שאלות לשולחן השבת – פרשת וישלח
חוברת לימוד להדפסה: שאלה אחת בכל עמוד, תשובת הרב, מקורה, ולקח לדיון במשפחה.
שיעור זה ניגש אל פרשת וישלח דרך שאלתה המטרידה ביותר: מה עושים עם היריב כאשר היריב הוא אח — וכאשר הוא שוכן גם בתוכנו? הרב רפאל בניזרי דוחה מראש את הפתרון המלחמתי: אין הכוונה להשמיד את עשו ואת האומות, אלא לשחררם מדעותיהם הקדומות ולשוב ולמצוא את ממד האחווה, שהוא נחלת האנושות כולה. השיעור מלווה צעד אחר צעד את שובו של יעקב אחרי עשרים ושתיים שנה בבית לבן: שילוח המלאכים, הכנת המנחה, התפילה וחלוקת המחנה לשניים.
הרב מציג את יעקב כאב־הטיפוס של הגלות: חייו לא היו אלא נדודים — בבית לבן, בארץ ישראל ואחר כך במצרים — ורוב שנותיו עברו עליו הרחק מהוריו והרחק מן הארץ, אך לא הרחק מן התורה. שובו נובע מאיבה הולכת וגוברת: גיסיו אינם מביטים בו עוד כבעבר, גם חמיו לא, והקנאה משלימה את השאר.
לאחר מכן קורא השיעור בשלושת האמצעים שבהם נוקט יעקב — המנחה, התפילה והמלחמה — ומדגיש את מה שמוסיף הרמב"ן על השלישי: השאלה אינה כיצד לנהל את המלחמה, אלא כיצד להימנע ממנה. הוא מפענח את המנחה כשפה מוצפנת, מקשר את ארבע המנחות לארבעת שלבי תולדות העם, ונחתם בשאלה ארוכה מן הקהל על עשו, על כיבוד הורים ועל מעשה דינה.
מה אומר השיעור
היריב שוכן בתוכנו: יש עשו בתוכנו. יש רגעים שבהם אנו שונאים את עצמנו, שבהם אנו פוגעים בעצמנו. עולם הטכנולוגיה שוכן בנו מעצם מהותנו, ואנו מבקשים לביית אותו ולשמרו — לא לחנוק אותו ולא לסלקו. יחסנו אל העולם שבחוץ הוא מאותו טבע: אין הכוונה לנהל מלחמה בכל הכופרים עד כדי השמדתם, אלא לשחררם מדעותיהם הקדומות, ממשפטיהם הקדומים, מאמונותיהם המפוקפקות והסובייקטיביות. המאבק הוא פנימי לפני שהוא חיצוני, שכן אנו העולם הקטן שבתוך העולם הגדול. עמנו עצמו מכיל את כל הנטיות התרבותיות והפילוסופיות המאפיינות את שאר העמים. המשימה, אם כן, היא להביא את עצמנו לידי הרמוניה — עם עצמנו, עם משפחתנו, עם עמנו, ומעבר להם עם כלל האומות. ממד האחווה הוא מה שנשאר משותף לאנושות כולה.
שלוש מתנות ניתנו לישראל, והן נקנות ביסורים קשים. התורה, ארץ ישראל והעולם הבא: אלה הן, אומרים חז"ל, המתנות שמחירן כה כבד. מי שאינו משקיע את עצמו ואינו מוכן להתמסר להן גם במחיר סבל — לעולם לא יזכה בהן. שכן מה שנקנה בקלות, אובד באותה קלות; ואילו דבר שעמלנו עליו — איננו נפרדים ממנו, ואנו נאבקים לשמרו. הארץ היא המתנה שבמרחב, התורה — מתנת הזמן המקודש, והעולם הבא — המתנה המבטיחה את נצחיותם של החיים, של המשפחה ושל העולם כולו.
יעקב הוא אב־הטיפוס של הגלות. חייו לא היו אלא נדודים: הוא בבית לבן, הוא שב לארץ ישראל, הוא יורד שוב למצרים. רוב שנותיו עברו עליו הרחק מהוריו והרחק מארץ ישראל — אך לא הרחק מתורתו. אחרי עשרים שנה — עשרים ושתיים ליתר דיוק — הוא מחליט לשוב: אינו חסר דבר, הקים את ביתו, יש לו אחד עשר ילדים והוא צבר הון. דווקא ברגע שבו הוא מגשים את עצמו, הוא מעורר איבה. גיסיו אינם מביטים בו עוד כבעבר: לטענתם ניצל את נכסי המשפחה, ניצל את האדמה, צבר הון עצום, והוא מתעקש על עצמאותו. גם חמיו אינו מביט בו עוד כבעבר. זה אותו מנגנון לאורך ההיסטוריה: את העובדה שמתוך עוני גמור, אחרי רדיפות, פוגרומים ומזימות בתוך המשפחה, הצלחנו בכל זאת — את זאת האומות אינן יכולות לקבל. במוקדם או במאוחר יש לארוז את המטלטלים ולשוב אל העוגן, אל המקורות, אל השורשים, כי משם אפשר להקרין יותר מכול.
שתי צורות של איבה ניצבות זו מול זו בתוך משפחה אחת. עשו נשאר אצל ההורים במשך עשרים שנות ההיעדרות, ואיומו עדיין מרחף. שני האנשים שיעקב עוזב ושב לפגוש מאוחדים באותה מזימה — להשמיד את זרע אברהם — אך כל אחד בדרכו: האחד באמצעות ההתבוללות, השני באמצעות רדיפה מתמדת. שאלת השיעור היא כיצד לפעול בין השניים.
יעקב שולח מלאכים ממש, ורש"י מדגיש זאת. הדבר מחייב הבחנה: לאדם יש בחירה חופשית, למלאך אין, שכן הבחירה נתונה בין טוב לרע, ואת זו המלאך אינו מכיר. אלא שהבחירה פועלת רק ברובד המושג — מה עליי לעשות, באיזו דרך לבחור, כיצד לנהוג. משהתקבלה ההחלטה, הבחירה אינה עוד על הפרק: בעולם המעשה היא מונחת בצד. בשלחו מלאכים, מניח יעקב את בחירתו בצד. הוא עושה זאת מסיבה מוגדרת: עשו הוא אחי יעקב, בין שנרצה ובין שלא. מאחר שהוא אחינו, חדלים לברר מי צודק ומי טועה, כי לא נהרוג איש את אחיו. מניחים את הבחירה בצד כדי לשוב ולמצוא את המכנה המשותף של האחווה, וכך לתאם את הצעדים ולהביא את היחסים לידי הרמוניה.
ובכל זאת יש מעבר לבחירה החופשית. ההנחה בצד פירושה כבר להקטין את עצמי מול האחר כדי לחפש עמו בסיס להסכמה. אך מה שמעבר לכך הוא לעמוד במקור האחווה, כפי שהייתה לפני שצצו הבעיות. שם — הכול היה נפלא. לחפש הרמוניה עם העמים, עם עצמנו, עם משפחתנו ובתוך עמנו, פירושו למצוא את נקודות ההסכמה המשותפות, בלי להתחשב בשום השתייכות ובשום נטייה. לקושיה שהאחים כבר נאבקו זה בזה בבטן, התשובה נוגעת לשני היצרים. בכל חינוכנו את עצמנו, אנו נמשכים אל בית המדרש לא פחות מאשר אל עולם הטכנולוגיה; היינו רוצים לחבר את הישיבה עם האוניברסיטה, את התורה עם הפילוסופיה. בבטן, במקור, שני היצרים נמצאים יחד, ואיננו יכולים להיפרד מהם: השאלה היא כיצד לנהל אותם. שהרי מה שדוחף אותנו קדימה אינו בדרך כלל יצר הטוב, אלא יצר הדחפים, האינסטינקטים, התשוקות והתאוות — ויש להעמידו לשירותו של האחר, שאינו מתחיל להתגלות אלא בגיל שלוש עשרה אצל בנים ושתים עשרה אצל בנות.
"כה תאמרון לאדני לעשו": חז"ל אינם מסכימים. המדרש מביא פסוק ממשלי על המעיין הנרפש והמקור המושחת: איזה צדיק הוא זה שמט לפני רשע? לא יעלה על הדעת להתכופף לפני הרשע ולקרוא לו אדוני. אותו מדרש מביא את משל המחזיק באוזני כלב — העובר המתעבר על ריב לא לו. ואף על פי כן, מדיניות נבונה היא להגדיל את האחר. לשחרר אותו מתסביך הנחיתות שיש לו מולך, להתייחס אליו בהערכה — וזאת אפשר לעשות באמצעות המתנות שנותנים לו. שהרי הוא בא עם ארבע מאות איש: אתה תפסיד, ואין טעם להתרברב לפניו. לכן יש לנהוג בתחבולה. ואחת הדרכים להערים היא להעניק לאחר ביטחון עצמי רב יותר, כי יבוא רגע שבו ייכנע לחולשותיו ויאבד את עצמו בעצמו. וזה בדיוק מה שקורה: עשו עזב לבסוף את הארץ מרצונו, אף שחפץ בה, ואף שהבכורה שתבע כוונה גם לרשת אותה.
את המנגנון הזה אפשר לראות אפילו בשכונות המגורים. אנו מתיישבים במקום מסוים, ואז, ככל שמצטרפים אלינו אנשים שאינם הולכים לפי השקפתנו ותפיסותינו, אנו עוברים למקום אחר. הדבר יכול לפעול לשני הכיוונים. התורה הבטיחה שכאשר יראה הכנעני שאתה דבק באמונותיך, שאתה מקיים אותן בארצך ומוכן להגן עליהן בכל מחיר — הם יעזבו את הארץ מעצמם, כי לא ירצו להישאר כלואים באווירה הזאת. התוכחה היא גם על שיעקב יזם את המפגש. לא היה זה מתפקידו של יעקב לצאת לקראת עשו: היה עליו לתת לו לבוא, שהרי עדיין לא היה ידוע מה רצונו. יש לעמוד בתווך: לכבד את האחר, ולהישאר על המשמר. מכאן שלושת האמצעים — הדורון, התפילה והמלחמה. אך על השלישי מוסיף הרמב"ן את העיקר: ניהול מלחמה אינו חובה בכל מחיר, והשאלה אינה כיצד לנהל אותה אלא כיצד להימנע ממנה, בייחוד מול אויב העדיף במספרו, ומשום שהמלחמה מלבה נקמות.
הארץ אינה נכבשת בכוח אלא באמונה. יש לכבוש אותה באמצעות הערכים שעליהם מגינים בה, וזה מה שמצדיק את אחיזתנו בה. אז מתרחקים האויבים לאט־לאט, מרפים, ולבסוף מכירים מעצמם בערכים הללו — שכן את הערכים האלה הם כבר חולקים, אלא שבדרגה נמוכה יותר. זה ההבדל בין אלילים לבין אמונה מאחדת: הם נשארו בריבוי, הרבו אלילים, פילוסופיות, זרמים ואידאולוגיות, ולכן הם מנהלים ביניהם מלחמות השמדה.
בית יעקב מונה שבעים נפש — בלשון יחיד. מבחינה דקדוקית היה עלינו לקרוא לשון רבים: נפשות רבות. הכתוב כותב "שבעים נפש". הכול נפש אחת, כי הכול משלים זה את זה. אותה רוח מפעמת גם בשליחות שיעקב שולח: "עם לבן גרתי", שרש"י קורא כאזהרה — שמרתי על זהותי, לא נכנעתי; ניסו בכל הדרכים להטות אותי, נשארתי על המשמר ואני מתכוון להמשיך בכך. את תרי"ג המצוות אפשר לקיים רק בקנה מידה של עם שלם. חז"ל קוראים באותה מילה עצמה את הגימטריה של שש מאות ושלוש עשרה, כאילו אמר יעקב ששמר את כולן שם. אבל איש אינו מקיים את כולן: אפילו הצדיק הגדול ביותר אינו יכול, שכן אינו כהן, ומצבים מסוימים לעולם אינם מזדמנים לו. מה שיעקב אומר לאחיו הוא אפוא דבר אחר: מה שאתה מקיים מצדך ומה שאני מקיים מצדי מצטרפים יחד; איני מכחיש שגם לזכותך עומדים מעשים טובים, ואני חולק אותם עמך, כשם שאני מתכוון לזקוף לזכותך את כל מה שאני עושה — שהרי מה שאני עושה, איני עושה למען עצמי, אלא כדי להפיץ בעולם את האמונה באחדות ה'.
גם לגלות עצמה יש ערך. יש לנו בה שליחות למלא. שם נולדנו, שם חישלנו את זהותנו, שם למדנו להיות רגישים לצרת הזולת ולשתף אותו בשמחותינו. המצוות הן, מעבר לכך, קשר מוסרי בין בני אדם. זו הפרשה שחז"ל היו לומדים לפני שעלו להשמיע את טענותיהם לפני השלטונות הרומיים, כדי לספוג את לקחה.
יעקב מחלק את משפחתו לשני מחנות, ומאבקו הוא מאבק הישרדות. הוא חושש מן הרגע שבו יצטרך להילחם בעשו ולהרוג אותו, וחושש לא פחות שמא עשו יהרוג אותו. אם הוא מחלק את המחנה, הרי זה כדי שאם הראשון לא יעמוד, יוכל האחר להתפזר, לברוח ולהינצל. מאבק ההישרדות הזה לא פסק מעולם: יהיה אדם בטוח בעצמו ככל שיהיה, ינקוט את כל אמצעי הזהירות, יסמוך על הדיפלומטיה ועל אמצעי ההגנה — אין בכל אלה די. נחוצה התפילה, שהיא לבדה מסוגלת להעביר אותנו אל מעבר לכל הביטחונות שאנו נוקטים בעצמנו.
המנחה היא שפה מוצפנת. שור, חמור, צאן, עבד ושפחה: לעשו אין בהם כל צורך, הם אינם שווים בעיניו מאומה. השור הוא הקרב — הפר שבזירה ניצב מול הקומה הזקופה שהאדם מעמיד מולו, ומבקש להפילו בקרניו. החמור הוא הדימוי המשיחי של "רוכב על חמור". ומאחורי השור עומד יוסף: יש שני משיחים. לא למשיח בן יוסף אנו מחכים. הוא הכוח הלוחם במלחמה המסעירה את העולם כולו, ובה ייהרג. על משיח בן דוד אנו סומכים: איש התהילים, איש התפילה, מי שהכוח הזה נמצא בו, ובכל זאת הוא בוחן את עצמו ללא הרף.
יעקב הובטח בהשגחת ה', ובכל זאת הוא מהרהר אחר עצמו. נאמר לו שלא יירא ושישוב אל ארצו. כאשר אדם נקרא באמת למלא שליחות, הוא יכול להתקדם; אך יעקב ממשיך לשאול את עצמו. אולי לא הייתי ראוי; אולי חטאתי פה ושם. שכן בתום ארבע עשרה שנה היה עליו לארוז את חפציו: מה שלשמו יצא — הושג; הוא נשא את רחל ואת לאה והקים משפחה. הוא רצה לצבור גם הון, והוסיף שש שנים, כשהוא כורת הסכם על שכרו לפני שישוב. השהייה הממושכת הזאת תובעת את מחירה, והוא מייסר את עצמו עליה. הוא מייסר את עצמו על שהדבר בא במחיר ההורים שלא ראה שוב, במחיר שיבה שהתארכה מדי, במחיר חינוך שנותר מטולטל אצל הילדים — שכן כדי שיהיו למשפחה מאוחדת, יהיה עליהם לעבור משברים. ואין לשכוח שמה שאירע לדינה נשען, במידה מסוימת, על החשבון של השהייה הממושכת הזאת בבית לבן.
התפילה מזכירה את האבות, והכתוב מוסיף פרט יקר. יעקב פונה אל אלוקי אביו אברהם ואלוקי יצחק, מזכיר שבמקלו עבר את הנהר הזה ועתה היה לשני מחנות, ואומר שהיום הוא נאלץ לחלק את משפחתו כדי לעמוד מול אחיו. הוא ירא ממנו משום שהוא בעת ובעונה אחת אח — ועשו: קשה להילחם באדם שבשם האחווה מבקש להשמיד אותך. והכתוב מציין שהוא לן שם — לילה שכולו הרהור כיצד לפתור את הבעיה.
אנו עפר הארץ וחול הים. מוחצים אותנו, רומסים אותנו — אבל אלה שרמסו אותנו הם הנושאים את נקיפות המצפון על מה שעוללו לנו. מאותה אדמה הצלחנו להצמיח דבר חדש, וכך יהיה תמיד. חול הים אשר לא ייספר הוא גם מה שעוצר את שטף הגלים המאיימים להציף את העולם ולהטביעו. ולבסוף, המשימה היא לזרוח ככוכבי השמים בעומק הלילה.
ארבע מנחות לארבעה מחנות, וארבעה שלבים בהיסטוריה. יש גל גלות ראשון, מצרים; שני — חורבן הבית הראשון; שלישי — חורבן הבית השני — לקראת בניין שעתיד לבוא. לכן מצווה יעקב את השליח הראשון, את השני, את השלישי, ובמקום הרביעי את כל ההולכים אחרי העדרים. המילה "מנחה" והמילה "מחנה" חוזרות כל אחת ארבע פעמים: המנחה נפרשת על פני ארבעת השלבים שתולדות העם עתידות לעבור, אך היא נשארת מותנית בהישרדות המחנה.
הניגוד קיים רק כל עוד שמו יעקב. כאשר הוא עובר למעמד "ישראל", הוא כבר הצליח לשלוט בעשו; מעתה הוא מנהל שתי אישיויות. שתי נשותיו, רחל ולאה, הן השתקפות של כך. לבסוף מקרב הרב שלוש פרשיות הבנויות על אותו פועל של שילוח — יחסו של יעקב לעשו, יציאת מצרים והיציאה לדרך אל ארץ ישראל, ושילוח המרגלים — ומציין שאף אחת מן השליחויות הללו לא הגיעה ליעדה. אלה מעברים הכרחיים, ואין לדמות שסיפורם של יעקב ועשו שייך לעבר: הוא מלווה אותנו היום.
תמלול מלא של השיעור
אנו עומדים אכן להתמודד עם שאלת יחסינו עם היריב — היריב השוכן בתוכנו, שהרי יש רגעים שבהם אנו שונאים את עצמנו, יש רגעים שבהם אנו פוגעים בעצמנו. יש עשו השוכן בתוכנו; אמרתי בפעם הקודמת שגם בנו שוכן עשו. עולם הטכנולוגיה הזה שוכן בנו מעצם מהותנו, ואנו מנסים, במידה מסוימת, לביית אותו, לשמר אותו — אך לא לחנוק אותו, לא לסלק אותו. יחסנו אל העולם שבחוץ הוא מאותו טבע. לא ננהל מלחמה בכל הכופרים, בכל הבלתי־מאמינים, עד כדי השמדתם — רחוק מכך. להפך: מה שננסה לעשות הוא לשחרר אותם מדעותיהם הקדומות, ממשפטיהם הקדומים, מאמונותיהם המפוקפקות והסובייקטיביות, וננסה לשוב ולמצוא את ממד האחווה, שהוא נחלתה המשותפת של האנושות כולה. המאבק שאנו מנהלים, אם כן, הוא בתוך עצמנו ובתוך עמנו — עם שמכיל, כפי שאמרתי לכם, את כל אותן נטיות תרבותיות ופילוסופיות המאפיינות את שאר העמים; איננו אלא העולם הקטן שבתוך העולם הגדול. וכך אנו מנסים, במידה מסוימת, להביא לידי הרמוניה — להביא את עצמנו לידי הרמוניה עם עצמנו, עם משפחתנו, עם עמנו, ומעבר לכך — עם האומה, עם כל שאר האומות.
אבל כיצד ניגשים לכך? כיצד נוהגים? חז"ל אומרים ששלושה דברים ניתנו לעם ישראל, ובעבורם הוא משלם מחיר כבד מאוד — אינו חדל לסבול בגללם. מהן שלוש המתנות הגדולות שנתן הקב"ה לישראל? התורה, ארץ ישראל והעולם הבא. שלושת אלה, אם כן, נקנים ביסורים קשים. מי שאינו משקיע את עצמו ואינו מסכים באמת להתמסר להם, גם במחיר סבל — לעולם לא יוכל לקנות אותם. דברים שקונים בקלות, מאבדים באותה קלות; אבל כאשר עמלת עליהם, אינך נפרד מהם בקלות — אתה מגן עליהם, אתה רוצה לשמור אותם, אתה נאבק לשמור אותם. אלה אפוא שלושת הממדים: ארץ ישראל — במרחב; התורה — בזמן, שהרי העניין הוא לקדש את הזמן באמצעות התורה; והעולם הבא, העולם שאנו חולמים עליו, המבטיח לנו את נצחיותו של הכול — של חיינו, של המשפחה, של העולם כולו.
כיצד ניגשים לכך? את זאת נראה דרך תנועת השיבה שעושה יעקב. יעקב, כפי שאמרנו, הוא אב־הטיפוס של הגלות. חייו לא היו אלא נדודים. הוא בבית לבן, הוא שב לארץ ישראל, הוא יורד שוב למצרים. את רוב שנות חייו עשה הרחק מהוריו, הרחק מארץ ישראל — אך לא הרחק מתורת ישראל. אקרא לכם מעט מן הפסוקים הראשונים של פרשת השבוע, שהרי אחרי שנים של גלות — עשרים שנות גלות — יעקב מחליט לשוב הביתה. בסופו של דבר יש לו כל מה שצריך, כל מה שצריך. בבית לבן אינו חסר דבר; הוא הקים את ביתו, יש לו אחד עשר ילדים, והוא צבר הון.
אלא שמן הרגע שבו הגשים את עצמו, הוא מעורר איבה בתוך משפחתו שלו. גיסיו אינם מביטים בו עוד כבעבר: "ניצל את רכוש אבינו, ניצל את אדמתנו, צבר הון עצום, והוא מתייצב בכל עצמאותו". וגם חמיו אינו מביט בו עוד כבעבר. האנטישמיות כבר כאן. הקנאה אכן יכולה לנבוע מכך שמתוך העוני הגמור שאליו הושלכנו בגלל הרדיפות, הפוגרומים והמזימות בתוך המשפחה — הצלחנו בכל זאת; ואת זה האומות אינן יכולות לקבל. במוקדם או במאוחר יש לארוז את המטלטלים, יש לשוב אל העוגן, אל המקורות, אל השורשים, כי משם אנו יכולים להקרין יותר מכול. ושוב יש לצאת לדרך — אבל בזהירות: עשו נשאר אצל ההורים עשרים שנה, עשרים ושתיים ליתר דיוק, ואיומו מרחף עד היום, כי גם הוא לא ירפה. אנו נתונים אפוא בין שתי צורות של אנטישמיות, של מאבק, ששתיהן בתוך משפחה אחת. שתיהן מאוחדות במזימה להשמיד את זרע אברהם, אך כל אחת בדרכה: האחת באמצעות תופעת ההתבוללות, השנייה באמצעות תופעת הרדיפה המתמדת. מה יש לעשות? אולי יש ללכת ולבנות מחדש את הארץ, ולהצהיר על הבעלות על הארץ בשם ירושת ההורים. והנה הוא שולח מלאכים — שולח שליחים — אבל נאמר לנו: שימו לב, הוא שולח מלאכים. ורש"י יאמר לנו: "מלאכים ממש". כיצד אפשר לשלוח מלאכים ממש? […] היו לרשותו מלאכים ששירתו אותו. אבל מה הם, אם כן, מלאכים שאינם ממש? ובכן — תיכף תראו. תחילה אגדיר שוב שיש לנו, כמובן, בחירה חופשית.
לאדם יש בחירה חופשית. למלאך אין. כן, למלאך אין בחירה חופשית. הבחירה החופשית נתונה בין הטוב לרע, ולמלאך אין את האפשרות הזאת. ובכן, יש שלושה מצבים. כאשר אתה בעיצומו של מעשה, פירוש הדבר שכבר החלטת מה עליך לעשות, ושאלת הבחירה אינה עולה עוד. בעולם המעשה, אם כן, הבחירה החופשית הונחה בצד. הבחירה החופשית שייכת לרובד המושג: מה עליי לעשות? באיזו דרך עליי לבחור? כיצד עליי לנהוג? היו לפניי אפשרויות שונות, אבל מן הרגע שהחלטתי — זה נגמר. מה שאני עושה עכשיו, אפשר לומר שהוא פרי הבחירה החופשית, אבל כבר אין לו קשר אליה. ובכן, מה שהחליט יעקב, בשלחו מלאכים, הוא להניח את בחירתו בצד. מדוע יניח את בחירתו בצד? מאותה סיבה שהזכרתי קודם, כלומר: "הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב" (מלאכי א, ב) — עשו הוא אחי יעקב; בין שנרצה ובין שלא, הוא אחינו. אם כן — הוא אחינו. די; נניח בצד את שאלת הצדק, מי טועה ומי צודק, כי לא נהרוג איש את אחיו.
ננסה להניח בצד את הבחירה החופשית הזאת ולשוב ולמצוא את המכנה המשותף של האחווה, כדי שנוכל לתאם את צעדינו ולהביא את יחסינו לידי הרמוניה. זה מה שקורה בתחום שבו הבחירה מונחת בצד, כאשר אני מקטין את עצמי באמת לפני האחר כדי לחפש עמו בסיס להסכמה. אבל יש מעבר לבחירה החופשית: כאשר אני עומד במקור האחווה כפי שהייתה לפני שצצו הבעיות — ובמקור האחווה הזאת, לפני שצצו הבעיות, הכול היה נפלא. וכך, בחיפוש, במסע אחר ההרמוניה הזאת — עם העמים, כמו עם עצמנו, כמו עם משפחתנו, כמו בתוך עמנו — נצטרך למצוא את נקודות ההסכמה המשותפות,
בלי להתחשב בהשתייכותנו או בנטייתנו, בכל רובד שהוא, ככל שהדבר יצליח. זה פירוש "מלאכים ממש" — אלה המלאכים של ממש, אלה המלאכים של ממש. — כן? אינני שומע. — "אתה אומר שבמקור הכול היה נפלא, אבל אנו יודעים שבמקור, בבטן, הם כבר נאבקו — עשו עם יעקב. איך אפשר לומר שהיה נפלא?" — נדמה לי ששכחת את ההקדמות של השיעור בשבוע שעבר, כלומר: בכל חינוכנו את עצמנו, אנו נמשכים אל בית המדרש לא פחות מאשר אל עולם הטכנולוגיה. היינו רוצים לחבר את הישיבה עם האוניברסיטה, לחבר את התורה עם הפילוסופיה; היינו רוצים לצרף יחד את שני הקטבים של העולם הזה, כשם שאנו רוצים, במידה מסוימת, לספק בעת ובעונה אחת גם את יצר הטוב שלנו וגם את יצר הרע שלנו.
אנו רוצים מעט […] כשאנו עוסקים במסחר — מסחר הוא מסחר, אין מוסר במסחר, נלחמים כמו שאפשר. ואז מכניסים את יצר הטוב הזה אל המסחר. אבל בבטן, במקור, יש בנו גם יצר הטוב וגם יצר הרע, ואיננו יכולים להיפרד מהם. השאלה היא כיצד ננהל אותם, כיצד נשלוט בהם. פשוט מאוד: זה שבעיקרון דוחף אותנו קדימה — ומה שדוחף אותנו קדימה אינו בדרך כלל יצר הטוב, אלא יצר הרע: יצר הדחפים, האינסטינקטים, התשוקות והתאוות —
אותו יש להעמיד לשירותו של יצר הטוב, שכן יצר הטוב מתחיל להתעורר רק בגיל שלוש עשרה אצל בנים, ובגיל שתים עשרה אצל בנות. זהו. הוא שלח מלאכים; עכשיו אנו יודעים מה פירוש לשלוח מלאכים ממש. "אל עשו אחיו": הוא בעת ובעונה אחת עשו, ובעת ובעונה אחת אחיו. מה יש לעשות בעולם המציאות? יש להשלים עם עובדת הכפילות הזאת […]. ומה הוא אומר להם? "כה תאמרון לאדני לעשו".
"כה תאמרון לאדני לעשו" — הוא קורא לו אדוני. חז"ל אינם מסכימים עמו. אקרא לכם את המדרש בעניין (בראשית רבה עה). רבי יהודה בר רבי סימון דורש את הפסוק "מעין נרפש ומקור משחת": כשם שאי אפשר למעיין שיירפש ולמקור שיישחת, כך אי אפשר לצדיק שימוט לפני רשע; וכשם שמעיין נרפש ומקור מושחת, כך צדיק המט לפני רשע. אמר לו הקב"ה: הוא היה הולך לדרכו, ואתה שולח אליו ואומר לו "כה אמר עבדך יעקב"! כלומר: המדרש נסמך על פסוק מספר משלי: "מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע" (משלי כה, כו). לא יעלה על הדעת להתכופף לפני הרשע ולקרוא לו אדוננו.
במקום אחר — והמדרש מביא זאת גם כן; כדי לחסוך בזמן לא אקרא לכם זאת בעברית — "מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ" (משלי כו, יז). ולכן אני אומר: מדיניות נבונה היא להגדיל את האחר, לשחרר אותו מן התסביך שיש לו מולך, להתייחס אליו בהערכה: "לאדני לעשו". זה יכול להיות אכן הדורון, המנחה שאתה נותן לו. […] אתה תפסיד; לכן עליך להתכונן למלחמה, למאבק — אבל לא תיכנס בלי חשבון למאבק עם מי שעדיף עליך במספר. הוא בא עם "ארבע מאות איש" — ארבע מאות איש.
אתה תפסיד. אין טעם להתרברב לפניו. ולכן עליך לנהוג בתחבולות, עליך לנהוג בערמה: "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" (משלי כד, ו). ואחת הדרכים להערים על האחר היא להעניק לו בינתיים ביטחון עצמי רב הרבה יותר, כי יבוא רגע שבו ייכנע לחולשותיו ויאבד את עצמו בעצמו. ואכן, זה מה שקורה. עשו עזב לבסוף את הארץ מרצונו. הוא עזב לבסוף את הארץ מרצונו — ואף על פי שחפץ בארץ הזאת, ואף שזכות הבכורה שתבע הייתה גם לשם אחיזה בארץ הזאת. אבל הוא קיבץ את כל אשר לו והלך להתיישב במקום אחר. אפתח כאן סוגריים ואומר לכם שכך קורה לפעמים בשכונות המגורים: התיישבנו במקום מסוים, וככל שאנו מוצפים בהדרגה באנשים שאינם הולכים לפי השקפתנו, לפי תפיסותינו, לפי השקפות עולמנו — מה אנו עושים?
ובכן, אנו עוברים למקום אחר. אבל הדבר יכול לפעול לשני הכיוונים, לטוב כמו לרע. התורה הבטיחה לנו שכאשר יראה הכנעני שאתה דבק באמונותיך ובקיומן בארצך, בערכיך, ושאתה מוכן להגן עליהם בכל מחיר — הם יעזבו את הארץ מעצמם. מדוע? כי לא ירצו להישאר כלואים באווירה הזאת. אנו רואים את התופעה הזאת מתרחשת במידה מסוימת. זה היה, אם כן, ניסיון ראשון. השני: הלא האיש הזה הלך לדרכו. לא עליך לצאת לקראתו; תן לו לבוא אליך — עדיין אינך יודע מה הוא רוצה ממך.
מדוע? אתה תגרה אותו — זו התוכחה שבמדרש. אבל למעשה יש לעמוד בנקודת המפגש של שני הרעיונות האלה, כלומר: "כבדהו וחשדהו" […] — כבד אותו, אבל הישאר על המשמר. דורון, תפילה ומלחמה. אך על המלחמה מוסיף הרמב"ן: ניהול מלחמה אינו דבר שעושים בכל מחיר. יש לדעת כיצד להימנע ממנה. השאלה אינה כיצד לנהל מלחמה, אלא כיצד להימנע ממלחמה — כאשר אתה חשוף לאויב העדיף עליך במספרו […], ומשום שהמלחמה מלבה נקמות. אין להמשיך ולרצות בכל מחיר לכבוש את הארץ בכוח. יש לכבוש אותה באמונתך.
עליך לכבוש אותה בערכים שעליהם אתה מגן בה. וזה אכן מה שמצדיק את בעלותך על הארץ. ואז תראה את אויביך מתרחקים ממך לאט־לאט, מרפים ממך. הם עצמם יכירו בערכיך, כי את הערכים שיש לך — גם הם חולקים, אלא שבדרגה נמוכה יותר. זה מה שהופך את שלהם לאלילים ולא לאמונה המאחדת את כולם: הם נשארו בריבוי; הרבו אלילים, הרבו פילוסופיות, דרכי חיים, אידאולוגיות, ולכן הם מנהלים ביניהם מלחמות השמדה. לכן נאמר: "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה" (דברים י, כב). העם, בית יעקב, מונה שבעים נפש.
אבל בעיקרון, כשאומרים "שבעים", היה צריך לומר, מבחינה דקדוקית, "נפשות" — נפשות רבות. לא: הכתוב אומר "שבעים נפש": שבעים — ונפש אחת. הכול מצטרף לנפש אחת, כי הכול משלים זה את זה, הכול משלים זה את זה. ועוד, הוא אומר לו: "עִם לָבָן גַּרְתִּי". ורש"י אומר על כך: אף על פי שגרתי שם, שמרתי על זהותי היהודית; לא נכנעתי; ניסו בכל הדרכים להניא אותי, אבל נשארתי על המשמר, ואני מתכוון להמשיך. ובכן, לומר זאת, לנסח זאת כך — ניחא. אבל חז"ל אומרים: שימו לב — "גרתי" בגימטריה תרי"ג. "גרתי": שמרתי שם את תרי"ג המצוות.
תרי"ג מצוות — אבל מי מסוגל לקיים את תרי"ג המצוות? אפילו הצדיק הגדול אינו מקיים את תרי"ג המצוות; הדבר בלתי אפשרי. יש מצוות שאינו יכול לקיים: הוא אינו כהן, ושאלות של יבום וחליצה עשויות שלא להזדמן לו כלל. את תרי"ג המצוות אפשר לקיים רק בתוך קהילה, בתוך עם בשלמותו. ולכן יעקב אומר לו: שים לב — מה שאתה מקיים מצדך ומה שאני מקיים מצדי גורמים לכך שכוונותינו, כוונותינו הטובות, מעשינו הטובים, מצטרפים יחד, כאילו… כלומר: איני מכחיש שגם לזכותך יכולים לעמוד מעשים טובים, ואני חולק אותם עמך, כשם שאני מתכוון לזקוף לזכותך את כל מה שאני עושה, כי כל מה שאני עושה — איני עושה למען עצמי; אני עושה זאת כדי להפיץ בעולם את ערכי האמונה באחדות ה'. זו הסיבה שהוא אומר לו […]: יש לנו, לנו עצמנו, שליחות למלא בגלותנו; הגלות עצמה אינה נטולת כל ערך.
הכריחו אותנו — שם, בראש ובראשונה, נולדנו; נולדנו בגלות. ושם חישלנו את זהותנו; חישלנו אותה בגלות. שם למדנו, אכן, להיות רגישים לצרת הזולת, ושם למדנו גם לשתף את הזולת בשמחותינו. ומה הן, אם כן, המצוות? קשר מוסרי בין בני אדם. זו הפרשה שחז"ל היו לומדים לפני שעלו לפני השלטונות הרומיים להשמיע את טענותיהם, כדי לספוג את כל הלקחים שבפרשה הזאת — כלומר, שיעקב חושש מן הרגע שבו יצטרך להילחם בעשו ולהרוג אותו.
ובאותה מידה הוא ירא שמא עשו יצליח בסופו של דבר להרוג אותו. וזו הסיבה שחילק את משפחתו לשני מחנות, באומרו: אם בסופו של דבר הראשון לא יעמוד, לפחות האחר יוכל להתפזר, לברוח ולהינצל. המאבק שמנהל יעקב נגד עשו הוא מאבק הישרדות. מאבק ההישרדות הזה קיים עד היום […]. יהיה אדם בטוח בעצמו ככל שיהיה, ינקוט את כל אמצעי הזהירות הדרושים, ירצה לסמוך על הדיפלומטיה ועל אמצעי ההגנה — אין בכל זה תועלת. צריך תפילה; צריך להתפלל. התפילה היא המסוגלת באמת להעביר אותנו אל מעבר לכל הביטחונות שאנו נוקטים בעצמנו. וכאן ברצוני להדגיש היבט נוסף שהכתוב מעמיד לפני עיוננו: הוא הכין מתנות. אבל אילו מתנות? שור, חמור, צאן, עבד ושפחה — מה יעשה בהם עשו? לא אכפת לו מכל זה. זה אינו נחשב. זה אינו שווה בעיניו מאומה. יש לראות בזה שפה מוצפנת. השור — הוא הקרב: הפר שבזירה ייאבק בקומה הזקופה שהאדם מעמיד מולו, ובקרניו ינסה להפילו ולגבור עליו […]. אבל החמור — החמור הזה הוא הדימוי המשיחי של "רוכב על חמור" — המשיח, שהוא "רוכב על חמור". ויש השור, שהוא יוסף. יש לנו שני משיחים.
האחד — זה שינהל את מלחמת גוג ומגוג. הוא יהיה הכוח הלוחם במלחמה הזאת המסעירה את העולם כולו, אבל הוא יפסיד — הוא יאבד את חייו. לא, לא למשיח בן יוסף אנו מחכים. לא עליו אנו סומכים. אנו סומכים על משיח בן דוד. משיח בן דוד הוא יותר איש התהילים, יותר איש התפילה — האיש שהכוח הזה נמצא בו, ובכל זאת הוא מעמיד את עצמו בספק כל הזמן, כל הזמן. יעקב הובטח בהשגחת ה' לאורך כל דרכו. ה' נגלה אליו ואמר לו: אל תירא; שוב אל ארצך.
והנה, כאשר אדם נקרא באמת על ידי ה' למלא שליחות, הוא יכול להתקדם. אבל לא — תמיד מלווה אותו התהייה הזאת, הרודפת אותו. אולי לא הייתי ראוי; אולי חטאתי פה ושם. ואכן, בתום ארבע עשרה שנה היה עליו לארוז את חפציו וללכת, שהרי את מה שלשמו נשלח — השיג: הוא נשא את רחל ואת לאה, הקים משפחה. אבל לא — הוא רצה גם לצבור הון, והוסיף שש שנים — שש, שבע שנים — […]; הוא כרת הסכם עם חמיו כדי לצבור את חסכונותיו לפני שישוב לארץ. אלה שיקולים שאנשים שוקלים לפעמים, אבל הוא מייסר את עצמו על כך […]. הוא מייסר את עצמו משום שהדבר בא במחיר ההורים שלא ראה, במחיר שיבה ארוכה, במחיר חינוך שנותר מטולטל אצל הילדים — שכן כדי שהילדים יהיו למשפחה מאוחדת, יהיה עליהם לעבור משברים. ואל נשכח שמה שאירע לדינה, בתו, נשען במידה מסוימת על החשבון של השהייה הממושכת הזאת בבית לבן, לפני שחזר.
ובכן, מה עושה יעקב? "קטנתי" — הוא נושא תפילה אל ה' ואומר: "אלוקי אבי אברהם ואלוקי אבי יצחק, ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך. קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות" (בראשית לב, י–יא). […] והנה היום אני נאלץ לחלק את משפחתי, ועליי לעמוד מול אחי. אני ירא ממנו משום שהוא בעת ובעונה אחת אח, ובעת ובעונה אחת עשו. קשה להילחם באדם העומד מולך, שבשם האחווה מבקש להשמיד אותך.
ואז: "הצילני נא". ויש כאן פרט יקר: "וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (בראשית לב, יד) — הוא לן שם, והלילה כולו הוא מהרהר כיצד יפתור את הבעיה הזאת. גם אנו עדיין עומדים ברובד הזה של ההרהור, שכן איננו יכולים להיפרד לגמרי מעשו. עלינו לשמור את בגדו — אבל יש לנו גם [את הקול]. אנו מקפידים לשמור בקנאות את קול המוסר, את הקול הרוחני. כיצד, אם כן, יעמוד אדם מול האחר, שאינו שומע אלא קול אחד? ובכן, לכן יש לדעת לפעמים להעמיד מולו את היותנו כעפר הארץ, כחול הים. אנו נושאים זאת על עצמנו: מוחצים אותנו, רומסים אותנו — אבל אל נשכח שאלה שרמסו אותנו הם הנושאים את נקיפות המצפון על מה שעוללו לנו.
אבל אנו — מאותה אדמה הצלחנו להצמיח דבר חדש, וכך יהיה תמיד. אנו נעצור את כל הגלים המבקשים להטביע אותנו, וכל זאת כדי שבסופו של דבר נזרח ככוכבי השמים בעומק הלילה. וזה מה שהכתוב מדגיש כשהוא אומר בתפילתו: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (בראשית לב, יג). מה שאין לו מספר — מה פירוש "אשר לא ייספר"? להפך: הוא, החול, הוא שעוצר את שטף הגלים המאיימים להציף את העולם, להטביע את העולם הזה.
[…] ובדרך זו מנסה יעקב לתת לנו את המתכון שיש לאמץ. לגל הגלות הראשון — מצרים; לגל השני — חורבן הבית הראשון; לשלישי — חורבן הבית השני, לקראת בניין הבית שעתיד לבוא. ולכן יש שלושה שליחים. הוא ציווה את הראשון, ציווה את השני, ציווה את השלישי, ובמקום הרביעי ציווה "גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים" (בראשית לב, כ). ויש להבין את המילה "עדר" כראוי: כמחנה המציית למפקדיו כלשונם ואינו סובל ולו קול מחאה אחד.
אין לו זכות דיבור. וכפי שאמרתי לכם: כשאתם עוסקים בדברים האלה, דעו שיש בהם דברים שעדיין לא שמעתם. המנחה שאני מביא לך מקבילה למחנה שלי. במילה "מנחה" — מנחה היא קורבן, מתנה; "מחנה" הוא המחנה — יש ארבע פעמים המילה "מנחה" וארבע פעמים המילה "מחנה". אני מגיש לך בעת ובעונה אחת מנחה, הנפרשת על פני ארבעת השלבים שתולדות עם ישראל, בית יעקב, עתידות לעבור — אבל דע לך שההיסטוריה הזאת, המנחה הזאת שאני נותן לך, מותנית בהישרדות מחני — בהישרדות המחנה שלי.
אעצור כאן כדי להשאיר לכם את חלקכם בדיון. יש הרבה, הרבה מה לומר על החלק הראשון הזה. רק נגעתי בקצה הכתוב, אבל תהיה לנו הזדמנות לשוב אליו בשיעורים אחרים. ובכן, אם יש לכם שאלות. — "ערב טוב, הרב בניזרי. ברצוני לשאול שאלה על מה שאמרת על יעקב. הוא לא ידע מה היו כוונותיו של עשו; הוא לא יכול היה לדעת מה היו כוונותיו. כמובן, הוא ידע שהוריו אמרו לו ללכת — או ליתר דיוק, אמו אמרה לו ללכת, כדי שלא תשכל את שניהם ביום אחד. היא אף אמרה שתשלח ותיקח אותו משם. ייתכן אפוא שמה שהגיע אליו […] היו אנשים שעשו את 953 הקילומטרים עד חרן — לפי ווייז, כמו שאומרים — כדי לומר לו שאמו דואגת ושהגיעה העת לשוב. וכמובן, כפי שאנו רואים כאן בשירותי הרווחה ובכל מקום, כשיש אנשים זקנים — גם אם, כפי שדיברנו הבוקר על משפחות מרובות ילדים — תמיד יש אדם אחד, או אולי שניים, שמטפלים בהורים.
והנה, במשך יותר מעשרים שנה יעקב לא היה שם, ומי שטיפל באביו, בכל אופן, היה עשו. ולכן — לדעתי האישית — אם הוא היה שם לבדו, ואביו לא ידע מתי ילך לעולמו, הוא אמר לו לכרות את קברו. אם כן, הוא זה שטיפל בקבורה ו[…] בכל השאר, לא כן? השאלה ששאלתי היא זו: האם ייתכן שבבואו לראות את אביו ראה שחסרים אנשים — ודאי בין שומרי העדרים, עדרי אמו, שהרי יש מסורת שבכתובה היה על האיש לתת לאשתו כבש — האם ייתכן שאביו, שידע היטב את התנהגותם של עמי כנען, הוא ששלח אותו לקראת אחיו כדי להשיבו בשלום לחברון או לבאר שבע, ושאחר כך יתבררו ביניהם הדברים לפני ההורים?
האם ייתכן? הוא אמר לו: אשאר איתך. הוא אמר לו: לא. — אם כן, אשאיר איתך אנשים שיישארו עמך. הוא אמר לו: לא. ואחר כך ראינו מה קרה עם דינה. אני מתאר לעצמי שאילו הלכה לבלז־פסקל או לשאנז־אליזה לראות את שאר הבנות — שהרי היא גרה בחרן, שהיא חור קטן, כפי שאפשר לראות באינטרנט, ולכן שכם הייתה מקום גדול יותר — אולי הדבר ההוא, כשיצאה לטייל מעט בתמימות, לא היה קורה. האם הדבר ייתכן?" — ובכן, קודם כול, יעקב היה מודע למצוות כיבוד ההורים שקיים עשו במשך עשרים שנות ההיעדרות, לכל הפחות.
ואחת הסיבות לבהלתו ולפחדו היא שהוא עצמו לא עמד בחובותיו — ובפרט שלא הסתפק בכך שישהה בבית לבן רק את הזמן הנחוץ כדי לבחור, לקחת את אשתו — סליחה, מדובר היה באישה אחת — אלא נשאר מרצונו עוד שש או שבע שנים. זה מה שהזין את פחדיו, ולכן הוא אומר לו: "הנה — את כיבוד ההורים לא קיימתי; אבל אנו חולקים. מה שעשיתי אני מצדי ומה שעשית אתה מצדך — יחד קיימנו שנינו את תרי"ג המצוות". ומצד אחר:
עשו שאנו עומדים מולו כעת הוא זה שממנו נפרדנו לפעמים. בשעה שעשינו שנים בישיבה, התעלמנו ממנו; נפרדנו מעט מן העולם ומבעיותיו, ואנו פוגשים אותו מחדש באימה, כי אין בידינו האמצעים המתאימים להתגונן. […] כאשר למדתם קדשים וטהרות, עסקתם בשאלות של קדושה ושל טהרה — ופתאום אתם בעולם של נזיקין, בעולם של נזקים ופיצויים, ולא העליתם על דעתכם שמחר יוליכו אתכם שולל אנשים מעולמו של עשו. אלה אם כן בעיות היום־יום, וזו הסיבה שיעקב צריך […]. הניגוד בין יעקב לעשו קיים רק כל עוד הוא יעקב. כאשר הוא עובר למעמד "ישראל", הוא כבר הצליח לשלוט בעשו וביעקב גם יחד.
ואז יש כאן שתי האישיויות האלה, שהוא מנהל כעת במלואן. וזו גם הסיבה ששתי נשותיו הן השתקפות של שתי האישיויות: רחל ולאה. הדבר ראוי להרחבה ארוכה, אבל כך הוא. מה שרציתי בראש ובראשונה להבליט בפרשה הזאת הוא זה. אתם יודעים, יש שלוש פרשיות: וישלח, בשלח ושלח לך. וישלח — יחסו של יעקב לעשו. בשלח — יציאת עם ישראל ממצרים ויציאתו לדרך אל ארץ ישראל. ושלח לך — שילוח המרגלים. אבל אף אחת מהן לא הגיעה ליעדה; אלה שליחויות שלא הגיעו ליעדן — וישלח, בשלח ושלח לך, עדיין ממתינות להשלמתן.
אבל אלה מעברים הכרחיים שעלינו לעבור בהם. אין לדמות שסיפורם של יעקב ועשו שייך לעבר. הוא מלווה אותנו היום.
להמשך הלימוד
- → השיעור הקודם: וישלח: מיעקב לישראל
- השיעור הבא: וישלח: הטרגדיה של דינה ←
- פרשת וישלח: סיכום, נושאים וחוברת
- כל שיעורי הסדרה: פרשת השבוע
- מיהו הרב רפאל בניזרי?