חנוכה: חינוך מחדש של הזהות היהודית

הערב אנו עוסקים בחג החנוכה — החג שלמעשה חותם את לוח מועדי ישראל, והמזמין אותנו לחינוך מחדש של זהותנו היהודית. זהות זו אי אפשר בשום אופן לנתק מכל תולדותינו, משורשינו, משום שאנו נושאים בגנים הרוחניים שלנו את המורשת, את נחלת אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב. ובהם אכן נעשה מיון — בין ישמעאל ליצחק, בין יעקב לעשו. לפיכך ישות ישראל שאנו מייצגים איננה ישות של עם שאימץ, נוסף על כך, אורח חיים אחר, אמונה מסוימת; זהו העם הנושא לאורך כל תולדותיו את זהות אבותיו. וזו הסיבה שיש אכן חומה המבדילה בין הישות היהודית לבין ישות האומות. אני מבקש להבהיר: אין כאן שום אפליה, ועל אחת כמה וכמה לא גזענות. יש כאן פשוט עובדה: מי שנכנס ומצטרף לעם היהודי — שהרי אנו עם של גרים — מצטרף בה בעת לכל עברו של העם, לכל תולדות העם היהודי, החל באבותיו ורבותיו, אברהם, יצחק ויעקב.

לפיכך, כשאנו פונים אל אלוקי האבות, אין לנו צורך לומר "אלוקים, מלך העולם". לא — "אלוקינו ואלוקי אבותינו" די לנו. אלוקינו הוא אלוקי אבותינו, וזו הגדרה המספיקה לעצמה. שהרי כשאנו אומרים "אלוקי אבותינו" — אברהם הוא שייסד את האמונה באל בורא העולם; יצחק הוא שחידש את האמונה בתורה, בעבודת ה', בברית הכרותה בין האדם לבוראו; ויעקב הוא שייסד את בית ישראל, את האינטימיות של ישראל. והנה, שלושה יסודות יש לאמונה היהודית: שלוש פעמים הדגיש הכתוב שהעם האמין בה'.

בשעת יציאת מצרים — בשעת ההכנה ליציאת מצרים — כשמשה בא לבשר לעם שה' ריחם עליהם, ששמע את זעקתם ושהוא עומד לגאול אותם, מבין העם שאין הוא מופקר באופן שרירותי בידי ההיסטוריה, שיש בורא עולם המנהיג את ההיסטוריה. וכבר במצרים מודיעים להם שיציאת מצרים מובילה אל "תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). כלומר: תהיה התגלות של ה' לעולם בסיני, יהיה מתן תורה. ועתה, האם אחרי יציאת מצרים ומתן תורה העם מופקר לעצמו, ועליו לנהל בכוחות עצמו את תולדותיו?

לא. יש המדבר, שהוא אב־הטיפוס של הגלות, והוא העד להשגחה האלוקית שאינה עוזבת את עם ישראל, השומרת על גורלו — ואינה שומרת רק על כלל העם היהודי, אלא על כל יחיד ויחיד שבו. ובכך פסח, שבועות וסוכות מייצגים את שלושת יסודות האמונה הללו. פסח הוא בריאת העם היהודי, המקבילה לבריאת העולם. שבועות הוא מתן תורה, המקביל לעקדת יצחק — לעבודתו של יצחק את בוראו בלא תנאי. ובסוכות אנו יוצאים מן האינטימיות של הבית אל הסוכה, ומפקידים את עצמנו בידי ההשגחה האלוקית.

על שלושת המועדים הללו, שהם שלושת הרגלים — שלוש הרגליים שעליהן עומד כל הבניין היהודי — נוספו שני מועדים: פורים וחנוכה. מה אירע? יש כלל שכל חגיגה של מועד מחזירה לתוקף את כל תכני המאורעות שהוא מציין. כלומר, בכל יום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים: יציאת מצרים היא מתמדת. היא לא אירעה פעם אחת בהיסטוריה; אנו ממשיכים לחיות אותה, ובעוצמה רבה יותר בכל חג פסח. וכן הוא בשבועות ובמתן תורה: מצוות התורה צריכות להיות בעיניך כאילו קיבלת אותן היום,

באותה רעננות, באותה חיות — וזהו חג השבועות. אנו חוזרים וחיים אותו כל הזמן, ובעוצמה רבה הרבה יותר בשבועות. וכן הוא בסוכות: "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג) — הגנתי על עם ישראל ביציאתו ממצרים בענן שחפף עליו לאורך כל מסעו במדבר. וההיסטוריה עומדת ומעידה: כשם שהתורה לא נשתכחה כלל מישראל, ואנו יכולים בכל יום לחדש את כוחה ולחיות אותה מחדש, כך קיומו של ישראל הוא נס כשלעצמו. אלא שמה שקרה הוא זה: כל זה היה בעוצמה רבה מאוד מיציאת מצרים ועד הביאה לארץ ישראל ובניין המקדש. ובניין המקדש הוא אכן ה"בית" — המקום שבו העיד ה' על שכינתו בתוך עם ישראל, ובתוך כל אחד ואחד מאתנו:

"ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) — בתוך כל אחד ואחד מהם. הדגם של ה"בית", של האינטימיות הזו בין עם ישראל לבין ה', הוא בית המקדש. שם היא נקודת המפגש בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה. אבל אחרי חורבן הבית אכן חל אובדן ממשות, כאילו באה שחיקה. ומדוע שחיקה? משום שבהתמודדותו של העם היהודי עם תרבויות אחרות חסרה אחדות. כשם שהעם נידון לגלות, לפירוד, לפיזור, כך גם תורתו מפוזרת, גם תורתו מפורדת. אי אפשר למצוא הלכה ברורה, משנה ברורה.

יש צורך אכן ללקט מכאן ומכאן רכיבים שונים כדי להשיב את הבהירות האבודה. ואז באים מאורעות פורים. מה עושים מאורעות פורים? הם מחיים מחדש את תהליך יציאת מצרים ומתן תורה: העם היהודי שב אל אחדותו מכוח הלחץ שהופעל עליו, מאימת המן ושונאי ישראל המושבעים שעמו, שביקשו את השמדתו הגמורה. נס פורים הוא באחדות הזו שחזרה אל העם היהודי. ואחדות זו מלווה בהתעוררות רוחנית של העם כולו — "הדר קבלוה בימי אחשורוש" (שבת פח ע"א) — קבלה חדשה של התורה בידי עם ישראל.

הפעם אין זה הקב"ה המגלה אותה בסיני; זה העם היהודי עצמו, מיוזמתו, הנוטל את התורה בידיו ומאמץ אותה, ככתוב: "קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם" (אסתר ט, כז) — העם היהודי קיבל על עצמו ועל זרעו לקיים את מצוות התורה. וכשם שפסח ושבועות, המחוברים בקו המקשר של העומר, הם אחדות אחת — יציאת העם, המציינת את בריאתו, ומתן תורה בשבועות הם יחידה אחת, ולכן נקרא חג השבועות "עצרת", כלומר חתימה — כך אותם תחומים, אותם פרמטרים עצמם, חוזרים ומופיעים בחג הפורים: ראשית, נס הישרדותו של העם היהודי, ושנית, האחיזה המחודשת בדבר התורה, אימוץ התורה.

ועתה נותרו סוכות וחנוכה. בפרשת אמור, העוסקת בכל המועדים, בא מיד לאחר דיני חג הסוכות קטע, ואנו תמהים מה הוא עושה שם — מה הקשר, מה היחס, מה המעבר: "וידבר ה' אל משה לאמר: צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד. מחוץ לפרכת העדת באהל מועד יערך אתו אהרן מערב עד בקר לפני ה' תמיד, חקת עולם לדרתיכם" (ויקרא כד, א–ג). ו[…] — הסמיכות בין מצווה זו לבין סוכות מלמדת שחג החנוכה כבר רשום כאן, במקביל לחג הסוכות.

מדוע? משום שלדבריו יש ביניהם נקודות משותפות רבות. חג הסוכות — שמונה ימים; חג החנוכה — שמונה ימים. בחג הסוכות מקריבים קרבנות כנגד שבעים האומות, ומספרם הולך ופוחת. ואכן גם שמאי סובר שבהדלקת הנרות פוחתים והולכים; אלא שאנו מוסיפים והולכים, משום שבקודש מוטב להוסיף ולעלות מאשר לפחות. יש כאן אפוא גם פתיחה של אור התורה אל העולם כולו, אל האנושות כולה. וכשם שבשמונת ימי סוכות אנו אומרים הלל שלם — משום שאין יום דומה לחברו — ואילו בפסח בקושי אנו אומרים אותו ביום הראשון, כך גם בחנוכה אנו אומרים הלל שלם בכל שמונת הימים. אבל יש בחנוכה דבר מיוחד.

כל אדם חייב להדליק נרות חנוכה בביתו. לשם מה? פרסומי ניסא — לפרסם את הנס: "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". נס שממשיך ומתקיים — לא "בימים ההם" בלבד, אלא "בזמן הזה": שרשרת בלתי פוסקת של נסים. אם כן, את הנס הזה של העם היהודי — של קיומו של העם היהודי, של ההשגחה השומרת על גורלו — ודאי שצריך לפרסם, להפיץ, להרחיב; כך היה נראה. אבל רגע: אתה יכול להדליק חנוכייה רק אם יש לך בית. אם אין לך בית — אתה פטור מן ההדלקה. כדי להדליק חנוכייה, כדי לחוג את החנוכה, צריך שיהיה לך בית משלך.

ואם אתה בדרכים, אתה פטור גם כן, שהרי מדליקים עליך בביתך — בביתך מדליקים את החנוכייה. ואם רצונך להשתתף בחג עם מארחך, אתה משתתף בפרוטה, בתרומה סמלית קטנה, ומדליק עם האחרים. מדוע, אם כן, מושג ה"בית" הזה? אם אין זה אלא צורך שהאדם נסמך עליו, כמו בסוכות — שידליק וזהו! לא. ומדוע? משום שייחודו של חג הסוכות הוא אותה אינטימיות שאנו מוצאים עם ה', שבידיו אנו מפקידים את גורלנו; אנו מאמינים בהשגחתו, וחיים באינטימיות הזו בסוכה — ענני הכבוד הם המגינים עלינו.

והנה, אור החנוכה נובע מאותה תנועת מחשבה עצמה. היינו על סף איבוד אחיזתנו, על סף בושה בזהותנו, על סף ניתוק הזיקה לאבותינו. ומה שאפשר לנו לחיות, ולהמשיך ולעמוד בכל הניסיונות, הוא שבשום רגע לא התביישנו בהשתייכותנו לתולדותינו ולתרבותנו; נשאנו בגאווה את מורשת ההורים והמשכנו להצמיח ממנה פירות. אבל כשפסק קול הנבואה, ביקש העולם היווני, התרבות היוונית, לבוא במקומו של הקול הנבואי, והחליט מדעתו שבסופו של דבר אין הבדל בין בני האדם — האנשים והנשים המרכיבים את האנושות — שיש לראות את כולם באותו אופן, ושרק הדתות הן שחפרו ביניהם את הפער. ולכן יפנו לשמנים אחרים, לחכמות אחרות. זו באמת מהות התרבות — זו שגילה ה' לעמו — שהעולם היווני ביקש לנתק אותה משורשה ולצמצם אותה לכדי פילוסופיה של חיים.

עובדה היא שהיוונים הצליחו לתרגם את התורה. אתם יודעים שתלמי המלך כינס שבעים ושניים מזקני ישראל והכניס כל אחד מהם לבית לבדו. הוא אף לא הכין אותם ולא גילה להם מה השליחות שהוא מטיל עליהם, ורק אחרי שהכניסם נתן להם את התורה לתרגם. ונמצא שהתורה המתורגמת ליוונית, תרגום השבעים, הייתה זהה לחלוטין: שבעים ושניים הזקנים לא נתייעצו זה בזה, ובכל זאת כתבו כולם אותו דבר — בשלושה עשר שינויים. שלושה עשר השינויים הללו הם שלוש עשרה הנקודות, שלוש עשרה הפרצות שנפרצו בחומה הזו, בסורג הזה שסביב המקדש, שלא הניח למי שאינו מעם ישראל לעבור ולהגיע אל המקדש. היו אפוא שלוש עשרה פרצות אלה, ושלוש עשרה הפרצות הללו כנגד שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן. כאילו אומרים: אין דרשה של התורה, יש רק הכתוב כמות שהוא; ואשר לתורה שבעל פה —

אין היא התגלות, אין מקורה ברוח הקודש; מקורה בתרבותו האישית של כל אחד, של כל רב, של כל חכם, והיא בהישג ידו של כל אדם. אין גבולות מקודשים: יש שלוש עשרה פרצות, שלוש עשרה דרכים — וגם שלוש עשרה מידותיו של הקב"ה — שנעשות, כביכול, נחלת הכלל ומצטמצמות לביטוין הפשוט ביותר. וממילא אין עוד רציפות. הגאון מווילנא אומר שבברכת הדלקת נרות חנוכה יש לומר "להדליק נר חנוכה" ולא "נר של חנוכה". מדוע? פשוט כדי לשמור בתוך "להדליק נר חנוכה" את מושג ה"נחל" — נחל, כלומר נהר.

כלומר, הנחל הזה הוא המוליך את מי המעיין מנקודה מסוימת אל מחוזות רחוקים; אלה מים חיים, מים טהורים, לא מים עומדים, לא מים קפואים במקומם. והנה, המחשבה היוונית שמה גבולות למחשבה, וגבולות אלה הם הטומאה. שהרי מן הרגע שאתה פוקק מקום מסוים, עצרת את הזרם, והמים האלה יצברו מעתה טומאות; הם אינם כשרים עוד למקווה. עליהם להיות בתנועה מתמדת — אבל אין זה הזמן להאריך בכך. וכך גישה זו, של המחשבה היוונית, כבשה את לבם של חלק מן העם היהודי — שהרי בתקופתו של מתתיהו, כלומר של המכבים, אנו עדים למלחמה בתוך העם היהודי.

לא הייתה זו מלחמה נגד היוונים, שהרי היוונים לא החריבו את המקדש כפי שעשו, למשל, הבבלים, או כפי שיעשה אדום לאחר מכן. לא — הם השאירו את המקדש על כנו, בתנאי פשוט אחד: שיהיה אפשר לשתף עמו אמונות אחרות, וזה הכול. מה שאסור היה שיישאר הוא אותה העמדה של האמונה היהודית, במהותה, כנחלתו הבלעדית של עם ישראל. ולצערנו חלק מן העם היהודי נסחף אחרי קבוצה זו, ואנו עדים ללידתם של המתייוונים בתוך העם היהודי. המתייוונים הם יהודים שאימצו את אורח החיים היווני, את דרך המחשבה הזו, שקיבלו עליהם את התבונה כאמת מידה, ומתוך תנועה של פתיחות אל האומות האחרות ויתרו על ייחודיות גורלו של העם היהודי. והם אמרו: מעתה ניגש אל כתבי ההתגלות באמות מידה אחרות, בנתונים אחרים.

ואכן היה להם יסוד להישען עליו, שהרי נאמר: "יפת אלוקים ליפת וישכן באהלי שם" (בראשית ט, כז) — "יפיותו של יפת יהא באהלי שם" (מגילה ט ע"ב). שם הוא אכן נושא מורשתו של העם היהודי; אבל היופי הוא יופיה של יוון, היופי המאגד לאגודה אחת את כל המחשבות, את כל הגישות, את כל הזרמים, ואומר שבסיכומו של דבר אפשר היה להוקיר יותר את המורשת היהודית הזו, שלא תהיה עוד בלעדית אלא תהיה נחלת הכלל. פירוש הדבר להוציא את התורה מרשות היחיד לרשות הרבים. זו ההשטחה, ההפיכה לנחלת ההמון. ומכאן היה לחשוש שהעם היהודי אכן יאבד את זהותו לגמרי, יאבד את כל מה שקנה ביציאת מצרים ובהתגלות.

ובכך נס החנוכה: "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים" — צבא רב ביד צבא קטן שבקטנים. לכאורה יש כאן כפל לשון, שהרי היה די לומר "גבורים ביד חלשים". לא — מה שביקשו חכמינו לומר, להורות, הוא שאותם מעטים שנשארו דבקים בתוקף במהות התורה ראו את עצמם כנושאים הבלעדיים של מורשת האבות, ואת מה שנשאו בקרבם לא היו מוכנים בשום אופן לנטוש. וזאת משום שהאמינו באינטימיות הזו של חיים עם ה', בין שהמקדש קיים ובין שאינו קיים — שהרי כל תכלית המקדש היא להעיד שה' שוכן בלב כל אחד, בפנימיותו של כל אחד.

ולכן מי שאין לו בית — מי שאינו חי את האינטימיות הזו, מי שנשאר חשוף לכל רוח מצויה — פטור מהדלקת הנרות. תחילה יש לחיות בעוצמה את האינטימיות הזו עם ה'. בכך מנעו החשמונאים את ההעברה. יש העברה גופנית של העם היהודי, הגלייה; אבל יש העברה חמורה הרבה יותר: העברת הזהות. זכרו מה שאנו אומרים בקטע התפילה שאנו מוסיפים לשמונה עשרה ולברכת המזון: שם היא נקראת "מלכות יון הרשעה" — "הרשעה", הכופרת: זה התואר שניתן ליוון. ומדוע?

משום "להעבירם מחקי רצונך". "להעבירם" — אין פירושו "לבטלם": לא לבטל ולא לשנות. לא — זו העברה של המחשבה מרובד אחד לרובד אחר, ממהות אחת למהות אחרת. וזו הבעיה שאנו ממשיכים להתמודד עמה גם היום בתוך העם היהודי: שלא לשמור את המורשת היהודית הזו, את הנחלה הזו, את הנחל הזה, בטהרתו המקורית, אלא לבקש להפוך אותו לנחלת ההמון. ומה אנו עושים? אנו יודעים ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד ע"א) — ישראל, גם אם חטא, גם אם עבר עבירות, נשאר ביסודו, במהותו, ישראל. מדוע? משום שאי אפשר להתכחש לייחוס.

איזה בן יתכחש לאביו? כשאנו אומרים "אלוקינו ואלוקי אבותינו", אנו פונים לאלוקינו שהוא אלוקי אבותינו; וכשאנו פונים לאלוקי אבותינו, אין לנו צורך לומר "אלוקינו מלך העולם" — די בכך. והנה, ההעברה הזו אורבת לנו בפתח הבית. לא בצד ימין, שבו קבועה המזוזה, אלא בצד שמאל; ודרך הצד השמאלי עלולות לחלחל כל סטיות המחשבה, זרמי התרמית, הכפירה והריקנות. ולכן שם — היזהר: תן ללהבתך הקטנה להאיר, זו שנשארה שלמה, שאיש אינו יכול ליטול ממך. זו הלהבה של הכהן הגדול, של אביך, של סבך, זו שחינכה אותך מדורי דורות. ומזו — מן הפך הזה, מצלוחית השמן הזו, מן המהות הזו — איש אינו יכול לנשל אותך, משום שאינך עבד, אינך משרת, אינך שמש, אינך אדם ככל האדם: אתה בן. "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך".

אחר כך באו בניך אל מקדשך. מקדשך, ביתך הקדוש, הוא זה שכל אחד נושא עמו מדורי דורות. ובתוכו צלוחית שמן קטנה של ההורים, שלעולם אינה נפגמת, משום שכפי שאמרתי קודם, אין אדם יכול להתכחש למוצאו, ללידתו. והיא שלמה, והיא יכולה אכן להפיק זוהר רב יותר, לשוב ולתת פרי. שהרי כשאנו אומרים "אלוקינו ואלוקי אבותינו", אנו אומרים גם "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם" — הזוכר את חסדי האבות. מעשה חסד לעולם אינו אובד. מעשה חסד נותן פרי לאורך כל הדורות, הוא פורה ומתרבה. זהו חסד האבות; זוהי האהבה.

"ומביא גואל" — המביא את הגאולה — "לבני בניהם", לנכדים, "למען שמו באהבה". זהו ה"בית" שהוא בנה, האינטימיות הזו. איש הגלות, אב־הטיפוס של איש הגלות, הוא יעקב: בית יעקב, בית ישראל. איננו אומרים בית אברהם, איננו אומרים בית יצחק; אנו אומרים בית יעקב, בית ישראל. ובזה יש הכול, משום שחנוכה היא החייאה מחודשת של חג הסוכות — של האינטימיות הזו של חיים עם ה', של הגורל המשותף הזה. ואתם יודעים: כשרואים חכמי ישראל, חכם מישראל, מברכים "ברוך שחלק מכבודו ליראיו" — שחלק את הדרו, את כבודו, את גדולתו עם יראיו.

אבל אם מדובר בגאון מן העמים האחרים, אין אומרים "ברוך שחלק", אלא "ברוך שנתן". יש הבדל בין "חלק" לבין "נתן". כשחולקים — נעשים שותפים, נעשים שותפים ממש; ואין על כך תשובה. כשאומרים "נתן" — אני לוקח דבר מגורם אחד ומעביר אותו לאחר, ממקום אחד למקום אחר. וכן הוא במלכי ישראל: כשרואים מלך מישראל אומרים "ברוך שחלק מכבודו ליראיו". אצל החכם היה זה "מחכמתו" — סליחה — וכאן "מכבודו", ליראיו; אבל כשמדובר באחד מן האומות, אומרים "שנתן".

טעיתי כאן, ואני מתקן. ובכן: כשרואים גאון מעם ישראל אומרים "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו" — שחלק את חכמתו עם יראיו; וכשרואים מלך מישראל — "ברוך שחלק מכבודו ליראיו", שחלק את הדרו עם יראיו. זהו אפוא חג החנוכה: האור הקטן הזה שבו אנו מסמנים את המחיצה בין העולם — בין רשות הרבים — לבין רשות היחיד. את הגבול אנו מסמנים בפך השמן הזה, הקטן, שנשאר שלם לאורך כל תולדות העם היהודי, יהיה אשר יהיה — בין שמקיימים את המצוות ובין שאין מקיימים אותן, הוא שם. אבל די שיֵצא האדם מן החושך הזה, מן הבלבול שבו תרבויות אחרות מבקשות להטמיע אותנו, משום שהן רוצות לכפות עלינו את דרך מחשבתן ואת אורח חייהן — זהו החושך: "וחשך על פני תהום" (בראשית א, ב). התהום הם המים, ולמים אין צורה; אי אפשר לתת להם צורה. כל עוד העולם מכוסה במים, דבר אינו נברא.

צריך באמת שדבר ה' יבוא ויוציא מן המים את היכולת לקפוא ולהשתנות, כפי שעשה במעבר — בבריאת העם היהודי, בקריעת ים סוף — וכן אצל רבי פנחס בן יאיר, שהלך לפדות שבויים. נהר חסם את דרכו, והוא ציווה עליו לעצור את מימיו ולפנות לו מעבר. הוא עשה כמו יהושע, שעצר את מהלך השמש. שהרי מי ששמר על המהות הזו, יכול להתערב במהלך הבריאה, בחוקי הבריאה, ולהנהיג אותם כרצונו.

זו משמעות השותפות, משמעות בריתו של עם ישראל עם ה' — לפחות של הנאמנים לברית הזו. כאן אעצור. חרגתי מן הזמן; אם יש לכם שאלות — בבקשה.