סוכות: מכיפור אל סוכת השלום

מדוע שמות חגי ישראל נאמרים בלשון רבים

[…] החטופים שבינינו, אלה מהם שעדיין נותרו, לדאבוננו. ושיעור זה מוקדש להם.

ודאי הבחנתם, כמוני, שחגי ישראל נאמרים תמיד בלשון רבים, מלבד פסח וחנוכה. שבועות — לשון רבים. סוכות — לשון רבים. כיפורים — לשון רבים. פסח — לא, הוא לשון יחיד.

כלומר: כשמדובר בחירות, אין חירות קיבוצית. כל אחד נוטל על עצמו להשתחרר, להיעקר מן ההתניות שלו, החיצוניות והפנימיות כאחת.

חנוכה עניינו החינוך, וזהו יסודה של היהדות עצמה. והטעות שאנו חוזרים ונופלים בה היא לצמצם את ההוראה לקבוצה, לציבור. והרי ההוראה האידיאלית צריכה להתאים את עצמה לתלמיד, כמו מורה פרטי המופקד על חינוכו של ילד אחד, שכן לא כל הרגישויות שוות, וגם לא כל היכולות.

לחנך ילד על פי דרכו, על פי יכולתו, על פי רגישותו: זה מה שממליץ החכם באומות, שלמה המלך, בספר משלי — "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, ו). להתאים את הלימוד לילד — זו הדרך הטובה ביותר להצליח בחינוך.

הווה אומר: מאדם לאדם, […]. יש מעורבות אישית בעיצוב חייו של אדם, בקביעת ייעודו, ראשיתו ותכליותיו, וכל אחד נידון כיחיד — או דן את עצמו כיחיד.

התורה, המלט של אחדות ישראל

אבל כשמדובר בהתחייבות לדרך התורה — […] העם כולו הוא המתחייב, כאיש אחד, בלב אחד וברצון אחד. התורה היא המלט היסודי של עם ישראל כולו. אם תוציאו את התורה, לא יישאר עוד דבר שיוכל ליצור באמת את אחדותו של עם ישראל — אחדות המקבילה, במובן מסוים, לאחדות עצמה שאנו מכריזים עליה.

"אתה אחד ושמך אחד": אתה אחד ושמך אחד — אבל גם עמך הוא אחד. אחדות עם ישראל היא יסודית. מה שערב לה הם אותם חוקים, אותם מנהגים, אותן אמונות. וכך אנו עדיין כאן. כמה אומות כבו? עם ישראל אינו שוקל דבר מבחינה מספרית — ובכל זאת הוא עדיין קיים.

כיפור איננו מחילה: הוא כיסוי

הוא עדיין קיים משום שיום הכיפורים — יום הכיפורים, שמתרגמים אותו "יום המירוק" — איזו זוועה! "יום המחילה". יפה מאוד: אני מוחל, אתם מוחלים, הכול טוב ויפה, וכל אחד נשאר בפינתו. אבל "כיפורים" אין פירושו מחילה. המילה שפירושה מחילה היא "סליחה". ודאי שיש לבקש סליחה — מבקשים סליחה מהקב"ה, סליחה מן הרֵע. אבל אין בכך די.

מעבר לסליחה יש כפרה. מה פירוש "לְכַפֵּר"? לכסות: לספק כיסוי לזולת, לערוב לו, לראות בהתחייבותו של האחר התחייבות המוטלת עליי. ולכן יום הכיפורים הוא היום שבו מתגלה הערבות הממשית של כל בני עם ישראל, כשכל אחד מספק כיסוי לרעהו, כל אחד נוטל על עצמו את האחריות לזולתו. ומשום כך נאמר "כיפורים", בלשון רבים. הנס התרחש משום שהעם ידע לבטא את ערבותו ההדדית — שהרי כפרה פירושה כיסוי.

מדוע? משום שאנו רואים באדם שהתחייב לדרך התורה מי שנטל על עצמו להעביר הלאה את התורה הזאת, להפיץ אותה, לחלוק אותה, לחנך, להאיר בה. ולכן הוא מאמין בצלם אלוקים שנושא כל אדם. "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו): האדם נברא בצלם אלוקים. על כן לעולם לא נוכל לנתק את אמונתנו בקב"ה, את השקפתנו היהודית, מן הזולת.

יתרה מזו: עבודת הזולת היא באמת המקום שבו נצרפת אמונתי בקב"ה. מי שמפריד בין עבודת ה' לבין עבודת האדם עדיין לא יצא מתחום העבודה הזרה.

שתי שאלות ביום הדין

אמרו חכמינו שכאשר יבוא האדם ליתן דין וחשבון, ישאלו אותו אם האמין באמת במלכות ה', אם פעל למענה. […] האם ראית בבורא העולם מלך?

אמנם תפילות החגים סובבות סביב רעיון מלכות ה', ההכרה במלכותו. אבל לְמה זה מחייב אותנו בסופו של דבר? להיות עבדי ה'. וכעבדים, כבר ראינו שעלינו, בין שנרצה ובין שלא, לציית להוראותיו, לרצונו של האדון. ואם לא — יש עונשים, יש קללות, יש פוגרומים, עד שנקבל עלינו את ריבונות אדוננו.

אבל מה זה מקדם אותנו? לכן נאמר שיש שאלה שנייה הקשורה לשאלה הראשונה: האם המלכת את הקב"ה? — והאם המלכת את חברך? להמליך את הקב"ה בלי להמליך את חברך, או את חברך בלי מלכות ה' — אינו מוביל לשום מקום, שכן התורה, כבר במקורה, צירפה את החובות כלפי המקום לחובות כלפי האדם. היא העמידה אותן זו מול זו, שזרה אותן זו בזו, עד שאי אפשר לעיין בדיבר מעשרת הדברות בלי הדיבר שכנגדו.

עשרת הדברות זה מול זה

למשל: מצד אחד "אנכי ה' אלקיך", ומן הצד האחר "לא תרצח". שכן הרוצח ממעט, למעשה, את צלם האלוקים שבאדם. וכך גם מי שמחלל את צנעת רעהו: כאילו עבד עבודה זרה, כאילו שיתף, בסופו של דבר, אמונה אחרת עם הקב"ה.

וכן "לא תגנוב" ו"לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא". אם אתה שולח יד ברכוש רעך, הרי אתה מערער על חלוקת עושרו של העולם כפי שהקב"ה הגה אותה, שהרי נולדנו תחת מזלות שונים, בין שנרצה ובין שלא. אין לנו נחלה משותפת. במקורו, הקומוניזם ביקש שתהיה ערבות ממשית בין בני האדם ותלות הדדית זה בזה, ושזו תתנהל באהבה יותר מאשר בעריצות.

השבת, ועדות השקר ברעהו: הכול דבר אחד. המחלל שבת כמוהו כמעיד עדות שקר ברעהו. ו"רעהו" הוא קודם כול מי שנתן לו חיים — בוראו. הוא שקבע לו את השבת, והוא שנפח בו נשמה רוחנית. הנה כי כן יש קשר הדוק ובלתי ניתק בין החובות כלפי המקום לחובות כלפי האדם.

אלוקים, חוקי הטבע ותחום האהבה

ומה שמכוון זאת הוא השם אלוקים. היודעים אתם כמה פעמים מופיעה המילה אלוקים בפרשת הבריאה? שלושים ושתיים פעמים — כמניין "לב": הלב, המבטיח את חלוקתם המושלמת של האנרגיה, של שפע החיים, של האיזון.

והנה המילה אלוקים מחייבת וכובלת, שכן היא קשורה לחוקי הטבע. חוקי הטבע הללו קבועים על פי סיבה ומסובב, ולכן, מרגע שאנו באים לעולם, אנו הולכים ומתקרבים לאט לאט אל המוות. ואולם לא לשם כך מביאים ילדים לעולם — כדי לראותם, חס ושלום, נעלמים. לא; אנו מאמינים שלכל אחד תפקיד למלא, ושכל אחד נושא חלק מצלם האלוקים. והוא המכוון באמת את יחסינו, הן עם הקב"ה הן עם העולם.

וזו הסיבה שחתמנו את יום הכיפורים בחזרה על "ה' הוא האלקים". מדוע? כדי לומר שאת מה שנוגע לצלם האלוקים שבאדם, כפי שהוא מותנה בבריאה, יש להעביר, לצקת, אל תחום האהבה. ובאהבה אנו יכולים באמת לגבור הן על מידת הדין הן על המוות.

אבל בראש השנה, כמובן, מי שהם צדיקים גמורים — הם נידונים לחיים. החיים שייכים להם. וכבר אמרנו שבעינינו החיים עשויים מן העולם הזה ומן העולם הבא, והעולם הזה עשוי גם הוא מן העבר שבתוך ההווה. לכן "חיים" הם בלשון רבים: אין חיים בלשון יחיד. אי אפשר לנתק את חיי העולם הזה מחיי העולם הבא, ולא את חיי העולם הבא מחיי העולם הזה. השניים הולכים יחד.

מן העיון אל הסוכה

אבל לשם כך אסור להישאר בעולם העיוני. דרוש יישום בחיי היום־יום. […] כשחטאנו כלפי רעהו של אדם, אין די לבקש ממנו סליחה: יש לומר לו במה בדיוק חטאנו כלפיו. יש לפרוש את חסרונותינו שלנו, כדי לבדוק אם באמת, ביציאה מיום הכיפורים, נקטנו את המידה הנכונה, ולא ראינו את עצמנו כמי שזכאים לחיים, אלא הבנו שעלינו באמת להוכיח את מחויבותנו כלפי הרֵע.

ומה אנו עושים? אנו בונים סוכות, בונים צריפים. הסוכות ממשיות יותר, משום שאנו יוצאים מן הפקעת שלנו, יוצאים מביתנו, יוצאים מן ההתניות שלנו, יוצאים מן התיבה שלנו, יוצאים מן ההשקפות שלנו — פורשים אותן לאור היום ומקיימים אותן הלכה למעשה. פותחים את הדלת, פותחים את הבית, ובה בעת נכנסים לצל, לחסות הקב"ה.

ענני הכבוד: משום שאנו מאמינים שבסופו של דבר כולנו נתונים תחת אותו דגל, ואיננו יכולים להתכחש לחובותינו. ובמיוחד, חג הסוכות הוא החג שהאחרים רוצים לחגוג עמנו. זהו החג האוניברסלי.

החג האוניברסלי וארבעת המינים

לעתיד לבוא יבואו האומות ויאמרו: גם אנו נושאים בקרבנו אהבת האנושות, יש לנו פילוסופיות העומדות לשירות האדם, ולכן גם לנו יש סוכות. כן — אבל לצערנו, כשמגיע הרגע להוכיח את הפילוסופיה הזאת ולהוציא אותה אל הפועל, אנו עדים לפשיטת הרגל הגמורה של הפילוסופיות הללו, שהעמידו את האדם, נאמר, בפסגת הכול. וכשעומדים על הפרק האינטרסים המיידיים שלהן, כל התיאוריות הללו אינן שוות מאומה.

והיום, ברוך ה', עם ישראל שמר על ערכיו, ככל שיכול, ומחזיר אותם לעולם במידה מסוימת. הכיסוי שלו מובטח […] בארבעת המינים שאנו נוטלים: אלה הנושאים פרי, אלה הנותנים ריח — כולם אגודים יחד לשבח ה'.

אנו נוטלים אותם בידנו. אין הם מייצגים דבר. אתמול לא היה להם כל ערך. היום, בכוח סמליותם, יש להם ערך של עבודת ה' ועבודת האדם. אחרי החג שוב לא ייצגו דבר. מה שחשוב הוא שבחג הסוכות אמרנו, קראנו בקול, בארבעת המינים הללו: אהבנו, ניצחנו! אלה חרבותינו, אלה כלי נשקנו.

זו הערבה, שאין בה לא ריח ולא טעם, ובכל זאת היא מצורפת לעבודת הקודש הזאת. וזה האתרוג, שיש בו נטייה לעצמאות, לחיות בנפרד, כדרכו של צדיק או של חסיד, כדי שלא להיסחף, כביכול, אחר הזרם. לא — גם הוא כאן כדי להפיץ את ריחו ולחלוק אותו עם אחרים: את מעשיו, את מחשבותיו. וזה הלולב: הוא נושא פרי, ואין בו ריח כלל. גם הוא — את מה שביכולתו לתת, את פריו, הוא חולק עם אחרים.

מדוע ה"פתקא טבא" מגיע רק בסוכות

[…] ביום הכיפורים, בסופו של דבר, אלה שראו את עצמם […], זה מזכיר לי שהיום הזה מביא לאחדות זו של כל הזרמים, בבית כנסת אחד, בסידור תפילה אחד, בעבודה משותפת, אם אפשר לומר כך.

זאת הצלחנו, ונחתמנו לחיים. ובכל זאת אנו עדיין מבקשים "פתקא טבא", פתק טוב. את הכרטיס עוד לא השגנו. הדבר עוד נמשך עד אז. מה קורה כאן? מדוע?

מדוע […] שיום הכיפורים לא יהיה אלא התעוררות חולפת ביראת השמיים של אותו יום, בעבודת הקודש ההיא, במצב הרוחני ההוא. חווינו אכן התעלות נפש, אבל אולי אצל אחדים, ביציאה מיום הכיפורים, היא כבר חלפה ולא נותר ממנה דבר. שהרי מיד בצאת יום הכיפורים אנו עומדים ואומרים: "חטאנו". כיצד, חטאנו? הרי זה עתה עברנו את מה שצריך. […] ככל שאת כל מה שהבטחנו, עדיין לא הראינו לאבינו שנשמור עליו.

אם כן, מדוע אנו מושכים את העניין, למעשה, עד סוכות? משום שבתפילה יש מה שנקרא "גאולה" ו"שמירה": שחרור ושימור. אין טעם להגיע למצב אם איננו יודעים לשמור עליו. אין טעם לזכות במשהו או להגיע למדרגה בלי לדעת להחזיק בה.

ברכות קריאת שמע ותפילת "השכיבנו"

ובכן, באיזה שלב מופיע בנו רצון השמירה הזה? אתם יודעים שסביב קריאת שמע יש תמיד שלוש ברכות. הברכה הראשונה היא אוניברסלית; היא נותנת כבוד לאלוקי הבריאה. הברכה השנייה נותנת כבוד למי שבחר מתוך האנושות בעם ישראל. והברכה השלישית, "גאל ישראל" — למי שמביא את גאולת ישראל.

והנה בערבית יש גם כן קריאת שמע, אבל עם שתי ברכות לפניה ושתיים לאחריה. הברכה שלפניה היא שוב הודיה אוניברסלית לבורא העולם. השנייה, "אוהב עמו ישראל", נותנת כבוד למי שאוהב את עמו ישראל. והשלישית, "גאל ישראל", למי שגאל את עם ישראל. אבל יש רביעית: "השכיבנו". ובה אנו מבקשים מהקב"ה שיחסוך מאיתנו כל צרה, כל ניסיון, ושיעניק לנו שמירה. ואנו חותמים ב"שומר עמו ישראל לעד" — השומר על עם ישראל, המבטיח את שמירתו ואת קיומו.

אבל בברכה זו נאמר: "וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ" — פרוש עלינו את סוכת שלומך. אין זו אלא סוכה. ולכן, שימו לב, אומר המהר"ל מפראג: מדוע נאמר "סוכת דוד" ולא "בית דוד"?

והוא משיב: כשמדובר בבית דוד, כשהבית נופל לחורבה — יש לבנות את הבית מחדש. ובניית בית מחדש לעולם אינה אותו דבר; היא שונה. כשבונים, משנים את התוכניות, משנים את היסודות. אבל סוכה, כשהיא נופלת, מעמידים אותה שוב. זה פשוט תצרף שהתפרק; מרכיבים אותו מחדש, והיא תמיד אותה סוכה, תמיד אותה סוכה. לכן מדברים על "סוכת דוד". סוכת דוד היא סוכת שמירה שהיא תמיד אותה סוכה.

ומכאן השאלה: מדוע מופיעה סוכה זו רק בערב, בתפילת ערבית? חכמינו העלו את השאלה, שכן לכאורה אסור שיהיה הפסק בין גאולה לתפילה, בין ברכת הגאולה לבין התפילה עצמה. זהו רגע שבו כל אחד מתייחד עם הקב"ה, בדממה.

והנה בערבית לא נשמר כלל זה, שהרי אנשי כנסת הגדולה הוסיפו את תפילת "השכיבנו". "השכיבנו" היא ברכה רביעית, ושאלו: מדוע אין הכלל חל כאן? והשיבו: כן, הכלל חל, שכן היא נחשבת "גאולה אריכתא" (ברכות ד ע"ב), גאולה ארוכה — כאילו לא הייתה כאן אלא ברכה אחת שהתארכה.

השמירה, הטבועה בגאולה

כלומר: השימור, השמירה, צמודה לגאולת עם ישראל, ואף טבועה בה. ואנו זקוקים לה רק בלילה. ביום אנו מודעים לנס המתמיד של קיום עם ישראל: כיצד יכולה אומה קטנה כל כך לעמוד מול שבעים אומות? מכל עבר אנו מותקפים בידי אויבים, מכל הסוגים, בכל הרמות — ולמרות הכול אנו כאן.

אבל בלילה, כשאנו מתמודדים עם שדי הלילה ועם הרדיפות הקשות ביותר, אנו נשענים על נקודת האמונה שלנו. בערב — "אמת ואמונה", ובבוקר — "אמת ויציב": אמת שאין לערער עליה, והיא כאן גם בערב. זו האמת של קיום עם ישראל, אבל אמת התלויה בעיקר באמונתו באחד.

ולכן בשבתות ובחגים איננו מונים את כל הצרות שאנו עוברים, אלא חותמים את הברכות האחרונות הללו ב"הַפּוֹרֵשׂ סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ": הפורש עלינו את סוכת שלומו, עלינו ועל ירושלים. סוכת שלומו — מה פירוש "סוכת שלום"?

עשו, שלום האומות וסירובו של יעקב

יש רמז בספרות הקבלה בעניין המילה "עשו". היא עולה בגימטריה 376, לא כן? והמילה שפירושה שלום, "שלום", עולה אותו מניין.

כלומר: כשבא עשו לפני יעקב, הציע לו שלום: נלך יחד. וזה מה שהאומות מציעות לנו: נלך יחד; אל תדאגו, אנחנו נכסה עליכם, אנחנו נבטיח באמת את שמירתכם. וכאן טמונה הסכנה הגדולה ביותר, שכן זו שליחות של שלום.

יעקב לא רצה בכך. הוא אמר לו: לא, אני מעדיף ללכת לפי קצב המשפחה. איננו יכולים ללכת יחד. השלום כפי שאתם תופסים אותו אינו שלי. אינו שלי, משום ששלי הוא שלום מאחד, ואילו שלהם הוא באמת שלום מפריד, מפורק.

אהרן והסוכה הקמה תמיד מחדש

לא — מה שאנו מכריזים בסוכות הוא "סוכת שלום": הפורש את הסוכה. והאיש שנשא את דגל השלום הזה הוא אהרן. אהרן היה האיש שביקש לעשות שלום בתוך עם ישראל, גם במחיר […].

הוא שהבטיח לאחר מכן את ענני הכבוד. בענני ההוד הקיף אותנו, בזכות אהרן. ומידתו של אהרן היא ההוד; מידתו היא ההדר. לפיכך, בלי קשר למה שמייצג אהרן בין האושפיזין, עלינו […] סוכה, צריף העומד לעולם.

גם כשהיא מתפרקת — פשוט מעמידים אותה שוב. "סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת" (עמוס ט, יא), סוכת דוד הנופלת: יש להרכיב מחדש את התצרף ולהקים אותה שוב. ייתכן שהיא שברירית מבחוץ, אבל מבפנים היא נשארת איתנה מאוד.

טהרת הסוכה וה"פתקא טבא"

משום שביציאה מיום הכיפורים עלינו להוכיח, להביא ראיה, שאנו נשארים נאמנים, באופן בלעדי, לערבות היהודית הזאת, ואין טעם להעמיס עליה תפיסות מבחוץ, תפיסותיהן של האומות האחרות. היא בטהרה.

כשם שאנו תובעים את טהרת ירושלים, את קדושת ירושלים, ואת מה שירושלים מייצגת עבורנו במרחב כנקודת הייחוס של מקומנו, של דרכנו — כך נשארת הסוכה בעבורנו: לא זו שהאומות האחרות רוצות בה, לא זו שהן תובעות, אלא שלנו, טהורה בפנימיותה.

וכשהבאנו את הראיה, כשאנו חותמים את חג הסוכות, אנו זוכים ל"פתקא טבא", לקבלה, לכרטיס, המעיד שנחישותנו ביום הכיפורים הייתה כנה באמת והוכיחה את עצמה.