חלקה הראשון של פרשה מ' בבראשית רבה דן בירידתו של אברם למצרים בעקבות הרעב, ומתעכב ארוכות על המשפט שהוא אומר לאשתו כשהם מתקרבים לגבול — הפעם הראשונה בכתוב שהוא פונה אליה בדיבור. הרב רפאל בניזרי עושה ממנו נקודת מוצא לשאלה כפולה: מדוע צריכה זהותו של עם להתגבש דווקא בארץ נכרייה, ומה פירושה המדויק של "יציאת מצרים"? השיעור קובע תחילה כי מי שבוחר להתהלך לפני ה' אינו מובטח בחיי שלווה.
הרב קובע כי המפגש עם ה' אינו מתרחש בידיעת מהותו, שהיא מעבר להישג ידנו, אלא במידותיו: להיות רחום, אמיתי וצדיק, כמותו. כאן מוכרע ההבדל בין ההוויה לבין הקיום גרידא, הקיום שאנו חולקים עם כל החי. חיים שווים רק כערך מידותיהם; בלעדיהן הם נבלעים בחול ובפירמידות של כל ציוויליזציה.
השיעור עובר אחר כך דרך עשרת הרעבים, דרך ספר בראשית כספר של דרך ארץ ויושר, ודרך קריאה הפוכה של יציאת מצרים, ואז נכנס אל המדרש עצמו: יופייה של שרה, חמש־עשרה המידות שבתפילת שחרית, ארבעת השמות ששיר השירים מעניק לנשיות, ולבסוף האנשים שהמדרש מכנה שחורים. שלוש שאלות מן הקהל חותמות את השיעור.
מה אומר השיעור
להתהלך לפני ה' אין פירושו חיי שלווה. ההשגחה מכוונת את הצעדים אל הארץ המובטחת, שהיא מקור הברכה; אך אל לנו להשלות את עצמנו — הבעיות הטבועות בחברות האחרות ובאנושות כולה חלות במלואן גם על עם ישראל. מה שמשתנה אינו כמות הניסיונות אלא איכות ההוויה — זו שאינה יודעת מוות והממשיכה מעבר למוות הגופני. באמצעות התורה וקיום המצוות קונה האדם חלק מן האינסוף, מוגבל בהכרח בעולם הזה, שהרי בני אדם אנחנו.
את ה' איננו יודעים: אנו פוגשים אותו במידותיו. השכינה, בהתגלותה כאן למטה, נאלצת לצמצם את עצמה, ואין אנו מגלים אותה אלא דרך מידותיה. לנסות לדעת את ה' או לחשוף את דרכיו — אין זה בהישג ידנו. אבל כשם שהוא רחום, עלינו להיות רחומים; כשם שהוא אמת, כשם שהוא צדק. במילים אחרות, העולם הקטן של האלוקות שוכן באדם דרך המידות, וזה מה שמבדיל בין ההוויה לבין הקיום — החיים הטבעיים שאנו חולקים עם המין האנושי כולו ועם כל עולם החי. חיים שווים רק כערך מידותיהם, ודבר זה מקשה את הניסיונות. התלאות שיש לעמוד בהן קשות יותר ככל שאיכות החיים שהצבנו לעצמנו גבוהה יותר. חיים בלא מידות נידונים להיבלע בחול, באדמה, בפירמידות של כל ציוויליזציה. אם עם זה התריס כנגד ההיסטוריה, הרי זה משום שבשום רגע לא הניח את נשקו ולא נכנע לייאוש, ומשום שעיצב את מציאותו שלו מיום היווסדו.
ההוויה היהודית התגבשה במצרים, בארץ נכרייה, ואין זה מקרה. לא יעלה על הדעת לדמות את העם הזה מסוגר בגבולותיו במדינה קטנה המנותקת משאר העולם: לבדו לא הייתה עוד הצדקה לקיומו. הוא ממלכת כוהנים, ממלכת מחנכים, ובתור שכזה עליו לגבש את זהותו בתוך ציוויליזציה זרה. מצרים היא האימפריה שבפסגת תרבות זמנה; איננו זרים לתרבות זו ואיננו דוחים אותה — אנו נוטלים ממנה כל מה שיכול לשרת את כבוד האדם.
גם הגואל הראשון גדל הרחק משורשיו. משה מתואר כמצרי, והמילה שבה משתמש הכתוב היא תואר אצולה: אציל מצרי, שגדל בארמון פרעה, ושיום אחד ייצא לחפש את זהותו שלו. בתחילה נקט את צד שורשיו כשראה אציל מצרי מתעלל ביהודי — רדיפה שלא הייתה גופנית בלבד אלא גם אינטלקטואלית ורוחנית. אך למחרת, מי שביקש להפריד בינו לבין רעהו בריב הלשין עליו ושאל אם בכוונתו להרגו כפי שהרג את המצרי. הוא התאכזב מן הצד האחד ומן הצד האחר, ונאלץ למצוא מקלט אצל מדין.
ספר בראשית אינו ספר מצוות אלא ספר הישר. זהו ספר הדרך ארץ, ספר ההוויה הנכונה, וזו הירושה שהנחילו לנו האבות; מצוות התורה מורכבות עליו. הכלי שעושה את הרוח קולטת לערכי התורה הוא, בראש ובראשונה, דרך ארץ זו. לחשוב על תורה בלא דרך ארץ — עבודה זרה היא: את רוח הקודש כלאו בחוקים שתמיד קל לקיימם.
הנחת תפילין אינה מחייבת דבר. קביעת מזוזה על הפתח אינה מחייבת דבר, וגם אכילה כשרה תמורת כמה אירו נוספים אינה מחייבת הרבה יותר: העסק סגור — אבל מה אנחנו בעומק עצמנו? לא המזוזה היא שמממשת את הווייתנו — היא נותנת כיוון לבית; התפילין נותנות תוכן לדרך ארץ זו; דיני המאכלות מכשירים את הרוח למצב של טהרה, וזה הכול. קשה הרבה יותר לשלוט בכעס. חכמים אמרו על הכעס מה שלא אמרו על שום מצווה: הכועס — כאילו עובד עבודה זרה, פולחן זר לעצמו. הם לא אמרו זאת על שאר המצוות; הם אמרו זאת על מידה. אין פירוש הדבר, עם זאת, שיש להישאר אדיש לכול.
עשרה רעבים נקבעו לאורך מסלול ההיסטוריה. הם מבטאים צמא בלתי מרווה לדעת: כשם שבעת רעב האדם נפוץ לכל עבר כדי למצוא את הדרוש לו לקיומו הגופני, כך עליו לגלות כדי לבקש את המזון הרוחני החסר לו. לכן יש לרדת למצרים ולגור בה כגר — כפי שעשו אבותינו שנים רבות, ברישיון שהייה, בטרם זכו לתושבות מוכרת. והכרה זו הניעה מיד תנועה של התבוללות: גם זה חלק מן התוכנית.
אין לתמוה על כך שבני חסותו אינם נחסכים. זו השאלה העולה מאז מתן תורה, וכבר מאז ההתגלות לאברם, בטרם ניתנה תורה: הירידה למצרים והגלות. הפסוק אומר שעינו של הקב"ה נשואה אל המייחלים לחסדו, וההבטחה קוימה: בשום רגע לא הניח להם לאבוד, ותמיד הצילם ממוות. גם בשעת רעב הישרדותם מובטחת. אברם לא השמיע ביקורת. המדרש משים בפי הכתוב: מה שכתבת באברם — מתורתך לימדת. אברם בטח, וגם בשעת רעב לא התלונן. מכאן המאמר: אשרי הגבר העומד בניסיון.
ההיסטוריה נחווית במחזורים המפתחים זה את זה. מחזור התורה שבכתב מפותח בידי מחזור התורה שבעל פה; זה שבעל פה נערך בידי הזוהר; זה של הזוהר מתורגם לצורת מחשבה אחרת בידי ההתפתחויות הרבניות — רש"י, התוספות וכל הבאים אחריהם — ואחר כך בידי פרקי ההיסטוריה: ימי הביניים, הרנסנס, ימינו. אלה שכבות המונחות זו על גבי זו, וכל אחת מגלה את אורה שלה לפי זמנה. לכן אי אפשר להידבק לפשוטו של הכתוב: יש להרחיב, לצאת מגבולותיו, משום שהוא כתוב בלשון תקופה מסוימת ויש להשיב לו את ממשותו העכשווית.
"יציאת מצרים" אינה מה שאנו חושבים. בדרך כלל מבינים אותה כיציאת העם ממצרים. אין זה נכון: פירוש הביטוי הוא להוציא את מצרים מעבדותה ומתלותה, להעלותה לשלב אחר של מחשבה ושל קיום. זה מה שאברם מנסה בהקשר זעיר, מה שיעשו בני ישראל בקנה מידה רחב יותר, ומה שאנו ממשיכים לעשות — ומכאן התמדתה של חגיגה זו. המקרא מזכיר את יציאת מצרים חמישים פעמים, והחמישים היא זו של היובל, המשיב את כל הקיים לבוראו.
להיות נבחר אין פירושו להיבדל מן האומות. אדרבה: האחריות מחויבת במה שהן מייצגות, ואין אדם מגבש את הווייתו אלא דרכן. משום כך גם המשיח עצמו יצטרך להיות ממוצא נכרי, ומשום כך לעולם לא יוחלף עם אחד בעם אחר. זה בדיוק מה שניסה משה כשפרש למדין — בשום מקום אינני מרגיש בבית; אחפש לי פינה אחרת, עם אחר, ושם אממש את עצמי במלואי. נאמר לו לשוב אל קהילתו. עוני העם נובע מגלות שלא נשאה כראוי. משום שלא נשא אותה במלואה, כרסמה הגלות במציאותו המוסרית והשכיחה ממנו את תפקידו ואת ייעודו בעולם. יש להשיב את הדברים על כנם, ואין יוצאים מכך בעזיבת עמך כדי להזדהות עם תרבות אחרת מתוך אכזבה. ייתכן שיש לאכזבה זו סיבות הגיוניות; ובכל זאת יש להיאחז, כשם שהבורא נאחז בעמו.
הדו־שיח הראשון של בני הזוג מתקיים בגבול מצרים. עד אז אין הכתוב מביא שום דבר שאמר אברם לאשתו. כשהם מתקרבים הוא אומר לה שהוא יודע שהיא יפת מראה. אבל ישנם שני סוגי יופי נבדלים: יופיין של המידות ויופיו של המראה הגופני. ומדובר כאן באישה בת תשעים: למרות כל המכשולים והתלאות שידעה, נשארה שלווה, ופניה קורנות.
היופי הוא תיאומן של כל המידות. בתפילת שחרית נמנות חמש־עשרה מידות על הקב"ה, המתורגמות למידות אנושיות, ובראשן בא היופי. שכן כל מידה כשהיא לעצמה עלולה להותיר מקום לפגם; היופי הוא מה שמאחד אותן בהרמוניה. למי שיאמר שאין אמנות יהודית — הנה התשובה: היא שוכנת במידות ההוויה. ומי שמגלמת אותן היא הנשיות, משום שבכוחה להעניק חיים והיא נקראת אם כל חי — אם בכוחה להעניק חיים, היא מאחדת בתוכה את יצירת האמן הזאת.
ארבעה שמות נוספים מבטאים את היחס האופקי אל הנשי. המידות שייכות ליחס אנכי; היחס אל הזולת הוא אופקי. תחילה היא נקראת אחות — אהבה שכל יחס אחר מורחק ממנה. אחר כך היא רעיה — אבל המילה אומרת יותר: היא המובילה, זו שבלעדיה שום דבר שאדם עושה לא היה בעל משמעות ותכלית; כדי לזכות בה ולכבוש את לבה האדם מוציא את כוחותיו. היא היונה, מקור השלווה, זו שמרסנת את ההתפרצויות ובולמת כל גסות שבקרבה. והיא לבסוף התמה, שמוטב להבינה כתאומה — היחס הנחווה בגיל מבוגר, כשלא זכו להכירו בצעירות, זו שנעשית ראי לעיני כול.
אנו נכנסים לארץ שאינה שופטת אלא לפי המראה. ארץ שבה הדברים מוערכים רק לפי חיצוניותם, שטחיותם, תועלתם. מעולם לא היית זאת בשבילי, הוא אומר בעיקרו של דבר, אבל בחברה ההיא תהיי למושא חמדה. וערכי היהדות נחמדו באותו אופן — בעטיפתם החיצונית יותר מאשר בתביעותיהם הפנימיות. אבל כל מראה חיצוני סופו להישחק ולהיעשות בזוי: יופי כזה עתיד להתקמט ולאבד את זוהרו, ואילו היופי המשקף ערכים פנימיים עומד בפני כל ניסיון. המדרש אומר שלא נמצאה בשום מקום אישה נאה כמותה. המילה אינה "יפה": היא אומרת את הנאה, וזה בדיוק ההבדל. היופי הוא מה שמתאם את כל הגוונים ואת כל התנועות, האמנות לאגד באלומה אחת מכלול של צבעים ושל ערכים — וזה מה שנאה. לארצות האחרות יש יפהפיות משלהן, ואין הכוונה לטעון ששרה בת התשעים האפילה על נערות ארם נהריים. מדובר בתרבויות, ותרבויות אלה ראויות, אינן ריקות ממשמעות ואינן בזויות; אבל בערכיה היא מולכת.
האנשים שהמדרש מכנה שחורים אינם עניין של צבע עור. הרב דוחה מלכתחילה את הפירוש המוטעה. המילה קרובה לזו המציינת עיוור, והעיוורון הוא לראות צבע אחד בלבד, כיוון אחד, משמעות אחת — שלא לבקש לקבץ לאלומה את כל הפרחים הפזורים בשדה. שהרי מה ההבדל בין הלבן לשחור? הלבן הוא מכלול הצבעים בתנועה, השחור — מכלול הצבעים במצב של קיפאון. השחור מבטא את הקיפאון, ולכן הוא צבע האבל. הלבן הוא תמורה מתמדת: לבנו של התינוק המובא לברית המילה, לבנה של הכלה תחת החופה — תנועתו של יצור המשנה את מציאותו הרוחנית ואף הגופנית. האנשים המכונים שחורים, אם כן, הם אלה הרואים הכול מנקודת מבטו של המוות והקיפאון, וסיסמתם היא: נאכל ונשתה, נתמכר להנאה, שהרי ממילא נמות. בציוויליזציה זו עתידים בני הזוג לטבול — ציוויליזציה המקדשת את המוות ותצטיין בפירמידות שלה.
לשאלה מדוע מצרים ולא עם אחר, התשובה טמונה בכור. מצרים הוגדרה תחילה ככור הברזל: היא שהצליחה להתיך בתוכה תרבויות רבות, וביקשה להתיך בתוכה גם את הזהות היהודית. שמה עצמו נפתח ונחתם באותה אות, לומר שיש להבינה כישות של כל האומות המעורבות יחד, תרבות הרואה את עצמה כגיבורת המשיחיות של האנושות כולה. בתור נציגת כלל האומות היא המקום שבו מתגבש עם זה — ומסלולו המשיחי הראשון היה בדיוק להוציא את מצרים מעבדות, שהרי המון עבדים יצא עמו. הזכרי אינו יכול לשכפל לבדו את מה שהוא מכיל. האדם כולל בתוכו את כל תכונות הבריאה, אבל אין ביכולתו לשכפלן לבדו; הנשי הוא שהופקד על הלידה הזאת. כשם שהקשת מזכירה לנח את הברית שנכרתה עם העולם, כך מיוצגים בה היופי וההרמוניה במכלול שאין להמעיט בערכו ואין לזלזל בו. בהעניקה חיים לדוגמית זו של זכר ונקבה, היא אם כל חי, הרחם של יופי זה.
שאלה אחרונה נוגעת במה שההצהרה בפני שרה מתירה. הרב משיב כי היחס של אח ואחות, רחוק מלהיות שערורייה, תואם את ההפוגה שנקבעה בחיי הזוג: קרוב לשבועיים בכל חודש הנחווים באופן זה, דבר המעניק לאהבתם ממד אחר מן הממד הגשמי, ואף התועלתי. העיקר הוא להטמיע את מושג האהבה הטהורה בממדה האמיתי. דברי המדרש — אמור לחכמה אחותי את — יידונו בשיעור הבא.
תמלול מלא של השיעור
ערב טוב לכולם, אני מתחיל. את המדרשים שאתם מציגים עכשיו כבר ראינו בשיעור הקודם. נוכל לחזור על הרעיונות הכלליים, והם: גם אם יצאנו לדרך בנתיב ההשגחה של ה' המלווה אותנו ומצווה עלינו תמיד לכוון את צעדינו אל הארץ המובטחת — משום ששם מקור הברכה לעם ישראל כולו, בכל הרבדים (אין צורך לחזור על טיבן של ברכות אלה) — אל לנו להשלות את עצמנו: הבחירה ללכת עם ה', לפני ה', אין פירושה שיהיו לנו חיי שלווה. הבעיות הטבועות בחברות האחרות, באנושות כולה, חלות במלואן גם על עם ישראל כולו.
אם כן, מה משתנה? מה שמשתנה הוא איכות ההוויה — ההוויה שאינה יודעת מוות, והממשיכה לחיות מעבר למותו הגופני של האדם; זה מה שאנו קוראים העולם הבא. שכן בדרך שהתווינו לעצמנו באמצעות התורה וקיום המצוות קנינו לנו חלק מן האינסוף — חלק מן האינסוף המוגבל בעולם הזה, משום שבני אדם אנחנו. וכך גם השכינה: כשהיא מתגלה כאן למטה, היא נאלצת לצמצם את עצמה. ושוב איננו יודעים אותה; איננו מגלים אותה אלא דרך מידותיה. אין טעם לנסות לדעת את ה' — איננו יכולים.
ואין טעם גם לנסות לחשוף את דרכיו — אין זה בהישג ידנו. אבל לעומת זאת, המפגש שלנו עם ה' מתממש דרך מידותיו של ה'. כשם שהוא רחום — עלינו להיות רחומים; כשם שהוא אמת — עלינו להיות אמיתיים; כשם שהוא צדק — עלינו להיות צדיקים, וכן הלאה. במילים אחרות, העולם הקטן של האלוקות שוכן באדם דרך מידותיו של ה', וזה מה שעושה את ההבדל בין ההוויה — ההוויה, שהיא ה"היות" — לבין הקיום. הקיום, כלומר חייו הטבעיים של היצור, שאנו חולקים עם המין האנושי כולו, ואף הייתי אומר — עם כל עולם החי.
ומשום כך, התלאות שנצטרך לעמוד בהן יהיו קשות הרבה יותר, דווקא בגלל איכות החיים, המידות שהצבנו לעצמנו. חיים שווים רק כערך מידותיהם. כשאין להם מידות, הם נידונים להיבלע בחול, באדמה, בפירמידות של כל ציוויליזציה. אם עם ישראל התריס כנגד ההיסטוריה עד היום, הרי זה משום שבשום רגע לא הניח את נשקו, בשום רגע לא נכנע לייאוש, ועמד מול מציאותו — כשם שעיצב אותה — מיום היווסדו. שהרי אסור לשכוח שההוויה היהודית התגבשה במצרים, בארץ נכרייה. מדוע? משום שלא יעלה על הדעת לדמות את עם ישראל מסוגר בגבולותיו, במדינה קטנטנה המנותקת משאר העולם; לבדו לא הייתה עוד הצדקה לקיומו.
הוא ממלכת כוהנים, ממלכת מחנכים, ובתור שכזה עליו לגבש את זהותו בארץ נכרייה, בתוך ציוויליזציה זרה. מצרים היא האימפריה שבפסגת תרבות זמנה, ושם מגבש עם ישראל את זהותו. איננו זרים לתרבות זו, איננו דוחים אותה; אנו נוטלים כל מה שיכול לשרת את כבוד האדם, וכל מה שיכול באמת להיות נחלת הכלל, ברמה גבוהה, של האנושות כולה. ומטעם זה גם גדל גואלו הראשון של עם ישראל במצרים, הרחק משורשיו, ממשפחתו. אתם זוכרים כיצד הוא מוגדר: "איש מצרי". "איש" — בכל מקום שאנו רואים את המילה "איש", זהו תמיד תואר אצולה: אציל מצרי. והאציל המצרי הזה, שגדל בארמון פרעה, הוא שיֵצא יום אחד לחפש את זהותו שלו: האם היא בתרבות המצרית, בקרב העם המצרי, או בקרב אחיו, משפחתו? ולבסוף התאכזב גם מזה וגם מזה. אין צורך להזכיר לכם את הסיפור: בתחילה התייצב לצד שורשיו, כשראה אציל מצרי מתעלל באציל יהודי — כלומר, זו הייתה רדיפה ברמה אינטלקטואלית ורוחנית גבוהה, ולא גופנית בלבד — והחליט לנקוט את צדו של האדם הנרדף, האציל היהודי. אבל למחרת, מיד לאחר שבחר, הוא זוכה לקריאות בוז מפי היהודי שביקש להפריד בינו לבין רעהו בשעת ריב, וזה מלשין עליו באומרו: "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?" (שמות ב, יד). והוא נאלץ לברוח ולמצוא מקלט במדין. ושימו לב: מדין הוא בנה של קטורה — כלומר של אשת אברהם, הגר, שמצאה לעצמה זהות אחרת, ראויה לה יותר, ושאברהם נשא אותה שוב לאחר מות שרה, והיא ילדה לו את מדין. והנה מדין החזיק בכל המסורת — זה היה הדור השישי — הייתה בידו כל מסורתו של אברהם. וכשאנו מדברים על מסורת, שימו לב: ספר בראשית אינו ספר מצוות, אינו ספר של תורה. הוא נקרא "ספר הישר" — כלומר ספר הדרך ארץ, ספר ההוויה הנכונה. וזו הירושה שהנחילו לנו אבותינו; ועל ספר הדרך ארץ הזה מורכבות מצוות התורה. כך שהכלי שיעצב את רוחו של עם ישראל ויעשה אותה קולטת לערכי התורה הוא, בראש ובראשונה, הדרך ארץ. לחשוב על תורה בלא דרך ארץ — זו עבודה זרה, משום שלמעשה שינינו את הרוחני, את רוח הקודש: פשוט כלאנו אותה בחוקים שתמיד קל מאוד לקיימם. אתם יודעים, הנחת תפילין אינה מחייבת דבר.
קביעת מזוזה על פתח הבית אינה מחייבת דבר. אפילו לאכול כשר — תמורת כמה שקלים או אירו נוספים נאכל כשר. העסק סגור. אבל מה אנחנו בעומק עצמנו? לא המזוזה היא שתממש את הווייתנו, וגם לא התפילין. התפילין יעניקו תוכן לדרך ארץ זו. המזוזה תעניק כיוון לביתנו, למשכננו, וכן הלאה. גם דיני הכשרות יכשירו את רוחנו למצב של טהרה — אבל זה הכול. והרבה יותר קשה לשלוט בכעס מאשר להניח תפילין. אתם מסכימים איתי? ובכן, אם אמרו חכמינו "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (רמב"ם, הלכות דעות ב, ג) — כאילו הוא עובד אליל, פולחן זר לעצמו — הרי זה משום שהבינו שבסופו של דבר, מה שלא אמרו על שאר המצוות, אמרו על מידה כמו מידת הכעס.
אין פירוש הדבר שיש להישאר אדיש לכול, ועוד תהיה לנו הזדמנות לדבר על כך. ובכן, כדי לחזור לפרשתנו: מיד לאחר הבטחותיו של ה' אנו מושלכים למצרים — ויש לומר זאת בקורטוב של אירוניה — בעקבות רעב. אבל הרעב הזה… ישנם עשרה רעבים, כפי שאמרנו, שנקבעו מראש במסלולנו לאורך ההיסטוריה, ושבעיקרון אמורים לבטא את הצמא הבלתי מרווה לדעת. כשם שבעת רעב האדם נפוץ לכל עבר כדי למצוא את המזון הדרוש לו לקיומו הגופני, כך עליו גם לצאת לגלות כדי לבקש את המזון הרוחני החסר לו — צמא למים, רעב ללחם — כאן יש להעתיק זאת לרובד אחר. ולכן אנו — לכן עלינו — לרדת מצרימה "לגור שם", ולקבל עלינו את מעמד הגר.
גר — כלומר לחיות כנכרי. כך עשו אבותינו שנים רבות, עם תעודת תושב זר בארצות השונות, בטרם זכו לתושבות מוכרת בארץ שקלטה אותם. אבל התושבות המוכרת הזאת — כמו במצרים, אגב — הניעה תנועה של התבוללות; גם זה חלק מן התוכנית. ובכן, אברם יורד מצרימה. זוהי ירידה שהוא יורד למצרים. ואין לתמוה על כך שאם בסופו של דבר אנו בני חסותו של ה', היה ראוי שיחסוך מאיתנו כל צרה וכל פורענות. לא — אדרבה, אדרבה. זו השאלה שעלתה מאז מתן תורה לעם ישראל, ומאז התגלות ה' לאברהם בטרם ניתנה תורה: הירידה למצרים, הגלות. ומה נאמר? מהו הפסוק, מהו הסמך מן הכתוב? "הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תהלים לג, יח) — אל המייחלים לטובו. "יראיו" — אדם שיראת ה' שבו נבחנה, והקב"ה עצמו מעיד עליה.
באופן פרדוקסלי — בניסיון העקדה, נאמר — באופן פרדוקסלי, "למיחלים לחסדו": הוא ציפה תמיד לחסדו, ואכן ה' השיב לו; הוא קיים את הבטחתו. "לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם" — בשום רגע לא הניח להם לאבוד. תמיד הצילם מציפורני המוות — מן המורדים בה', כמו נמרוד. וכך גם "וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב" (שם, יט): ההישרדות ניתנת להם, מובטחת להם, גם בשעת רעב. ובכן, בקיצור — אעצור כאן מעט את הפיתוח הזה ואמשיך בו בהמשך — "ולחיותם ברעב": הוא נתן להם, הבטיח להם את לחמם בשעת רעב, וכבר הסברנו מה היה טיבו של רעב זה. ומשום כך, משום כך: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ" (תהלים צד, יב) — אשרי האדם העומד בניסיונו של ה'.
אם תוכלו לגלול מעט את הטקסט למטה — כך אוכל לראות את שלי. "וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" (שם): מה שכתבת באברהם — מתורתך לימדת אותנו. מתורתך אתה מלמד אותו. מה כתבת באברהם? מה שנכתב על אברהם הוא ההבטחה "וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ" (בראשית יב, ב) — זה מה שנכתב. […] אבל אברהם בטח בה', וגם בשעת רעב לא התלונן. לא השמיע שום ביקורת. ובכן, נעבור על מספר הרעבים הזה, שסימנו את כל מסלולו של עם ישראל.
אני מדבר על המסלול כולו משום שאנו חיים במחזורים. מחזור התורה שבכתב ומחזור התורה שבעל פה אינם אלא מחזורים המפתחים בזמן את מחזורה הראשון של ההיסטוריה. כלומר, מחזור התורה שבכתב יפותח בידי מחזור התורה שבעל פה. מחזור התורה שבעל פה ייערך בידי מחזור הזוהר, ומחזור הזוהר יתורגם אחר כך לצורת מחשבה אחרת, בלשונם ובפיתוחיהם של חכמי ישראל: רש"י, התוספות וכל הרבנים. וישנם פרקי ההיסטוריה — בין שימי הביניים, בין שהרנסנס, בין שתקופתנו שלנו היום.
אם כן, אלה שכבות של היסטוריה המונחות זו על גבי זו, אבל כל אחת מהן, לפי זמנה, מגלה את אורה שלה. ומשום כך אי אפשר להישאר דבוקים לכתוב, לפשוטו. תמיד יש להרחיב. יש לצאת מגבולות הכתוב, משום שהכתוב הזה, במובן מסוים, שייך ללשונה של תקופה מסוימת, ויש להעניק לו את ממשותו העכשווית — וזה מה שאנו משתדלים תמיד לעשות כשעולה בידינו מהלך המחשבה: להעניק לו את חיותו. וזה מה שאמור להתרחש בגלויות השונות — ובראש ובראשונה במצרים, משום שמצרים היא הגלות הכוללת את כל הגלויות. ואנו מדברים על יציאת מצרים — דיברנו על יציאת מצרים — אנו מדברים על היציאה ממצרים.
אבל כשאנו מדברים על יציאת מצרים, אנו מבינים אותה כיציאת העם ממצרים. זה לא נכון. פירוש "יציאת מצרים" הוא להוציא את מצרים מעבדותה, מתלותה; להעלות את מצרים לשלב אחר של מחשבה, לשלב אחר של קיום. זה מה שאברהם מנסה לעשות בהקשר זעיר, מה שיעשו בני ישראל במישור רחב יותר, ומה שנמשיך אנו לעשות — ומשום כך אנו ממשיכים לחגוג את יציאת מצרים. אתם יודעים היטב שיש במקרא חמישים אזכורים של יציאת מצרים, פשוט משום שהיציאה החמישים היא היובל — זו המקבצת את כל גוף היקום ומשיבה אותו לבוראו, מחזירה אותו, במובן מסוים, לבוראו. זוהי שנת היובל.
אם כן, זהו השלב הראשון המסומן לאברהם. כלומר: שים לב — העובדה שאתה נבחר היום מכל העמים אין פירושה שתיבדל מהם לגמרי. אדרבה, אחריותך מחויבת במה שהם מייצגים, ואינך יכול לגבש את הווייתך במלואה אלא דרכם. ומשום כך אף המשיח יהיה — חייב להיות — ממוצא נכרי; אבל לעולם לא יוחלף עם אחד בעם אחר. שהרי זה מה שניסה משה כשפרש למדין. הוא אמר לעצמו, כביכול: בסופו של דבר אינני יכול לחיות — אינני מרגיש טוב באירופה, או אינני מרגיש טוב בארצי; אעלה לישראל — אבל גם בישראל אינני מרגיש טוב; אם כן אחפש לי פינה אחרת, עם אחר, ושם אוכל לממש את עצמי במלואי.
הקב"ה אומר לו: לא, עליך לשוב — עליך לשוב אל קהילתך. "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם" (שמות ג, ז). עוני עמי נובע מכך שלא יכול היה לשאת את הגלות במלואה, כך שהגלות כרסמה לעתים במציאותו המוסרית. היא השכיחה ממנו את תפקידו, את ייעודו בעולם. אבל יש להשיב את הדברים על כנם. יש ללכת כדי להשיב את הדברים על כנם. אין עוזבים את עם ישראל כדי להזדהות עם תרבות אחרת משום שהתאכזבנו. ייתכן שיש לאכזבה זו סיבות הגיוניות, ובכל זאת יש להיאחז — כשם שהבורא נאחז בעמו.
ובכן, מה עתיד לקרות במצרים? אני מציין שאני נמצא עכשיו במדרש רבה, פרשה מ', סימן ד', כשאברהם מתקרב למצרים. זהו הדו־שיח הראשון בין אברהם לשרה; עד כה — דו־שיח, או ליתר דיוק חד־שיח — אברהם לא פנה כלל בדיבור אל שרה בכתוב. אבל כשהוא מתקרב לגבול מצרים הוא אומר לה: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" (בראשית יב, יא). יפת מראה. והנה לנו שתי תכונות: "וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כט, יז). "יפת תואר" — יפה במידותיה. "ויפת מראה" — יפה במראה הגופני. והנה זו — יפהפייה היא. אל נשכח שאנו מדברים על אישה בת תשעים.
להבחין ביופי שלא נבל בגיל תשעים — טוב, אל נגזים. אבל אפשר לומר שלמרות כל המכשולים, כל התלאות שידעה בחייה, הדבר לא פגע בה יתר על המידה. היא נשארה שלווה, פניה קורנות; אבל בעיקר היא אישה […]. מכאן אנו מתחילים. היופי נמדד במידות ההוויה. ואכן, בתפילת שחרית היומית אנו מונים את מידותיו של הקב"ה, משום שאנו מתרגמים אותן למידות אנושיות, להשגתנו, לראייתנו את הדברים, להשלכה שלנו עליו. ואנו אומרים: "אֱמֶת וְיַצִּיב וְנָכוֹן וְקַיָּם וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן וְאָהוּב וְחָבִיב וְנֶחְמָד וְנָעִים וְנוֹרָא וְאַדִּיר…" מכל מקום, אנו מונים חמש־עשרה מידות, ובראש המידות האלה עומד היופי.
מי מדבר על יופי? הקב"ה, במידות. בפסגה מצאנו "וְיָפֶה". ובכן כן: יופי הוא התיאום של כל המידות, משום שכל מידה כשהיא לעצמה עלולה אכן להותיר מקום לחולשה אחרת, לפגם כלשהו. לכן לא — "ויפה" הוא מה שמאחד בהרמוניה את כל המידות, וזה היופי שעליו אנו מדברים. מי שיאמר שאין אמנות יהודית — היא נמצאת כאן קודם כול: במידות ההוויה. ומי שמגלם אותן — וכאן יש לומר: מי שמגלמת אותן — היא הנשיות, משום שבכוחה להעניק חיים. "אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, כ), אמם של כל החיים, של כל יצור חי — כך היא מוגדרת.
ואם בכוחה להעניק חיים, הרי שהיא מאחדת בתוכה את יצירת האמן הזאת. ומשום כך הגדרה זו ניתנת קודם כול לנשי — לנשי, שזוכה לארבעה תארים נוספים ביחסו האופקי. שכן היחס של המידות הוא יחס אנכי, ואילו היחס אל הזולת הוא יחס אופקי. הנשי מוגדר תחילה כאחות; ואחר כך "רעיתי" — כחברה. אבל "רעיתי" אין פירושה רק חברה. יש הרבה יותר ב"רעיה": יש בה "רועה" — היא הרועה שלי. ואחר כך "יונתי" — זו המעניקה לי את שלוות חיי, היא מקור שלוות חיי. ובפסגה היא "תמתי". "תמתי" נוטים לתרגם "הטהורה שלי, התמה שלי", ואולי אין בזה לומר דבר; אבל צריך…
מוטב אפוא לקחת את מקבילתה, "תאומתי" — בגיל מבוגר. זהו היחס הנחווה עם הנשי כשלא הייתה ההזדמנות, או לא היה המזל, לחוש בו כבר בשנים הראשונות, בעודנו צעירים. ובכן: "אחותי" היא אהבה שכל מגע בה אסור — גילוי עריות. ובכן, יחס כזה קיים בחיי הזוג, כשהאישה נעשית אחות — היא אחותי. ואחר כך "רעיתי": זו שבלעדיה אינני יכול לעשות דבר. כמובן שיכולתי להצליח בדברים רבים בלעדיה, אבל לא היה לכך שום טעם, שום תכלית — לשם מה? התכלית — כמו בבריאת הנשי: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב, כג). זו הצהרתו הראשונה של האדם משעה שהוא מתחיל לדבר, משעה שיש בו כוח הדיבור — משום שה' נפח בו רוח. ואף על פי כן לא שמענו אותו עד אז; שמענו אותו כשיצא לקראת בת זוגו ואמר זאת. וגם את זה אין לתרגם תוך הגבלתו למובנו המילולי; יש להפיח בו חיים. ועכשיו, אם הוא עושה מלאכה כלשהי, אם הוא מוציא את כוחותיו, אם הוא רוצה בכל מחיר להצליח — הרי זה קודם כול כדי לזכות בבת זוגו, לכבוש את לבה.
זו "רעיתי". "תמתי" היא זו שאכן מרסנת את התפרצויותיי. הטוהר הוא מה שבולם כל קרבה גסה, כל גסות שבקרבה. ו"רעיתי" — זה עתה ביטאנו זאת, זה עתה תרגמנו זאת. אבל "תאומתי" היא זו שאכן נעשית ראי שלי לעיני כל העולם. ובכן, נחזור לטקסט שלנו. כשהוא יוצא לגלות במצרים, הוא אומר: אנו הולכים, אנו פונים אל ארץ שבה הדברים נשפטים, מוערכים, נאמדים רק לפי מראם החיצוני, לפי שטחיותם, לפי תועלתם. והרי את מעולם לא היית זאת בשבילי; אבל עכשיו, בחברה שאליה אנו מגיעים, את אכן עומדת להיות מושא חמדה — את תהיי למושא חמדה. וכן, ערכי היהדות היו מושא חמדה בקרב האנושות יותר בעטיפתם החיצונית מאשר בתביעותיהם הפנימיות.
[— זה חזר. — כן.] כל מה שהוא מראה חיצוני סופו להישחק עם הזמן ולהיעשות בזוי. זה ילדותי. יופי חיצוני זה עתיד להתקמט, לאבד את זוהרו; אבל היופי הנשאר השתקפות של הערכים הפנימיים — "עמדה ביופיה" — עומד בפני כל מכשולי החיים, כל ניסיונות החיים. ואז אמר רבי עזריה בשם רבי סימון: חזרנו על ארם נהריים ועל ארם נחור, "וְלֹא מָצָאנוּ אִשָּׁה נָאָה כְּמוֹתֵךְ". "נאה" — אין זה "יפה", זה "נעים"; זה ההבדל. אמרתי קודם שהיופי הוא מה שמתאם את כל הגוונים, את כל התנועות; זו האמנות לאגד באלומה נפלאה את כל מכלול הצבעים והערכים הזה — ובכן, זה בדיוק מה שנאה.
אם כן, לא מצאנו. לאחרות יש, כמובן — יש מלכת יופי של ארם נהריים, יש מלכת יופי של ארם נחור. יפהפיות מן הסוג הזה, יופי חיצוני — אין צורך לטעון ששרה, בת תשעים, עמדה שם והאפילה על כל נערות ארם נהריים. אלא מדובר בתרבות — בתרבות של ארם נהריים, בתרבות של ארם נחור. תרבויות אלה ראויות; אינן אפסיות, אינן ריקות ממשמעות ומיסוד, אינן בזויות. אבל את — בערכייך את מולכת. ובכל פעם שאנו נכנסים [למקום חדש], מה אומרים? מה נאמר?
אתם עוד תאשימו את הטקסט בגזענות. "עכשיו שאנו נכנסים למקום" — מה נאמר? — "של אנשים כעורים ושחורים", כאילו אין יופי שחור. "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ" (בראשית יב, יג). כן — אבל אני דוחה מיד כל פירוש מוטעה של המילה "כעורים". ראשית, אתם רואים בה את המילה "עִוֵּר". העיוורון הוא כשרואים צבע אחד בלבד, כיוון אחד בלבד, משמעות אחת בלבד — כשאין מבקשים באמת לקבץ לאלומות את כל הפרחים הפזורים בשדה, לאחד אותם ולעשות מהם קומפוזיציה יפה. אם כן, "כעורים" — צרי אופקים […]. "ושחורים" — אלה אנשים… אתם יודעים היטב מה ההבדל בין השחור ללבן — מה ההבדל? אין הבדל: הלבן הוא מכלול הצבעים בתנועה, והשחור הוא מכלול הצבעים במצב של קיפאון.
הניעו את מכלול הצבעים — ויהיה לכם לבן; במצב של קיפאון — יהיה לכם שחור. תנו אפוא משמעות לטלית שלכם, מהיום והלאה, שעליה מופיעים אכן הלבן והשחור בבגד שאנו לובשים. נכון שאי אפשר להרחיק את השחור מ[חיינו] — לפעמים צריך להתאבל על דברים מסוימים — והשחור מייצג את הקיפאון הזה; ולכן הוא הצבע שנבחר לבטא את האבל. אבל הלבן הוא התמורה המתמדת: כשמביאים תינוק לברית מילה, כשהכלה עומדת תחת החופה. זוהי תמורה, זוהי תנועה — תנועתו של יצור המשנה את מציאותו הרוחנית ואף את מציאותו הגופנית. אם כן, "שחורים" כאן — השחורים — הם אלה הרואים הכול מנקודת מבטו של המוות; ומשום שהם רואים הכול מנקודת מבטו של המוות, של הקיפאון, מהי סיסמתם? נאכל ונשתה, נתמכר להנאות החיים, שהרי ממילא נמות, נגזר עלינו למות. אז מוטב להשתולל, מוטב ליהנות מן החיים. זהו זה. אנו עומדים לטבול בציוויליזציה שאכן מקדשת את המוות — ושתצטיין, אגב, בפירמידות שלה.
ובכן, שימו לב: "אמרי נא אחותי את" — אחזור לטקסט הזה בפעם הבאה. "אמרי נא אחותי את". אם יש לכם שאלות […]. — אפשר, כבודו? — כן. — בעצם היו לי שלוש שאלות. ראשית, לא הבנתי היטב את הקשר בין ההרמוניה — דיברתם על האישה ועל היופי, על ההרמוניה — לבין כוח היצירה שלה. אם מדברים על ההרמוניה כעל מכלול הצבעים המתחברים, המתקבצים יחד, זהו דבר פנימי באישה. היצירה היא דבר חיצוני, ולכן אינני רואה היטב… אציג לכם את שלוש השאלות ואחר כך אניח לכם לדבר. ומאחר שלא הבנתי היטב מה היה מיוחד בחברה המצרית שעשה אותה למקום הנכון לגבש בו את עם ישראל — מה בעצם היה מיוחד אצל המצרים? מה היה עלינו לקחת מן המצרים? — אינני יודע איך להגביר את הקול כדי לשמוע טוב יותר. — סליחה, אנסה לדבר ברור יותר. הדבר השני שרציתי לדעת נוגע למצרים: מה היה במצרים שעשה אותה למקום המתאים לגבש בו את עם ישראל?
מדוע נזקק עם ישראל לעם המצרי כדי להתגבש, ולא לעם אחר? נראה היה לנו שזה עם חומרני מאוד. מדוע… — ובכן, כפי שאמרתי לכם, מצרים הוגדרה קודם כול ככור — "כּוּר הַבַּרְזֶל" (דברים ד, כ). כלומר, היא שהצליחה להתיך בתוכה תרבויות רבות, וביקשה גם להתיך את הזהות היהודית בתוך תרבותה שלה. ומשום כך, כארץ, היא מקבלת עליה את הנשי, שהוא דמות הפריון והלידה, היצירה. ואת "מצרים" יש להבין כישות של כל האומות המעורבות יחד. כן — ולכן גם היא פותחת במ"ם ונחתמת במ"ם: לומר לכם שהתרבות המצרית היא התרבות הרואה את עצמה כגיבורת המשיחיות של האנושות כולה. ובתור נציגת כלל האומות נקרא עם ישראל להתגבש, לגבש את זהותו במצרים, ולצאת ממצרים ולהעניק למצרים את תנועת העצמאות הראשונה — כלומר את ביטול העבדות במצרים; המון עבדים יצא ממצרים יחד עם עם ישראל. זו הייתה שליחותו של עם ישראל במצרים. ומשום כך לא היה עליו לצאת — לא היה עליו להתגבש אלא במצרים, כדי לממש באמת את מסלולו המשיחי הראשון: להוציא את מצרים מעבדות.
זה הרעיון הראשון. דיברת על הנשי. הנשי — ואכן, מאחר שהאדם הוא המרכיב של הבריאה כולה, הוא כולל בתוכו את כל תכונות הבריאה כולה; אבל הזכרי אינו מסוגל לשכפל אותן לבדו. הנשי הוא שהופקד על הלידה הזאת, על היצירה הזאת. ומשום כך, כשם שהקב"ה נתן קשת בבריאתו כדי להזכיר לנח שלא ישחית עוד את העולם — בשל מה שהייתי מכנה אובדני החומר, של הדורות — ושהעולם יתקיים, שיש ברית עם העולם: ובכן, כיצד מייצג זאת ה'? בקשת הזאת, ביופי הזה, בהרמוניה הזאת. יש כאן מכלול הרמוני שאסור, באמת, להמעיט בערכו או לזלזל בו. והנשי, בהעניקו חיים לדוגמית זו של הזכר והנקבה, הוא "אם כל חי"; היא הרחם של כל היופי הזה. זה בסדר? — בהיותה הרחם, בעצם, היא מעצבת את ההרמוניה של יצירת האדם, של האמן.
— לא? — כן: האישה וההרמוניה של האדם. תודעתה של האישה נותנת בעצם הרמוניה לעולם. במובן זה שהיא הרמונית — אני מבינה היטב. — אמרי לי, יש לך בעיה עם כך שהאישה נותנת הרמוניה לאיש? — סליחה? — יש בעיה ברובד הזה? כן — אינך מכירה בכך שהיא יכולה, בסופו של דבר, להעניק את התמונה ההרמונית הזאת לבריאה כולה, כמו לבית? — אני חושבת שההשלמה ההדדית היא שיוצרת את ההרמוניה, לא? — אנו מדברים הרי על "אישה". ויש לומר: למדנו ש"ירושלימה" — ירושלים עם ה"א בסופה — היא ירושלים בתכליתה. ו"אישה", עם ה"א בסופה, היא האיש בתכליתו.
— מכל מקום, מר בניזרי, ערב טוב, כאן נתנאל. אני רוצה להודות לכם על המחווה הנפלאה הזאת לנשי. — בבקשה, התחשבו בגילי והרימו את הקול. — מר בניזרי, כאן נתנאל, ואני רוצה להודות לכם, מכל מקום, על המחווה המופלאה הזאת לנשי — כמו כל שיעוריכם בכלל, שהרי אינכם חדלים לחלוק כבוד לנשי, ובזכות זה לבדו שיעוריכם הם פלא וברכה. מר בניזרי, יש לי שאלה — אתם שומעים אותי? — עליכם לדעת דבר אחד: אני מלמד תמיד רק את מה שאני מאמין בו, מה שאני משתדל באמת להטמיע בחיי; אלה הערכים שסימנו כל שלב בחיי. וכשאני אומר לכם דבר, בוודאי אין זה כדי למצוא חן בעיני הקהל, או כדי להציג תמונה מופרזת של מה שהתורה אומרת.
זהו: אלה הן התורות הבונות את רוחו של האדם. נכון שלא בכל רגע אנו עושים עצמנו ראויים לתורות אלה, ומצליחים לעמוד בתביעותיהן. אבל כפי שאמרתי, איננו "שחורים": אנו בתנועה מתמדת. ובכן, אנו משתדלים להגיע לכך. וזה נכון לאיש כמו לאישה. כמובן — לגאל יש שאלה. לאחותי הקטנה גאל יש שאלה. — כן, רציתי לדעת איך ייתכן שה' התיר את היחס הזה, שיש בו גילוי עריות, בין אברהם לשרה. — אומר לך: הוא בגדר גילוי עריות רק במידה שהוא נעשה הנאה בשרית בלתי פוסקת. וההפוגה הזאת שקבע ה' בחיי הזוג, שבה, במשך כמעט שבועיים מתוך חודש, חיים בני הזוג יחס של אח ואחות — היא מעניקה לאהבתם ממד אחר מן הממד הגשמי, ואף, הייתי אומר, מן הממד התועלתי. זהו: להטמיע את מושג האהבה הטהורה בממדה האמיתי, שבני הזוג חייבים לשלב, אם תרצו, באהבתם.
— כן, אבל זה דבר שונה מאוד שאיש ואישה יראו זה את זו מבחינה מוסרית כאח ואחות; כאן מדובר באברהם ובשרה — זה יחס של גילוי עריות מוחשי מאוד. — המונח "גילוי עריות" אולי קשה מאוד; אבל העניין הוא ש"אמרי נא אחותי את" — […] אעיין בזה בשבוע הבא בעזרת ה' — משום שנאמר: "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ" (משלי ז, ד). — אבל זו מציאות, שהרי שרה היא אחותו למחצה של אברהם; כבר אינני זוכר מה אמרת. — ועכשיו: "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ" (שיר השירים ח, ח). טוב, תהיה לי הזדמנות לחזור לשאלה הזאת. — בסדר, תודה רבה, מר בניזרי. — תודה. — תודה רבה. — הנה כך. תודה רבה.
אני נפרד מכם. להתראות בשבוע הבא. — להתראות בשבוע הבא. — ה' יברך אתכם. — אמן. — ובכן, כפי שאמרתי לכם, אני מציג שוב את הכרטיס הקטן: הבית לתרבות יהודית זקוק לתמיכתכם, והכול כתוב עליו. תודה גדולה שוב למר בניזרי, וגם למנו, על הערב הנפלא הזה. תודה, ערב טוב לכולם. — מה שלום ההורים? — טוב מאוד; הם קיבלו את החיסון לפני שלושה שבועות. מחר יקבלו את המנה השנייה. — טוב מאוד. ובכן, ערב טוב לכולם. — ערב טוב. — ערב טוב לכולם. — ערב טוב… — ביי, נפרדים. ביי, מנו. שלום לכולם. להתראות לכולם.
צ'או. ביי, מנו; שלום לכולם. להתראות לכולם. צ'או.
להמשך הלימוד
- → השיעור הקודם: בראשית רבה ל"ט, חלק ח': בית אל
- השיעור הבא: בראשית רבה מ', חלק ב': "אמרי נא אחותי את" ←
- כל השיעורים בסדרה: בראשית רבה
- מיהו הרב רפאל בניזרי?