וירא: ההבטחות לאברהם (חלק א')

אנו פותחים את פרק י"ח בספר בראשית, ההתגלות השלישית של ה' לאברהם. הראשונה הייתה להבטחת הארץ. השנייה — להבטחת הזרע, הצאצאים, התולדות. אבל לתולדות אלה היה תנאי חשוב: המילה. ומרגע שהוא מקיים את מצוות המילה, הוא זוכה להתגלות חדשה של ה'. אלא שהפעם אין ה' אומר דבר, אינו מדבר עמו. ביקור של נימוס. כך אומר לנו רש"י, בעקבות דברי חז"ל על "וירא אליו ה'" (בראשית יח, א): "לבקר את החולה". תוכלו לצייר זאת בדמיונכם: הקב"ה בכבודו ובעצמו בא אל ביתו של אברהם לנחם את החולה.

כיצד עלינו לראות את החזון הזה, את ההתגלות הזאת? נרד לרגע לדרגה ארצית למדי: כיצד נעשה אדם מושא להתגלות של הקב"ה? אילו הייתם מכריזים היום דבר כזה — היו כולאים אתכם. ואילו כאן, להפך, אומרים לנו: שימו לב, אברהם הוא מושאו של חזון. הוא מושאו של חזון שבו, כביכול, אין עוד דבר לומר לו, אלא פשוט לחזקו. מה מתרחש כאן? כדי להבין את תכליתו של חזון זה ואת דרך התממשותו, עלינו לשוב אל בריאתו הראשונה של האדם. שם, כשאנו קוראים את הכתוב על בריאת האדם, נאמר: "ויאמר אלוקים תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה" (בראשית א, כד) — בהמה, ורמש, וחיתו ארץ למינה. "חיתו ארץ" פירושו דווקא החי שעל פני הארץ. והכתוב אומר: "ויהי כן". אבל הפסוק הבא — מה הוא אומר? "ויעש אלוקים", כלומר הוא מוציא לפועל בעצמו. הפעם אין די בדיבור לבדו; עליו להתערב בהוצאה לפועל של ממד האדם, שיכיל את ארבעת היסודות הנדרשים. הרמש — האדם הזוחל אחר מזונו. כן, הוא הנחש הזוחל אחר מזונו. והוא גם בהמת משא, והוא נאבק בעוז, בעקשנות, על קיומו, משום שעולם הבריאה עשוי פשוט ממתח מתמיד בין כוחות נבראים — כוחות שהם, במובן מסוים, משלימים זה את זה. אלא שיש דבר שהאדמה אינה נותנת.

כשאנו אומרים שהאדמה אינה נותנת, שהטבע אינו מוציא: הוא הוציא את הבהמה, הוציא את הרמש, הוציא את החיה. אבל "חיתו ארץ", החי שעל פני הארץ, "נפש חיה" — את זה לא הוציא. והקב"ה הוא שצריך ליטול את העניין לידיו, והוא ישתמש באדמה וברוחו כדי להוציא את האדם לפועל. ואכן, בהמשך נאמר לנו שכאשר נפח הקב"ה ברוחו באדם, "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז). האדם נעשה נפש המסוגלת להעניק חיים, נפש חיה המסוגלת להעניק חיים. כלומר, יש יסודות מסוימים שהטבע מסוגל להוציא מעצמו, מכוח הבריאה — ובכלל זה אפילו השכל האנושי.

השכל האנושי שייך לטבע. לעומת זאת, מה שאינו שייך לטבע הוא הרוח האלוהית שנתן הקב"ה באדם כדי שיהיה בצלמו. וכיצד מגיעים לכך? ראשית, מה פירוש להיות בצלמו? פירושו להיות מסוגל לחסד, לטוב, למעשה שבחינם, בכל אשר נעשה. בדרך כלל, כשמדברים על חסד, על טוב, מונים חמישה יחסים בין אדם לחברו: בין האב לבנו, בין העשיר לעני, בין המעביד לשכירו, בין החזק לחלש — וגם יחסו של האדם המסוגל, מטוב לבו, לתת מתנת חינם. ונאמר שלמעשה אין מתנות חינם. תמיד יש אינטרס סמוי במה שאנו נותנים.

ואפילו הציפייה להכרה מצד הזולת היא דרך להעמיד את עצמנו. אם כן, היכן היא הנתינה שבחינם שתהיה שקולה כנגד מה שעשה הקב"ה בבריאת עולמו, כדי שהאדם יוכל להיות באמת בצלם אלוקים ובדמותו? היא נמצאת באותו מרחב שנטל הקב"ה לעצמו בבריאת האדם — ושמלאכי השרת התנגדו לו (עוד נדבר על מלאכי השרת הללו), באומרם שאי אפשר להפקיד אחריות זו בידי האדם. ועתה נבין מדוע רק לאחר המילה מתממשת אהבה זו, הגובלת באי-רציונלי — המעשה שבחינם הזה. שהרי מעשה חסד מניח, ביסודו, אהבה שאינה תלויה בדבר. אבל אהבה זו — אם לא נכרתו ממנה עודפיה… העודפים, הערלות, הם ארבעה: ערלת הבשר; ערלת הלב, ערלת התאווה; ערלת הדיבור, החורג לפעמים מגבולותיו; וערלת האוזן, הנענית לכל התניה.

ערלת בשר, ערלת לב, ערלת שפתיים, ערלת אוזן… וכמה ממדי הוויה נשקלים בחיי האדם? הוויה — כנגד ארבע אותיות השם: ארבעה הם. נקרא להם המציאות הגופנית של החיים, המציאות הנפשית של החיים, המציאות השכלית של החיים והמציאות הרוחנית. כשהצלחנו להסיר את הערלות הללו באמצעות אותו יסוד — כלומר האבר המופקד על ההולדה, על היצירה, על ההתעברות, על המשך הבריאה — הרי שעברנו את מסגרת הבריאה. מסגרת הבריאה היא שבעה ימים. מסגרת המילה — והבינו בזה את ארבע המילות כאחת — היא היום השמיני.

והיכן, בתפילה היומית, נמצא הרמז למילה, שבו אנו מבקשים שה' ירפא אותנו מתאוות הבשר, מן הסטיות הנפשיות, מן הסטיות השכליות, מן הסטיות הרוחניות? בברכה השמינית של תפילת העמידה: "רפאנו ה' ונרפא, הושיענו ונושעה". הושט לנו את עזרתך, כדי שנוכל להיחלץ משליטתן של כל הערלות הללו. ובכן, המילה הזאת מוטלת על התינוק בהגיע היום השמיני; היא באה מחוץ למסגרת הבריאה, כלומר ביום השמיני. מדוע? משום שהמילה היא באמת המצווה שעושים לשם שמים — בשעה שלבו של האב בוער בקרבו, ואינו יכול לשאת את סבלו של התינוק הזה,

שזה עתה נולד, שזה עתה בא לעולם, שייחלו לו, שכה ייחלו לו, והוא שואל את עצמו אם מוטל עליו לסבול זאת כדי להיענות לרצון ה'. מה טעם בדבר? אמנם אפשר להתמסר לקיום המצווה הזאת, אבל ביום השלישי מתעוררת השאלה. הממד הרביעי הזה שבתוכנו — המהות — רותח וגועש. יש קדחת רוחנית שהאדם יכול לחוש ברגעים מסוימים, ועמה תחושת מרד ובה בעת אמונה העומדת בכל מבחן. מעתה תבינו שאברהם נתון בקדחת רוחנית זו ביום השלישי. הוא מל את עצמו בן תשעים ותשע, והוא שואל את עצמו על המילה הזאת: האם אין היא מנתקת אותו משאר האנושות, מכל רעיו? וזהו ניסיון שאינו יכול לדרוש מאחרים — הם לא ילכו אחריו. האם באמת, בסופו של דבר, מכאן יש להתחיל?

ודרכו של אברהם להתמודד עם הניסיון ביום השלישי היא זו: הוא אכן נאבק בכל הלהט הרוחני שבקרבו, המטיל בו שאלות ושעליו להשיב לו. "וירא אליו ה'" — לבקר את החולה. אתם יודעים מהו ביקור חולים: כשהאדם מוטל על ערש דווי, כשאבדו כוחותיו, כשאבד מרצו והוא חסר אונים — אז מתחיל שכלו להתעלות מעל קטנוּת החיים, להתעלות מעל תענוגות היום-יום עצמם, ולעבור לדרגה אחרת של הרהור. מעבר זה לדרגה אחרת של הרהור הוא מה שכינה החזון איש "מלאך לרגעים": לרגעים הוא נעשה מלאך.

לרגעים הוא זוכה להתעלות רוחנית כזו, משום שהתנתק מן הכול ומכיר באזלת ידו להילחם בכוחות הללו שהוא מרפה מהם. אם כן, גם כאן מדובר בביקור חולים: הוא רפה, במצב של חולשה. יש להסיר את החולשה הזאת — להסיר חולשה פירושו לרפא — והמלאך המופקד על השבת הרוח הוא המלאך רפאל, מן השורש רפ"א: רפאל, רפא. ובכן, מה שאנו מסיקים מניתוח זה הוא שהמפגש עם הקב"ה מתממש בהתעלות האדם מעל עצמו דרך החסד — כלומר דרך מעשה שבחינם, מעשה חסד שבחינם. האם יש דבר כזה? כן, יש. כשנתנו לאדם עצה, כשגילינו לו דבר מועיל, כששיתפנו אותו בלימוד, כשעזרנו לזולת לממש את עצמו כאדם שנברא בצלם אלוקים ובדמותו — עשינו מעשה שבחינם. שכן החסד האמיתי אינו של מי שנותן צדקה לאחרים; לא הוא. זהו חסד טפל. יש תרגילים רבים שעושים כדי להגיע לפתרון בעיה קשה הרבה יותר. אבל תחילה יש לעבור דרך התרגילים הללו.

ממילא, הניסיונות שעושים בשלבי החיים השונים אינם אלא תרגילים לקראת האדם שיצליח לחבר את השמים עם הארץ ואת הארץ עם השמים, ושיכונן, כביכול, את הבריאה כולה כישות מקודשת, כישות אלוהית. ומשום כך נראה שאברהם ילמד זכות אפילו על אנשי סדום. אבל כיצד? הרי אנשים מושחתים הם, כופרים! אלא שהוא דואג לבנות עולם זה יחד, בחותמו של האלוהי, כלומר בחותם החסד. מאחר שבריאת העולם במקורה אינה אלא מעשה חסד, יש להתמיד בדרך זו. ואברהם, כפי שאמרנו, הוא האיש המתהלך לפני ה'; כלומר, הוא המשרטט את קווי המתאר של מה שהקב"ה היה רוצה לעשות בעולמו. וכיצד ממחישים זאת חז"ל, בדרך נפלאה? דווקא בפתיחת ביתו של אברהם לכל רוח, לכל עובר ושב. תארו לעצמכם: אברהם זה עתה נימול, בגיל מופלג; הוא כואב. הוא פטור ממצוות הכנסת אורחים, וכן הלאה. ויותר מזה — הקב"ה עשה עמו טובה, כפי שנאמר לנו: הוציא חמה מנרתיקה, כלומר היה חום לוהט, כדי שלא יוטרח, ובני האדם הסתגרו בבתיהם. והוא מדבר על הכיסופים לפגוש את הזולת, לצאת לקראת הזולת. אינו רוצה להישאר לבדו מול עצמו; אינו רוצה לעסוק רק בעצמו; אין הוא רואה את הדברים כך. ולכן הוא יושב "פתח האהל". הנה כי כן, אפילו כשהקב"ה פוטר אותו מכל טרחה, הוא רואה את חובתו בכך שילך קדימה ויתריס, כפי שאמרנו קודם, נגד כל המכשולים העלולים לעמוד בדרכו.

ובכן, משום כך הוא יכול לומר — התוכלו לדמיין? — הוא יכול לומר לקב"ה, כשהוא רואה את שלושת האנשים העוברים לפני אוהלו… הוא רואה אותם מרחוק; למעשה אין הם עוברים ממש לידו, שהרי עליו לרוץ לקראתם בעודו כואב, כדי להפציר בהם שייכנסו לביתו. בשעה שהקב"ה בא לבקרו, הוא אומר לו: "שמע נא, המתן, עד שאסיים עם אלה". אנחנו מתרעמים כשאנו ממתינים ליד דלפק ומישהו נדחק מן הצד ומקבל שירות לפנינו; אנו רוטנים. ואילו כאן, תארו לעצמכם, אברהם אומר לקב"ה: "שמע, יש לנו זמן, ניפגש אחר כך, אבל הנח לי לטפל באלה העוברים בדרך". כל זה בא פשוט ללמדנו, דרך המפגש עם הזולת, מה תהיה עבודת ה' האמיתית. העולם לא היה יכול להתקיים בלי מידת החסד. ואילו היו יחסי האדם מושתתים פשוט על "תן וקח" — כלומר הכול מתוך ציפייה לתמורה, מכל סוג שהוא — הרי שהעולם הולך לאבדון. כך כבר קרה פעם אחת, במבול; וכך עלול לקרות שוב בצורות אחרות. ולשם כך אין צורך בצדיקים רבים. די בצדיק אחד כדי להציל את הדור. מידת החסד, אומר המדרש, באה להתלונן לפני הקב"ה ואמרה לו: מאז שבא אברהם אני מובטלת, אין לי עוד מה לעשות, הוא עושה הכול במקומי.

זו דרכם של חז"ל לומר שלמעשה, מה שאנו שותפים בו עם האלוהי הן המידות. והמידה הראשונה היא מידת החסד. כמובן, החסד הזה מניח משפט — מניח צדק, חוק. אבל נדרשת התעלות מעל החוקים הללו. יש לחוק מבנה. זו עובדה: "כי גבר עלינו חסדו" (תהלים קיז, ב). אם אנו מושא לאהבתו, לטובו ולחסדו, הרי זה עם גבורה יחסית, כלומר עם מידת דין המופעלת — המופעלת עלינו. משום כך אנו כאן, סובלים לפעמים מכך שמה שנתנו אינו שב אלינו. המעשה שבחינם של עם ישראל הוא שגורם שחייו עצמם זרועים סבל. הנה ביארנו את "וירא אליו ה'". וכאן הייתי רוצה — ואין זה בניגוד למנהגי — לספר סיפור חסידי קטן. אולי אתם מכירים אותו: סיפורו של רבי זושא. אתם יודעים שהחסידים נוהגים לנסוע לרבם בזמן החגים. הוא בא לפני הרבי ממזריטש, רבו, וסיפר לו שיש לו בת להשיא ואין בידו כלום. נתן לו הרבי ממזריטש חמש מאות רובל כדי להשיא את בתו. אבל בדרכו חזרה הביתה הוא עובר בפונדק, לן שם, ומוצא שם אלמנה צעירה ממררת בבכי, משום שאיבדה את ארנקה ובו חמש מאות רובל — הכסף שבו הייתה אמורה להשיא את בתה. לא מצאה את הכסף — כיצד תסתדר? נכמרו רחמיו עליה. הוא קורא: "אבל אני מצאתי את הכסף הזה!" האישה שמחה מאוד. אלא שהוא אומר לה: "איני יכול להחזירו לך אלא אם תתני לי עשרה אחוזים עמלה — חמישים". האישה נדהמת: "מה? עמלה? עשרה אחוזים עמלה — על מה?" הם הולכים לדין תורה, הולכים לרב העיר. גם רב העיר מזדעזע מהתנהגותו של האיש הזה, רבי זושא זה, ואומר לו: "אינך מתבייש? אלמנה עניה העומדת להשיא את בתה — ומשום שמצאת את הכסף אתה דורש חמישים?" ורבי זושא, מבויש, שב לביתו. הרבי ממזריטש יוצא למסע, עובר באותה עיירה, והרב מספר לו את המעשה — שרבי זושא אחד דרש חמישים רובל על שמצא את הכסף. הרבי ממזריטש כבר הבין, והמתין שתלמידו יבוא שוב לבקרו.

אמר לו: "מה עלה בדעתך? מדוע נהגת כך?" השיב לו: "שמע נא, כשרציתי לתת את הסכום שהפקדת בידי כדי להשיא את בתי שלי, חשתי בקרבי תחושת גאווה, גאווה מופרזת, משום שעשיתי את הצדקה הזאת ונתתי את הכסף. ורציתי להילחם בתחושת הגאווה הזאת. לכן דרשתי תמורה, בידיעה ברורה שישפילו אותי ולא ייתנו לי כלום. אבל בהשפלה הזאת יצאתי ידי חובתי: עשיתי מעשה שבחינם, מעשה שבחינם לגמרי". זוהי המחשה מושלמת של הנתינה הזאת, הגובלת בקצה גבול החינם, הקשורה בדמותו של אברהם. והנה חז"ל קובעים: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות א, ב).

התורה — היא עיצוב האדם את עצמו. העבודה — היא הקרבנות, הקרבן. גמילות חסדים — היא ההתנהגות כלפי הזולת. והנה נאמר על אברהם, יצחק ויעקב שלמדו בישיבת שם ועבר, ישיבה גדולה — אבל לא תורה זו היא שעמדה להם. שכן כשאתה לומד תורה, אתה לומד אהבת חסד, את אהבת הטוב. זה כאילו אתה קורא ספר הוראות, מתכונים, חוקים, שבו מסבירים לך כיצד יש לנהוג — כיצד יש לנהוג, ואין פירוש הדבר שאתה עצמך תעשה זאת. לכן נאמר: אין לדבר רק על אהבת חסד; יש לעסוק בעשיית חסד, ולהוציא את הרגעים הללו לפועל.

והנה, קיום החסד הזה אינו פשוט בלימוד התורה, שכן שם אפשר להישאר בספירות עליונות ולהתפלפל בבעיות בלי סוף. ואין הוא יכול להיות גם בקרבנות בלבד, שבהם, בסופו של דבר, עומדים בתפילה ושופכים תמיד את הנפש לפניו. התכלית היא גמילות חסדים. אנו בניו של אברהם. אנו בניו של יצחק. אברהם מימש את עצמו בחסד. יצחק מימש את עצמו בגבורתו, בשליטתו בעצמו, בחשבון הנפש שערך עם עצמו ושבו הצליח בהצלחה מזהירה. יעקב צירף את השניים, ומשום כך הוא אהוב.

נחוצים שניהם. אמרתי לכם: חסד ומשפט. החסד הוא אברהם, המשפט הוא יצחק, ויעקב […]. ומה שאנו לומדים כאן הוא האלף-בית של הדרך הזאת עצמה לתפוס את החיים. שכן אם אנו מדברים על האבות, הרי זה משום שאנו הבנים. "מעשה אבות סימן לבנים" — מה שעושים האבות… תמיד אומרים "סימן לבנים", אות לבנים. לא, אין להבין כך: "סימן לבנים" הוא פנס לבנים — סימן בבנים, כלומר מה שעושים ההורים הוא מה שמושקע בבנים. כך יהיו הבנים. מה שהיינו אנו — זה מה שהם יהיו. ולכן אנו, בני אברהם, ארוגים מאותן מידות עצמן. משום כך התורה מקפידה על פרטים אלה כשהיא מספרת אותם — שהרי כל זה היה יכול להיות מסוכם בפסוק אחד, או בשניים, ואילו כאן זהו סיפור שלם, שבו אנו רואים את אברהם רץ לכל עבר, מנסה להציע דבר מה, מפציר. ובכן, לכל פרט מקומו. ושימו לב: יש לנו עסק עם מלאכים — ומה פירוש הדבר?

אתם יודעים שהרמב"ם אומר שאי אפשר לדמות סעודה עם מלאכים — כל זה בלתי אפשרי; מוכרח שיהיה במראה נבואה. מראה נבואה — יפה מאוד, אבל מסופר כאן דבר מה: שהם אכלו, שהסירו מעליהם את אבק הארץ, את עבודת האלילים שלהם. כאן עמד רבנו בחיי על המחלוקת בתחום זה: לדעת האחד אלה מלאכים, ואילו לדעת האחר אין זה יכול להיות אלא לבוש. כלומר, האדם מופקד לפעמים על שליחות העושה אותו, לרגעים, למלאך — למי שהופקד על שליחות.

למי שהופקד על שליחות — ולכן הכתוב מדבר פעם על מלאכים ופעם על אנשים. בכל עת מדובר באותם אנשים עצמם כמלאכים. אבל מתי אפשר באמת לעשות את המעבר ההדדי הזה בין אדם למלאך? כשתפסנו את העולם כבריאה אלוהית, כמכלול אלוהי. אין זה עולם שאנו מנסים להפיח בו נשמה אלוהית. לא: האדם, העולם עצמו, היקום הנברא — הוא "שמים וארץ", הוא שמים וארץ כאחד, כלומר רוח וחומר כאחד. אלא שיש מרחב המפריד בין השמים לארץ, מתח ביניהם, והאדם עומד באמצע כדי ליצור את החיבור הזה: להוריד את השמים לארץ ולהעלות את הארץ אל השמים.

כשמלאכה זו נשלמת, חוזר העולם לשלמותו האלוהית, כלומר הוא מתחבר מחדש אל הרצון האלוהי שברא אותו. אין הוא עשוי כוחות הקורעים זה את זה, אלא כוחות המשלימים זה את זה, ואז כל אחד בתוכו הוא אדם ומלאך כאחד: אדם — כשהוא דבק אך ורק בענייני הארץ; מלאך — כשהוא מתעלה מעליהם ומצליח באמת להפיח בחומר הזה רוח אלוהית, כמו שעשה הקב"ה בבריאת האדם. זה מה שהכתוב רוצה לומר לנו. נאמר שהוא חלק כבוד לאדם שהתגלה כסובלני — ויותר מסובלני — כלפי אברהם. אתם יודעים שיש ארצות שבזמנים מסוימים אסרו את המילה בתחומן; הן ראו בה מעשה אכזרי ורע כלפי הילד.

ובכן, דעו שבימי אברהם היו שלושה רעים קרובים: ענר, אשכול וממרא. ענר ואשכול אמרו: "חכה — כל המוסר הזה שאתה מלמד אותנו טוב ויפה, אבל הכריתה הזאת בבשרך אין בה טעם". הם אינם רואים את הקשר שבין הבשר לרוח. כמובן. הם אינם יודעים שהבשר הזה הוא נושאו של כל רוח, ושהבשר הזה הוא אכן הנושא את האדם אל מרומי אהבה, אל מרומי רווחה וכיוצא באלה. וכך הניאו אותו. אבל היה אחד בלבד שעודד אותו: "אם הדבר נובע באמת מהשקפותיך ומאמונתך, עליך לעשותו — אף אם תהיה מנותק מאחרים לזמן מה. אבל העולם צריך ללמוד, דרך המילה, שאין כאן פשרה, שאין אלה ויתורים שעושים". לא — החסד אינו פשרה; החיים הרוחניים אינם פשרה. זה דבר שעולה לנו ביוקר כדי להגיע אליו, אבל משהו מתממש, גם אם לא ברמה שלנו. שהרי — שמעו: כבשן האש; הסכנה שלא יהיה לו בן; ישמעאל — הוא ידע בן מורד בתוך ביתו.

הוא סבל על סדום ועמורה; הוא היה שם. אשתו נלקחת ממנו. ובכן, מה היה לו? כיצד אפשר לומר — איזה שכר היה לו על כל החיים שחי? ובכן: העובדה שמעשיו חייבו את הדורות הבאים — ובעיקר, שזרעו בחר לתקן את מעשה ה' לבל ילך לאבדון. זה היה שכרו הנשגב של אברהם. החסד האמיתי, מה שאנו עושים באמת, הוא הדרך שאנו סוללים לדור הבא. כאן אעצור — אני רואה שכבר חמישים וארבע; אניח לכם לשאול שאלות. — יש לי שאלה, יש לי שאלה. שלום, שלום, הרב בניזרי. בעצם אמרתם שההורים הם הבנים — כלומר, שמעשי ההורים משפיעים על הבנים, על עתידם. לזה התכוונתם? — לא שהם משפיעים.

הם כבר סוללים את דרכם של ילדיהם, משום שילד מתחיל קודם כול בחיקוי. — כן, זה ודאי. עכשיו, איני יודע מדוע, חשבתי על דבר אחר: על כך שהבנים משלמים עד הדור הרביעי על מעשיהם הרעים של ההורים. זה קצת קשה. — ובכן, אומר לכם: אין בזה קושי כלל, משום שיש לקרוא את הפסוק אחרת. — כן, הסבירו בבקשה, כי זה… — ובכן: "פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים" (שמות כ, ה). "פוקד" פירושו המגלגל, הזוכר, הסופר. "עון אבות על בנים" — חטא האבות על הבנים. אבל מי הוא נושא הפועל "פוקד"? פוקד.

פוקד: העוון הוא הפוקד — החטא, החטא עצמו, מגלגל את תוצאותיו מאליו עד הדור הרביעי, ובדור הרביעי הקב"ה אומר: די. אם לא הבינו שהם אכן לכודים במערבולת שלא ייצאו ממנה — אני הוא שמתערב. אני הוא שמתערב לעצור זאת בדור הרביעי. כלומר, מה שעושים… יש לדעת שהמעשה הטוב סולל את דרכו מאליו. לא אני הוא שנותן אותו מבחוץ, נכון? — כמובן. — כשם שיש לכם תורשה גופנית ונפשית של האדם, כך, ככל שאנו מכוננים את הווייתנו הרוחנית, אנו בונים בתוכנו מבנה הוויה המעביר את עצמו לילדינו.

והוא יכול להיות לטובה, ויכול, לצערנו, להיות לרעה. אבל לא אנו עושים זאת; לא אנו האחראים. אלא — נאמר כך — הסטייה עצמה היא ש, כביכול, כמו תא שסטה, שנטה מדרכו, והרס את כל רקמת ההוויה, ההוויה הרוחנית. — ואז, אתם אומרים, בשלב מסוים, בדור הרביעי, הקב"ה עוצר זאת? — כן, הוא עוצר זאת, כן. — כי לעתים קרובות מפרשים זאת… — הוא עוצר זאת משום שנדרשת המרה כוללת. — סליחה? מה אמרתם? — נדרשת המרה כוללת. דיברנו על ארבעת השלבים, ארבע אותיות השם.

ובכן, כל עוד לא נרקבו ארבעת היסודות, יכול להיעשות תיקון מאליו. אבל כשארבעת היסודות אכן נפגעו — נדרשת בריאה מחדש. — טוב, בסדר, כן, אני מבין. זה כמו ש… איני יודע אם זה היה באחד השיעורים שלכם, לפני זמן רב מאוד, אמרתם גם שבעצם אלה הדורות הבאים… — לא, לא, לא, אתם עושים זאת בכל יום. — אה, כן, כמובן. — מה שהייתם אתמול, אינכם היום. ולא תהיו זאת מחר. כך שכבר, נכון, השלתם מעליכם תאים מסוימים של אתמול וחידשתם את עצמכם, לא כן?

ובכן, דעו שאינכם מחדשים תאים גופניים; אתם מחדשים תאים רוחניים. הם טובים, משום שהתאים הגופניים — הם כבר מקומטים, כבר הזדקנו. את זה אי אפשר להשיב. אבל מה שאפשר להשיב, ובכל הדרו, הם תאי המחשבה. — כן. תודה. — תודה. — היו לי שתי שאלות קטנות, אם תרשו לי — פרטים קטנים. בתחילה דיברתם על ערלה: ערלת הגוף, ערלת השפתיים, ערלת הפה, ערלת השמיעה […]. ומה עם ערלת עיניים? — ערלה? של העיניים? — אין ערלת עיניים?

— אין ערלת עיניים. אבל חכה — יום אחד אפרט לך זאת. יום אחד אפרט לך זאת, משום שהעין היא יסוד בפני עצמו. אתה שואל אותי שאלה שהייתי צריך לעסוק בה בפרשת וירא. "וירא" — הוא נראה… — כן, ראה. — "וירא" פירושו להיראות, להתגלות. והנה בפרקי אבות הרב שואל את תלמידיו ואומר להם: מהי הדרך הבטוחה ביותר שינהג בה אדם בחייו? אחד אומר: לב טוב; אחר אומר: שכל מואר שאינו מחמיץ דבר, המיטיב לחשוב. ואחד אומר: עין טובה.

העין כשלעצמה היא יסוד מכריע — הדרך שבה רואים, הדרך שבה תופסים. ויתרה מזו, היא בלשון נקבה. ובכן. — יש עוד שאלה קטנה אחת הנוגעת אולי לפרשת נח, או למה שבעקבותיה. הזכרתם זאת: תמיד מדברים על ישיבת שם. — כן. — מה הם למדו? על איזו תורה מדובר? — איזו שאלה! אתם הם שגירו אותי. התורה — משום שלא היינו מסוגלים, משום שהתברר שאין בכוחנו לגלותה בעצמנו, כתב אותה הקב"ה בשבילנו ונתן לנו אותה. אבל ביסודו של דבר, אילו היינו כמו האבות, מחפשים ומעמיקים בבעיות הקיום ומעמיקים בעצמנו בבעיות הבריאה — היינו אנו עצמנו מגלים את התורה. זוהי התורה של "ועל לבם אכתבנה" (ירמיהו לא, לב). זוהי התורה החקוקה על לב האדם. הוא שיצק אותה. שכן התורה אינה נכפית מבחוץ; יש לנסחה מבפנים. ובכן, מה שעשו הדורות הראשונים הוא שיצאו לחפש את התורה, וגילו הכול. משום כך אומרים שפסח היה כשבאו המלאכים לבקר את אברהם — בפסח. זו בחינה שננתח בהמשך, בשנה הבאה. אבל בקיצור, הדברים באים לומר פשוט שכאן, כשמלמדים שהם קיימו את כל התורה כולה, אפילו עירוב תבשילין, אפילו עירובי חצרות — פירוש הדבר שהיו מסוגלים לגלותה בעצמם. שכן מאחר שהתורה קדמה לבריאת העולם והייתה אבן הראשה בתוכנית האדריכלית של היקום, הרי שבסופו של דבר, אם אתה יודע לגלות את היקום, אם אתה יודע לקרוא את היקום — אתה מגלה את חוקי התורה.

— אבל אם כן, במה היה אברהם הראשון? — ובכן, לא אברהם היה הראשון; שם היה הראשון, או מלכי צדק מלך שלם. מלכי צדק הוא מלך הצדק, מי שחקר את רזי הצדק. ואצלו — אצל שם — התלמדו אברהם, יצחק ויעקב ורכשו את כליהם הראשונים. — מדוע שם אינו בין האבות, באמת? — סליחה? — מדוע שם אינו נמנה עם האבות? שם — זו שאלתי. מדוע? — שאלה טובה. שאלה טובה. משום שכפי שרמזתי קודם, זה כמו הלימוד בישיבה: לפעמים, אצל אנשים מסוימים, הוא מציב אותם בספירות עליונות ומנתק אותם לגמרי מן הארץ.

ואז אין ניסיון, אין התאמה של מה שלמדו לעולם שבו הם חיים; אין זיקה הדדית. וזה חמור. ואת זה הישיבה לא תעשה בשבילך. הישיבה נותנת לך את הכלים. אבל עליך להוציא את הדבר לפועל. […] — אני רוצה להתערב. כוונתכם שהישיבה טובה לזמן מה, ואחר כך צריך לעבוד, להיכנס לחיים הפעילים? — אבל לא אחר כך; בו בזמן — צריך להיות בתוך החיים הפעילים. — לא, לא, כי עושים זאת לעתים קרובות. — אלא שיש לראות שהעבודה, בעצם, היא הכול.

— אבל מרגע שאתם בונים את ביתכם, מקדישים את עצמכם לשירות הציבור — אתם יוצרים את החיבור בין העולם העליון ליקום הארצי. — מעניין מה שאתם אומרים, כי יש רבים שאינם חושבים כך. — לא, לדעתי לא. — לדעתי את טועה, גברת מוריאל. את אינך מכירה את עולם הישיבות. — יש כאלה שלומדים מבוקר עד ערב וזהו, והנשים הן שעובדות. — מה פירוש "וזהו"? את אינך מכירה את העולם הזה, יש לך דעות קדומות, את אינך מכירה את העולם הזה. — לא, לא, אין לי דעות קדומות.

— נאמר שקשה להכליל, אבל שזה דבר שקורה. בסופו של דבר, סטיות קיימות בכל דבר. — סליחה? מה אמרתם? — סטיות קיימות בכל דבר. זהו — הגזמות קיימות בכל דבר. דיברנו על ערלות. צריך לדעת לקיים מילה בכל המישורים. — יש גבול לכל דבר, אם כן. — אבל גם בכיוון ההפוך: יש גבולות גם לבורות, וגם לאי-הלימוד. — זה ודאי. — כן, זה ודאי. — למרבה המזל, אין זה מה שקורה בקהל הנכבד שלנו. — נצטרך כאן מנחה! — יש לי שאלה קטנה. לצערי לא עקבתי; עבר זמן מה מאז שחזרתי, מאז החגים, כשחודשו השיעורים. האם כל השיעורים מאז החגים הוקלטו, מאז שחודשו?

— אם כן, השיעור של השבוע שעבר, וכמובן של השבוע הזה, אינם מוקלטים. — אבל כתוב כאן "הקלטה". — לא, הם מוקלטים, אבל עוד לא הועלו למערכת. — ראיתי את זה בפייסבוק. לא הייתי בשיעור, וראיתי את זה בפייסבוק. — ביוטיוב? — ראיתי את זה בפייסבוק. מצאתי אותו כי לא הייתי כאן בשבוע שעבר; הייתי ב[…]. — ובכן, פייסבוק אינו בשבילי; הייתי רוצה ביוטיוב. — ובכן, כפי שאמרתי, ביוטיוב, "לך לך" יועלה כנראה עוד הערב. כך שעד "לך לך" — הכול מוכן. — אה, הכול מוכן, בסדר. ויש תאריכים? אתם מציינים את התאריכים או לא?

— לא, איני מציין את התאריכים. צריך לחזור אחורה לפי הסדר. וכך השיעורים רשומים זה אחר זה. — אתם מציינים לפחות כותרות? — אני מציין כותרות, כן, אני מציין כותרות. — בסדר, זה קל. טוב, בסדר. ומדוע לא את התאריכים? אם יורשה לי — מדוע לא את התאריכים? כי לפעמים רוצים לחזור לדבר מה ישן יותר. — כן, זה נכון. נאמר כך: לציין את התאריכים זה רעיון מצוין. אוסיף גם אותם. לצערי, קשה לשבץ אותם בכותרת. אוכל אולי לציין אותם בגוף הטקסט, אבל לכותרת יש לי רק מאה תווים. — בסדר.

— אפשר לציין זאת בתגובה הראשונה, למטה. — זהו, זה בדיוק, זה נכון. — ערב טוב לכולם, שבוע טוב. — הרב בניזרי, אבקש סליחה בשם כל המשתתפים שהעדיפו היום להשתתף דרך הפייסבוק. זה די מדהים: היו יותר אנשים בפייסבוק מאשר בזום — בערך שמונה-עשר איש. — כן, זה מפתיע מאוד. — ובכל זאת אין הם מבאי השיעור הקבועים. ובכן, הימים חולפים ואינם דומים זה לזה. בכל אופן, תודה רבה שוב. — תודה לכולם. — בסדר. תודה. — תודה רבה. — תודה. — תודה רבה. — תודה. להתראות. שבוע טוב. בריאות טובה. — ערב טוב לכולם, ערב טוב, להתראות.