שאלות לשולחן השבת – פרשת נח
חוברת לימוד להדפסה: שאלה אחת בכל עמוד, תשובת הרב, מקורה, ולקח לדיון במשפחה.
שיעור זה פותח תוכנית של פרשנות רציפה לטקסט של התורה, שבוע אחר שבוע, בלי להתיימר לכסות כל פרשה במלואה. מאחר שפרשת בראשית הוחמצה, הרב רפאל בניזרי אוסף את לקחיה אל תוך הפסוק הראשון של פרשת נח: "אלה תולדות נח". כמעט השיעור כולו סובב סביב פסוק יחיד זה, וכל מילה בו נהפכת ונבחנת: אלה, תולדות, שמו של נח, איש, צדיק, תמים, וההתהלכות עם האלוקים. החוט המקשר הוא שתולדותיו של אדם מתחילות בו עצמו.
תחילה קובע הרב כי ספר בראשית עוסק באבות, כלומר באלה שנטלו על עצמם לקבוע את תולדות דורם ונעשו אבות־טיפוס של אותה היסטוריה. מכאן הערה על הצדיק שהציבור מפקיד בידיו את גורלו, ועל גבולה של הפקדה זו: הצדיק עצמו אינו עושה ככל העולה על רוחו, והבחירה החופשית הנתונה לכל אחד מתוקנת לעתים, ולעתים אף נשללת, כדי שהאדם יוכל לתקן את מסלול חייו.
אחר כך בא עיון ארוך בשלוש מציאויותיו של האדם בכתוב — האדם שנברא בצלם, האדם שנוצר מן האדמה, והאדם שנולד בצלמו של אדם — ולאחריו קריאה בפסוק של נח עצמו, ולבסוף סדרת שאלות מן הקהל: כניסתו המאוחרת של נח אל התיבה, הילדים שאינם נזכרים בתורה, דמוקרטיה ואנרכיה, הצורך בהכרה המיוחס לקב"ה, והיעדרה של אשת נח.
מה אומר השיעור
ללמוד תורה אין פירושו לנתח את העבר, אלא לקרוא את ההווה. בכל אחד מאתנו יש חלק מגורלו של אדם הראשון, חלק מגורלו של נח, משאיפותיהם של אברהם, יצחק, יעקב ויוסף. אם לא לאורך החיים כולם, הרי לפחות בתקופות מסוימות — לפעמים יום אחד, לפעמים שעה אחת. מה שאנו חיים ברשות היחיד ומה שאנו חיים כציבור שייכים לאותן דמויות עצמן. הספר הפתוח לפנינו מדבר אפוא על ההיסטוריה שלנו.
אין היסטוריה בלי תולדות, והתולדות אינן רק הילדים. הכול מושקע בבנים ובבני הבנים, שהם ההצלחה הגדולה ביותר של החיים, ולכן המילה שבפסוק היא תולדות. אבל למדנו גם שתולדותיהם של צדיקים הן מעשיהם. אנו מולידים אפוא את עצמנו, מממשים את עצמנו, ומימוש עצמי זה הוא ההיסטוריה שלנו — ההיסטוריה של הקהילה שבה אנו חיים, ושל העולם כולו, שאנו קובעים את התקדמותו או את שקיעתו.
התורה מתארת שלוש מציאויות של האדם, ולא אחת. ראשית יש האדם שנברא בצלם ובדמות, תכלית הבריאה כולה, שהקב"ה משקיע בו את עצמו באמרו "נעשה אדם" — לשון רבים המשתפת את האדם במלאכה. אדם זה הוא זכר ונקבה בעת ובעונה אחת: האשה נבראה יחד עם האיש, בלי קודם ובלי מאוחר, בלי תלות של האחד בשני, לא בזמן ולא במקום. המקובלים ראו בכך את ההתגלות העליונה מלמעלה ואת הנוכחות האימננטית כאן למטה.
הבריאה השנייה אינה תכלית אלא נקודת מוצא. "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" פותח את הפרק השני, ולמדנו לקרוא בו שההיסטוריה האמיתית של האדם מתחילה באברהם, ועשרים הדורות שקדמו לו לא היו אלא הכנה להופעתו. אדם זה נלקח מארבע כנפות הארץ; אד עולה מן הארץ ועושה ממנה טיט; והבורא נופח בו נשמת חיים, תודעת קיום, שעליה יורכב הדיבור לאחר זמן — כמו התינוק, שמרגיש לפני שהוא מדבר. הרב מעיר שאין ברכה האומרת "ברוך… בורא האדם", אלא "יוצר האדם": אדם זה אינו עוד נברא, הוא נוצר. היצירה היא שבזכותה אנו חדלים להיות דגם יחיד ונעשים ריבוי של בני אדם ושל רגישויות, ומתוך יצירה זו תופרד הנקבה.
המילה תולדות נכתבת מלאה רק פעמיים בתנ"ך כולו. אז יש בה שתי אותיות ו': בראשית ההיסטוריה הכללית של השמים והארץ, ובמגילת רות. בכל מקום אחר חסרה ו' אחת, פעם הראשונה ופעם האחרונה — והאות ו' היא אות האמת, האותנטיות, היציבות, התיאום בזמן ובמקום; היא אות החיבור של ההוויה. התולדות הללו לקויות אפוא, ודווקא משום שהן לקויות העולם יכול להתקדם: בעולם שלם שבו לא נותר דבר לעשות, היינו חיים במלאות סבילה, בלי מתח ובלי התקדמות. הרב מזכיר את דברי חז"ל המכירים טובה לדורות שפתחו לפנינו את דרך החטא, שאלמלא כן לא הייתה לנו שום זכות. בין שתי התולדות המלאות יישארו תמיד אזורים אפלים, המחייבים לבקש אור אחר כדי להתקדם.
הנקבה מתגלה בדיעבד, ויש בכך נקמה מתוקה. אסור לאדם להישאר לבדו, שמא יחשוב את עצמו לאל ולא יממש דבר, ויחיה בגן עדן שבו מושג הזמן והמקום אינו קיים. בלי ההפרדה לא הייתה פתיחות, לא ביקורת, לא תחרות, לא עזרה הדדית ולא הכרה בזולת. והרי האשה נבראה מלכתחילה יחד עם האיש: הופעתה באה בדיעבד, לאחר שהתברר שאינו יכול לחיות לבדו. מה שעשוי להיראות כמשפיל — להיות תלויה בקטיעה מן הזכר — מתהפך: היא שנעשית מקור הכול, היא המקור, היא המבטיחה את התולדות, היא עצמה התולדות. והתולדות האלה יהיו שלמות כאשר התרומה באה מבחוץ, כבזרעה של רות המואביה, ברוח של פתיחות שהיא כבר שלב משיחי.
חטא אדם וחוה מתחיל בהיעדר צנעת הפרט. הכתוב אומר "ויהיו שניהם ערומים… ולא יתבששו": זוהי נקודת המוצא, לא התוצאה. העירום אינו מביך כל עוד אדם לבדו בביתו; המבוכה מתחילה כששניים הם, כשפרטיותו של האחד אינה מכובדת עוד על ידי השני, והופכים את הפרטיות למקום ציבורי. לא עלה בדעתם לעשות להם בית שיוכלו לפרוש אליו, ובתוך הבלבול הזה בין הפרטי לציבורי מסתנן הנחש — השוכן בתוך האדם ואורב לרגעי חולשתו — אל שיאה של האינטימיות כדי להרוס אותה. ולהפך: הדיבור הראשון של האדם נולד מגילוי הזולת; הוא מדבר רק כשהוא מוצא את האשה מולו, כדי לומר שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו. המודעות לזולת ביחס לעצמי היא נקודת המוצא של ההיסטוריה; כל עוד אינה מתגבשת, נשארים בעולם של אלימות ושל אי־הכרה.
ממד שלישי מופיע כאשר האדם מוליד בצלמו שלו. "זה ספר תולדות אדם" אומר שהוא יוצר את האדם בצלמו, ולא עוד בצלם אלוקים. באדם המוליד הזה הפיקדון האלוקי הראשון אכן נוכח, אבל הריבוי שהוא מביא לעולם נעשה עתה חלק מברית. דבר זה אינו מצוי עוד בבריאה עצמה, אלא ביצירה ובעשייה. כאן נכנסת הבחירה החופשית, שניתנה לאדם כדי שישלים יחד עם בוראו את מה שנברא.
"אלה תולדות נח": מה שנח מוליד תחילה הוא את עצמו. לא ילדיו הם הראשונים. צריך לממש את עצמך — בתוך קליפתך, בחייך הפרטיים, בצנעת חייך — כי הילדים יהיו מה שעשיתי מעצמי, ולא מה שהשלכתי עליהם מחוץ לעצמי. המילה אלה הפותחת את הפסוק פוסלת את מה שקדם לה: זוהי נקודת מוצא חדשה, המתעלמת ממה שהיה לפניה. הדורות שהתורה העבירה לפנינו לפני נח הם אכן סיפורים שלא הושלמו, שנותרו בחלל שבשרשרת ולא בחוליותיה המשתלבות.
לנהות אחר הכמות — פירושו כבר לנטות אל עבודה זרה. הרב מביא דברי העזה של חז"ל: אלה היא צורה מוקטנת של שם האלוקות שבלשון רבים, וניחוח של עבודה זרה נשמע ב"אלה אלהיך ישראל" של עגל הזהב. כך נוהג עם שברגע של ייאוש נכנע לכל הבא — לכל מנהיג ולכל שיטה — כדי למצוא לעצמו נקודות אחיזה. האדם מגיע לכך בקלות, מרגע שהוא נסחף בזרם אורחות החיים המוצעים לו בלי חיפוש אישי. ודווקא שם מופיע נח: כשהחברה מתרבה ותחושת הייחוד האישי אובדת, כשאדם נעשה מספר, אלמוני. מה שחשוב אז הוא לקחת כל אשה שרוצים: האינטימיות מתדרדרת להפקרות, ושוב הכמות גוברת על האיכות. הרב רואה בכך את הדרך שבה שלטונות מסיטים עמים ממסלולם על ידי פתיחת כל הסכרים, וההשחתה פושה בחסות של "יעשה כל אחד כרצונו". ה' אינו מתחרט אז: הוא משנה את התוכנית, ומהמר לא עוד על החברה בכללותה אלא על היחיד, על צדיק הדור — שאינו בהכרח מי שחי כמלאך, אלא מי שיש לו מסר למסור ואיזון חיים להציע.
שמו של נח מבטא שינוי כיוון, ועושה אותו איש ולא "אדם". הרב קושר את השם לנחמה, ומסרב לפרשה כתנחומים או כחרטה. נח הוא סביל: הוא התכנס אל עצמו, הוא בתוך התיבה שלו, הוא רוצה לבנות את תיבתו שלו, ובכך שהוא מממש את עצמו במלואו הוא יציל את העולם. אבל להיות "אדם" פירושו ליטול על עצמו את בעיות האנושות כולה, וזה מעבר לכוחותיו של אדם; יש להצטמצם במה שאפשר לממש. ל"אדם" עומדת מולו האדמה, המזכירה לו שהוא מוגבל בזמן ובמקום; לאיש עומדת מולו אשה. התואר איש תובע אחריות, אישיות — מה שהמילה "אדם" אינה מבטאת. משה הוא איש, ומה שמעסיק אותו הוא גורל עמו: די לדבר בגבהות על גורל האנושות, התחל בגורלך שלך, בגורל משפחתך ובגורל החברה שלך.
תמים אין פירושו פתי, והוא נמדד תמיד ביחס לדור. המילה מבטאת שלמות, אבל השלמות קיימת רק במחשבה: במציאות לכל אחד יש פגמיו וכל אחד סובל מחיסרון — ולמרבה המזל, כי כך מתאפשרים הדדיות ואחריות. אפשר להחזיק בתמים כקו מנחה וכאמת מידה, אבל הוא נאמר ביחס לעצמי, לאפשרויותיי שלי. והכתוב מדייק בדורותיו: בדורו של אברהם היה האתגר גדול בהרבה, ונח היה עומד בו או מוותר עליו.
להתהלך את האלוקים פירושו דין כלפי עצמך וחסד כלפי אחרים. כלפי עצמך אין מקום לסלחנות ולא לרחמנות: יש להיות תובעני. אין מבקשים מחילה על השגיאות — מתקנים אותן ומשפרים את הדרך. אבל הכתוב אומר שנח התהלך "את" האלוקים, ועל כך אפשר לבוא אליו בטענה: היה עליו ללכת לפניו, לבשר בדרכו על בואו של הקב"ה, ולא לאחוז בידו משום שאינו מסוגל לשמור על שיווי משקלו לבדו. ההליכה קדימה נעשית בביטחון ובשלווה רבים יותר, בלי פחד לכרוע או למעוד.
שם, חם ויפת הם שלושה רכיבים של אותם חיים עצמם. שם הוא הצד המוסרי, חם הצד הביולוגי של ההוויה, יפת הצד האסתטי, ושלושתם מאוחדים בישות אחת. הרב מבשר שהם יגדירו בהמשך שלוש מגמות בעולם: הכלכלה, האמנות, ולבסוף האינטלקט והרוח. שם נזכר ראשון, ושני האחרים באים ונספחים אליו. השיעור נעצר כאן, שכן הזמן הקצוב הספיק רק לפירוש הפסוק הראשון.
אם נח נכנס לתיבה רק משעלו המים, הרי זה משום שלא האמין למה שראה. אחד השומעים מצביע על הסתירה בין היסוס זה לבין ההתהלכות עם האלוקים. הרב משיב שבדו־שיח בין האדם למוחלט יש תמיד, מתחת לפני השטח, אתגר המוטל לצד השני: מחכים לראות עד היכן ילך, וסומכים עליו שיעצור את המכונה שלו. נח לא האמין שהעולם עומד להתמוטט, כי השמדת היצירה הזאת תהיה כישלונו של יוצרה — כאמן הקורע את התמונה שהשקיע בה זמן רב כל כך. הוא המתין עד הרגע האחרון, ואז, באין מוצא, התכנס בתיבתו.
הדמוקרטיה של התורה אינה הפקרות. לשומע המתפלא על השוואת הדמוקרטיה ל"כל אחד עושה מה שהוא רוצה", משיב הרב שהתכוון לאנרכיה — לפלורליזם של הוויה שבו כל אחד עושה מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. הדמוקרטיה כפי שהתורה מבינה אותה פירושה להעמיד בראש אנשים אחראים, חכמים ובעלי מידות, המסוגלים לשמש מבקרים מוסריים של החברה — וזה מה שמשה מבקש מן העם לפני הכניסה לארץ ישראל. כל אחד מממש בתוכה את עצמו לפי רגישויותיו ויכולותיו, אבל יש גדרות ויש סייגים.
ההכרה שמדובר בה אינה הולכת מן הנתין אל המלך. לשאלה מדוע זקוק הבורא לעולם ולהכרה, הרב דוחה תחילה את המילה עצמה, שלדבריו מטרידה אותו בשל קונוטציה שנעשתה כמעט אלילית. הרוח הטרנסצנדנטית הזאת, היכולה הכול, ויתרה על כוחה לטובת האדם, שכן לבדה אין הכרה ואין עולם. אך ההכרה הזאת מתרחשת בין אזרח לאזרח, בין אדם לרעהו, בדרך העוברת דרך מוחלט שמשותף לנו על אף קטנוּתנו וקיומנו הצר. מה שנתאווה לו הקב"ה הוא דירה בתחתונים: נוכחות בך, בזולת, בי.
היעדרה של אשת נח מן הסיפור מכוון על ידי הכתוב. שומעת מתפלאת שדווקא מי שהייתה צריכה להיות סמל חידוש הבריאה נעלמת. הרב מפנה לסדר המילים ביציאה מן התיבה, שבו האשה באה אחרי הבנים, ומציע ראשיתה של תשובה: היא לקחה ברצינות את הדבר שנאמר לאשה אחרי החטא, "והוא ימשל בך". אך יש לקרוא פועל זה אחרת: לא כהטלת רצון, אלא כהיות דוגמה, מופת, לזולת. שתיקה זו של האשה תחזור במקומות אחרים — אצל אברהם, שרה משמיעה את קולה רק בעניין בנה. עוד מוסיף הרב, בעניין זכותו של נח, שמייחסים לו את המצאת המחרשה, והוא מסרב לראות בכך זכות טכנית: מה שחשוב הוא שנח נאבק בקללה שהוטלה על האדמה, ביקש לנטרל אותה ולתת לה משמעות חיובית, ולהפוך אותה ליצירת האדם ולמימוש אישיותו. שכן אין לראות בגירוש מגן עדן עונש, אלא רצון לתיקון.
תמלול מלא של השיעור
ערב טוב לכולם. אנו פותחים את השנה החדשה בתוכנית חדשה: פרשנות לכתובי התורה, באופן קבוע מדי שבוע. בכל שבוע נסיים את הפסוקים שנספיק; לא נעסוק בפרשה כולה. זהו לימוד של כתובים שלדעתי מניב פירות רבים מאוד, משום שכאן טמונים המפתחות לפירושו של כל טקסט בתורה ובספרות המדרש. אכן החמצנו את הפרשה הראשונה, פרשת בראשית. נחזור לכמה מרעיונותיה כשנעסוק בפרשת נח — ב"אלה תולדות נח". נראה שספר בראשית עוסק בעיקר באבות, כלומר בכל אלה שנטלו על עצמם לקבוע את תולדות דורם ותקופתם, ונעשו אבות־טיפוס של אותה היסטוריה ברבדים שונים.
ומיותר לומר לכם: כשם שציבור שלם מפקיד את גורלו הלאומי והכלכלי בידי אדם שבחר בו בשל האידאולוגיה שהוא מגלם או שהוא מוכן להגשים, כך אנו, במידה מסוימת, מפקידים את גורלנו בידי צדיק, ואנו כאן כדי לשרת אותו כשם שהוא משרת אותנו. לפיכך, לדבר על צדיקים המחוללים לבדם את העולם הזה — יש בזה משהו מן האשליה. צריך להבין שיש צדיקים שאכן מטים את ההיסטוריה לכיוון הנכון, ואנו מפקידים עצמנו בידיהם והולכים אחריהם; אבל כמובן, העולם שותף — העולם כולו שותף בהיסטוריה הזאת. כלומר, הצדיק עצמו אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו.
יש, אם תרצו, בחירה חופשית הנתונה לכל אחד, והיא שעושה את זכותו של כל אחד. אבל הבחירה החופשית הזאת, כפי שנראה, מתוקנת מפעם לפעם, לעתים אף נשללת, מוסטת כך שהאדם יוכל אכן לתקן את מסלול חייו שלו. שאם לא כן, הטבע נחפז לשוב אל מקורותיו — אל התהום. לפיכך, כשאנו לומדים את טקסט התורה, בעצם ההיסטוריה שלנו היא העומדת על הפרק. בכל אחד יש משהו מגורלו של אדם הראשון, מגורלו של נח, משאיפותיו של אברהם, של יצחק, של יעקב, של יוסף. אם לא לאורך החיים כולם, הרי לפחות בתקופות מסוימות בחייו — לפעמים יום אחד, שעה אחת בחייו — הוא אברהם, הוא יצחק, הוא יעקב, הוא יוסף.
וכך, כשאנו פותחים את ספר התורה, לא סיפור מן העבר אנו מפרקים לגורמיו, אלא את ההווה. את ההווה שאנו חיים ברשות היחיד, ושאנו חיים גם כציבור, במישור הכללי. וכמובן, אין היסטוריה בלי תולדות. הכול מושקע בבנים ובבני הבנים — זו ההצלחה הגדולה ביותר של החיים — ולכן זהו "תולדות". אבל אל נדבר רק על בנים ובני בנים, שכן למדנו ש"עיקר תולדותיהם של צדיקים — מעשים טובים" (רש"י לבראשית ו, ט). כלומר, אנו מולידים את עצמנו, מממשים את עצמנו; והמימוש העצמי הזה הוא ההיסטוריה שלנו — ההיסטוריה של הקהילה שבה אנו חיים, ושל העולם כולו, שאנו קובעים את מסלול התקדמותו, צמיחתו, או, לדאבוננו, שקיעתו.
ובכן, עלינו לדעת שהתורה אמרה לנו מלכתחילה שיש שלוש מציאויות באדם. יש האדם שנברא בראשית, בצלם אלוקים ובדמותו. ועל האדם הזה שנברא לא נאמר לנו כיצד; הקב"ה משקיע בו את עצמו באמרו "נעשה אדם" (בראשית א, כו) — אתה האדם ואני הקב"ה, נעשה אדם. לשון רבים נקט כאן. וכאשר ברא את האדם, הגה אותו כתכליתה של הבריאה כולה. והאדם הזה הוא זכר ונקבה גם יחד. האשה נבראה בו־זמנית עם האיש; לפיכך אין קודם ואין מאוחר, אין תלות של האחד בשני, לא בזמן ולא במקום.
האיש והאשה נבראו בו־זמנית, בצלם ובדמות. […] חכמינו, או המקובלים שלנו, פירשו זאת כהתגלותו העליונה של הקב"ה מלמעלה וכנוכחותו האימננטית בעולם הזה שלמטה — בעולם שמעבר, ובכאן ועכשיו שאנו חיים בכל רגע. והנה יש בריאה שנייה של האדם, אבל הפעם היא העומדת בנקודת המוצא של הבריאה כולה: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (בראשית ב, ד). זה בפרק השני, ונאמר לנו: אל תקרי "בהבראם" אלא "באברהם". כלומר, ההיסטוריה מתחילה — ההיסטוריה האמיתית של האדם מתחילה — באברהם, ועשרים הדורות שקדמו לו לא היו אלא הכנה, חניכה מקדימה, לקראת הופעתו של אברהם.
והנה זהו "תולדות" — אתם יודעים שהמילה "תולדות" נכתבת כאן בשתי אותיות ו': "תולדות השמים והארץ". אבל מה שאנו רואים בהמשך הוא שחסרה ו' — או הו' הראשונה או הו' האחרונה. אתם יודעים שהאות ו' היא אות האמת, אות האותנטיות, אות היציבות ואות התיאום בזמן ובמקום. היא אות החיבור של ההוויה. התולדות האלה, או החיבור הזה, לקויים אפוא, פגומים — ודווקא משום שהם עדיין לקויים ופגומים העולם יכול להתקדם. שהרי אילו היה העולם שלם ולא היה נותר דבר לעשות, היינו חיים במצב של מלאות בסבילות גמורה; לא היה עוד מתח, לא היה עוד מה לעשות, ובכן — העולם לא היה מתקדם. וכבר אמרו לנו חכמינו: נכיר טובה לדורותינו שפתחו לפנינו את דרך החטא, שאלמלא כן לא הייתה לנו שום זכות. כלומר, תחושת החיסרון היא הנותנת להיסטוריה את מלוא ישותה. נרחיב בכך עוד. אבל על כל פנים, יש שלב שני בבריאת האדם, והוא נקודת המוצא של הבריאה כולה, ומפרטים לנו אותו. אומרים לנו שהאדם הזה נלקח מארבע כנפות הארץ, ושאד עולה מן הארץ ועושה טיט שממנו נברא האדם הזה; והקב"ה, הבורא, נופח בו נשמת חיים, המעניקה לו רגישות של קיום, תודעת קיום.
אבל שימו לב: תודעת קיום שעליה יורכב אחר כך הדיבור. הדיבור אינו מיידי. כמו תינוק הבא לעולם: הוא מסוגל לחוש דברים פה ושם, כיצור של בשר ודם, ככל ברייה, אבל את הדיבור יפתח זמן רב אחר כך, יבטא אותו זמן רב אחר כך. והנה האדם הזה אינו עוד "נברא"; הוא "נוצר" — הוא מעוצב. אני מסב את תשומת לבכם לכך שבברכותינו איננו אומרים לעולם "ברוך אתה ה'… בורא האדם". לא — "ברוך אתה ה' יוצר האדם". היצירה היא שגורמת לכך שמכאן ואילך יש לנו ריבוי של בני אדם ושל רגישויות, ואיננו עוד דגם יחיד. הדגם היחיד הוא זה שנברא כתכלית הבריאה בפרק הראשון. אבל בפרק השני — זה שממנו תופרד אז הנקבה — הרי זה ביצירה.
והיצירה הזאת גורמת לכך שאסור לאדם להישאר לבדו. אסור לו להישאר לבדו — מדוע? משום שהוא עלול לחשוב את עצמו לאל, ולפיכך לא לממש דבר בעולם הזה, כי יחיה בגן עדן. ומהו גן עדן? לחיות בעולם שבו מושג הזמן והמקום אינו קיים. אתם יודעים, יש רסיסים של חיי גן העדן הזה בצנעת האהבה, בחיי הזוג, שבהם היעדר הזמן והמקום הוא ממשי. ואין שם אלא התחושה הזאת, הרצון הזה לשוב ולמצוא, לשוב ולחיות, אחדות שהופרדה במתכוון — כי בלי ההפרדה הזאת לא הייתה פתיחות, לא הייתה ביקורת.
לא הייתה תחרות במימוש החיים, לא הייתה עזרה הדדית, לא הייתה הכרה בזולת; אבל מתוך ההפרדה הזאת הכול יבוא לידי מימוש. לכן הופעת הנקבה מתגלה כהכרח. שהרי האשה נבראה מלכתחילה יחד עם האיש — בתוך האיש, או האיש בתוך האשה. אבל הגיע רגע שבו ההפרדה הזאת נעשתה הכרחית. הופעת הנקבה באה אפוא בדיעבד, ולא לכתחילה: משום שהתברר שהאדם אינו יכול לחיות לבדו, במצב של בדידות, בלי הזולת — לכן הופרדה אז הנקבה. כמובן, מה שעשוי להיראות מצער או משפיל מבחינת הנקבה הוא התלות בקטיעה מן הזכר. אבל שימו לב: יש כאן נקמה מתוקה של הנקבה, שכן היא שנעשית אחר כך מקור הכול. היא המקור, היא המעיין; היא המבטיחה את התולדות; היא עצמה התולדות, והתולדות האלה תלויות בנקבה. והן יהיו שלמות כאשר, כבזרעה של רות המואביה, התרומה באה מבחוץ — לא התכנסות בתוך עצמך בלבד, אלא רוח של פתיחות אל העולם החיצון. ושם אנו בשלב משיחי. שכן יש בתנ"ך כולו שני מקומות שבהם המילה "תולדות" כתובה במלואה: נקודת המוצא של ההיסטוריה הכללית של השמים והארץ, של הרוח והחומר — זהו הפרק השני — ותכליתה המשיחית כפי שהיא מסתמנת דרך מגילת רות. "תולדות" בשתי אותיות ו' — זה במגילת רות.
אבל בין שתי ה"תולדות" הללו יהיו תמיד, כפי שאמרתי קודם, אזורים אפלים ומטושטשים, שבגללם נזדקק לאור אחר כדי להתקדם בהוויה. ובכן, בכל זה, בתולדות הללו, יש כיבוד של רשות היחיד, של צנעת חייו של האדם. נזכור שנקודת המוצא של חטא אדם הראשון היא באמת זו: "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו" — שניהם היו ערומים. ואז: "ולא יתבששו" (בראשית ב, כה) — כלומר, אין כאן עניין של בושה? לא — זוהי נקודת המוצא של החטא, שהרי לאחר שנעשה החטא אומר הקב"ה לאדם ולחוה, המתחבאים משום שהם מבחינים שהם ערומים: "מי הגיד לך כי עירם אתה" (בראשית ג, יא). אבל העירום, כל עוד אדם לבדו בבית, אינו מביך.
המבוכה מתחילה באמת כששניים אנחנו, ואין עוד כבוד לפרטיותו של האחד מצד השני. ואז אכן הפכנו את צנעת חיינו למקום ציבורי. וכאשר בלבלנו בין החיים הפרטיים, צנעת האדם עצמו, לבין אלה של אחרים — כאשר בלבלנו ביניהם — אין עוד כבוד של האחד לשני, אין עוד הכרה. צריך בגד, צריך בגד; צריך לכסות את הערווה; כל אחד צריך למצוא לו איפשהו את חייו הפרטיים, את צנעת חייו, את ביתו שלו. הדבר הראשון שבו טעו אדם וחוה הוא שהיו בעולם ציבורי, בלי קן, בלי פרטיות. לא עלה בדעתם לעשות להם צריף קטן או בית קטן כדי לפרוש אליו, כדי לחיות את צנעת חייהם. לא — ואז ניצבו מול הנחש. והנחש הזה, השוכן בתוך האדם, אינו מחכה אלא לרגעי חולשה כדי להסתנן; והרגע הוא, נאמר, בשיאה של האינטימיות שנמצאה מחדש — ואותה הוא יהרוס. וזוהי נקודת השבר של ההיסטוריה בכל רגע ורגע.
זה קורה כשלא רצו לכבד את הייחוד ואת האישיות של כל אחד. נזכור שהאדם מתחיל לדבר — המילה הראשונה שיוצאת מפיו — כאשר הוא מוצא את האשה מולו. באותו רגע מצא את לשונו: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" (בראשית ב, כג). הוא חש את הסיפוק הזה, את מלאות החיים הזאת, בגלותו את הזולת. המודעות לזולת ביחס לעצמי היא נקודת המוצא של ההיסטוריה. כל עוד המודעות הזאת לזולת אינה מתגבשת, נהיה אכן בעולם פרום ומפורק, בעולם של אלימות, בעולם שבו האחד אינו מכיר ברעהו. ובכך בדיוק עניינן של ה"תולדות". חשוב מאוד: יש ממד שלישי לבריאת האדם — "זה ספר תולדת אדם" (בראשית ה, א).
הנה רשומת ספרו של האדם, שבה הוא יוצר את האדם בצלמו. לא עוד בצלם אלוקים, אלא בצלם האדם. בצלם האדם אני יוצר אדם. וכמובן, באדם שאני, יש כבר אותו פיקדון אלוקי ראשוני; אבל הריבוי הזה של בני אדם שאני מביא לעולם נוטל חלק בשותפות הזאת, בברית הזאת של האדם — ב"יצירה", בעיצוב, במושג הבריאה; לא ב"בריאה", לא בבריאה עצמה. זה ב"עשייה", ושם נכנס ממד הבחירה החופשית. הבחירה החופשית ניתנה לאדם, במובן מסוים, כדי שיממש יחד עם בוראו את "אשר ברא אלקים לעשות" (בראשית ב, ג) — את מה שברא כדי שיושלם.
ובכן, עכשיו אנו מבינים את חשיבותו של "אלה תולדות" הזה: "אלה תולדות נח, נח". מה שנח מוליד אינו תחילה ילדיו שלו. מה שנח מוליד הוא את עצמו. ראשית צריך לממש את עצמך — לממש את עצמך בתוך קליפתך, בחייך הפרטיים, בצנעת חייך. הילדים יהיו מה שעשיתי מעצמי, לא מה שהשלכתי עליהם מחוץ לעצמי. אתם רואים כיצד הכתוב מדבר עליו. ובאמרו "אלה" — שימו לב: "כל מקום שנאמר 'אלה' — פסל את הראשונים" (רש"י לשמות כא, א). מה פירוש "אלה פסל את הראשונים"? "אלה" היא נקודת מוצא חדשה, המתעלמת ממה שקדם לה.
יש כמובן שרשרת של היסטוריה, אבל בשרשרת ההיסטוריה הזאת אפשר להימצא או בחלל, בפרצה, או בחוליה — במעגל של השרשרת. והנה התורה העבירה לפנינו דורות על גבי דורות: "ויולד… ויולד… ויולד… ויולד". אלה היו סיפורים שלא הושלמו, וסיפורים שלא הושלמו נשארים בחלל שבשרשרת, ולא במה שיוצר את השתלשלות הדורות. גם זה לימוד שני. לכן המילה "אלה" היא הקטנה של "אלוקים". צריך רוח נועזת של חכמינו כדי לומר שלשון היחיד של "אלוקים" היא "אלה". ומה פירוש הדבר? פירושו פשוט שכאשר מרבים בכמותי, נוטים לכיוון של עבודה זרה. כאשר נצמדים להמון, וכאשר נסחפים בזרם של כל הבא, של כל אידאולוגיה, של כל שיטה, ואין חיים מבפנים את מה שאנחנו — אנו בעבודה זרה, אנו באלילות. יש ניחוח של עבודה זרה ב"אלה": "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, ד) — הנה אלוהות, ישראל. העגל הוא העובדה שהעם נכנע, ברגע של ייאוש, לכל הבא — לכל מנהיג, לכל שיטה — כדי להמשיך לחיות, כדי שיהיו לו נקודות אחיזה, כדי שיהיו לו אמות מידה. זה, לדאבוננו, מה שקורה; זה מה שהאדם עושה בקלות. לעתים קרובות, כשהוא נסחף בזרם אורחות החיים השונים המוצעים לו, בלי חיפוש אישי — האם הוא באמת מזהה את עצמו בהם במלואו? ובכן נח אכן פותח מסלול חיים חדש בהיסטוריה. כן — שהרי מתי מופיע נח? נח מופיע כשהעולם, כשהחברה מתרבה, ותחושת הייחוד האישי אובדת; אדם נעשה מספר, נעשה אלמוני בחברה.
הכתוב אומר שמה שחשוב הוא לקחת כל אשה שרוצים, לנצל כל אשה שרוצים — כלומר, בסופו של דבר, כל האינטימיות שיש לאדם נתונה בהפקרות של הקיום. וזוהי הכמות. זהו ההמון. זו הדרך שבה ממשלות, לפעמים אף הן, מסיטות עמים ממסלול החיים האמיתי על ידי פתיחת כל הסכרים — שחיתות בחסות הדמוקרטיה, בחסות של "יעשה כל אחד כרצונו". יש כאן כמות הגוברת על האיכות. ואז הקב"ה חוזר בו — הקב"ה חוזר בו. אבל מה, הוא מתחרט? לא, הוא אינו מתחרט, הוא אינו מתחרט.
זהו ניסיון, שיעור הניתן לאדם. יש לשנות את התוכנית, את הכיוון. יש לשנות את דרך החינוך, ולהמר לא על החברה בכללותה אלא על האיכות, על היחיד, על הצדיק, על צדיק הדור — שאינו בהכרח מי שחי כמלאך. לא: הוא, אם תרצו, צדיק דורו — "איש צדיק תמים היה בדרתיו" (בראשית ו, ט). הוא צדיק דורו. יש לו מסר למסור. יש לו, נאמר, איזון חיים להציע. מתחשבים בו, נותנים עליו את הדעת; הוא "מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו, ח). כלומר, לזמן מה הניח הקב"ה לאדם לפעול, להשתמש בחירותו — שכן הפן השלישי של בריאת האדם… ראינו שהפן הראשון היה הבריאה יש מאין; הפן השני היה יצירת האדם; ועם הופעת הנקבה, הפן השלישי הוא הבחירה החופשית של האדם, הנתונה במבחן. כאשר יש שימוש לרעה בכוח בעולם העשייה, אז באות הגבלות.
ההגבלות באות במקום ובזמן, שכן אז הקב"ה עצמו מחליט שהאדם יעזוב את חיי העדן האלה, שבהם אין לו מה לעשות לעומת מה שהיה יכול ליזום. מאחר שהוא עצמו אינו מחפש אתגרים בדרך התקדמותו, הקב"ה מעמיד אותו במתח — והמתח נתון בניגודים: בניגוד בין החיים הפרטיים לחיים הציבוריים, בין הטוב לרע, בין האור לחושך. ואכן, אם אין חושך אין אור; אם אין רע אין טוב; אם אין חיים פרטיים אין חיים ציבוריים.
לפיכך, כל החיים […] — "טובים השנים מן האחד" (קהלת ד, ט). [כאן חלה תקלה טכנית. אחד המשתתפים: "הרב בניזרי, כבר לא שומעים אותך, וגם לא רואים אותך." … "איבדנו אותך." הרב: "כן, כן, גם אני איבדתי אתכם." החיבור חוזר.] ובכן — זו הייתה דיאלקטיקה: אור וחושך. ובכן, נח, כשמו כן הוא — הוא סביל. אתם עוקבים עכשיו, נכון? כן. אבל הוא החליט להתכנס אל תוך עצמו; הוא בתוך התיבה שלו; הוא רוצה לבנות את תיבתו שלו. מה שמעסיק אותו תחילה הוא להצליח במשפחתו שלו, להציל את עולמו שלו — לא להיסחף אחר הייאוש של האחרים, אחר חוסר השייכות שלהם, חוסר ההכרה שלהם.
הוא רוצה תחילה לממש את עצמו במלואו, ובכך שהוא מממש את עצמו במלואו הוא יציל את העולם — את זה נראה. אבל אל נדלג על השלבים. הסברנו, אם תרצו, את ה"אלה" הזה, את ה"תולדות" הזה, את ה"נח" הזה שבא מלשון "נחמה" — "נחמה" שאין פירושה תנחומים, שאין פירושה חרטה, אלא שינוי כיוון. ונח הזה הוא "איש"; הוא אינו עוד "אדם". להיות "אדם" פירושו ליטול על עצמך את בעיות האנושות; […] זה מעבר לכוחותינו. יש להצטמצם במה שאפשר לממש, במה שאפשר לעשות, במה שאפשרי. לכן, במקום להיות "אדם", יש להיות "איש".
ואפשר להיות "איש" רק אם מולנו עומדת "אשה": איש ואשה. ל"אדם" — מה שעומד מולו הוא האדמה. מושג זה של "אדם" ו"אדמה" חוזר ובא לומר לאדם שהוא מוגבל בחייו. "עפר מן האדמה" (בראשית ב, ז): הוא מוגבל בזמן, הוא מוגבל במקום. די לדבר בגבהות על גורל האנושות; דבר מעט על גורלך שלך, על גורל משפחתך, על גורל החברה שלך. התחל משם, ונסה לתת לעולמך שלך […]. זהו אפוא ה"איש"; זהו "איש צדיק". התואר "איש" תובע אחריות, "אישיות". "אדם" אינו מבטא את רעיון האישיות. "איש", לעומת זאת, כן: "והאיש משה" (במדבר יב, ג). משה הוא "איש"; משה אינו "אדם". מה שמעסיק את משה יותר מכול הוא גורל עמו. ואז: "תמים היה בדרתיו" — "איש צדיק תמים". "תמים" — כן, "תמים" אין פירושו נאיבי; "תמים" פירושו שלם, במובן של שלמות. אבל השלמות קיימת רק במחשבה. אין אדם שלם; במציאות לכל אחד פגמיו, כל אחד סובל מחיסרון — ולמרבה המזל, שכן כך נוצרים באמת הדדיות ואחריות. לכן אפשר להחזיק תמיד ב"תמים" כקו מנחה, כאמת מידה; אבל זהו "תמים" במובן שהוא ביחס לעצמי — הוא מורה שמדובר ביחס לאפשרויותיי, ליכולותיי.
ואחר כך זה תמיד ביחס לדורי. אילו היה בדורו של אברהם, ודאי היה דבר אחר; אולי האתגר היה גדול בהרבה בשבילו. הוא היה מתמודד עם האתגר ומתקדם עוד יותר — או שהיה מוותר על המודעות הזאת, משום שבסופו של דבר היה זה יותר מדי בשבילו, לא כן? ומכאן "בדורותיו", "בדורותיו". ננסה למצוא את החברה שבה אנו מתקדמים — ומתקדמים בזהירות, מתקדמים היטב — ושגם נוכל לשרת אותה. ואל נשכח רעיון אחרון חשוב, והוא "את האלקים התהלך נח" (בראשית ו, ט). כלפי עצמך, מה שחשוב אינו הסלחנות, אינו הרחמנות. אין להיות טוב כלפי עצמך; יש להיות טוב כלפי אחרים. כלפי עצמך יש להיות תובעני, יש להיות קפדן.
ו"את האלקים" — "אלקים" הוא מידת הדין: אני מתהלך עם הקב"ה על פי אמות מידה של דין כלפי עצמי, ואמות מידה של חסד כלפי אחרים. ובכן — אבל כשאין לי די ביטחון בעצמי… אין לבקש מחילה על השגיאות; יש לתקן אותן, יש לשפר את הדרך. ו"את האלקים התהלך נח" — נח ההולך יד ביד עם הקב"ה — על כך אפשר לבוא אליו בטענה, שכן היה עליו ללכת לפני הקב"ה. היה עליו — היה עליו להשאיר את הקב"ה מאחוריו, חס ושלום — אני אומר זאת במירכאות — משום שמוטב להיות מסוגל לבשר בדרכך על בואו של הקב"ה מאשר לאחוז בידו משום שאינך יכול לשמור על שיווי משקלך בלעדיו.
אלא יש ללכת קדימה בעצמך. במקום "את האלקים התהלך נח" — "לפני האלקים", ללכת קדימה, לפני הקב"ה: זה נעשה בביטחון רב יותר, בשלווה רבה יותר, נאמר. אין לנו פחד לכרוע, למעוד, ליפול. ובכן מה שמציגים לפנינו עכשיו הוא נח כפי שהיה. ומיד יאמרו לנו "ויולד נח" — נח הוליד שלושה בנים. מה הם שלושת הבנים האלה, שם, חם ויפת? הם שלושת הרכיבים של החיים, של מוסר. שם הוא המוסר; חם הוא הישות הביולוגית, הצד הביולוגי של ההוויה; ויפת הוא הצד האסתטי — שלושתם מאוחדים בישות אחת. ונראה בהמשך ששם, חם ויפת יגדירו שלוש מגמות בעולם: הכלכלה מצד אחד, האמנות מצד שני, והאינטלקט והרוח לבסוף.
אבל מה שיבוא ראשון — משום ששם אינו […] — שם הוא קודם כול הנזכר ראשון. חם ויפת באים ונספחים אליו. באיזה אופן — את זה לא נראה כאן. אעצור כאן. אם יש לכם שאלות, בבקשה, שאלו. — "אין שאלות, הרב בניזרי?" — אם הדבר מעניין אתכם, אמרו לי. אם אינו מעניין אתכם, אמרו לי גם את זה. — "קודם כול, זה היה מרתק. השאלה שיש לי, שאלה שאני שואל את עצמי תמיד, נוגעת למעין סתירה: כתוב 'את האלקים התהלך נח', ואנו יודעים שנח, לפי המדרשים, לא נכנס מיד לתיבה; הוא חיכה עד שהמים הגיעו לברכיו.
"כשראה זאת — נכנס. כלומר היה בעצם רגע של… אף על פי שכבר היה בידו כל המידע מראש, בכל זאת לא האמין לקב"ה; הוא חיכה עד שהמים הגיעו לברכיו כדי להיכנס לתיבה. וזו מעין סתירה: מצד אחד 'את האלקים התהלך', יד ביד עם הקב"ה, ומצד שני לא האמין. זה נראה לי מפתיע למדי." — כן, ובכן, שמע: הייתי אומר שבדו־שיח בין האדם לקב"ה — איני יודע איך לומר זאת אחרת — בדו־שיח בין האדם למוחלט, יש, מתחת לפני השטח, אתגר המוטל לצד השני.
"אראה עד היכן אתה רוצה ללכת." וסומכים על הצד השני שיעצור את המכונה שלו ויאמר: "טוב, לימדתי אתכם לקח, הפחדתי אתכם, ראיתם סוף סוף מה אני מסוגל לעשות — אז עכשיו תתנהגו כשורה." ובכן נח עומד בפתח […]. האם הקב"ה, הבורא, באמת ילך עד הסוף? האם יחריב את מעשה ידיו? אתם יודעים, קשה ל… אפילו לאמן שהתכוון ליצור תמונה יפה — ליטול אותה ולקרוע אותה, להשמיד אותה, לשרוף אותה: לבו נשבר כשהוא חושב כמה זמן השקיע בה, כמה אנרגיה השקיע ביצירה הזאת, ומהיום למחר הוא עומד להשליך אותה.
אמרו לעצמכם אפוא שנח לא האמין למראה עיניו. הוא לא האמין שהעולם עומד להתמוטט אל התוהו הזה, בשעה שהקב"ה עשה את העולם הזה להיות מעשה ידיו, ואם יחריב אותו אי פעם, יהיה זה כישלונו של הקב"ה, כישלון מעשה ידיו. לכן חיכה עד הרגע האחרון. באותה שעה לא היה לו מוצא, והוא התכנס בתיבתו. אבל נגיע לפרק הזה; הסתפקתי בפירוש הפסוק הראשון של פרשת נח, משום שהזמן שהוקצב לי לא איפשר יותר מזה. כן, שאלה נוספת? — "כן, הרב, יש לי שאלה." — כן, בבקשה. — "כתוב בתורה שלאדם וחוה היו שני בנים, ולמדתי אתמול שבדרך מוצפנת היו להם שישה ילדים.
"קין נולד תאום עם בת, והבל נולד תאום עם בת, וקין נולד עם שתי בנות — כך שהיו להם שישה ילדים. האם גם לנח היו ילדים נוספים, והדבר מוצפן בתורה?" — ובכן, עליי לומר לך שכשם שהתורה אינה מאריכה במה שמצוי בשולי ההיסטוריה, בשולי החברה — במה שכיניתי שפל הגל של ההיסטוריה, או של שרשרת הדורות — את כל זה התורה לא הבליטה, לא הזכירה. אם אפשר לומר כך, זה שייך לפסולת של ההיסטוריה, לקליפות של ההיסטוריה, משום שעלינו לשאוב רק מן הגורמים המכריעים, מן היסודות המכריעים של ההיסטוריה הזאת; ואותם התורה מבליטה. — "הרב בניזרי, ערב טוב. יש לי שני דברים: ראשית, משהו שהקפיץ אותי מעט, ושנית, הרהור שהייתי רוצה לשמוע את דעתך עליו. הדבר הראשון שהקפיץ אותי הוא שאמרת שדמוקרטיה היא 'כל אחד עושה מה שהוא רוצה', במעין ניגוד למוסר, כביכול, בין ההפרדה של החיים הפרטיים לחיים הציבוריים — לפחות כך הבנתי. ככל שאני מבין, דמוקרטיה היא לאפשר לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה בתוך כללים מדויקים ומוגדרים היטב. אז האם התכוונת לדבר על אנרכיה או על דמוקרטיה? זה הדבר הראשון. הדבר השני: יש הבריאה, שהיא בעצם עולם שלם במובן מסוים, ועם החטא העולם השלם הזה נעשה פגום, כדי שהאדם יוכל להשלימו שוב בעזרת הקב"ה. אבל מדוע צריך הקב"ה לברוא עולם שלם כדי לקלקל אותו, ולשם מה לעשות את הבריאה? למה לעשות אותה? מדוע הוא צריך את הבריאה הזאת, בעצם? אלה שני הדברים שרציתי לשאול." — ובכן, תחילה תשובה לשאלה הראשונה. איני מדבר על אנרכיה — אדרבה, האנרכיה היא זו שתיארתי ב"ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה" (בראשית ו, א) — כאשר האדם אכן נכנע לפלורליזם הזה של ההוויה, וכל אחד עושה מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה.
זהו, אם תרצו, העולם של הפורנוגרפיה, של […] ושל ההפקרות שבו חיה החברה שלנו — ושהחברה שלנו חיה אותו בשלב מתקדם מאוד, כי בעצם מה שהחברה שלנו עוברת אינו חדש. הדמוקרטיה כפי שהיא מובנת בתורה היא "הבו לכם אנשים חכמים ונבנים" (דברים א, יג) — פנו לאנשים אחראים, לאנשים חכמים ונבונים, בעלי מידות, שיוכלו לשמש מופת לחברה, והעמידו אותם בראשכם, ולו רק כדי שיהיו המבקרים המוסריים של החברה שלכם. וזה מה שמשה אומר לעם לפני הכניסה לארץ ישראל: בחרו לכם עילית, "ואשימם בראשיכם" — תהיה סמכות שתמנה אותם עליכם. ובתוך המבנה הזה, כמובן, כל אחד מממש את עצמו בדרכו, לפי רגישויותיו, לפי אפשרויותיו, לפי יכולותיו.
אבל יש גדרות, יש סייגים: התורה צפתה אותם מראש. וזה מביא אותי לענות על שאלתך השנייה — כלומר: לממש עולם כפי שהיה רוצה הקב"ה, שבו התערבותו של האדם לא הייתה שונה מזו של הבהמה — לשם מה יזדקק הקב"ה לעולם שבו האדם, בסבילותו, אינו אלא נתינו ולא שותף של ממש במעשה בראשית? כשאנו מדברים על הקב"ה — המילה הצרפתית שבה אנו מכנים אותו מטרידה אותי מאוד, משום שהיום אנו נותנים לה קונוטציה אלילית משהו. איני יודע איך לתרגם זאת. אבל דעו שכאשר אני מדבר על הרוח הטרנסצנדנטית הזאת, הכול־יכולה, היכולה הכול, שוויתרה על כוחה לטובת האדם — משום שרק דרכו תוכר, שכן כשהיא לבדה אין הכרה, אין עולם, אין דבר…
מדוע יש צורך בהכרה? ההכרה אינה של הנתין כלפי המלך. ההכרה היא של האזרח כלפי האזרח האחר, כלפי העילית, כלפי הצדיק. זוהי הכרה. להיות צדיק לעצמך — אין בזה תועלת. כלומר, לאן זה מוביל, לאן מוביל לחיות בעולם של גן עדן שאין בו לא זמן ולא מקום, שאין בו עולם המתממש דרך התולדות? אין בזה מענה לשום דבר. הקב"ה רצה עולם שבו — "דירה בתחתונים" — ישכון הוא עצמו בתחתונים, ולא יישאר בעליונים. מימושו של הקב"ה כאן למטה הוא נוכחותו, מקדשו, השראתו; זוהי נוכחותו בך, בזולת, בי.
זהו מה שרצה הקב"ה. זה כמו אב — בקנה מידה מוקטן מאוד מאוד מאוד, כמובן — כשהוא מביא ילד לעולם: האם זה כדי להביא על עצמו צרות, כדי להעמיס על עצמו בעיות? לא? — "כן, אבל סליחה, הרב בניזרי: מדוע צריך הקב"ה הכרה? ומדוע הוא צריך את העולם הזה כדי להיות מוכר, כדי לזכות בהכרה?" — ובכן, ההכרה הזאת שהקב"ה מבקש — זוהי ההכרה שאתה עצמך תובע. נניח לקב"ה בצד, נניח לו במנוחה, ונדבר בינינו. אתה רוצה שאכיר בך, לא כן? מתוך ההכרה הזאת נזדקק להכיר זה בזה, וההכרה הזאת יכולה להתרחש רק דרך המוחלט הזה המשותף לנו — על אף קטנוּתנו, קיומנו המצומצם, הצר, ורגישויותינו השונות.
ההכרה היא ההכרה באישיות שאתה מייצג ביחס לשלי, ובשלי ביחס לשלך, והיא הגורמת לכך שבסך הכול אנו חולקים מוחלט משותף — […] שהוא כאן, שהוא נוכח. זהו — דיברתי כמו… — "הרב בניזרי, סליחה, שאלה מעשית קטנה: בשבוע הבא אנחנו ממשיכים בנח?" — לא. — "בסדר." — אנו עוברים ללך לך. […] — "והשבוע שאחריו?" — בכל שנה, בכל שבוע, מה שנסיים — נסיים. ואם ה' יאריך ימיי ואתם תמשיכו להתעניין, אז בשנה הבאה נמשיך מהמקום שבו עצרנו. כך למדתי אצל מורי עמנואל לוינס, כשלמדנו רש"י: כך היינו עושים בכל שבת. בכל שבת היינו חוזרים לפרשה מהמקום שבו עצרנו בשנה הקודמת. — "אם כן אני רואה רק פתרון אחד: להיות כאן בשנה הבאה." — גם לעצמי אני מאחל זאת. — "יש עוד אפשרות לשאול אותך שאלה או שתיים?"
"אנו מדברים על תולדות, מדברים על בריאת העולם מחדש. לאן נעלמה אשת נח — היא שהייתה צריכה להיות הסמל עצמו, כפי שאמרת קודם, סמל חידוש הבריאה? לפתע, בפרשת נח, אין חוה, אין שרה, אין רבקה; אשת נח נעלמת כאילו לא הייתה, בשעה שהייתה צריכה להיות נוכחת ביותר. היא בעצם זו שמחזירה את העולם, שבונה את העולם מחדש. ובכל זאת מדברים על נח, ולא מדברים על אשת נח." — שאלתך מקדימה פסוקים רבים בתוכנית הלימוד שלנו. ובכן שמעי: בפרק ח, פסוק טו — לא, פסוק יח. שמת לב לסדר?
"ויצא נח ובניו ואשתו" (בראשית ח, יח) — האשה באה במקום השלישי, אחרי הבנים. יש כאן לקח, אבל אמרנו שנתקדם לפי סדר הפסוקים. אתן לך קצה של תשובה. קצה של תשובה הוא שאשת נח לקחה ברצינות את "והוא ימשל בך", את הקללה הזאת. […] אחרי החטא אמר הקב"ה לאשה: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" (בראשית ג, טז) — תמיד תשתוקקי לבעלך, והוא ימשול בך, ינהל אותך, ינהל אותך. — אתה מנהל את אשתך?
[…] ובכן, לאן אנחנו הולכים? לאן אנחנו הולכים? טוב — זהו מעמד של שפחה. לא נדבר על זה כך; אלא "והוא ימשל בך" — הוא יהיה לך דוגמה, הוא יהיה לך מופת. יש אפוא לתקן את ה"משילות" הזאת ל"משל": את המושג הזה של כפייה — כפיית רצונו של אדם — יש לתרגם לדוגמה שאדם משמש לזולת. זהו, זהו: "מושל" — להיות "משל" פירושו להיעשות משל לזולת, לדבר אל הזולת, נכון? ובכן כאן צריך… מהי זכותו של נח? אתם יודעים מהי זכותו של נח? שהוא המציא את המחרשה. נו באמת — להמציא את המחרשה, זו זכות?
אין זו [זכות] במובן של ימינו; פירשו זאת אחרת. לא — זכותו היא שנאבק בקללתו של הקב"ה; שביקש אכן לנטרל את הקללה הזאת ולתת לה משמעות חיובית, להטות אותה לכיוון של עיצוב האדם, של מימוש אישיותו דרך הקללה עצמה. שכן אין לראות בגירוש האדם מגן עדן עונש — לא: רצון לתיקון, זה הכול. וכך גם בקללה. הובנתי היטב? — "אני מבין שבקללה מעמדה של האשה — במירכאות — הוקטן, במירכאות, כדי שתוכל לעלות שוב אחר כך. אבל בכל זאת מפתיע שבפרק של בריאת העולם מחדש היא נעדרת."
כן, אבל זה מכוון על ידי הכתוב. זה מכוון, זו אחת מ… נראה: השתיקה הזאת של האשה במבול. ושימו לב: היא תחזור במקומות אחרים — אצביע על כך שוב — שכן אצל אברהם, כן, שומעים את שרה, אבל שרה מתגלה רק בעניין בנה; אז היא משמיעה את קולה. תודה — לא האם היהודייה, הראשונה […]. טוב, להתראות, להתראות, להתראות. — "תודה רבה, תודה רבה." — תודה רבה. — "תודה רבה. זהו — לבני בריסל, תודה רבה. רק רציתי להודיע על פעילות לבני בריסל — לצערי רק לבני בריסל — שתתקיים ביום רביעי ה־13 עם הרב ב־CCLJ, שידבר אלינו, כפי שאתם רואים מאחוריי, על הרמב"ם ועל מפעלו; ותהיה לנו גם קריאת טקסטים. תודה לכולם." — תודה.
להמשך הלימוד
- → השיעור הקודם: נח: מגדל בבל
- השיעור הבא: לך לך: הניסיון השלישי ←
- שיעורים נוספים על פרשת נח: בעקבות מידת אלוקים · המתירנות
- פרשת נח: סיכום, נושאים וחוברת
- כל שיעורי הסדרה: פרשת השבוע
- מיהו הרב רפאל בניזרי?