פקודי: המשכן הפנימי

ערב טוב, ידידיי. הערב אני חותם עמכם את ספר שמות, עם הקמת המשכן. במובן מסוים אנו חותמים על השלמת השליחות שהופקדה בידי העם היהודי. וכך מסתיים הכתוב: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן, וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם" (שמות מ, לד–לח).

בתרגום הצרפתי המקובל נאמר כאן "בכל תחנותיהם", ואין זה תרגום נכון: "בכל מסעיהם" פירושו בכל נדודיהם, בכל תנועתם. העולם נעשה כלי קיבול להשגחה האלוקית. והרי אנו יודעים היטב שהעולם הזה הוא מעשה ידי אלוקים. ואם העולם הוא מעשה ידי אלוקים, אזי אלוקים מתגלה דרך העולם הזה — ומי יכול לגלות אותו? מי שנושא "דמות אלוקים", כלומר את הדמיון לה'. תמיד אנו מתרגמים: האדם הזה, שנברא בדמות אלוקים. אבל מה פירוש הדבר, להיות בדמות אלוקים? דמיון מבחינה גשמית, מבחינה גופנית? כיצד נוכל לפרש את הדמיון הזה? הדרך היחידה לפרש אותו היא לומר שהאדם מסוגל לשאת בתוכו את האלוקי ומסוגל לגלות אותו. וכדי לגלות אותו עליו להפנים את שלוש הקדושות שעליהן דיברנו, ובראשן קדושתה הנשגבה של השבת, שהיא הקדושה שבזמן, והיא מהות הכול — שהרי "בראשית" היא בסופו של דבר תצלום של הזמן במוחלט, והיא שמניעה את בריאת העולם. וכבר אמרנו שבתוך המילה "בראשית" טמונה המילה "שבת" — "ירא שבת". כלומר, הקב"ה ראה כשלב האחרון של תכניתו את הבאתו של עם ישראל אל השבת, ואת הענקת השליטה בזמן לידיו, כך שיוכל הוא עצמו לנהל את הזמן.

אבל הוא יכול לעשות זאת רק אם הוא מפנים את קדושת השבת, רק אם הוא חי בתוך הקדושה המוחלטת הזאת של השבת. קדושת השבת הזאת, כפי שראינו, היא שקידשה את עם ישראל. יש קדושה בישראל, והקדושה הזאת ניתנת לו מן השבת. ועכשיו, משהפנים האדם את קדושת השבת, יוכל להרחיב אותה ולקדש גם את המקום. וקידוש המקום הוא המקדש. ועל המקדש הזה מזהירים אותנו מראש שהוא עתיד להיחרב. אם כן, מדוע נבנה? כיצד למדו חכמינו שהוא עתיד להיחרב? משום שאין הוא נקרא "מקדש". התורה אינה קוראת לו "מקדש"; היא קוראת לו "משכן" — לשון משכון.

משכון, עירבון. מדוע? משום שהכול תלוי במה שיעשה בו האדם. אם האדם מפנים הן את קדושת הזמן והן את קדושת המקום, נעשה המקום "אוהל מועד", כלומר מרחב של מפגש עם האלוקי; ואם הוא באמת נתון בתנועה מתמדת — אזי יתקיים. אבל מרגע שהאדם שוקע בשגרה ומתחיל, לאט לאט, לראות בקדושה דבר קפוא, שאין בו כוח לשאוב מחדש ממקורותיו, להתרענן ולחדש — באה רוויה, בא מוות. את המוות אין הקב"ה גוזר; האדם הוא שמטיל אותו על עצמו. הוא מטיל אותו על עצמו כשהוא מציב לעצמו גבולות, כשהוא חדל להביט הלאה, לחדש וליצור.

והרי הקב"ה, אף לאחר שברא את העולם, חוזר ומחדש אותו כל העת. אך כדי שיוכל האדם לעשות זאת, עליו לפתח בתוכו את האהבה הרוחנית הזאת, את האהבה אל המוחלט. הדוגמה ניתנת לנו בבצלאל ובאהליאב בן אחיסמך. שניהם מופקדים על מלאכת המשכן, ונאמר לנו שהצטיינו בחוש האמנותי שלהם. ואנו תוהים: מנין בא להם החוש האמנותי הזה? כיצד יכלו בן לילה להפוך לצורפים ולהוציא מתחת ידיהם את יצירת האמנות שהייתה המשכן, עד פרטיה הקטנים — כאשר במשך מאתיים ועשר שנים היו משועבדים והצטיינו רק בבניית מבנים, לא באמנות הצורפות, לא בעיבוד עורות, לא בעשיית הבגדים הארוגים זהב וכסף?

אלא שאת החכמה הזאת רכשו משום שפיתחו בתוכם את חוש השלמות. ולכן האינטואיציה הזאת, המתנה הזאת, ניתנה להם מלמעלה. הקב"ה הסמיך אותם לתפקידם — וגם מטעם נוסף. כבר דיברתי אתכם על אי־ההבנה שבין משה לבצלאל. בצלאל הופקד על מלאכת המשכן, וכאשר משה מסר לו אותה — תמיד על פי ציווי ה' — ביקש ממנו לעשות תחילה את כלי המשכן ואחר כך את שלדו. ובצלאל כמו אמר לו: אין זה מתקבל על הדעת, שהרי אם אתחיל בכלים, היכן אניח אותם עד שאקים את המשכן? ומשה אומר לו: צדקת — "בצל א־ל היית", באמת היית בצלו של הקב"ה, היית שותף לסוד העליון.

והשאלה הנשאלת היא זו: האם משה לא היה מסוגל להבין זאת בעצמו, בשעה שבסדר הזה דווקא ציווה הקב"ה לעשות את המשכן? מדוע לשנות את הסדר? יש כאן שתי דרכי מחשבה שונות, בשני מישורים. משה הוא אדם שזכה לעלות להר סיני. הוא קולט את דבר ה' "פנים אל פנים" — ואת "פנים אל פנים" תרגמנו: מפנימיות אל פנימיות. הוא קולט אותו בעומקו. ולכן בשבילו, מה שחשוב בראש ובראשונה הוא קודש הקודשים; וקודש הקודשים הזה, עם הארון שבו מונחת התורה — לוחות הברית, ספר התורה — צריך להקרין את אורו אל מעבר לכפורת, אל מעבר לפרוכת המבדילה. לכן ראוי היה לצאת משם. אבל בצלאל אומר לו: שים לב. אל לך לשכוח את אלה שנתפתו לרעיון עגל הזהב — וכבר הסברנו את עניין העגל פעמים רבות — את אלה שמיקדו את כל אמונתם באיש משה. לא להם תמסור זאת בבת אחת — זהו העם. את העם יש להכניס לאט לאט אל חיי הרוח. הוא לא יגיע אל הקדושה בבת אחת.

לכן יש לעשות תחילה את כלי המשכן — סליחה, את השלד תחילה, את שלד המשכן תחילה — ואחר כך, לאט לאט, את הכלים, ולסיים לבסוף בארון, בקודש הקודשים. כלומר, בצלאל נשא בלבו את האהבה הזאת לפשוטי העם, לאלה שיכול היה באמת לקרב, לאלה שאליהם בעיקר נועד המשכן. ואכן, למלאכת המשכן צורף אהליאב בן אחיסמך "למטה דן", משבט דן, בעוד שבצלאל היה משבט המלוכה, שבט יהודה. ומי היה דן? דן היה בנה של פילגש, של שפחה שהוכנסה אל חוג משפחתו של יעקב.

ואנו זוכרים שבני רחל ולאה נהגו זלזול מסוים בבני השפחות, בני בלהה וזלפה. ובכן, כפי שאני רואה את הדברים, לא רצו שהמשכן יהיה מעשה ידיה של עילית — של אנשים שהגיעו לראייה קוסמית של העולם והפנימו את השבת הזאת מלכתחילה, בכוחות עצמם. היה צורך לתת מקום לבנים שסופחו — או ליתר דיוק, הייתי אומר, שאומצו. נזכור ששרה עשתה אותו הדבר עם הגר. אך הדבר לא עלה יפה: הגר גורשה מבית אברהם. וכן אליעזר, התלמיד המושלם, הנאמן לדרכו של אברהם — גם הוא לא הותיר תולדות בתוך עם ישראל.

הם הגיעו, כביכול, לתאריך תפוגה. אבל יש להבחין במה שנקרא "עבדי אבות". עבדי האבות הם אלה המסורים לאדונם עד כדי כך שכל מה שהם עושים, הם עושים באהבה כזאת, כאילו עשו זאת למען עצמם, בידעם היטב שאדונם הוא שייהנה מכך — כלשון ההלכה: "מה שקנה עבד קנה רבו". הרעיון הזה של העבד המסור ללא תנאי לאדונו הובלט במאמר: "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים" (בראשית רבה ס, ח; הובא ברש"י לבראשית כד, מב) — דיבורם, שיחתם של עבדי האבות חשובים אף יותר מתורתם של הבנים. מדוע? משום שהם שידחפו את הבנים להישאר ללא תנאי בדרכם של ההורים. שאם לא כן, כל אחד, כמובן, יחדש את דרכו שלו בחיי הרוח, וזה מקובל. אבל כיצד לא לצאת מן התחומים, מן הגבולות? שהרי האידיאל הוא שנגיע לומר, כפי שאנו אומרים: "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". מדוע לא לומר, הואיל וזהו אותו אלוקים, "אלוקי אברהם, יצחק ויעקב"? מדוע לחזור? לא! דרכי הגישה אל האלוקי שונות, אבל הן נשארות נאמנות לתורתו של אברהם, נאמנות למקור. ומי שומר עליהן בנאמנות הזאת למקור? הדוגמה שנותנים עבדי האבות. והנה אהליאב, שותפו של בצלאל בבניית המשכן, שהשתייך למטה דן — כלומר, שהיה צאצאה של פילגש שדבקה בכל לבה בחיי בית יעקב — הוא דווקא שיהיה שותף בבניית משכן שלא נועד לשרת את העם היהודי בלבד, שכן הוא נועד לשרת את כל האומות.

חכמינו אמרו — ואדייק את דבריי — שהמקדש עתיד להתפשט על פני כל העיר ירושלים. העיר ירושלים — כלומר קדושתה — תתפשט עד דמשק, וקדושת ארץ ישראל תתפשט אל העולם כולו. ואז נגיע באמת אל התכלית, כאשר "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'" (ישעיהו יא, ט). אתם יודעים, בעצם אפשר היה לסיים את המקרא בסוף פרשת פקודי זו. בסופו של דבר, מדוע להמשיך? אפשר היה אולי לכלול בכרך אחר את ספר ויקרא, את ספר במדבר ואת ספר דברים. ואכן, כשמעיינים בפסוק האחרון של פרשת פקודי, נאמר שם: "וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל". "לעיני כל ישראל" — היכן זה מופיע? אלה הן המילים האחרונות של ספר דברים, של ספר התורה.

יש אפוא דמיון בין סוף ספר שמות לבין סוף ספר דברים — אך בהבדל אחד: "בכל מסעיהם". כלומר, התגלות של הקב"ה התרחשה דרך המקדש הזה, והמשכן הזה קלט בתוכו את אש ההתגלות של סיני. אין מה להוסיף על כך. אבל עכשיו מתחילים המסעות, משום שאסור שזה יישאר קניין השמור לישראל בלבד. זה צריך להיות טוב שממנו ייהנו האנושות כולה, כל העמים כולם. ואכן, שלמה המלך יהפוך את המשכן למקדש. אמרו לנו שהמשכן הוא משכון — מדוע? משום שהחיים הרוחניים נראים תמיד כשתל זר בחייו של אדם. הם מטרידים. הם מטרידים משום שאינם משתלבים בקלות בחיי היום־יום; הם נגד הטבע, ומשום כך הם נותרים תמיד בלתי יציבים. כיצד להבטיח להם את היציבות הזאת, את הקביעות הזאת?

על כן עליהם להפוך למקדש — ואף זה, ואף זה לא עד תום, ואומר לכם מדוע: שכן בנבואת יחזקאל, בפרק מג, מתגלה הקב"ה ליחזקאל ומבקש ממנו להראות את תבנית הבית. מדובר במקדש השלישי, משום שהמקדש השני, הבית השני, לא היה באמת בדמותו של הראשון. חסרו בו חמישה דברים חשובים. הוא לא זכה להתגלות האלוקית בתוכו. הראשון זכה לכך — והראשון עתיד היה להיחרב פשוט משום שיד האדם התערבה בו. הוא טוב, יש לו ערכו, אך הוא פותח פתח לכל עבודת ה' העלולה ללקות בסובייקטיביות.

ואכן, כאשר המשכן מוקם — כמו בבריאת העולם, שבה נאמר שמלאכת השמים והארץ באה לסיומה — גם כאן נאמר: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות לט, לב). ומשה חש צורך לברך את המלאכה הזאת, באומרו: יהי רצון שה' יקבל ברצון את המלאכה שעשיתם. המדרש מרחיק לכת ואומר מה הייתה תפילה זו: זו הייתה תפילה שעתיד היה דוד המלך לומר: "וִיהִי נֹעַם אֲדֹ-נָי אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ". סליחה — זהו פסוק בתהלים (צ, יז); אנסה למצוא אותו בשבילכם. כלומר: יהי חסדו של ה' אלוקינו עמנו, הצלח את מעשה ידינו — כן, את מעשה ידינו הצלח.

וחכמינו שאלו מדוע נבחר דווקא הפסוק הזה כדי להמשיך את ברכת ה' על המשכן שעשו בצלאל ואהליאב. ולשם כך יש להבחין תחילה בין "מלאכה" ל"עבודה". כבר אמרנו שהמלאכה אסורה בשבת, ואילו העבודה מותרת בשבת. המלאכה, שעניינה עיצוב חפץ לשימוש שעשוי להיות לטוב ולרע, לחול ולקודש — היא האסורה. לעומת זאת העבודה — העבודה הקושרת את המעשה לעבודת ה' בלבד — היא המותרת. אלא שהיא מותרת בליווי פועל החוזר שוב ושוב ושיש בו עומק מחשבה, משום שהוא מניע את האדם בתוך מה שהוא עושה: זו שנקראת "עשייה". לאורך כל מלאכת המשכן חוזר הפועל "עשה", המזכיר את "נעשה ונשמע": נממש את עצמנו דרך מה שנעשה. כך יש להבין זאת.

והנה, אל תוך מעשה עבודת ה' הזה עלולה אכן להסתנן שביעות רצון עצמית — תחושת רווחה, תחושה של חובה שמולאה. וזהו הרעל של כל עבודת ה'. מרגע שאדם סבור שכבר מילא את כל הוראותיו של הקב"ה ושאין לו במה להאשים את עצמו — הרי הפך את מקדשו למשכון, הפך אותו לעירבון, והוא עלול ללכת לאיבוד. יש ללוות כל מעשה ב"ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו". פעמיים: את מעשה ידינו — הצלח אותו; סייע לנו בעשייתו. אפשר להיות אדון בכל התחומים ולאבד הכול רק בגלל תחושת הסיפוק הזאת: כשאין יראה, כשאין אותו חשש, כשאין אותה דאגה לעשות כראוי, כשאין פחד מן המכשול. יש לחיות תמיד עם "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא" (תהלים קיח, כה) — ה', לישועתך אני מצפה — ולא לומר, כמו בחשאי, רק "אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא", אנא ה', הצלח את הדברים.

אבל לשם כך צריך שהקב"ה יהיה גם הוא שותף פעיל במה שאנו מתחילים, ושנשתף אותו בכל מה שאנו עושים, כך שתפילתנו תהפוך לברכה. וכאשר התפילה נעשית ברכה, היא מקור של הצלחה — של אותה כפילות. ה"אנא ה' הושיעה נא" הוא שמהווה, או שמעניק, את הביטחון של "אנא ה' הצליחה נא". ומי מסוגל לכך? עבדי ה' — עבדי אבות, עבדי האבות. מדוע עבדי האבות? מדוע איננו אומרים עבדי התורה, עבדי החכמים, עבדי ה'? לא — משום שלאבות לא הייתה תורה. האבות פיתחו זאת בתוכם, ומעולם לא גילו שמץ של יוהרה, שמץ של גאווה במה שהשיגו. אדרבה, הם נשארו על המשמר. נזכור שיעקב, אף לאחר שגבר על אחיו עשו, בא אל הארץ שבה ישב אביו — אך נאמר לנו "מְגוּרֵי": "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו" (בראשית לז, א).

הוא בא אל הארץ שבה ישב אביו, אך נאמר לנו "מגורי", והמילה הזאת באה גם מן השורש "יגר", שפירושו לפחד. הוא בא מתוך תחושת פחד, פחד שמא לא יוכל להבטיח את המשך ישיבתו בארץ הזאת. וזו הסיבה לכך שספר שמות, שיכול היה להיות סיומה של התורה כולה — שהרי, בסיכומו של דבר, זוהי התכלית — אינו חותם את הדברים. כאשר ברא הקב"ה את העולם, מה שאליו נכסף היה "דירה בתחתונים": משכן בעולם הזה, הכרה בו. הוא השיג זאת — ובכל זאת, לא: עכשיו, "בכל מסעיהם", יש לצאת לדרך. אם כן, מהם כללי ההתנהגות שצריכים ללוות אותנו בדרך הזאת?

ישנם ספר ויקרא וספר במדבר. הרב קוק היה נוהג לומר שספר ויקרא הוא "תורת הבית": כיצד לנהוג בתוך הבית, אילו קרבנות עלינו להקריב, ובאיזה אופן עלינו לחיות בחברה ובמשפחה. ואילו ספר במדבר הוא מערכת כללי ההתנהגות לשעה שאנו בגלות, כשאנו נרדפים, כשנגזר עלינו לנדוד. ואפשר, במובן מסוים, להבחין בין התורה שבתוך ביתנו לבין התורה שמחוץ למשכנותינו, בשעה שאנו מתמודדים עם העולם החיצון. זוהי אותה תורה. ומה שמראה שזוהי אותה תורה הוא שפרטים מחיי העם במדבר כתובים בספר שמות, ופרטים מענייני המשכן — כמו חנוכת המנורה — כתובים, מצויים, בספר במדבר.

ספר ויקרא ניתן למרגלות הר סיני. אבל אם נצמצם אותו לכך, הוא יגיע עד […] אולי, לא יותר. ואילו ספר במדבר מתחיל "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית" (במדבר א, א) — ותמיד מדובר בשנה השנית — כאשר עזבו את הר סיני והחלו את דרכם במדבר. והמדבר הזה הוא דרך הגלות, שאמורה להוביל להתיישבות העם בארצו. ואכן, לאורך ההיסטוריה, לחזור ולצעוד את צעידת המדבר הזאת — זו התכלית; ולעשות שהמסעות האלה, התחנות שאנו עוברים במרחב, יהיו לנו גם דרך להראות לעולם את אמונתנו ואת דעתנו.

"משכן העדות": כדי שנוכל להעיד על המשכן השוכן בתוכנו, שאנו נושאים עמנו גם אם החומות נהרסות, יהיה המחיר אשר יהיה. וזו התכלית: שהעולם יכיר בערכים שאנו נושאים — אולי לא בכולם בבת אחת, אלא לאט לאט, ושוב: מן החוץ אל הפנים, כדרכו של בעל התשובה. ולכן, לדעתי, שלמה המלך, בחנכו את המקדש, אמר שביתו יהיה בית תפילה לכל העמים. ומטעם זה שיתף בבניית המקדש פועלים נכרים ששלח חירם מלך צור.

והבולט שבהם היה אדם בשם חירם, שנולד מנישואי תערובת: אביו היה מצור, ומצד אמו היה ממטה נפתלי. בכך מוצגת דרך הפתוחה לאומות: אף מי שבא כולו מן החוץ, והצליח להצטרף אל העם היהודי בדרך הגיור, יש לו מקום בבניין המקדש. אולי אין הוא מביא את הכול, שהרי חירם עסק רק בנחושת — רק בכלי הנחושת. כן, לא כל הנוצץ זהב […]. ובכן — אלה הם יסודות של תרבות זרה, שגם הם יכולים להשתלב בעבודת ה', ובלבד שישולבו במה שכיניתי קודם דרכם של עבדי האבות: לשרת את תכניתם של האבות ולא להתרחק ממנה, לא לסטות ממנה. זהו לימודו של המשכן, שבו אנו חותמים את ספר שמות ועוברים אל ספר ויקרא.