בראשית — יסודות האדם

הנה, זה מוכן. מוכן? כן. אם כן, ערב טוב. אני מבין: אנחנו חבורה קטנה הערב, וגם זה טוב. — לא רואים אותך. — סליחה? — לא רואים אותך. — אולי זה מכוון… סליחה; עכשיו, כן. עסקנו בפרק ד', בגישושיה של המשפחה הראשונה — נאמר: המשפחה שהיא מעשה בריאה ולא פרי של התפתחות עיוורת, ויש בה אפילו תודעה של נוכחות אלוקית, של בורא. ובכל זאת, אין זה דבר מובן מאליו שהאדם יהיה שותפו הישיר של הקב"ה במעשה בראשית. לעתים הוא התריס כנגד אפשרויותיו, כנגד כוחותיו, ומכאן באמת באים כל שיבושי ההיסטוריה וכל הכישלונות. כל הכישלונות — והכישלונות אינם ברמת האנושות בכללה, אלא בראש ובראשונה ברמת המשפחה: החינוך שבבית, הדרך שבה הביאו את הילדים לעולם, הדרך שבה שילחו אותם אל החיים, וכל עוד לא נקבעה מלכתחילה, מן ההתחלה ממש, דרכה של האחווה. והאחווה הזאת מניחה את החוק הראשון של הבריאה, כלומר שתמיד יש זכר ונקבה, נותן ומקבל, ורצון של שניהם לתאם את מאמציהם, למזג אותם יחד ולהתקדם אל הפנים החדשות של הבריאה שאדם מבקש להעניק לעצמו. והפנים החדשות האלה שאנו מבקשים להעניק לעצמנו ברמת הבריאה הן אלה המתגלות דרך יום השבת, והן שחז"ל ראו בהן את הדגם לאלף השביעי, שהוא השבת השביעית בתולדות האנושות. בקיצור, נאמר שהתנודות של ההתקדמות, של ההתפתחות, של התמורות המתחוללות בחברה, ילכו תמיד לפי המספר שבע — מספר הלקוח ממה שנוכל לכנות המבנה הכללי של הספֵרות, שהן בעצם דרכי הסיבוב של היקום מנקודת המוצא ועד נקודת התכלית. אבל אם בחרנו במספר שבע, הרי זה פשוט משום שאנו שמים את הדגש על אורח ההוויה יותר מאשר על תכונות מסוימות החומקות מאיתנו לגמרי, כמו החכמה והבינה, שאינן תמיד בהישג ידנו. והרי יודעים אנו היטב שאם התורה לא נתנה דרך התנהגות, אם לא הכתיבה אותה — אם אין בתורה הטפת מוסר אלא כללי התנהגות — הרי זה משום שראתה בהתנהגויות האלה דבר שכבר נקנה.

התורה אינה יכולה להיות מנת חלקו של מי שלא עבד על עצמו במידותיו, במעלותיו, באורח הוויתו. זה קשה, משום שאין מתקדמים בחיים בכוח ציוויים — ובייחוד אלה הנכפים עלינו מבחוץ ואינם שלנו; דבר כזה סופו להיכשל. זוהי התמונה, או ליתר דיוק התיאור, שהתורה ביקשה למסור לנו בפרק הזה: האדם מחוץ לגן עדן, המשפחה מחוץ לגן עדן, שבה אדם בא לנהוג באלימות באחיו בשל בעיות שאנו מכירים, בעיות שאינן זרות לחברה של היום. עדיין אנו נאבקים בבעיות האלה ובאלימות הנובעת מהן. ודרך אחת לכפר עליה היא באמת להסוות אותה ברצון לבנות עיר, מוסדות חינוך, הישגים, ולעתים תגליות בתעשייה — אם במוזיקה, אם בנשק, אם בחקלאות. אבל כל זה אינו מכסה על הבעיות הטבועות בחיים שבתוך החברה. ככל שנעלים אותן בפריצת דרך תרבותית ומדעית גדולה, האדם עדיין אינו משתנה. וכדי שבני האדם ישתנו, עליהם להפסיק לראות את עצמם בתחרות מתמדת עם הזולת; כל אחד צריך לראות את עצמו כמי שחייב, כפי מידתו, להביא את הלבנה שלו לבניין העולם הזה. וזהו האדם הקטן, זהו אנוש, ילדו השלישי של אדם הראשון, דרך שת, שעליו הושתת העולם; והוא שבא במקום הבל, שכן גם הבל נועד להיות קורבנו של קין. משפחה אינה מתקיימת בכל מחיר.

אדרבה, הבל עצמו היה צריך להגיב. במקום שהקב"ה ידבר אל קין ויאמר לו "תוכל להתקדם" וכו', היה על הבל לעשות צעד לקראת אחיו ולשתף אותו במבוכתו על שלא ראה את מנחתו מתקבלת לפני הבורא. ובשום פנים אין לשמוח — "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" (משלי כד, יז): כשאויבך נופל, אל תשמח. אין זו עמדה, אין זו התנהגות. והנה שת, "גם הוא" — גם לו קשה להחליט להביא ילד כשאנו חיים בעולם של אלימות, וכשאנו רואים שהחברה אינה עונה כלל לציפיותינו. האם ראוי להתחייב ולהביא ילד לעולם?

אבל זהו מעשה של אמונה. "וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן" (בראשית ד, כו) — על אף הכול, גם לשת נולד בן. וכאן יש לעמוד על דקות שבלשון הכתוב. כשהאישה היא המביאה ילד לעולם — "ותלד"; וכשהלידה מיוחסת לאיש, נאמר "ויולד". מה ההבדל? ההבדל הוא שהאישה, כשהיא מביאה ילד לעולם — זה בנה: היא רוצה לשמור אותו, לטפח אותו, היא עוטפת אותו בכל אהבתה וחוששת מן היום שבו תצטרך להיפרד ממנו — ולא תמיד זה קל. ואילו האיש, ה"ויולד", מודע לכך שכשהוא מביא ילד לעולם הרי זה כדי לאפשר לחברה להתפתח, משום שהוא רואה את מקומו שלו תמיד כשלב שלפני השבת החדשה הבאה, לפני השלב החדש.

אנו רואים שההתפתחות הזאת שדיברנו עליה בהיסטוריה מתרחשת בתום עשרה דורות: עשרה דורות מאדם ועד נח, ועשרה דורות מנח ועד אברהם. כפי שהזכרתי קודם, זהו מבנה של הבריאה, המתחלק לעשר ספֵרות של התפתחות, והתמורות ברמת החברה מתחוללות בהשלמתו של כל מבנה כזה. אלה הן הגאולות הקטנות שאנו חווים בשלבים שונים, ושאיננו רגישים להן במיוחד. אבל התורה עוזרת לנו לשים את האצבע על אנוש, על האיש הזה אנוש בן שת. ואנוש זה הוא האדם הקטן, האדם מן השורה; אין הוא […] — לא, הוא ה"אנוש", אדם המודע לאפסותו ביחס לזולת, אבל עומד בכל מחיר על כך להניח את אבן הפינה שלו בבניין העולם הזה.

כשנולד אנוש זה — וכבר הייתה לי הזדמנות לומר לכם שיש ארבעה כינויים לאדם: אנוש, שהוא כינוי האנושות, של האדם הדואג להישרדותו; אחר כך גבר, המהפכן; אחר כך איש, איש המוסר; עד שמגיעים אל אדם, ה"אדם" שהוא אב־הטיפוס של האדם האידיאלי. מדוע? משום שיש בו מושג של אדמה, הנותן להוויה כוח צמיחה, ויש בו רצון של "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו יד, יד). "אדמה לעליון" פירושו להידמות, להידמות לקב"ה. מה פירוש "לעליון" כאן? אין זה מושג של השתוות לקב"ה, שהוא דבר פסול; אלא הוא שואף להגיע אל פסגת יכולותיו.

זהו "אדמה לעליון". ואולם, באופן פרדוקסלי, נאמר "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד, כו). מה פירושו של "אז הוחל לקרא בשם ה'"? שני פירושים יש בדבר. פירוש אחד הוא שבסופו של דבר, עם הולדת אנוש, מתפשטת האמונה הזאת בכוח עליון המנהיג את העולם. אבל הידיעה הזאת, תוך כדי התפשטותה, מטפחת עבודת אלילים: עשו את השם חולין, חיללו אותו, רוקנו אותו מתוכנו. כיצד זה קורה? כן — כשהאמונה בה' נעשית אמונה עממית, היא נעשית מושא לתקווה אנוכית, לתקווה לאומית, מושא להמנוני מלחמה. בשם ה' — העולם מאמין בו. כל אחד מאמין בה' בדרכו. כל אחד ניכס את ה' לעצמו. כל אחד סבור שה' שלו הוא, ושהוא רכון כולו ורק על בעייתו שלו — וזהו אסונה של האנושות בחיפושה אחר הקב"ה.

ואכן, פרק ה' נפתח ב"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה, א) — זהו ספר תולדות האנושות. עדיין לא יצאנו ממנו. בשום פנים אין לראות בספר בראשית רק את נעוריה של ההיסטוריה: הוא ההיסטוריה כולה. וגם אין לראות בו ספר חוקים המיוחד לישראל לבדם. לא, הוא נוגע לאנושות כולה. חז"ל עמדו על כך ש"ספר" עולה בגימטריה כמו "שם": מה שחשוב בשמו של כל אדם הוא הספר שהוא כותב ומצרף לכלל הכתובים — אבל ברוח של קירוב האדם אל רעהו. כן, זהו "ספר". וכבר ביארנו שלמילה "ספר" ארבע משמעויות. הראשונה היא הסיפור. כל אדם מעלה את סיפור חייו — זהו ספרו.

ולסיפור חייו, לא תמיד צריך אדם ילד. אם הותיר אחריו את סיפור חייו, הרי זה לפעמים יותר מילד העלול למשכן את המשפחה, העלול למשכן את כל בניין החיים שבניתי. כלומר: ילד שאינו "בן", שאינו "בונה", שאינו משתתף בבניין המפעל שהחלו הדורות הקודמים, שהחילותי אני עצמי — אז באמת הוא נעשה סכנה, סכנה ציבורית. ועוד: בסיפור החיים הזה יש תמונות רבות. תמונות רבות; צריך למיין אותן, לספור אותן […]. צריך להיות מסוגל — יש הרבה זמן מת, אתם מבינים. נראה שהתורה אומרת על החיים "ויהיו כל ימי… אשר חי", כלומר: יש ימים שאין חיים בהם, ימים שאין חיים אותם, ימים שהם כמו זמן מת, אבל הם נפדים בימים אחרים.

"וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי" (בראשית ה, ה). לכן "ספר" הוא גם מלשון ספירה ומניין […]: צריך לדעת לבחור בחיים את תמונות החיים האלה. המשמעות השלישית של "ספר" היא לחתוך. כן, זה יכול להיות במובן של ניתוח, וזה יכול להיות גם במובן של סילוק. בשובנו אל הזמנים המתים האלה, אנו מעלימים היבטים מסוימים ומשלבים אחרים. זהו "ספר"; זהו גם ספר החיים, ספר תולדות האדם. אתם רואים שאין זה סיפור החורג מיכולותיו של האדם, מיומרותיו של האדם. לא, זהו ספר המלווה את האדם מצעדיו הראשונים ועד השלמת שליחותו. זהו מה שנקרא "ספר": כשאדם ליטש את כל חייו, כשעשה אותם שקופים, כשהוא יכול באמת להנחיל אותם לבניו — באור הטוב ביותר, ברוח של שקיפות גמורה, ובלבד שיזמין אותם לכבד את גמגומי החיים, נאמר, של ההורים ושל הסבים, ואת תקוותם גם יחד. כך נפתח ספר האנושות. עד עתה דיברנו על המשפחה. עכשיו, עם אנוש, יצאנו מן המסגרת המוגבלת של המשפחה — כי אתם רואים, המילה "אנוש" הולידה כינוי אחד בלבד, "אנושות", כלומר האנושות במובנה הרחב ביותר. וזו הסיבה למחלוקת בין רבי עקיבא לבן עזאי, ששאלו מהו בסופו של דבר היסוד העיקרי של התורה, על מה נשענת התורה בעיקרה. וכולנו יודעים שרבי עקיבא השיב: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) — "אני ה'". והלל עצמו, כשבא לפניו מבקש גיור וביקש שיגיירו כל עוד הוא עומד על רגל אחת — כלומר: מהי בסופו של דבר מהותו של הגיור הזה כולו, משמעותה של התורה, רוחה של התורה — אמר לו: "דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד" (שבת לא, א), מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. זוהי דרך לומר את הדבר, לנסח אותו באופן ארצי יותר, נאמר, משום שלאהוב את הרֵע כמוך — זה קשה, קשה מאוד; זה דורש מאמץ רב. "כמוך — אני ה'": אבל מי אני שאחקה את ה' בפסוק הזה? ואז אומר בן עזאי: היזהר — הפסוק הזה מניח שתאהב את רעך, את הקרוב אליך, את מי שאתה חולק עמו את חייך, והראשון שאתה חולק עמו את חייך הוא אשתך.

אחר כך ילדיך, אחר כך חבריך — אבל מה תעשה עם האחרים? כאן מתחיל מוסר התורה: "זה ספר תולדות אדם" — לראות שבסיפורי שלי אינני נשען על מידת האהבה שאני רוחש לרעי, אלא על הדרך שבה אני ניגש אל הרחוק, ניגש אל האחר, ניגש אל הזר. משום כך יש שלוש אהבות בתורה. אהבת "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ו, ה); "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"; אבל השלישית היא "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (דברים י, יט) — במידה מסוימת, בדרכו של הקב"ה.

רענו והגר שלנו — אהבת הרחוק תיוסד בשמו של הקב"ה, בשמו של המוסר הזה שאני חולק עם קרוביי. זהו ספר "תולדות אדם". עליי לראות רק את ה"אדם", ולא את ה"רֵע". מדוע? משום ש"בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹקִים אָדָם" — כל אדם ואדם הוא בריאה אלוקית, וזו כוונת הכתוב בראש ובראשונה — "בִּדְמוּת אֱלֹקִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה, א). "דמות" — שימו לב, כאן לא נאמר "בצלם". למעשה, כפי שלמדנו קודם, בבריאת האדם — "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" (בראשית א, כז) — הושם הדגש תחילה על הצלם. והצלם הוא השלד — השלד, המקרב אותי אל הזולת […], כך שאתפוס אותו כמי שמתחרה בי, או אפילו כמי שמוכן להושיט לי יד חזקה במה שאני מבקש להשיג. ואילו ל"דמות" יש משמעות ייחודית יותר.

[אחד המשתתפים: "נותקת לשלוש שניות במהלך השיעור, ואחר כך נותקת."] וכאן הכתוב, כשהוא מדבר על הסיפור הזה שעליי לכתוב יחד עמו — אלה פניו. והפנים, אתם יודעים מה הן: "פנים" בעברית הן הפנימיות, מה שכל אדם מסתיר בתוכו ואינו גלוי. ובכל זאת אנו משחקים בפנינו ומאפרים אותן בכל מיני הבעות. ראוי היה שנוכל לגלות את פני הזולת ואת הפנימיות הקשורה בהן, זו של האנשים הסובבים אותי בחיים — משום שבכל מקרה אינני יכול להפיץ את תורתי או לכפות את השפעתי מעבר לגבולות מסוימים.

אמנם יש אנשים ששינו את מהלך העולם — כן, וזהו מה שאנו מצפים לו מן המשיח — אבל אין דורשים מכל אדם שיתיימר להיות המשיח. לא, כל אחד חי בציפייה למשיח הזה, והמשיח הזה טמון בהשלכת העצמי על הזולת. זה חשוב מאוד: השלכת העצמי על מי שקטן ממך. ומשום כך את המשיח אנו חולקים עם הזר: הוא בא ממואב, בא מעמון — עמים שנאסר עליהם לבוא — לא אל גוף התורה אלא אל גופו של עם ישראל — ובכל זאת, "מלך פורץ גדר": מלך יכול לפרוץ פרצה בחומה. פרצה בחומה, כן, ולפרצה הזאת בחומה יש משמעות משיחית.

אם כן, אמרתי: "בדמות אלוקים עשה אתו" — פנים, פנים של אלוקים. כשמדברים על פנים, לא נאמר "בדמות ה'", אלא "בדמות אלוקים". קודם דיברתי על "הוחל לקרא בשם ה'", ואנו מבחינים תמיד בהבחנות האלה: שם הוי"ה הוא שם המציאות כולה, של הכוליות ושל מה שמעבר לכוליות, ושאין בשום אופן לבטא אותו. אין אנו יכולים לנכס אותו לעצמנו; זה בלתי אפשרי. בכל פעם שאנו עושים דבר בשם הוי"ה, פירוש הדבר שאנו כוללים את עתידה של הבריאה כולה במידת החסד. חסד — כלומר, זהו מעשה של חסד שאני עושה.

ברכה היא מעשה של חסד. וכאן אני פותח סוגריים כדי לומר לכם שהקב"ה צפה מראש — משעה שהשאיר לאדם את החירות להשלים את בריאתו — שיהיו גם כישלונות, אסונות שיאיימו על עתידה של הבריאה ויחייבו התחלה מחודשת; אבל לשלול מן האדם את חירות פעולתו — זה בלתי אפשרי. הוא היה אז רובוט בלבד, ולא הייתה לו שום זכות. ולא ברוח זו ביקש הקב"ה למצוא את מקומו כאן למטה. תנועתו הראשונה של הבורא היא לשכון בין בניו, בתוך בריאתו. שם הוא מוכר. להיות מוכר על ידי רוחות עליונות, על ידי עילית של מלאכים — אין בזה כלום, אין זה עונה על שום דבר.

פירוש הדבר להישאר עדיין בעולם אליטיסטי מבחינה רוחנית, שאינו תורם דבר. לא — למצוא את מקומו כאן למטה פירושו לראות את עצמו… ומהי האות הקטנה שבאותיות? היו"ד. היו"ד היא נקודה שאינה נתפסת. אין לנו כל אחיזה בנקודה. כל חפץ עומד רק בזכות מרכז הכובד שלו. זוהי נקודה, נקודת האיזון. היא אינה נראית לעין, אבל היא קיימת, היא שם — זוהי היו"ד שלו. לכל אדם בבריאתו יש יו"ד, יו"ד קטנה, והיו"ד הזאת היא שהולידה את ה"יד", משום שמן היו"ד הזאת הוא יכול באמת לממש את עצמו, להיות בעל מציאות משלו. אבל כפי שאמרתי קודם, הבורא היה מודע לאפשרות הזאת של התנוונות ההוויה. לכן השאיר את היו"ד כאות של העולם הבא, אות העתיד, אות ההתהוות. […] הביטו: הבגד נושא את חותם חטאו של האדם. האדם משתמש בבגדו כדי לכסות מעשים חמורים ביותר, ותחת בגדו הוא מסתיר את חטאו. אבל הקב"ה נתן לבגד את האמצעי לתקנו, ביו"ד של הציצית. אנו נאחזים בבגד.

האדם שיבש את טבע האדם ופגע במזונו — ומה עשה הקב"ה? נתן לאדם את האפשרות לתקן את המזון הזה במצוות חלה. מה עושים בחלה? מפרישים יו"ד מן העיסה, וכך העלינו את ערכה של החלה שלנו, נתנו לה מציאות בסדר אחר — נאמר — בסדר אחר של קדושה. וכן הוא במילתו של האדם, בברית המילה, וכן בארץ ישראל. ארץ ישראל היא היו"ד של הבריאה כולה במקום, כשם שהשבת היא היו"ד של בריאת הזמן. השבת לבדה מצדיקה את כל המלאכה, את כל מעשה ששת ימי בראשית; והארץ, עם מקדשה, היא היו"ד של חלל הכוכבים — של החלל כולו.

והנה, המושג הזה: האדם אכן פועל בעולם הזה בסימן החסד, משום שזה מה ש[…] — הקשר האינטימי של זכר ונקבה. החסד הוא האהבה. מושג ה"אלוקים" הוא מידת הדין של "בָּרָא אֱלֹקִים", ו"אלוקים" הם באמת חוקי הבריאה שאינם משתנים. ובכל זאת אפשר, בכל מצווה שאנו עושים בשם — בשם הוי"ה, לשם הוי"ה — להחדיר אהבה אל מושג האלוקים הזה, הכופה את עצמו עלינו דרך כל פנים, כל פנים הדנות אותנו, הבוחנות אותנו לפרטינו, המקבלות אותנו או הדוחות אותנו. ואכן, "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם" (בראשית ה, ב): הקב"ה קבע שהדבר יהיה תמיד תחת עקרון הזכר והנקבה, הנותן והמקבל — וזהו מקור הברכה, וזהו מה שעושה את ה"אדם".

זו הסיבה שחז"ל אמרו שאדם שאין לו אישה אינו נקרא "אדם", אינו ראוי לתואר "אדם". ואז נשאלה השאלה: והרי בן עזאי — הנה לא רצה לשאת אישה! ואמרו לו: אתה עצמך אמרת שאדם כזה אינו ראוי לשם "אדם". והשיב שיש אחרים המסוגלים, טוב ממנו, לקיים זאת. אבל לגביו, עצם קיומה של האהבה הזאת דרך התורה יכול לבוא במקום נוכחות הנשי, כמו במקום נוכחות הילד. ולכן, כשהתורה אומרת זאת בפרק ה' — אדם, ברוח זו, "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" (בראשית ה, ג). הילדים הראשונים לא היו "בדמותו כצלמו". קין והבל לא היו לא בצלמו ולא בדמותו. הם לא היו לא בשלד ולא בפנים; הם לא ייצגו אותו. הוא פרש מאשתו מחשש להביא ילדים, ובא לאסור על עצמו להוליד, שכן לא היה בטוח שיתפתחו כראוי. ועכשיו, כשנטל על עצמו לכתוב את ספר האנושות, את ספר תולדות האנושות, הניח את יסודות האנושות הזאת דרך שת. ועתה נזכה לדורות הבאים זה אחר זה; לא תמיד יצליחו להגשים דברים.

זה נכון, זה נכון — וזה בסדר. לא כל המשפחות מגשימות דברים, ואין אנו מסוגלים לשפוט. אבל הדורות באים זה אחר זה; העיקר הוא לראות מהי תכליתם; וכשהתכלית היא נח — ואת זה נראה בשבוע הבא — אפשר באמת לשאול את עצמנו אם אין אנו החלוצים של הגאולה הזאת, של סיפור האלף השביעי.