שיעור זה עוסק בזוג הראשון מבין חמשת זוגות החכמים שנשאו את מסירת התורה שבעל פה: יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן. האחד מבקש שהבית יהיה בית ועד לחכמים, והשני — שיהיה פתוח לרווחה ושהעניים יהיו מבני הבית, ואף מוסיף את ההוראה המתמיהה שלא להרבות שיחה עם האשה. שאלתו של הרב רפאל בניזרי היא שאלת הקשר שביניהם: מדוע משלימות שתי המשנות זו את זו, ומה מקומו כאן של דבר על חיי הבית והזוגיות? השיעור נחתם בשאלת היחס שבין הכנסת האורחים לבין מה שנאמר, או אינו נאמר, בין כותלי הבית.
הרב פותח בתזכורת על ההקבלה שבין גוף האדם לתרי"ג המצוות, ושב אל שלושת העמודים של שמעון הצדיק כדי לאתר את מה שעולה לאדם ביוקר מכול: לא העבודה, כי אם הנתינה לזולת. הוא מזכיר את משנתו של אנטיגנוס איש סוכו על עבודה שלא על מנת לקבל פרס, ונכנס אל תקופת הזוגות, המשתרעת על פני התקופה ההלניסטית והחשמונאית ומכשירה את הקרקע למלאכת כינוסה של התורה שבעל פה.
בהמשך באים דיוקנו של יוסי בן יועזר, איש של השכלה רחבה; שאלת מה שמותר לקבל מחכמת העמים והגבול שאין לעבור אותו; ואחר כך ההנהגה הכפולה של העם במשך כמאתיים וחמישים שנה. המשנה השנייה מובילה אל אוהלו של אברהם הפתוח לארבע רוחות, אל רבקה המשקה את גמליו של אליעזר, ואל קריאה מדוקדקת במילה שיחה. שאלות השומעים נסבות לאחר מכן על השם ספר הישר שניתן לספר בראשית ועל הייבום במגילת רות.
מה אומר השיעור
התורה מהווה גוף אחד עם האדם, במבנהו ממש. אנו אומרים שהגוף בנוי משס"ה איברים כנגד מצוות לא תעשה, ומרמ"ח איברים נוספים כנגד מצוות עשה. די לו לאדם שיתבונן במבנהו שלו ויבין באיזה דיוק תוכננה פעולתו — מן הכלים והעורקים ועד הנימים המזינים כל חלק וחלק בגוף — כדי שיימצא טעם לראות בראש את שמי ההוויה, ובשאר הגוף את כל שאר האיברים. אילן הספירות, שצורתו כצורת אדם, רומז לכך רמזים אחדים.
אברהם גילה את התורה מתוך כליותיו. נאמר לנו שהוא מצא אותה דרך כליותיו, ותפקידן של הכליות הוא קודם כול לסנן. המסנן שאנו מכניסים לחיינו הגופניים עשוי מאותו חומר כמו המסנן של הווייתנו הרוחנית: אין ביניהם הבדל, אלא שלפעמים האחד מאפיל על השני. כשאומרים שהאבות קיימו את התורה, פירוש הדבר שגילו אותה מתוך עיון מעמיק בבריאתם שלהם, שהרי האדם הוא סיכומה של הבריאה כולה.
מבין שלושת העמודים, השלישי הוא היקר מכולם. התורה היא מחויבותו של האדם כלפי עצמו, לימוד עצמו; העבודה היא קשרו של האדם עם ה'. זו אינה עולה ביוקר ואינה תובענית כל כך: אפשר לעשות נחת רוח בדבר מועט, ואם נתבקשנו בלולב ובמעשים אחרים, הרי זה כדי להבטיח לנו מינימום של ציוני דרך במסענו הרוחני. הדבר החשוב ביותר והיקר ביותר הוא החובה לחלוק עם הזולת את מה שיש לך.
עבודה בחינם גמור היא הדרך היחידה לשקול מחויבות. אנטיגנוס איש סוכו מלמד שבכל הנוגע ליחסים שבין האדם לה', העיקר הוא שלא לצפות לדבר. כלפי הזולת איננו מסוגלים לכך תמיד: ממנו אנו מצפים לפחות להכרת טובה. ואולם אם נתאכזב מהנהגתו של ה' כלפינו, הכול קורס ואנו עוזבים אותו — ולכן דווקא החינם הוא מידתה של המחויבות האמיתית. ויודעים אנו שגם החסד עצמו, אם אינו מוכתב אלא על ידי "תן וקח", נושא בתוכו את זרע החטא. משום כך גם נאמר שהעני עושה לעשיר יותר ממה שהעשיר עושה לעני: העשיר חייב לעני, שכן בלעדי העני לא היה זוכה אפילו להכרה, ולנכסיו לא היו לא משמעות ולא ערך. היחס שנדמה לנו כחד־כיווני הפוך הוא למעשה, והמקבל נותן לנותן את עצם האפשרות להיות מה שהוא.
כאן אנו נכנסים לתקופת חמשת הזוגות. יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים הם הזוג הראשון; הם קיבלו את התורה משני רבותיהם, אנטיגנוס איש סוכו ושמעון הצדיק. חמשת הזוגות האלה מגשרים על פני התקופה ההלניסטית ותקופת החשמונאים, עד חכמי המשנה ורבן יוחנן בן זכאי, שיפתחו במלאכת כינוסה של התורה שבעל פה. הראשון מלמד: יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם.
יוסי בן יועזר היה איש של ידיעה כוללת. מתארים אותו כאיש של השכלה רחבה, "איש שהכול בו" — אנציקלופדיה חיה, בכל תחום. לא היה זה אדם ששם לו למטרה ללמוד הוגה אחד או ספר אחד: היה זה אדם שמתוך סקרנות קלט לתוכו חכמות רבות וידיעות רבות. מביאים בשמו שאם יאמרו לך שיש חכמה בגויים — תאמין; ולכן יש לבקש ללמוד אותה, לא רק משום שהיא פותחת חלונות אחרים ומשום שחיכוכן של תרבויות זו בזו מוליד ממד חדש של מחשבה, אלא גם כדי לדעת מה להשיב לאפיקורוס.
ובכל זאת יש גבול, ומעשה מפורסם מסמן אותו. על אלישע בן אבויה, רבו של רבי מאיר, הלינו על שעזב לימים את אמונתו, ותמהו כיצד יכול היה רב כזה לאבד את כל התורה שהייתה בידו. התשובה הייתה שפעם אחת, כשהתכופף להרים דבר מה, נשמטו מכיסו הפנימי ספרי פילוסופיה יוונית — שכן כך נהגו אז לשאת ספרים. היקר המופלג שייחס לספרים אלה הוא שעלה לו ביוקר. אין להגיע עד כדי כך במחווה שאדם עושה לתרבות, וזה פשר ההגבלה: יש דרך לקלוט אותה, ויש לשמור ממנה מרחק.
מעשה משפחתי מאיר את התקופה ואת שבריה. לחכם זה היה בן אחות שנמשך אחר רעיונות המתייוונים, דבר שזיכה אותו במשרה נכבדה, והוא מירר את חיי דודו עד כדי כך שדן אותו למוות. בפרשת הדרכים האחרונה, כשהוא רכוב על סוס, הראה בן האחות לדודו את הכבוד שחולקים לו, ולעומת זאת את הסוס שנתן לדודו רבונו שלו. והשיבו לו: אם כך גזר הקב"ה על עושי רצונו, מה יהיה על אלה שאינם עושים רצונו? בן האחות נחרד עד כדי כך שנטל את נפשו, ודודו אמר שקדמו, שכן ידע להכיר באמת.
העם מונהג אז בידי שני אנשים בבת אחת. זו תקופה קריטית, שבה מתחילים להסתמן הפילוגים בתוך העם: פרושים, צדוקים, איסיים. שאלה הלכתית אחת מעסיקה אותם, שאלת הסמיכה על הקרבן — האדם צריך לומר לעצמו שהבהמה נושאת את כל הנטיות המושכות אותו מטה, ושהוא מעלה את הבהמיות הזאת על המזבח, ולכן עליו לסמוך עליה את ידיו — והשאלה הייתה אם יש לסמוך ביום טוב. בעניין זה נחלקו הזוגות. האחד נשיא והשני אב בית דין: כאן, המנהיג את העם עושה זאת מתוך דחף של נדיבות, ואילו חברו רוצה שמידת הדין תהא נוכחת בכל מקום, ושהעם לא יתרגל לא למתנות נדיבות ולא לפשרות. הנהגה כפולה זו נמשכה כמאתיים וחמישים שנה.
הספרייה אינה מחליפה את הבית שבו מלמדים תורה. כיום החלפנו את החכמים בספרים, ואפשר למצוא ספרים מכל הזרמים; זה דבר טוב כשלעצמו, אבל אין הוא מחליף את הלימוד שבעל פה שמקבלים עם חברותא או בבית המדרש. ואולם אל בית המדרש עדיין צריך ללכת, ודבר זה יוצר מרחק בין הבית ללימוד. לכן הבית עצמו צריך להיות בית מדרש, ויש לקיים בו את השיעורים האלה כשם שמארחים בו לחגים: הדבר חודר לא רק לכתלים אלא לכל הנוכחים, לילדים, לאשה. החכמים מביאים עמם השראה, נוכחות, שבזכותה הבית נושם את התורה הזאת — ולא כמו הסלונים בגרמניה, שבהם התכנסו פילוסופים מכל הגוונים כדי לדון בנושא כלשהו.
"והוי מתאבק בעפר רגליהם" פירושו גם להיאבק עמם. המילה פירושה שיש ללכת אחריהם לכל מקום שהם הולכים, אבל המהר"ל נותן פירוש אחר: אותו מונח מרמז על מאבק. איננו חייבים לומר אמן על כל תורה שנאמרת; ננסה לרדת לעומקו של העניין, וזהו מאבק. מתוך החיכוך הזה בין שני רעיונות, בין שלושה או ארבעה בני אדם, מצליחה התורה להטביע את חותמה באישיותנו, ולבסוף אנו עצמנו נעשים בית הוועד לחכמים. אלא שיש להישמר מן הרוויה. רוויה היא כשיש לך שאלה ותשובה ואתה מסתפק בתשובה זו: זהו, יש לך הכול. לא. כשם שאנו מניחים שוליים בדף כדי לתקן טעויות, כך יש להניח שוליים באופן החשיבה, שכן הטעות תמיד אפשרית. זהו "והוי שותה בצמא את דבריהם": לשמור על הצמא הזה להבינם וללכת מעבר להם. אין אנו מציבים גבולות לתורה, לא לדרך השגתה ולא לדרך פירושה, ותמיד יש עוד דרגה בפירוש.
החכם השני מתקן את האליטיזם האפשרי של הראשון. יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה. במה הוא משלים את הראשון? בכך: אל תהיה אליטיסט, אל תסנן את הבאים אל ביתך, אל תפתח את ביתך לחכמים בלבד. דע לפתוח אותו לכל העניים. הרב מוסיף שהוא לא היה מתרגם "פתוח להכנסת אורחים" אלא "פתוח לרווחה" במובן של תחושת רווחה: שהאדם לא ירגיש שעומדת לפניו דלת שיש לעבור אותה, אלא פשוט ידחף את הדלת.
הרעיון בא מאברהם, שאוהלו היה פתוח לארבע רוחות. כך היה כדי לחסוך מן הבאים את הצורך להקיף את הבית. ושאלו כיצד הגיע אברהם למסקנה זו: התשובה היא שהוא בחר בדרך הישר. ואכן ספר בראשית נקרא ספר הישר, ספר הדרך הישרה. שכן אם רוצה אדם להיות עקבי עם עצמו: כשם שאינני יכול לחיות לבדי ואני תלוי בזולת, המחזיק חלק ממני כבן ערובה ועליי לפדות אותו כדי להגשים את עצמי, כך הדבר במישור החומרי — שהרי אינני יכול לעשות הכול בעצמי — וכך הדבר גם במישור הרוחני.
לארח פירושו לתת לזולת את מה שחסר לו באמת. כשאחר טען שהוא פותח את דלתותיו לכל אדם, המדרש פונה אליו: וכי אתה משווה את עצמך לאברהם? אברהם הגיש יין למי שהיה רגיל לשתות יין ובשר למי שהיה רגיל לאכול בשר, אבל הגיש גם בשר למי שלא היה רגיל בו ויין למי שלא היה שותה. יש אפוא לדעת לתת לזולת את מה שחסר לו באמת. המילה "עני" באה מן הפועל "לענות": הוא אדם המצפה, המבקש דבר מה, ויש להשביע את רצונו. בזכות מידה זו נבחרה רבקה: היא נמצאה ראויה להיות אשת יצחק משום שהציעה להשקות לא רק את אליעזר אלא גם את גמליו. בכך ביקש הכתוב לומר שהמידה הראשונה, הפתיחות המהותית של הנשיות, היא הפתיחות הזאת כלפי הזולת, קבלת הפנים הזאת, הטוב הזה שאדם מקרין. משום כך גם הניסיון הראשון של האשה, בפרשה זו, הוא ניסיון הכנסת האורחים.
"אל תרבה שיחה" אין פירושו "אל תשוחח". הכתוב אומר "עם האשה" ולא "עם אשה": מדובר באשתו שלו. והרי אי אפשר שלא לדבר עמה — יש ענייני היום־יום, חינוך הילדים, כל הנושאים שמהם עשויים חיי הבית. הדגש הוא על "תרבה": ה"יותר מדי" הזה מכניס קרבה יתרה הגובלת בגסות, ויש לרסן אותה משום שהיא מקטינה כל אחד מהם בעיני רעהו. לועגים, מספרים כל שטות, והשני עלול לנהוג כך גם הוא; יש גבולות של צניעות שיש לשמור עליהם. ואם מבינים שיחה כשיחת חולין, הכוונה היא גם שלא לתלוש את השערות על בעיות שאינן שוות זאת, כדי להכריע מי יכפה את השקפתו.
למילה יש מובן שני: שפיכת הלב. שיחה יכולה לציין גם תפילה ושפיכת לב: אל תגלה לאשתך יותר מדי. יטענו כנגד זה שהיא אשת סודו הראשונה ושיש לחלוק עמה הכול. אבל הבה נניח שנגרם לך נזק, שניצלו אותך או השפילו אותך — שהרי לא תמיד פוגשים אנשים הגונים, גם במסחר. אם תספר לה הכול, אחת משתיים: או שתאמר לך שאין למחול ותלבה את כבודך הפגוע נגד אותו אדם, או שתקרא לך טיפש על שנתת לעשות בך כך; ואפילו אם תגן עליך באותו רגע, בהזדמנות הראשונה תזכיר לך שנתת לפלוני לרמות אותך. מוטב להשאיר סגורים פרקים מסוימים שעלולים להוליד מחלוקות.
כאן נקשר הקשר עם הכנסת האורחים. מי שמתיר לעצמו לפרוש הכול גורם רעה לעצמו, מזניח את לימודו, ולבסוף הופך את חייו לגיהנום. והנה, מאמר זה סמוך לזה המורה לפתוח את הבית לרווחה: יש צורות של הכנסת אורחים המעודדות בדיוק שיחות מן הסוג הזה, שאינן מובילות לשום מקום, שבהן כל אחד מגן על עמדתו במקום לדעת לבלום אותן. או שהעניים באמת בני ביתך, או שאתה מפגין בוז כלפי מי שאינו חושב כמוך ומתעלם ממנו — ושני הדברים חד הם. והראשונים לשאת בתוצאות הם אתה ומי שחיים בצנעת ביתך.
שאלות השומעים מרחיבות את השיעור בשתי נקודות. כשנשאל על השם ספר הישר, מזכיר הרב שיש שלושה ממדים בספר — הגייתו של האדם היא בריאה, הגשמתו יצירה, והפועל המשמש ליצירתו נכתב בשתי אותיות זהות כדי לבטא את הקוטביות הכפולה שבאדם — ושהמהר"ל רואה בבראשית ובשמות, עד בניין המשכן, ספר אחד, ואילו ויקרא פותח את עולם העשייה, והקרבן הוא קירובם של שני העולמות. על מגילת רות הוא מזכיר שהייבום שיהודה לא ידע לקיים עם תמר נלקח על עצמה בידי רות, נכרייה המבקשת להיכנס לתוך העם אף על פי שהדין עומד נגדה, ולשם כך עליה לשלם בגופה ובנפשה.
תמלול מלא של השיעור
[…] מבנה התורה עצמו, שהרי אנו אומרים שהאדם בנוי מתרי"ג, שש מאות ושלושה עשר איברים, כנגד שס"ה, שלוש מאות שישים וחמש מצוות לא תעשה, ורמ"ח, מאתיים ארבעים ושמונה מצוות עשה, המצוות המחייבות מעשה. ובכן, התורה הזאת מהווה גוף אחד עם האדם במבנהו שלו. די לו לאדם שיתבונן מעט במבנהו ויבין איך תוכננה פעולתו, בדיוק כה רב, בפלא כה גדול — קחו את הכלים, את העורקים, את הנימים המזינים כל חלק וחלק בגוף האדם — והרי יש טעם לראות בראש, המרומם כביכול מעל כל כובד, את שמי ההוויה, ובשאר הגוף את כל שאר האיברים. וכמובן, אילן הספירות, שצורתו כצורת אדם, נותן לנו כמה רמזים.
אבל נאמר לנו שאברהם גילה את התורה דרך כליותיו. תפקידן של הכליות הוא לסנן. ובכן, המסנן הזה שאנו מכניסים לחיינו הגופניים עשוי מאותו חומר כמו המסנן של הווייתנו הרוחנית. אין הבדל. אלא שלפעמים האחד מאפיל על השני. כשאומרים שהם קיימו את התורה, הכוונה היא שגילו אותה מתוך עיון מעמיק בבריאתם שלהם, שהרי האדם הוא סיכומה של הבריאה כולה. ובכן, נשוב עתה אל משנתנו. אנו עדיין עוסקים בפיתוח המשנה הראשונה של שמעון הצדיק, דהיינו שעל שלושה דברים העולם עומד: התורה — שכפי שאמרנו היא מחויבותו של האדם כלפי עצמו, לימוד עצמו; העבודה — היא קשרו של האדם עם הקב"ה.
זו אינה עולה ביוקר, אתם יודעים; היא אינה תובענית כל כך. אפשר לעשות נחת רוח לקב"ה בדבר מועט. הוא ביקש מאיתנו כשרות, לולב וכל השאר, כדי שבסופו של דבר יובטח לנו מינימום של ציוני דרך במסלול המצוות שלנו, במסלולנו הרוחני. אבל מה שחשוב יותר מכול, ומה שעולה לאדם ביוקר, הוא החובה לחלוק עם הזולת את מה שיש לו. וראינו שאנטיגנוס איש סוכו אומר שבכל הנוגע ליחסים שבין האדם לה' — כלומר העבודה — העיקר הוא שלא לצפות לדבר, לדעת לעבוד את ה' בחינם גמור; ואת זה איננו מסוגלים תמיד לעשות כלפי הזולת, שכן מן הזולת אנו מצפים להכרת טובה. וזה הדבר הראשון, שהרי אמרו חז"ל: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" (ויקרא רבה לד, ח). העשיר חייב לעני. בלעדי העני לא היה זוכה אפילו להכרה; לנכסיו עצמם לא הייתה כל משמעות, כל ערך. בקיצור, הרעיון של עבודת ה' בחינם גמור הוא הדרך הטובה ביותר לשקול את מחויבותו האמיתית של האדם. שכן ברגע שנתאכזב מהנהגתו של ה' כלפינו, נעזוב אותו, והכול יורד לטמיון.
והרי יודעים אנו היטב שגם החסד, אם אינו מוכתב ומותנה אלא ב"תן וקח" — "שלי שלך ושלך שלי" — הרי הוא חטאת: הוא נושא בתוכו את זרע החטא. את מאמרו זה של אנטיגנוס פיתחנו בשבוע שעבר, ולא נחזור עליו. ועתה הגענו אל הזוג הראשון. אתם יודעים, יש חמישה זוגות שיגשרו על פני התקופה ההלניסטית ותקופת החשמונאים, עד רבני המשנה, רבן יוחנן בן זכאי, שיפתחו אכן במלאכת כינוסה של התורה שבעל פה. ובכן: "יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם" (אבות א, ד). הם קיבלו משניים. מאילו שניים? לשון הרבים הזאת מכוונת אל אנטיגנוס איש סוכו ואל שמעון הצדיק.
ויוסי בן יועזר — מה הוא אומר? הוא רוצה שהבית יהיה בית ועד לחכמים. […] זהו מאמר הנוגע בתורה עצמה: כיצד, בסופו של דבר, נכנסים אל התורה, או מוטב — משתלבים בה? לא בליקוט כאן ושם, אלא בכך שאתה מקים בביתך מעון לחכמים. לחכמים — אבל שימו לב: אמרנו שמשמת יוסי בן יועזר "בטלו האשכולות" (סוטה ט, ט).
"איש אשכולות" הוא איש שהכול בו. זהו איש של השכלה רחבה. אין זה אדם ששם לו למטרה, נאמר, ללמוד הוגה מסוים או ספר תורה מסוים; זהו אדם שמתוך סקרנות קלט לתוכו חכמות רבות, ידיעות רבות. כבר הבאנו את המאמר: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים — תאמין" (איכה רבה ב, יג), ולכן יש לבקש ללמוד אותה — לא רק משום שהיא יכולה אכן לפתוח חלונות אחרים, נקודות מבט אחרות; לא רק משום שחיכוכן של תרבויות זו בזו מוליד ממד חדש של מחשבה; אלא גם משום שצריך לדעת מה להשיב לאפיקורוס — מה להשיב למי שרוצה לקחת את הדברים כפשוטם ורוצה ליהנות מן החיים עד תום, מכל מה שהם מציעים לו, באופן ארצי.
וגם זה — הידיעה להשיב על שאלותיהם של אחרים — מחייב אותנו ללכת וללקט ידיעות בתרבויות אחרות. אתם יודעים שהלינו על אלישע בן אבויה, שהיה רבו של רבי מאיר ושעזב לימים את אמונתו, ושאלו: כיצד ייתכן שרב מפואר כזה [איבד] את כל התורה שהייתה בידו? והתשובה הייתה: פעם אחת, כשהתכופף להרים דבר מה, נשמטו ספרי הפילוסופיה היוונית — כך נהגו לשאת ספרים, בכיס הפנימי — הם נשמטו מכיסו הפנימי; והיקר המופלג שייחס לספרי הפילוסופיה היוונית הוא שעלה לו ביוקר. אין להגיע עד כדי כך במחווה שאפשר לעשות לתרבות הזאת. יש לבחון כיצד לקלוט אותה, שכן "יש תורה בגויים — אל תאמין": הממד הרוחני הזה של הדעת, המחייב עוד לפני שאנו מבינים כל דבר — רק ישראל היו מסוגלים לומר אותו, למרגלות הר סיני: "נעשה ונשמע", המחויבות קודמת להבנה.
כיצד יכולה מחויבות לקדום להבנה? ובכן, יש אכן מרחק שיש לשמור. […] והנה לאיש הזה היה במשפחתו בן אחות שנלחם בו, משום שנמשך אחר רעיונות המתייוונים. בזכות זה מינו אותו למשרה נכבדה, והוא מירר את חיי דודו, עד כדי כך שדן אותו למוות. ובפרשת הדרכים האחרונה הוא נקרה לפניו רכוב על סוס ואומר לו: "ראה איזה כבוד חולקים לי, על איזה סוס אני רוכב — ואתה, איזה סוס נתן לך רבונך?" ולא נותר לו אלא להשיב: "אם כך נגזר על עושי רצונו, מה יהיה על אלה שאינם עושים רצונו?"
אמר לו: "והרי אתה עומד למות?" אמר לו: "אם כך גזר הקב"ה על הדבקים בתורתו, על אחת כמה וכמה — איזה גורל צפוי לכם?" מסופר שבן אחותו נחרד מן הדברים עד כדי כך שנטל את נפשו; ויוסי בן יועזר אמר: "כבר קדמני, ידע להכיר באמת ולהשתחוות לפניה." ובכן, אתם יודעים, זו תקופה קריטית בתולדות עם ישראל, שכן דווקא אז מתחילים להסתמן, לאט לאט, הפילוגים בתוך העם.
בפעם הקודמת דיברנו על הפרושים, הצדוקים והאיסיים. אבל כאן, במישור ההלכה, למשל, יש דין: סמיכת הידיים על הקרבן. מלבד שלושה קרבנות — הפסח, המעשר והבכור — שאין סומכים עליהם, בכל קרבן צריך האדם לומר לעצמו שהבהמה שהוא מביא היא במידה מסוימת נושאת כל הנטיות המפעמות בו ומושכות אותו מטה, שהוא מבקש להמיר אותן בכך שהוא מעלה את הבהמה הזאת על המזבח, מעלה את הבהמיות הזאת על המזבח. לכן היה עליו לסמוך עליה את ידיו. והשאלה הייתה אם ביום טוב יש לעשות את הסמיכה הזאת אם לאו.
ובכן, יש מחלוקת בין חמשת הזוגות — ההנהגה הכפולה המתגלה בתוך העם. ההנהגה הכפולה הזאת, שימו לב: האחד נשיא והשני אב בית דין. כאן, למשל, יוסי בן יועזר איש צרדה הוא הנשיא. […] הוא נתמנה להנהיג את העם מתוך דחף של נדיבות, ואילו חברו, יוסי בן יוחנן איש ירושלים, הוא אב בית הדין: הוא רוצה שמידת הדין תהא נוכחת בכל מקום, ושהעם לא יתרגל למתנות נדיבות, וגם לא לפשרות בדרכי התנהגותו. היתה אפוא הנהגה כפולה כזאת במשך כמאתיים וחמישים שנה. אחר כך נמצא שוב הנהגה אחת בראש העם.
ובכן, יוסי בן יועזר זה, כפי שאמרתי לכם קודם, היה "איש אשכולות". הוא היה איש הדעת. יש מילה בצרפתית שנשמטת ממני היום — אולי תעזרו לי — אנציקלופדיה חיה, בכל תחום; הכול בו. והוא אומר: יהי ביתך בית ועד לחכמים. כיום, כמובן, החלפנו אותם בספריות; יש הרבה ספרים בספריות, מכל הזרמים, ומלקטים קצת מכאן, קצת מכאן, קצת מכאן. זה דבר טוב, אבל אין הוא מחליף את הלימוד שבעל פה שאפשר לקבל עם חברותא, הלימוד של בית המדרש. ואולם לשם הלימוד של בית המדרש צריך עדיין ללכת עד בית המדרש כדי למצוא את החברותא. דבר זה יוצר מרחק בין הבית לבית המדרש. הבית צריך להיות בית מדרש. בתוך הבית יש לקיים את השיעורים, כשם שמארחים בו בחגים — שם מקומם, שכן הדבר חודר לא רק לכותלי הבית אלא לכל הנוכחים, לילדים, לאשה. החכמים האלה מביאים עמם השראה, שכינה, נוכחות אלוקית, שבזכותה הבית עצמו נושם את התורה הזאת — אבל לא תורה כמו הסלונים בגרמניה, שבהם התכנסו פילוסופים מכל הגוונים לדון בנושא זה או אחר. "והוי מתאבק בעפר רגליהם".
החכמים שיש לנו בבית, שאנו מזמינים לביתנו, הם חכמים שאולי לא כולם בעלי ידיעה רבה, אבל דרך חייהם נושאת תורות רבות. והנה, הכתוב אומר "והוי מתאבק בעפר רגליהם": שיש ללכת אחריהם לכל מקום שהם הולכים. יש פירוש אחר, שנותן המהר"ל, והוא ש"מתאבק" הוא מלשון "מאבק", ומאבק הוא מלחמה. איננו מהנהנים לכל דבר; בסופו של דבר לא נאמר אמן על כל תורה שנאמרת, אלא ננסה לרדת לעומקו של העניין. זהו מאבק, ומתוך החיכוך הזה של שני רעיונות, של שלושה אנשים, ארבעה אנשים, מצליחה התורה אכן להטביע את חותמה באישיותנו. לבסוף, אנו עצמנו נעשים בית הוועד לחכמים.
ויש להישמר מן הרוויה. מהי רוויה? כשיש לך תשובה לשאלה ואתה מסתפק בתשובה זו. זהו, יש לך הכול. לא. כשם שאנו מניחים שוליים בדף החיבור כדי לתקן טעויות, כך יש להניח שוליים באופן החשיבה. הטעות תמיד אפשרית. וזהו "והוי שותה בצמא את דבריהם": שמור תמיד על הצמא הזה — הצמא להבין את דבריהם וללכת מעבר למה שהם אומרים. ובכן, אין אנו מציבים גבולות לתורה, לדרך השגתה, לדרך פירושה; תמיד יש "מעבר" לפירוש שאנו מבקשים היום.
זוהי תורתו של יוסי בן יועזר איש צרדה; חברו לדרך ישלים את רעיונו. מה הוא יאמר? […] אתם יכולים לגלול את הטקסט. ובכן: "יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרווחה" — תרגמו "פתוח להכנסת אורחים", כן — "ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים: כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנם" (אבות א, ה) — וכאן תרגמו "גיהנם" במילה "פורגטוריום".
במה משלימים דבריו של יוסי בן יוחנן את דבריו של יוסי בן יועזר? ראשית: אל תהיה אליטיסט, אל תסנן את הנכנסים לביתך, ואל תפתח את ביתך לחכמים בלבד. דע לפתוח את ביתך לכל העניים […]. אני, באופן עקרוני, לא הייתי מתרגם "פתוח להכנסת אורחים". הייתי מתרגם: יהי ביתך פתוח לרווחה — לתחושת רווחה. האדם צריך שלא ירגיש שיש לפניו דלת שעליו לעבור; פשוט דוחפים את הדלת. ברחוב שלי מישהו תלה על דלתו שלט: "כאן לא מצלצלים." נו, זה מסוכן, במיוחד בימים שאנו חיים בהם, אבל הרעיון לקוח מאברהם, שהיה לו אוהל פתוח לארבע רוחות, כדי לחסוך מן הבאים את הצורך להקיף את הבית — שכן את הבית הפתוח למדנו מאברהם.
לפתוח את הדלת בפני הזולת — פרק שלם מוקדש לכך, ונשאלת השאלה: כיצד הגיע אברהם למסקנה שיש לפתוח את הדלת לארבע רוחות? והתשובה פשוטה מאוד: הוא בחר בדרך היושר, בדרך הישר. ואתם יודעים איך נקרא ספר בראשית? ספר בראשית נקרא "ספר הישר", ספר היושר, ספר הדרך הישרה. כלומר: אם רוצה אדם להיות עקבי עם עצמו — כשם שאינני יכול לחיות לבדי ואני תלוי תמיד בזולת, שכן הזולת מחזיק אצלו חלק ממני כבן ערובה, ועליי לפדות אותו בכל מחיר כדי להגשים את עצמי בשלמותי, או לפחות כמעט בשלמותי — כשם שהדבר נכון במישור החומרי, שהרי אינני יכול לעשות הכול בעצמי, כך הוא נכון גם במישור הרוחני.
לכן יש ללמוד להחזיק בית פתוח, ולא רק לחכמים, ולא רק לאנשים שבדרגתנו: גם לעניים יש מה ללמד אותנו, ויש פשוט לתת להם את התחושה שהם מבני הבית, שהם זוכים ליחס של כבוד. הביטו כיצד אברהם מקבל ערבים — או ליתר דיוק מלאכים שנראו כערבים — ופותח לפניהם את דלתותיו. ואכן, כשאיוב אומר לכם "אני פותח את דלתותיי לכל אדם", המדרש פונה אליו ואומר: וכי בסופו של דבר אתה משווה את עצמך לאברהם? אברהם הגיש יין למי שהיה רגיל לשתות יין, הגיש בשר למי שהיה רגיל לאכול בשר, ופת חיטים למי שהיה רגיל לאכול פת חיטים — אבל אברהם הגיש גם בשר למי שלא היה רגיל לאכול בשר, יין למי שלא היה רגיל לשתות יין, וכן הלאה.
בקיצור, צריך לדעת לתת לזולת את מה שחסר לו באמת — ודווקא את מה שחסר לו באמת: שכן "עני" בא מן הפועל "ענה", ו"ענה" פירושו להשיב. הוא אדם המצפה; הוא מבקש דבר מה. צריך לדעת להשביע את רצונו, ולכן הוא מדגיש ואומר: ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה. והנה, כמובן, אפשר לשאול כאן מה עושה כאן הכתוב הזה: מה הקשר בין "יהי ביתך פתוח לרווחה", "ויהיו עניים בני ביתך", [ובין "אל תרבה שיחה עם האשה"]? התשובה המקובלת היא זו. מה אתם רוצים? זה מוסיף עבודה רבה: צריך להכין, לערוך את השולחן, להגיש, לפנות, לעשות הכול; מדברים על הוצאות נוספות וכל זה; ועקרת הבית היא הנושאת בכול. לכן הוא אומר: לא, אל תרבה עמה דברים בעניין זה — אל תרבה שיחה עם האשה, עם "האשה", כלומר עם אשתו שלו.
לא: העובדה שהכתוב אומר "אל תרבה שיחה עם האשה", ולא אמר "אל תרבה שיחה עם אשה" — לא עם אשה כלשהי אלא עם "האשה" — פירושה שמדובר אכן באשתך. ובכן, יש לנסות כאן לתת לבית אופי אחר, ולכן השידוך הראשון בתורה עומד למבחן במידת החסד, בקבלת האורח, בקבלת הנכרי. רבקה ראויה להיות אשת יצחק משום שהיא מציעה להשקות לא רק את אליעזר, שאינה מכירה אותו כלל, אלא גם את גמליו. מה הכוונה בכך? הכתוב ביקש — בפשטות, לעת עתה, שכן יש הרבה מה לומר על כך — לומר שהמידה המהותית הראשונה של הנשיות היא הפתיחות הזאת כלפי הזולת, קבלת הפנים הזאת, הטוב הזה שנשים אלה מקרינות.
אבל שימו לב: אם מדקדקים בכתוב, נאמר "אל תרבה שיחה עם האשה". "אל תרבה" אין פירושו "אל תשוחח עם אשתך" — זה בלתי אפשרי. לא ידבר אדם רק על עצמו. יש ענייני היום־יום, יש חינוך הילדים, יש נושאים רבים מאוד שהם חלק מחיי הבית השוטפים. הדיוק הוא ב"אל תרבה": אל תשוחח יותר מדי, יותר מדי, עם אשתך שלך. ה"יותר מדי" הזה מכניס מושג של קרבה יתרה הגובלת בגסות, ויש לנסות לרסן אותה בתוך הבית. מדוע? משום שהיא מקטינה את האחד ביחס לשני.
או שהיא מקטינה את האשה, משום שאתה מפטפט, מספר לה כל מיני דברים, ואף לועג לה; או שהיא עלולה לעשות כמוך. יש אפוא גבולות של צניעות שיש לשמור עליהם. זוהי "שיחה" אם מבינים "שיחה" כשיחת חולין. "אל תרבה שיחה עם האשה": על בעיות שאינן שוות זאת אנו תולשים זה לזה את השערות כדי לראות מי יכפה את השקפתו — אין טעם בכך. השתדל לשמור על המידה הנכונה. והנה יש מובן אחר ל"שיחה": שיחה במובן של תפילה ושפיכת הלב. "אל תרבה שיחה עם האשה": אל תגלה לאשתך יותר מדי. אל תגלה לאשתך יותר מדי — אבל מדוע? אל תפתח לפניה את לבך — מדוע? אדרבה, היא אשת סודי הראשונה בחיים, ולכן יש לחלוק עמה בכל מחיר. […] מדוע? משום שנניח, נאמר, בעבודה, שנגרם לך נזק כלשהו: ניצלו אותך, השפילו אותך — לא תמיד פוגשים אנשים, נאמר, הגונים, וגם במסחר לא.
ובכן, אשתך, אם תספר לה את כל זה — אחת משתיים: או שתאמר לך "היזהר, אסור למחול, צריך לסגור איתו חשבון", ותלבה את כבודך הפגוע נגד אותו אדם; או שתקרא לך טיפש — "אתה נותן לדרוך עליך", וכן הלאה. ואפילו כשהיא מגינה עליך — היא מגינה עליך לעת עתה — בהזדמנות הראשונה תגיש לך את החשבון: "הנה, נתת לפלוני ולאלמוני לרמות אותך" — בדיוק כפי שאמרה לך, וכן הלאה. לכן השתדלו להשאיר סגורים פרקים מסוימים שעלולים להוליד מחלוקות מצד זה ומצד זה. שכן מי שמרבה שיחה, מי שמתיר לעצמו לפרוש הכול, גורם רעה לעצמו; ואחר כך הוא מתבטל מדברי תורה […], ולבסוף חייו נעשים גיהנום.
והנה, הדבר סמוך למה שאמרנו: יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך. יש צורות של הכנסת אורחים המעודדות שיחות מן הסוג הזה, שאינן מובילות לשום מקום. מחליפים כמה רעיונות, אבל במקום לדעת לבלום אותם, כל אחד מגן על עמדתו. או שהעניים הם בני ביתך, או שאתה מפגין בוז כלפי אנשים שאינם חושבים כמוך. אתה מתעלם מהם. ושני הדברים חד הם. הראשון לסבול מכך, הראשון לשאת בתוצאות, הוא אתה, ומי שבצנעת ביתך. זהו הקשר בין גמילות חסדים לבין האשה. אמרתי לכם קודם שהניסיון הראשון שלה הוא הכנסת האורחים — אבל שימו לב: הכנסת אורחים מסוג מסוים, השומרת על גבולותיה. ובכך אנו חותמים, אם תרצו, את הלימוד הזה במשנת שמעון הצדיק: "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות א, ב).
הנה, כאן אני עוצר את השיעור, אם יש לכם שאלות. — ערב טוב, יש לי שאלה קטנה. — כן. — תודה על השיעור הזה, שבעיניי הוא יוצא מן הכלל; אין מה לשנות בו, ברוך השם. רציתי לשאול אתכם על החידוש שקלטתי זה עתה מדבריכם. אמרתם שספר בראשית נקרא גם "ספר הישר". — כן. — יש לי שלוש שאלות על קביעה זו. מהו המקור לקביעה שהוא נקרא "ספר הישר"? השאלה השנייה נוגעת למילה "בראשית" עצמה: יש בה המילה "ישר", אבל בהיפוך, כלומר בסדר אותיות הפוך.
— מדוע? סליחה, את השאלה השנייה לא שמעתי. — במילה "בראשית" יש לכם את אותיות המילה "ישר". — כן. — אבל הן הפוכות. — כן. — זו הייתה השאלה השנייה. — אבל דיברת על שלוש שאלות. — את השאלה השלישית אנסה למצוא מהר, כדי לא לעכב אתכם. רשמתי אותה, אבל אינני מוצא אותה. — ובכן, שבראשית מציגה את המילה "ישר" בהיפוך — זה טבעי לגמרי, שהרי… — מצאתי את השאלה השלישית, הרב: מדוע לא קראו לספר בראשית דווקא "ספר יצירה"? — יש שלושה ממדים בספר בראשית — ולא רק בספר בראשית, בתורה.
כשה' בורא את האדם, נאמר "ויברא אלקים את האדם בצלמו" (בראשית א, כז), "בצלם דמות תבניתו" (מברכות הנישואין). הגייתו של האדם היא אפוא בריאה. הגשמתו של האדם היא יצירה. ואז יש שניים, שני יצרים: ב"וייצר" יש שני יודי"ן, כדי לומר שכבר יש באדם קוטביות כפולה, שתי נטיות — "וייצר", היצירה. אנו נמצאים בעולם היצירה; איננו נמצאים בעולם ה[בריאה]. ולפי המהר"ל מפראג, ספר בראשית מהווה למעשה גוף אחד עם ספר שמות. ספר שמות, עד בניין המשכן, חותם את ספר בראשית.
מה שאנו רואים בו שני ספרים אינו אפוא אלא ספר אחד, שכן בראשית — בלי יצירת עם ישראל, בלי מתן תורה, בלי המשכן, העומד כמראה מול הבריאה — אין בראשית. אחר כך ספר ויקרא פותח את עולם העשייה: הקרבן, מלשון "קרוב", הוא קירובם של שני העולמות. זה בכל הנוגע לתורה. ובאשר ל"ספר הישר", יש מגמה להאריך אותו אפילו עד מתן תורה, ויש "ספר הישר": העולם פועל על פי ההיגיון הטהור של הדברים, היגיון יושרו של האדם, ולכן יש להפוך אותו בחזרה, לסדרו הישר.
הוא עשוי אכן להופיע באופן לא רציף, בלתי מסודר, שכן אל נשכח: את המילה נצטווה אברהם מפי הקב"ה, ואברהם, כדי לקיימה, זקוק לעזרת רעיו, ענר, אשכול וממרא. שואלים מדוע. אלא משום שהמילה עמדה אכן ליצור חיץ בינו לבין האחרים, ובזה היסס. הוא לא היסס כשהקב"ה אמר לו להעלות את בנו לעולה; אבל לנתק בעצמו את הקשר עם האחרים — את זה לא קיבל […]. כאן אפוא ה"ישר", הדרך הישרה, לא פעל […]. וגם בגיד הנשה הוא לא פעל.
"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לג). והרי גיד הנשה הוא המאבק בין שני אחים, יעקב ועשו, על הבכורה, והוא יוצא דופן מן הכלל של "ספר הישר". ואכן, כשקוראים את ספר בראשית, אין שואלים הרבה שאלות; מוקסמים מסיפורם של הדורות הראשונים האלה, ולפעמים מזדעזעים; אבל אחר כך, העובדה שיש אפילוג, סוף טוב — את זה הפנמנו. מה שהפנמנו פחות הוא השעבוד במצרים. הנה התשובה לשאלתך — בקצרה. — תודה רבה. — שאלה נוספת. — כן, הרב בניזרי, יש לי שאלה על "אל תרבה שיחה עם האשה" […].
מדוע נאמר "אל תרבה שיחה עם האשה" — מדוע לא נאמר "אל תשפוך את לבך לפני כל אדם", ולא דווקא לפני האשה, שהרי הדימוי העצמי עלול להיפגע גם בין חברים? — כן, כן, כן. במילה אחת אומר לך: הואיל והנשיות היא פנינת ההוויה, אל תפגע בה; שכן אם תיתן לה הזדמנות לפגוע בך, היא תחריב אותך. נהג בה בעדינות — זהו "אל תרבה שיחה עם האשה" — ואל תצמצם אותה לקסמיך. זהו "אל תרבה שיחה עם האשה". ובעיקר, כשאתה משוחח עמה, דע שאצלה זהו פרק אחר, שיח אחר. שיח האיש ושיח האשה — מנסים להשוות ביניהם ולצקת אותם באותה תבנית.
זה לא עובד. מן הבחינה המדעית — כן. מן הבחינה הפסיכולוגית — לא. התפיסה שונה לחלוטין. ואם אמרו חכמינו שהאשה היא עטרת בעלה, הרי שיש לדעת לשאת אותה על הראש. תאמרו לי שלא כל הנשים כאלה, אדוני. אנו מדברים על הנשיות, שהיא היצירה האחרונה של הבריאה, שכן האשה […] היא הנשגב שבבריאה. — אתם יודעים, הרב בניזרי, רציתי להוסיף עוד דבר: אתם יודעים, יש מצוות שקשות מאחרות, ואני מבטיח לכם שגם היום אני חושב שלהביא עניים אל הבית אינו דבר קל כלל ועיקר. אני יודע שיש אנשים שמקיימים את המצווה הזאת בקלות, אבל לאחרים זה באמת עדין ביותר עבור האשה. — כבר אמרתי לכם, כבר אמרתי לכם: היום, בעולם האורתודוקסי, המצוות כלפי ה', עם ה' — זה נפלא; הן שם, בכשרות שלהן, בחומרות על חומרות. והאם את החומרות האלה הם נוהגים גם ביחסים שבין אדם לחברו? שם […].
אמרתי שהמצוות שבין אדם למקום אינן תובעניות כל כך — קחו את התפילה. אתם יודעים, מסופר שפעם אחת היה תלמיד שהרבה בשבחי רבו. אמר לחברו: "אתה יודע, הרב שלי יוצא מן הכלל, הוא גאון, גאון. אתה מבין? הוא מדבר אליך, אבל הוא כבר פותר שאלה אחרת באותו זמן שהוא מדבר אליך. התבין?" אמר לו חברו: "זו הגאונות? אם כן, גם אני גאון. שכן כשאני מתחיל את תפילתי, אני פותר את כל הבעיות שנותרו תלויות ועומדות."
באותו רגע ממש שאני אומר את תפילתי. שכן בסופו של דבר, הנה הוא עובד את ה', אבל למעשה הוא חושב באותה שעה על כיסו, חושב על עסקיו, חושב על הבעיות הקטנות שהשאיר מאחוריו; והדבר עולה ומתרוצץ במחשבתו, עד שיש לשאול אם בשעת תפילתו אין הוא עסוק דווקא בפתרון בעייתו הפרטית. את זה אי אפשר לומר כשפותחים את הבית. הנה — שאלה נוספת. — הרב, יש לי שאלה, בבקשה, על מגילת רות ועל מה שאמרתם על האשה. אפשר להסביר מעט יותר את דבריה של נעמי לרות, שתלך ותשכב למרגלות בועז בגורן? מה עומד מאחורי כל זה?
— טוב. כמובן לא פירשתי את כל היבטיה של מגילת רות. בליל שבועות אחד ביקשו ממני ללמד את מגילת רות. ישבנו שלוש שעות, ובקושי עברנו שבעה פסוקים ממגילת רות הזאת, שכן מגילת רות נושאת בתוכה נושאים רבים להתבוננות, ובעיקר את הייבום. הייבום — תארו לעצמכם: יהודה לא היה מסוגל לקיים את מצוות הייבום. עם תמר הוא סירב: הוא נתן לתמר את בנו השני, אבל את השלישי אינו רוצה לתת, משום שהוא אומר לא; ואף הבנים האחרים אינם רוצים — אינם רוצים שהילד ייקרא על שם המת. לא, איננו רוצים; איננו רוצים לבוא במקום אחינו. והנה רעיון הייבום במשפחה — כפי שהדברים עומדים היום, ייבום כבר אינו קיים, אתם יודעים; מאז […] אנו עושים חליצה. מדוע? כדי לנתק את הקשר בין האחים במקרה שאח נפטר בלי להשאיר ילדים. מדוע? משום שלא כל אדם יכול לעמוד בכך. אבל יש ברעיון הייבום הרצון לתת ממשות למסירות הנפש הזאת למען המשפחה שאנו מבקשים לבנות.
והנה, אל תשכחו שרות היא נכרייה. רות לא תתקבל בחברה, שכן הכול אומרים "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כג, ד), ולוקחים את הדברים כפשוטם: דוחים כל נכרי. ומשפחות רבות התפרקו בשל הכנסת גורם זר למשפחה שלא נקלט או שלא יכול היה להיקלט. טוב, לא ניכנס לבעיית הגיור; אבל רות, במובן מסוים, רוצה להיכנס לתוך עם ישראל אף על פי שהדין עומד נגדה. מה לה ולדין שאסר על עמוני ומואבי לבוא בקהל? "אני קוראת עליו תיגר" […]. אבל לשם כך עליה להוכיח שהיא מסוגלת לשלם בגופה ובנפשה. וכך עשתה, ברוח זו. ברוח זו.
ובסופו של דבר, הייבום שיהודה סירב לו הוא שנלקח על עצמה בידי רות — רות, הנעשית במידה מסוימת בת חסותה של תמר. שכן הייבום הנעשה כאן אינו ייבום של אח; הוא ייבום של קרוב משפחה. הוא היה זקן; הוא מת ביום נישואיו — נישואיו השניים, שכן אשתו נפטרה זה עתה, והוא כבר היה זקן מאוד. הנה. שאלה נוספת?
להמשך הלימוד
- → השיעור הקודם: פרקי אבות 5: לעבוד שלא על מנת לקבל פרס
- השיעור הבא: פרקי אבות: עשה לך רב וקנה לך חבר ←
- כל שיעורי הסדרה: פרקי אבות – משלי האבות
- מיהו הרב רפאל בניזרי?