדש". אבל כדי ל"קדש" יש אכן לדאוג לטהרה, לדאוג ל"כרפס", לדאוג לחלוק עם הזולת, אפילו במצוקה גמורה, אפילו בחסר, אפילו כשאין בידך אלא פיסת סלרי שאתה טובל במי מלח, כשאתה שרוי בדכדוך והעין מורידה דמעות, כמו מי המלח האלה של נפש כואבת.

הרמח"ל מציב את הקדושה כתכלית העליונה של דרך האדם במידותיו. בספרו "מסילת ישרים" הוא מעמיד עשרה פרקים המציינים את שלבי התפתחותו של האדם במידותיו, בתכונותיו, במעלותיו.

כי ברמת השכל, ברמת הידיעה, אנו נשארים שונים זה מזה ביסודנו. יש שניחנו בכשרים שאין לאחרים, ואנו יכולים לקיים את יהדותנו ברמות שונות, כי אין בידינו הכלים, אין בידינו האמצעים להבין הכול ולהפנים הכול. אבל ברמת מעלות האדם אין משקל ואין מידה; אדרבה, כאן כל בני האדם שווים.

והרמח"ל אומר לנו: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד), אתם הדבקים בה' אלוקיכם, כולכם חיים היום. והוא מפרש את הכתוב כך: כפי מידת דבקותכם במידותיו של ה', כך נמדדים חייכם. כאן, אם כן, בכוס היין הראשונה, אנו מכריזים על הכיוון.

ההבטחה החמישית והכוס החמישית

את האחרונה, כפי שאמרתי, יש לקשור ל"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם": אקח אתכם לי לעם. זו התכלית העליונה.

והנה יש יסוד חמישי. היסוד החמישי הוא "והבאתי": אביא אתכם אל הארץ הזאת. מדוע אם כן אין כוס יין חמישית כנגד הלשון החמישית הזאת, כנגד ההבטחה החמישית של ה'? כדי לומר, אל תכעסו, שארץ ישראל הייתה עלולה במקרה זה להפוך לתכלית העליונה במקום "אקח אתכם לי לעם", שהוא הדבר החשוב ביותר שיש לממש.

והוא שהקב"ה בחר בנו מכל העמים, "אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים", לקראת היום האחרון שבו שמו של ה' יהיה אחד עם ממשותו, עם הווייתו. כי לעת עתה יש אמונות רבות בה', אבל הן ממוקדות בעיקר בשם, בתואר, ולא בשלמות: לא בזהות שבין השמות והמידות האלה לבין ההוויה האלוקית. וזהו חזון לעתיד.

הארץ, אפוא, אינה אלא האמצעי למימוש; כלומר "והבאתי": אביא אתכם אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם, כדי לתת בידכם את האמצעים למלא את השליחות הזאת. לכן אנו נעצרים בארבע כוסות בלבד, ואיננו כוללים את הממד החמישי, "והבאתי", בליל פסח.

לפתוח בארמית: לדבר בלשונו של כל אחד

והדבר מתאמת בחלק הראשון, בפתיחת ההגדה, שבה אנו פותחים את דברינו בארמית. דרך לומר שעם כל אדם יש לדבר בלשונו. עדיין לא הפנמנו את כוחה של הלשון העברית? אין בכך כלום: אפשר בהחלט לתקשר בכל לשון, ובייחוד כשמדובר בהזמנת אדם אל שולחנך ובשיתופו באידיאל החיים הזה.

ודאי שיש לדבר בלשונו שלו. ואפילו כשאנו מבטאים את תקוותנו לשוב לארצנו, בסיום, לארץ ישראל, אנו אומרים זאת בלשון הגלות, בלשון הארץ שבה אנו חיים, התרבות שאימצנו ושממנה אנו רוצים להיחלץ.

ואנו אומרים "לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל", "ארעא דישראל" ולא "ארץ ישראל". כי אם ארץ ישראל עדיין מאוכלסת בתרבויות השונות שהובאו מכל הגלויות, וממשיכים לדבר בה בניבים ובלשונות השונים, עדיין אנו מדברים בלשון הגלות. זו "ארעא דישראל", לא ארץ ישראל.

כפי שאמרתי לכם, "ארץ" קרובה ל"רצון": לרצות, לרוץ אל. יש רצון המתבטא ב"ארץ ישראל", וזו הסיבה שאנו אומרים "לשנה הבאה בארעא דישראל". כשנעלה לארץ ישראל ונחדל לגמגם לשונות אחרות במקום לדבר בלשון ההתגלות, רק אז נוכל להעיד באמת על שחרור לשוננו.

זהו טקסט הפתיחה הראשון, שמלאכי השרת אינם מבינים, כפי שאנו אומרים. הם יודעים לדבר רק בלשון הבריאה, זו שבה ברא ה' את עולמו, בפסיפס האותיות שמסר לנו כדי לתת לנו אותן אפשרויות להיות, יחד עמו, בורא: בורא של עולם טוב יותר. ואני חוזר ואומר: באמצעות הלשון אנו מבקשים לעשות זאת.

זהו עניינו של "ויקהל", וזהו עניינו של "קהלת". כששלמה המלך בוחן את כל אפשרויות החיים, את כל זרמי הפילוסופיה, הוא מכנס בספרו, יחד עם נציגי כל האומות, את לשונם, כי הלשון היא סוד הקיבוץ.

הלחם העני המעורר את הדו־שיח

ובכן, כיצד אנו פותחים את ליל הפסח הזה? תחילה בהצגת המצה, שהיא בעת ובעונה אחת לחם עוני ולחם חירות. לחם עוני, אומרים חכמינו, הוא זה המעורר את הדו־שיח.

כשאדם מתבונן באמת בחייו ומכיר בחסרונותיו, הוא חש צורך למצוא את השלמתו מחוצה לו, אצל הזולת. לכן, מתוך מודעות לכך, הוא אומר: "כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵכוֹל", וכל מי שנכסף לחירות, שרוצה לקפוץ קפיצה, כי "פסח" פירושו לדלג.

והדילוג הזה, המהלך הזה, אינו תמיד התקדמות שלב אחר שלב. אפשר לדלג על שלבים רבים. כשהקב"ה מחליט על דבר, המאורעות יכולים לקבל תפנית מדהימה. מעוני מחפיר אנו יכולים להגיע למצב יוצא דופן.

ששון, שמחה וצחוקה של שרה

לכן מכיר העולם היהודי שלושה ביטויים של שמחה. יש ששון. ששון הוא שמחה שעדיין לא נתמלאה, שעדיין לא באה על סיפוקה, אך היא בדרך. אנו מאמינים שזה יבוא. למשל, נאמר לנו: "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה" (ישעיהו יב, ג). ימות המשיח עדיין לא הגיעו, אבל האמונה שבלבנו משאירה אותנו אופטימיים מאוד לגבי בואם, ובעומק לבנו אנו שמחים, שלווים.

יש שמחה. שמחה היא השמחה על ציפייה שנתמלאה. עמלנו באמת כדי להשיג דבר, התפללנו, וכשהרגע הזה מגיע ואנו באים על סיפוקנו, אז יש השמחה הזאת.

אבל יש ממד שלישי, המופיע לראשונה אצל שרה: "וַתִּצְחַק שָׂרָה", שרה צוחקת. הצחוק מיוחד לאירוע בלתי צפוי. מי היה מאמין שתלד בן בגיל תשעים? והנה, הבן הזה ייקרא יצחק, השם שהעם היהודי יישא לאורך תולדותיו, בצחקו על כל המאורעות, כי המצבים יכולים להשתנות באופן בלתי צפוי, מיום ליום, מרגע לרגע.

ומשום כך, "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ" (תהלים קכו, ב). היום צוחקים עלינו, אבל לעתיד לבוא פינו יתמלא צחוק. נתריס מול המאורעות, נתגבר עליהם, נתגבר משום שהצחוק הזה טבוע בנו; אנו נושאים אותו בגנים שלנו, בעצם מבנה הווייתנו. כך חושלנו.

"השתא": עכשיו, ולא בשנה הבאה

ובכן, ברגע שגילינו את הצורך שלנו לחלוק עם הזולת את היקר לנו מכול, אפשר להיות בטוחים ש"השתא": "השתא" פירושו עכשיו; אין פירושו "השנה". אנו אומרים "השתא הכא", עכשיו אנו כאן, אבל השינוי יכול להתחולל בדקות הקרובות, ונגיע אל המקום הנאות לפריחתנו, לתקשורת שלנו. ורק כשנצא מן ההתניות שלנו, במקום מנוחתנו, במרחב הגשמתנו, רק אז נהיה בני חורין. אז נוכל לדבר על חירות שלמה.

ועתה תתחיל ההגדה עצמה, דרך ארבע הקושיות. אבל את הקטע הזה אשאיר לשבוע הבא, כי לא ראוי שרק אני לבדי אדבר בהגדה. הייתי רוצה שגם לכם יהיה חלק, שתשתתפו. אם יש לכם שאלות, בשמחה.

שאלות השומעים

שאלה:

בתחילת השיעור אמרת שהדתות האחרות מדברות על שמותיו של ה' ולא על זהותו. תוכל להסביר למה התכוונת? לא הבנתי היטב את ההבחנה בין שמות ה' לבין הזהות האלוקית.

אנו חולקים ערכים רבים עם הדתות האחרות. אנו חולקים ערכים רבים אפילו עם המוסר החילוני. קחו את הלוח השני של עשרת הדיברות: הוא שייך למוסר המקובל על הכול. מה אם כן ההבדל? ההבדל הוא שכדי לקיים את "לֹא תִרְצָח" שלנו, צריך לעמוד מול הצלם, כדי לדעת שכל הנוטל את חייו של הזולת ממעט את צלם אלוקים שבאדם. אתה עומד מול ישות, מול בריאה של ה'.

עליך לדעת שברגע שאתה נואף, או מגלה בגידה כלשהי, הרי שכנגדך […]: הרבית את אליליך, שוב אינך יכול לומר. הנה כאן, מצד אחד, מוסר שאפשר שיישא גם הוא את שם ה', שהרי הוכתב בידי ה' למרגלות הר סיני, אבל אינו נכלל בלוח הראשון, שהוא כולו אלוקי ומהותו אלוקית. כי בלי "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" לא הייתי מבין שה' הוא שהוציאני ממצרים. לא הייתי מבין אז שכל שיתוף של אלוהות אחרת או של אמונה אחרת יפגום באמונה הראשונית הזאת. וכך גם השבת, וכך גם כיבוד ההורים עצמו. זהו.

לא מיציתי את כל התשובה לשאלה, כי זה היה לוקח לי זמן רב הרבה יותר, אבל בהזדמנות.

שאלה:

כשמדברים על פסח, על הגאולה, הרי זה קשור לישראל. לישראל ודאי יש חלק בהנעת הגאולה הזאת. אי אפשר להיות בשום מקום אחר חוץ מישראל. אני מבין מדוע לא רוצים שישראל תהפוך לצינור העיקרי של הגאולה, אבל ודאי יש לישראל תפקיד כלשהו בגאולה הזאת. אז מדוע, בסופו של דבר?

כי ישראל, אומר לכם, ישראל עתידה להתרחב. גבולות ישראל אינם קבועים סופית, אינם מוגמרים סופית. קדושת ישראל לא תהיה אחידה; יש דרגות שונות של קדושה. קדושת ירושלים אינה קדושת באר שבע; קדושת באר שבע אינה קדושת נהריה או נתניה, וכן הלאה. אינה קדושת החוף המזרחי, וכן הלאה.

ואף על פי כן, הקדושה הזאת מקרינה למרחוק, וישראל אינה יכולה לחיות סגורה בתוך גבולותיה. מכוח שליחותה היא נקראת לפרוץ את גבולותיה הגשמיים, לא את הקדושים, אני מדגיש. כי עליה לדעת שבקדושת ארץ ישראל הזאת מה שחשוב ביותר הוא האמצעי. ארץ ישראל היא כלי העומד לרשות העם, תחילה כדי שיוכל לפרוח, […] ולשוב לעצמאותו המלאה, וגם כדי לאפשר את הפצת תורתו.

שאלה נוספת?

שאלה:

דיברת על ארבעת הפרקים החשובים, נאמר, של ההגדה, שהרי היא מחולקת לארבעה. אמרת שהשלישי הוא מתן הכבוד לה' שהוציאנו ממצרים בלי שזכינו לכך, ואפשר אף לומר: בלי שרצינו בכך. מדוע אם כן הגאולה הכפויה הזאת?

זו שאלה טובה. אבל תחילה אומר לך דבר קטן, פרט קטן שלא מסרתי לכם. אתם יודעים שהבכורים חייבים בתענית לפני פסח. מדוע? משום שניצלו, והם ניצלו לא בזכותם, אלא משום שכך הוחלט: הקב"ה היה קשור בהתחייבות שנתן לאבות. זה הכול.

ונשאלת השאלה: מדוע הבכורות, הנערות, אינן מתענות גם הן, הרי מכת בכורות, בביצועה, פגעה גם בבנות הבכורות? ואם כן גם הבכורות ניצלו. לא: לבנות הייתה זכות משלהן. ההתנגדות במצרים נעשתה בידי הנשים, וזכות ההתנגדות הזאת הגנה עליהן. הן אינן חייבות בתענית. זה פרט קטן.

הדבר השני: בחירת העם היהודי. למה אנו חייבים אותה, לדעת המהר"ל מפראג? היא בחירת חינם; ה' החליט כך. בחירת העם היהודי היא במקורה עיקר אמונה. אין זה משום שהיה אדם כמו אברהם, אב יוצא דופן בזכות גמילות החסדים שלו. שהרי אברהם הוא גם אביו של ישמעאל, ויצחק הוא גם אביו של עשו. אם כן, מדוע לא לצרף אותם בכל זאת?

נכון שיש לנו את יעקב, משום שהוא שמר על משפחתו בשלמותה. אבל האם בכך יש הצדקה להתחייבותו של ה' לצדו של עם שבחר בו, שאותו ייחד? הוא נקרא "בכור", הוא הבכור; הוא בחר. אבל הבחירה הזאת כבדה באחריות. אם נבחרתי לראש משפחה בגיל צעיר, זה דווקא משא. אינכם עושים לי טובה.

מה שעושה את זכותו של ישראל הוא שדבק בבחירה הזאת, שהסכים ברצון לקבל על עצמו את האחריות להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). שאם לא כן, מעצמו, מטבעו, היה נוטה לדחות אותה: למה אני אהיה ראש לאומות? למה אני אהיה הטוב ביותר? למה ירדפו אותי כולם, יבקרו אותי כולם, יקנאו בי בעלי הנפש הקטנה? לא, אינני רוצה. אני רוצה לחיות ככל האדם. ויש בקרבנו מגמה שחושבת כך.

שאלה נוספת?

שאלה:

בעניין המספר ארבע: במשך שנים, עד עכשיו, דיברת על חשיבות המספר ארבע. מעולם לא הבנתי […]. אפילו עשו פיוט מן המספר החוזר הזה, לא כן? אולי תוכל…

כן, אבל אני חושש מאוד… זה כאן, לנגד עיניי, כי אני כותב פירוש על הגדה של פסח, הפעם בעברית, וכותרת הפרק הזה היא "בסוד הארבע". אבל זה לא ברוח השיעור, כי מעורבים בו יסודות קבליים.

יש ארבע הגלויות שאנו עוברים, שעברנו. יש פירוק השם האלוקי לארבע אותיותיו, יו"ד, ה"א, וא"ו, ה"א, כך ששמו של ה' אינו שלם. הוא נלקח כבן ערובה בידי כל אחת מן האומות. הוא נלקח כבן ערובה בידי כל מגמה בתוך עם ישראל.

החכם מצד אחד, וגם הרשע מצד אחר. שימו לב: הרשע אינו שוטה. הרשע הוא מוח מדעי מבריק. לכן יש לו מקום לצד החכם; אי אפשר להדיר אותו. אלא שאינו רוצה בחכמה. הוא רוצה פשוט שהכול יתאים לחוקי הטבע, לחוקי הפיזיקה, לחוקי החברה, לחוקים הטבעיים, למוסר הטבעי.

ויש מי שלקחו את הוא"ו כבת ערובה: זהו התם. הוא מאמין בצדיקים יותר מאשר בהקב"ה. הוא פונה אליהם יותר מאשר אל ה'. אמונה מעט פרימיטיבית, נאמר זאת בגלוי. כאילו למשה רבנו אין הזכות של הצדיקים הגדולים של היום! צריך לשים את הדברים בפרופורציה, לא כן? ודאי שאנו מכבדים את הצדיקים, אבל נשמור על הקשר עם ריבון הבריאה, עם ריבון ההתגלות.

ואחר כך יש, אכן, הניטרליים, יש השרויים בשתיקה מוחלטת, לא כן? הם העדיפו לצמצם את נשימתם, לשתוק. אבל אולי תהיה לנו הזדמנות לראות זאת בשבוע הבא; אביא עוד כמה יסודות. אבל דעו שהמספר הזה עובר לאורך כל סדר הפסח, מתחילתו ועד סופו.

שאלה:

יותר מאלה שמצמצמים את נשימתם ושותקים, יש באמת כאלה שאינם יודעים לשאול שאלות, שהשאלות פשוט אינן עולות בדעתם, וזה חלל גדול עוד יותר.

אז יש לעורר אותם, יש לעורר אותם. אסור להתעלם מהם. נאמר "אַתְּ פְּתַח לוֹ". היה צריך לומר: אם אומרים "את", היה צריך לומר "אתה". אבל פונים כאן אל האיש ואומרים לו: קח דוגמה מן האישה. האישה נותנת את עצמה; היא אינה רק נותנת, היא נותנת את עצמה כולה. אז גם אתה, "פתח לו": עשה כמו האישה, תן את עצמך לו.