מהן שבע מצוות בני נח ומי חייב לקיימן?

לא לרצוח, לא לגנוב, לא לעבוד אלילים: הכללים האלה נראים כה מובנים מאליהם, עד שתמוה למצוא אותם מקובצים ברשימה נפרדת. ובכל זאת, במסורת היהודית הם מהווים גוף משפטי של ממש, שאינו מופנה אל העם היהודי בלבד אלא אל האנושות כולה, והתלמוד דן במקורותיו, במספרם המדויק, בעונשיהם ובמעמדם בדייקנות של משפטן. מה כוללות המצוות האלה, מניין הן באות, ומה הן מלמדות על יחסו של ה' אל האומות?

נלך כאן בעקבות הסוגיה התלמודית שבסנהדרין נו ע"א-נט ע"א, ואחריה בעקבות גדולי המפרשים: הרמב"ם, הרמב"ן, התוספות, המאירי ורב סעדיה גאון. נציג את המחלוקת על הטעם שבגללו מקיימים את המצוות האלה, על לימוד התורה בידי מי שאינו יהודי, על דין גר תושב, ועל התנועה העכשווית של "בני נח". שיעורי הרב רפאל בניזרי מסוכמים בנפרד.

מה אומרת התורה שבכתב: אדם, נח והברית

אין בתורה רשימה של שבע המצוות. הן נלמדות מפסוקי ספר בראשית, בדרכי דרשה שהתלמוד דן בהן בהרחבה.

הפסוק הראשון הוא בראשית ב, טז: "וַיְצַו ה' אֱלֹקִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". רבי יוחנן קורא בו, מילה אחר מילה, את כל שבע המצוות (סנהדרין נו ע"ב), כפי שנראה להלן. קבוצת פסוקים שנייה נמצאת אחרי המבול. סיפור המבול פותח בסיבת האסון: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יא). אחרי המבול מברך ה' את נח ואת בניו, ואחר כך אומר: "אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ וְאַךְ אֶת־דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כׇּל־חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת־נֶפֶשׁ הָאָדָם שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם" (בראשית ט, ד-ו). כך נאמרו, זה בצד זה, איסור אבר מן החי ואיסור הרצח, שניהם במסגרת העוסקת באנושות כולה, צאצאי נח ("שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי־נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כׇל־הָאָרֶץ", בראשית ט, יט).

אחר כך בא הדיבור על הברית: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת־זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם" (בראשית ט, ט), ובהמשך: "וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא־יִכָּרֵת כׇּל־בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (ט, יא), ואות הברית הוא הקשת (ט, יב-יג). הטקסט אינו מציב שום תנאי: התחייבותו של ה' מנוסחת ללא סייג, והיא חלה גם על "כל נפש החיה". עם זאת, חכמים למדו מן הפרשה כולה (ט, א-ז) את יסוד הדינים הקשור בה; יש מורים, ובהם הרב בניזרי (ראו להלן), המציגים את שבע המצוות כתנאי לברית הזאת. יסודה של הרשימה בכתוב הוא אפוא עניין של פרשנות, ולכן התלמוד דן בה.

סנהדרין נו ע"א-ב: הברייתא והדיון ברשימה

הרשימה הקלאסית מופיעה בברייתא (שנאה מתקופת המשנה, השמורה בתלמוד) בסוף סנהדרין נו ע"א: "שבע מצוות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי". בתוספתא יש גרסה מקבילה (עבודה זרה ח, ד, והיא ט, ד במספור המהדורה המובאת בספריא), המפרטת כל מצווה במקרים מעשיים, למשל: "כשם שישראל מצווין להושיב בתי דינין בעיירות שלהן כך בני נח מצווין להושיב בתי דינין בעיר שלהם". שימו לב: בתי הדין ניצבים בראש הרשימה, שכן הצדק הוא התנאי ליישומן של שאר המצוות.

הברייתא ממשיכה בדעות המבקשות להרחיב את הרשימה (סנהדרין נו ע"ב). רבי חנניא בן גמליאל מוסיף את הדם מן החי. רבי חידקא מוסיף את הסירוס. רבי שמעון מוסיף את הכישוף, ורבי יוסי את כל האמור באותה פרשה (דברים יח, ט-יב: הגויים גורשו בגלל מעשים כאלה, ומכאן שהיו אסורים עליהם). רבי אלעזר מוסיף את הכלאים, אך מבהיר שמותר לבני נח לזרוע זרעים שונים יחד וללבוש כלאים של פשתן וצמר, ורק אסור להם להרביע בהמות מזנים שונים ולהרכיב אילנות. הרמב"ם פוסק כדעה זו האחרונה, כאיסור שאין עליו עונש מיתה (הלכות מלכים י, ו).

מניין כל מצווה? הדרשה של רבי יוחנן

התלמוד שואל אחר כך מניין נלמדות המצוות האלה (סנהדרין נו ע"ב). רבי יוחנן משיב מבראשית ב, טז-יז, וקורא אותם מילה אחר מילה:

• "ויצו": הדינים, כמו בבראשית יח, יט, שבו אברהם "יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט";
• "ה'": ברכת השם, מויקרא כד, טז: "וְנֹקֵב שֵׁם־ה' מוֹת יוּמָת";
• "אלוקים": עבודה זרה: "לֹא־יִהְיֶה־לְךָ אֱלֹקִים אֲחֵרִים" (שמות כ, ג);
• "על האדם": שפיכות דמים (בראשית ט, ו);
• "לאמר": גילוי עריות (ירמיהו ג, א, שבו הפועל "לאמר" פותח את דין האישה שנשלחה מבית בעלה);
• "מכל עץ הגן": אוכלים רק את המותר, כלומר מה ששייך לאדם, ומכאן איסור הגזל;
• "אכל תאכל": אוכלים פרי, אך לא אבר מן החי.

פרט קטן מבית המדרש התלמודי מעיד על דקות הדיון: רב יצחק, שעלה מארץ ישראל לבבל, היה מלמד שניים מן הדרשות האלה בסדר הפוך ("ויצו" לעבודה זרה, "אלוקים" לדיינים, שהרי הדיינים נקראים "אלוקים" בשמות כב, ז). רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי מחפשים אז בכתוב סמך אחר ל"ויצו – עבודה זרה" (שמות לב, ח: "סרו מהר מן הדרך אשר צויתם"; או הושע ה, יא: "הואיל הלך אחרי צו"). השאלה המעשית המפרידה ביניהם היא אם גוי חייב כבר כשהוא עושה צלם בלי לעבדו (סנהדרין נו ע"ב).

האם בתי הדין הם מצווה נוחית?

הגמרא מקשה אחר כך: ברייתא מלמדת שבמרה נצטוו ישראל עשר מצוות: "שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם". הרי שהדינים אינם בין השבע. רב נחמן, בשם רבה בר אבוה, משיב שהקמת בתי דין היא אכן מצווה נוחית, ובמרה נוספו רק הפרטים. מוצעות עוד תשובות אחדות (דיני קנסות, החובה להקים בית דין בכל עיר), ואחר כך מציע רבא שהברייתא המוקשה משקפת את שיטת בית מנשה. בית מנשה לימדו רשימה אחרת של שבע מצוות: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מן החי, סירוס וכלאים, בלי בתי הדין ובלי ברכת השם (סנהדרין נו ע"ב). כל אחת מהן נלמדת שם מפסוק משלה בסיפור המבול (סנהדרין נז ע"א): למשל בראשית ו, יא-יב לעבודה זרה ולגילוי עריות, בראשית ט, ג לגזל, ט, ד לאבר מן החי, ט, ז לסירוס. לדעת שאר החכמים, פסוקים אלה מתארים רק את התנהגות דור המבול או מתירים אכילה. הגמרא מביאה עוד דעה של רבי יהודה: לדעתו לא נצטווה אדם הראשון אלא על עבודה זרה בלבד; רבי יהודה בן בתירה מוסיף עליה את ברכת השם; ו"יש אומרים" שנצטווה גם על הדינים (סנהדרין נו ע"ב).

רואים אנו שרשימת השבע אינה מובנת מאליה: היא תוצאה של דיון שבו התעמתו רשימות מתחרות. הרמב"ם פוסק כמניין הברייתא האנונימית, עם הבהרה משלו: אדם הראשון נצטווה שש מצוות (עבודה זרה, ברכת השם, שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל, דינים), ונח נצטווה בנוסף על אבר מן החי, לפי בראשית ט, ד (הלכות מלכים ט, א). התלמוד, לעומת זאת, קורא את כל השבע בבראשית ב, טז לפי רבי יוחנן.

עונש והליך

התלמוד מציג גם את משטר העונשין של המצוות האלה (סנהדרין נז ע"א-ב, המצטט ספר אגדה מבית מדרשו של רב). בן נח נדון על פי דיין אחד ועד אחד, בלי התראה; קרוב יכול להעיד, אך אישה אינה כשרה לעדות ואינה כשרה לדון. כל פרט נלמד מבראשית ט, ה-ו. לדעת רב הונא ותלמידי רב, בן נח נהרג על עבירה על כל אחת משבע המצוות (סנהדרין נז ע"א). הרמב"ם מקבל את הכללים האלה (הלכות מלכים ט, יד), ומפרט שהמיתה היא בסייף. הוא מציין גם שהגוי העובר בשוגג פטור מעונש, ושרצח בשוגג דינו מיוחד (הלכות מלכים י, א). כללי העונשין האלה שייכים למערכת שיפוטית שאינה קיימת כיום.

רשימה ארוכה יותר: שלושים המצוות

התלמוד מכיר גם מניין ארוך בהרבה. לדברי עולא, בני נח קיבלו עליהם שלושים מצוות, ומהן הם מקיימים רק שלוש: לא לכתוב כתובה לזכרים, לא לשקול בשר אדם בשוק של הקצבים ולכבד את התורה (חולין צב ע"א-ב). רבי יהודה, באותה סוגיה, קורא את ה"שלושים" (זכריה יא, יב) כשלושים הצדיקים מאומות העולם שבזכותם העולם מתקיים. זהו קטע אגדי, והוא אינו משנה את הרשימה ההלכתית של שבע.

שבע המצוות, אחת אחת

1. עבודה זרה. בן נח נענש על עבודה זרה כשהוא עובד אותה כדרך עבודתה, ועל כל סוג של עבודה זרה שחייבים עליו יהודי מיתה; צורות עבודה זרה שאין בהן מיתה נשארות אסורות עליו, אך בלי עונש מיתה (הלכות מלכים ט, ב; סנהדרין נו ע"ב). הרמב"ם מוסיף שאין מניחים לגויים להקים מצבות ולעשות צלמים, אפילו לנוי.

שאלה עדינה היא שאלת השיתוף: אמונה המכירה בבורא אך משתפת עמו ישות אחרת. התלמוד מזכיר את העניין בהקשר של שותפות עסקית עם גוי: אבי שמואל אוסר להשתתף עמו, שמא יידרש להישבע בעבודתו הזרה (סנהדרין סג ע"ב). התוספות (סנהדרין סג ע"ב, ד"ה "אסור לאדם שיעשה שותפות", ובכורות ב ע"ב) מביאים את רבנו תם: בזמן הזה נשבעים הגויים בקדשיהם בלי לייחס להם אלוהות, וכוונתם לבורא; ואם הם משתפים שם שמים ודבר אחר, "לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף, ולפני עור ליכא, דבני נח לא הוזהרו על כך". שיטה זו מובאת ברמ"א (אורח חיים קנו, א, המצטט את הר"ן, את רבנו ירוחם ואת התוספות), המסיר את איסור "לפני עור", שהרי הגויים לא הוזהרו על שיתוף. השולחן ערוך, לעומתו, אוסר להשתתף עם גוי מטעם זה. ההלכה בעניין השיתוף מורכבת אפוא ותלויה בהקשר, בסמכות שהולכים אחריה ובדת הנידונה. מוטב לפנות לרב מאשר להסיק מכאן כלל כללי.

2. ברכת השם (גידוף). הביטוי הוא לשון נקייה: אומרים "ברכה" במקום "קללה". הגמרא (סנהדרין נו ע"א) דנה בכך בהרחבה מויקרא כד, טו-טז, ומציינת מחלוקת: לדעת רבי מאיר, הגוי חייב מיתה גם על קללה שנאמרה בכינוי; לדעת חכמים, בכינויים אינו נהרג, אך רבי מיישא סובר שגם לדעת חכמים הוא חייב. הרמב"ם מרחיב: בן נח חייב בין שקילל בשם המפורש ובין בכינוי, בכל לשון (הלכות מלכים ט, ג). כללים אלה אינם חלים על ישראל, שדיני הגידוף שלהם שונים.

3. שפיכות דמים. "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם" (בראשית ט, ו). לדעת רבי ישמעאל, המובאת בסנהדרין נז ע"ב, בן נח חייב מיתה גם על הריגת עובר, שכן "באדם" נקרא "בתוך אדם" (דהיינו העובר שבבטן אמו). הרמב"ם פוסק כך (הלכות מלכים ט, ד), וכן מחייב את מי שגורם למוות בדרך אחרת (מסירה לאריה, הרעבה), ואילו על ישראל אחריות כזאת אינה חלה.

יש לציין כאן פרט נוסחאי. המשנה מלמדת שאדם נברא יחידי "ללמדך, שכל המאבד נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא" (סנהדרין ד, ה). בנוסח המשנה והתלמוד הבבלי הנדפס (סנהדרין לז ע"א) נאמר "נפש אחת מישראל". בכתב יד קאופמן של המשנה ובתלמוד הירושלמי (סנהדרין ד, ט) הנוסח הוא "נפש אחת", בלי "מישראל". לכן, כשמצטטים את המימרא הזאת כראיה לערכו של כל חיי אדם, צריך לדעת שמדובר בנוסח של כתב יד ולא בנוסח הנדפס הרגיל.

4. גילוי עריות. לגבי בני נח מונה הרמב"ם שש עריות: האם, אשת האב, אשת איש, אחות מן האם, זכר ובהמה (הלכות מלכים ט, ה), הנלמדות מבראשית ב, כד ("עַל־כֵּן יַעֲזׇב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד") ומבראשית כ, יב לגבי אחות מן האם. אשת איש אסורה רק לאחר הביאה הראשונה עם בעלה, שכן אצל בני נח הנישואין מתקיימים רק כך (ט, ז; סנהדרין נז ע"ב – נח ע"א). חכמים נחלקים במקרים של אחות מן האב, של דודה ואפילו של בת: סנהדרין נח ע"ב מביאה את הדיונים האלה, ובהם מקרה אברהם ושרה (בראשית כ, יב). לא נפרט אותם כאן.

5. גזל. הרמב"ם מרחיב את גזל בני נח לחטיפה, לעיכוב שכר פועל ולגניבת חפץ ששווה פחות מפרוטה, שעליה הגוי חייב ואילו היהודי פטור (הלכות מלכים ט, ט). מקורו התלמודי הוא בראשית ט, ג, לפי רבי לוי (סנהדרין נז ע"א), ולפי הקריאה האחרת "מכל עץ הגן" (נו ע"ב). הטעם שניתן הוא שהגויים אינם מוחלים בקלות אף על סכום קטן (סנהדרין נט ע"א).

6. אבר מן החי. הרמב"ם מבהיר שהאיסור חל בכל כמות, ועל בשר של בהמה טהורה וטמאה כאחת (הלכות מלכים ט, י-יג). לדעתו אין הגוי חייב מיתה על אבר שנלקח מעוף חי, אך הוא אינו מכריע זאת אלא ב"נראה לי" (ט, יא). הרמב"ם מתיר לגוי את הדם מן החי (ט, י), כנגד רבי חנניא בן גמליאל שרצה לאסור (סנהדרין נו ע"ב, נט ע"א). המפרשים רואים במצווה זו חינוך לרחמים, מעצור בפני אכזריות דווקא ברגע שניתן ההיתר לאכול בשר (בראשית ט, ג-ד). זהו פירוש מוסרי; הגמרא מסתפקת בלימוד המצווה מן הפסוק.

7. דינים. ששת המצוות הראשונות הן איסורים, והשביעית היא חובה חיובית. לדעת הרמב"ם, בני נח חייבים למנות דיינים בכל עיר חשובה, כדי לדון על ששת המצוות האחרות ולהזהיר את הציבור (הלכות מלכים ט, יד). הוא מסיק מכך מסקנה מפתיעה: אנשי שכם היו חייבים מיתה, משום ששכם חטף את דינה והם ראו ולא דנו. הרמב"ן (בראשית לד, יג) דוחה במפורש את ההסבר הזה: אילו היה נכון, היה על יעקב להיות הראשון להמית אותם, ואילו הוא גער בשמעון ולוי על מעשיהם וקילל את אפם רק הרבה אחר כך (בראשית לד, ל; מט, ה-ז). לדעת הרמב"ן, מצוות הדינים כוללת דיני ממונות של ממש: גזל, מכר, שכר, פיקדונות, נזקים, אונס ומפתה, הלוואות, כבישראל. החובה למנות דיינים בכל עיר היא חלק ממנה, אך הגוי שאינו עושה כן אינו נהרג, משום שמדובר במצוות עשה: רק איסור (אזהרה) מחייב מיתה. לדעתו לא היה זה מתפקידו של יעקב ובניו לשפוט כך. הדיון מראה ש"המצווה השביעית" היא הפתוחה ביותר לפרשנות מבין השבע.

מילה על מכלול המצוות: המצוות האלה אינן עוסקות בשבת, בכשרות או בתפילה. הן מהוות מינימום שאפשר לדרוש, ולא תכנית חיים. הרמב"ם מציין, אגב, שגוי שנאנס לעבור עבירה אינו חייב בקידוש השם (הלכות מלכים י, ב), ובכך מתבטא שוב ההבדל בינן לבין תרי"ג.

למה לקיימן? גילוי, שכל ו"חסיד אומות העולם"

מה דינו של מי ששומר את המצוות האלה? הדיון מתחיל בתוספתא (סנהדרין יג, ב), והוא מובא בסנהדרין קה ע"א. רבי אליעזר קורא את תהלים ט, יח ("יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כׇּל־גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹקִים") כמוציא את כל הגויים מן העולם הבא. רבי יהושע משיב לו שהפסוק אינו אומר "כל גויים" סתם אלא "כל גוים שכחי אלוקים", ומכאן שיש צדיקים באומות שיש להם חלק לעולם הבא. ההלכה כרבי יהושע (כך מביא הכסף משנה על הלכות מלכים ח, יא). הרמב"ם מלמד במקום אחר: "וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא" (הלכות תשובה ג, ה).

לשון הרמב"ם (הלכות מלכים ח, יא)

"כָּל הַמְקַבֵּל שֶׁבַע מִצְוֹת וְנִזְהָר לַעֲשׂוֹתָן הֲרֵי זֶה מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְהוּא שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָן וְיַעֲשֶׂה אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁצִּוָּה בָּהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וְהוֹדִיעָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבְּנֵי נֹחַ מִקֹּדֶם נִצְטַוּוּ בָּהֶן. אֲבָל אִם עֲשָׂאָן מִפְּנֵי הֶכְרֵעַ הַדַּעַת אֵין זֶה גֵּר תּוֹשָׁב וְאֵינוֹ מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְלֹא מֵחַכְמֵיהֶם:"

יש לציין שסוף המשפט שנוי במחלוקת נוסחאות. הנוסח הנדפס הנפוץ הוא "ולא מחכמיהם". כמה מחברים גורסים "אלא מחכמיהם": המהר"ם אלשיך (שו"ת, סימן קיז), רבי זלמן מווילנא (תולדות אדם), שמצא בכך סמך במדרש, והמהרץ חיות, המציע את התיקון הזה. לפי "הגהות כבוד מלכים", זו גם גרסתם של שני כתבי יד של הרמב"ם ושל שני מחברים מימי הביניים המצטטים אותו (יוסף בן שם טוב, "כבוד אלוקים"; פרופיאט דוראן, "מעשה אפוד"). לפי הנוסח הנדפס, אפוא, מי שפועל מתוך השכל בלבד אינו בעל אף אחד מן המעמדות האלה; לפי הגרסה האחרת הוא חכם מחכמי אומות העולם, ומעמדו חיובי אך בדרגה שונה. הכסף משנה (ח, יא) מעיר גם שהרמב"ם נראה כאומר זאת "מסברת עצמו", שכן אינו מציין מקור תלמודי.

העניין נשאר חשוב מבחינה פילוסופית: הרמב"ם מתלה את המעמד במניע, כלומר בהכרה במקור המגולה, ולא בהתאמת המעשים בלבד. המשמעות היא שמוסר "טבעי" אינו מספיק, כשלעצמו, כדי להפוך גוי ל"חסיד". אבל הרמב"ם אינו אומר בכך שאדם זה נדון לאבדון, וחלק מהמפרשים מבינים את הגרסה האחרת כהכרה בחכמתו.

מתח אצל הרמב"ם עצמו

הרמב"ם כותב לגבי מי שמבקש להתגייר שאומרים לו: "הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, והם ישראל" (הלכות איסורי ביאה יד, ד). המפרשים מקרבים משפט זה להלכות תשובה ג, ה ולהלכות מלכים ח, יא, ומציעים כמה יישובים (בין היתר: היהודי מגיע אליו מכוח מהותו, והגוי צריך לזכות בו במעשיו). אלה דברים שנאמרים למי שעומד להתגייר, אך הם חלק מהדיון על מעמד האומות.

שיטת רב סעדיה גאון

בשיעורו על פרקי אבות מציין הרב בניזרי הבדל בין רב סעדיה גאון לרמב"ם: לדעת הראשון, החוקים האלה נגלו לנח ונשמרו מאז; לדעת השני, הם נשמרו עד סיני, ואחר כך נכרתה ברית חדשה. הצגה זו לא הצלחנו לאמת ישירות בכתבי רב סעדיה; היא מובאת כאן כתורתו של הרב. מה שאפשר לאמת הוא שרב סעדיה, בתחילת המאמר השלישי של "האמונות והדעות", מבחין בין מצוות "שכליות", שהשכל מכיר בהן כראויות להיות מצוות (הכרת הטוב לבורא, איסור קללתו, איסור עוולות בין בני אדם: צדק, רצח, ניאוף וגזל), לבין מצוות "שמעיות", שהשכל אינו מורה עליהן והתורה הוסיפה אותן. הקבוצה הראשונה חופפת במידה רבה את שבע המצוות (ברכת השם, דינים, רצח, ניאוף, גזל), וזה מזין את הקירוב שעושה הרב. הרמב"ם, לעומתו, קושר את חובת הגויים להתגלות למשה (הלכות מלכים ח, יא; ט, א).

מי שאינו יהודי, התורה והשכר

לימוד תורה: איסור ויישובו

רבי יוחנן מלמד: "גוי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר: 'תורה צוה לנו משה מורשה', לנו מורשה ולא להם" (סנהדרין נט ע"א; דברים לג, ד).

הגמרא שואלת מדוע איסור זה אינו נמנה בין השבע; היא משיבה שהוא כלול בגזל (הגוי "גוזל" את מורשת ישראל), או, לפי הגרסה "מאורסה", שהוא נדון כבא על נערה מאורסה. אחר כך היא מקשה מברייתא של רבי מאיר: "מניין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? שנאמר: 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' (ויקרא יח, ה). 'כהנים לויים וישראלים' לא נאמר, אלא 'האדם'" (סנהדרין נט ע"א; עבודה זרה ג ע"א; בבא קמא לח ע"א). היישוב שהגמרא עצמה נותנת הוא: "התם, בשבע מצוות דידהו" (סנהדרין נט ע"א).

הרמב"ם פוסק כך: "עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה. לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד", ומוסיף שמכים אותו ומודיעים לו שהוא חייב מיתה, "אבל אינו נהרג" (הלכות מלכים י, ט). לדברי הכסף משנה, הרמב"ם רואה כאן אשמה בידי שמים, ולא עונש בית דין, שהרי הוא מגביל את עונש המיתה לשבע המצוות. הלחם משנה מוסיף שזהו דין מדרבנן הנסמך על הכתוב (אסמכתא). בפרק עצמו נאמר עם זאת שאין מונעים מבן נח השומר את שבע המצוות לקיים מצווה אחרת כדי לקבל שכר (הלכות מלכים י, י: הוא מביא עולה ומקבלים ממנו, ונותן צדקה ומקבלים ממנו). היקף הדברים למעשה לגבי לימוד תורה בידי גוי כיום שנוי במחלוקת, לפי סוג הלימוד. יש להתייעץ ברב.

האם גוי מקבל שכר על מצוותיו?

התלמוד בוחן את השאלה בעבודה זרה ג ע"א ובבבא קמא לח ע"א. הטענה (של רב יוסף) שאין הם מקבלים שכר על שבע המצוות נסתרת בברייתא של רבי מאיר שהובאה לעיל. הגמרא משיבה: "אין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה", ורבי חנינא מלמד: "גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה". אין זו הורדה בדרגה שרירותית: זהו הרעיון שהחובה מעניקה למעשה משקל שאין ליוזמה חופשית, והתלמוד מכיר גם ביוזמה כערך של מעשה ממשי.

בבא קמא לח ע"א מביאה גם את דברי רבי אבהו, הקורא את חבקוק ג, ו: ה' ראה את שבע המצוות שקיבלו בני נח ולא קיימו אותן, ולכן התיר את ממונם לישראל. הטקסט קשה, ואין לצטטו בלי הקשרו, הקשר דיני הנזיקין (אחריות בעל שור נגחן). לקריאה המצמצמת את היקפו, ראו את המאירי להלן.

המאירי ואוניברסליזם "האומות הגדורות"

המאירי (רבי מנחם המאירי, פרובנס, המאות הי"ג-י"ד) חוזר לנקודה זו כמה פעמים. בבבא קמא קיג ע"ב הוא כותב שכל מי ש"מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד, אע"פ שאמונתם רחוקה מאמונתנו" הרי הוא "כישראל גמור" לעניין השבת אבדה, טעות ו"לכל שאר הדברים", בלי כל הבדל. בפירושו לעבודה זרה כ ע"א הוא מגדיר את הגר תושב כ"בן נח הגמור לקיים שבע מצוות", וקובע שהדינים המגבילים את הגויים מכוונים כלפי העמים הקדמונים "שלא היו גדורות בדרכי הדתות", ולא כלפי "האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלהות" (עבודה זרה כ ע"א ועבודה זרה כו ע"א). ההבחנה הזאת, ששימשה בסיס לפתיחות רחבה, שנויה במחלוקת בשאלה לאילו דתות ולאילו תקופות היא חלה. לכן יש לצטט אותה עם מראי המקום שלה, ולא כעיקרון כללי.

תרי"ג ושבע

התלמוד (מכות כג ע"ב) מביא את דברי רבי שמלאי: תרי"ג מצוות נאמרו למשה, שס"ה לא תעשה (כנגד ימות השנה החמה) ורמ"ח מצוות עשה (כנגד איברי האדם). ישראל התחייבו להן בסיני ב"כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז; וראו גם כד, ג). ההבדלים בינן לבין שבע המצוות נוגעים בשלוש נקודות.

• המספר והאופי. כמעט כל שבע המצוות הן איסורים; בתרי"ג כלולים שבת, מועדים, כשרות, עבודה, טהרה ועוד. גם יהודי חייב בשבע המצוות: סיני אינו פוטר אותו מהן, כי התורה שניתנה בסיני חוזרת על דינים שכבר חלו על בני נח (סנהדרין נט ע"א: מצווה שנאמרה לנח ונשנית בסיני תקפה לשתי הקבוצות, לפי רבי יוסי בר חנינא).
• הייעוד. ישראל קיבלו את התפקיד להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). האומות אינן נדרשות לחקות את אורח החיים הזה; הרמב"ם אף אוסר על הגוי ליצור לעצמו דת חדשה או לקבוע לעצמו מצוות מדעתו: "אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע" (הלכות מלכים י, ט).
• השבת. לדעת הרמב"ם, גוי ששובת מנוחה שבועית "כמו שבת", ואפילו ביום חול, "חייב מיתה", אך בית הדין מסתפק במכה ובהתראה (הלכות מלכים י, ט, על פי סנהדרין נח ע"ב). הכלל אינו נוגע לעצם המנוחה, אלא לעשיית המנוחה הזאת לחוק דתי.

ראו גם המאמר מה הן תרי"ג המצוות?.

גר תושב: הנוכרי הדר בקרבנו

המונח גר תושב מופיע בתורה, למשל בויקרא כה, לה וכה, מז, שבהם הוא מציין את המסגרת החברתית של ישראלי שהתרושש. בפסוק הראשון מפרש רש"י, על פי הספרא: "ואיזהו תושב? כל שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות".

התלמוד נותן שלוש הגדרות (עבודה זרה סד ע"ב). לדעת רבי מאיר, זה מי שהתחייב "בפני שלשה חברים" (תלמידי חכמים מדקדקים בתורה) שלא לעבוד עבודה זרה. לדעת חכמים, זה מי שקיבל עליו את שבע מצוות בני נח. אחרים אומרים: אלה עדיין אינם גרים תושבים; גר תושב הוא הגר שאוכל נבלות וקיבל עליו את כל מצוות התורה חוץ מאיסור זה. הרמב"ם פוסק כהגדרת חכמים: קבלת שבע המצוות, "בפני שלשה חברים", בכל מקום (הלכות מלכים ח, י; וראו הלכות איסורי ביאה יד, ז). גר תושב אינו נימול ואינו טובל; מקבלים אותו והוא נחשב אחד מחסידי אומות העולם.

הרמב"ם מציין שהמעמד הזה ניתן רק בזמן שהיובל נוהג (הלכות איסורי ביאה יד, ח), כלומר כשכל ישראל יושבים על אדמתם. קשה ליישב טקסט זה עם הלכות מלכים ח, י ("בכל מקום"); השאלה שייכת למומחים. לפי ההערות במהדורת טוגר, הרמב"ם מסיק מהלכות עבודה זרה י, ו שכל עוד יש לישראל ריבונות בארץ, אין גוי יכול לשבת בה אלא במעמד זה. הראב"ד חולק על כך, והכסף משנה סבור שאפילו הרמב"ם יסכים שאין מרחיקים גוי הגון. המסורת מצווה מלבד זאת לפרנס את הגר התושב כשם שמפרנסים ישראלי עני, ולהחיותו בקרבנו (ספרא על ויקרא כה, לה; רמב"ם, הלכות מלכים י, יב, על פי דברים יד, כא: "לַגֵּר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ"). אותו מקום ברמב"ם מורה "מפני דרכי שלום" לבקר חולי גויים, לקבור את מתיהם ולפרנס את עניים, ומביא את תהלים קמה, ט: "טוֹב־ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל־כׇּל־מַעֲשָׂיו".

מעמד זה אינו מיושם כיום בצורתו הפורמלית. בכל זאת הוא שומר על ערך עקרוני: התורה אינה מדמה את הזר לאויב, אלא לתושב בעל זכויות וחובות.

האם היהדות מחפשת לגייר? דברי הרמב"ם

זו אחת הדעות הקדומות הנפוצות ביותר: היהדות לכאורה רוצה לכבוש את העולם לאמונתה. התלמוד אומר כמעט את ההפך. מי שמבקש להתגייר מרתיעים תחילה: "מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם?" אם הוא משיב: "יודע אני, ואיני כדאי" – מקבלים אותו מיד (יבמות מז ע"א; רמב"ם, הלכות איסורי ביאה יד, א).

הרמב"ם כותב שמשה לא הנחיל את התורה והמצוות אלא לישראל ולמי שרוצה להתגייר, "אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצוות" (הלכות מלכים ח, י). אך המשפט שאחריו אומר: "וכן צוה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג". קורא הגון חייב לצטט את הקטע הזה. הוא נקרא בהקשרו: דיני המלכות והמלחמה, במסגרת שבה ישראל ריבוני, סנהדרין יושבת והעמים נתונים תחת שלטונו (הרמב"ם מדבר על "מי שבא תחת ידנו" בח, ט). אין הוא מגדיר התנהגות של יחידים או שליחות בת זמננו, ואיש אינו נסמך עליו. הוגים בני זמננו מסיקים ממנו מסקנות הפוכות: יש הרואים בו חובה להודיע את שבע המצוות (זהו, בין השאר, כיוונה של תנועת חב"ד), ואחרים רואים בו הוראה הקשורה למצב שאינו קיים. הרב בניזרי, כפי שנראה, מזהיר מפני אלה המלמדים אחרים דיני בני נח. את השאלה הזאת יש להניח לרב.

האוניברסליות של התורה

דיני בני נח מבטאים הכרה מרכזית: כל אדם נברא "בצלם". המשנה אומרת: "חביב אדם שנברא בצלם; חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: 'כי בצלם אלוקים עשה את האדם'" (פרקי אבות ג, יד). אותה משנה אומרת אחר כך "חביבין ישראל…", באופן שאינו סותר את הראשון: האוניברסלי והפרטיקולרי נאמרים שם יחד.

מכאן נגזר אצל הנביאים אופק. ישעיהו מבשר שבית המקדש "כִּי בֵיתִי בֵּית־תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכׇל־הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז), וצפניה מבטיח: "כִּי־אָז אֶהְפֹּךְ אֶל־עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעׇבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט). הרמב"ם מתאר כך את ימות המשיח: האומות ישובו לדת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו עוד (הלכות מלכים יב, א); ובהלכה האחרונה של חיבורו: "ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" (יב, ה).

היסטוריה: מן התלמוד ועד "בני נח" של ימינו

שבע המצוות מעוגנות כבר מתקופת המשנה (ברייתא בסנהדרין נו ע"א, תוספתא עבודה זרה ח, ד). הרמב"ם, במאה הי"ב, מציב אותן בסוף חיבורו, בהלכות מלכים ומלחמות, בין דיני הכיבוש ודיני המשיח (הלכות מלכים ח-יב), וזה מעיד שהן שייכות להשקפת עולמו הכוללת.

בעת החדשה פרסם המשפטן האנגלי ג'ון סלדן (1584-1654) בשנת 1640 את החיבור De jure naturali et gentium juxta disciplinam Ebraeorum ("על המשפט הטבעי ומשפט העמים לפי תורת העברים"), בשבעה ספרים. הוא מקדיש ספר לכל מצווה נוחית, והופך אותן ליסוד של המשפט הטבעי האוניברסלי, שאותו הוא גוזר מן ההתגלות ולא מן השכל בלבד. לחיבור הייתה השפעה גדולה על המחשבה המשפטית באירופה.

במאה הי"ט פיתח רבה של ליוורנו, אליהו בנאמוזג, בספרו ישראל והאנושות (שיצא לאור לאחר מותו בפריז בשנת 1914 בהוצאת לרו, עם הקדמה מאת היאסנט לואזון), את התזה של דת אוניברסלית: ישראל מקיימים את תורת משה, ושאר האנושות מקיימת את הדת הנוחית. תזה זו נדונה, ואינה עמדת כל הרבנים.

במאה העשרים הפיצה תנועת חב"ד-לובביץ' את שבע המצוות בקרב הציבור הרחב שאינו יהודי. במסגרת זו חתם הנשיא רייגן על הכרזה 4921 מיום 3 באפריל 1982, "יום התבוננות לאומי" (National Day of Reflection, 96 Stat. 2721), לכבוד יום הולדתו ה-80 של הרבי מלובביץ'. היא נשענת על החלטת הקונגרס House Joint Resolution 447 ומזכירה את "הדוגמה המזהירה לתוקפן הנצחי של שבע מצוות בני נח, קוד מוסרי לכולנו, יהא אשר יהא דתנו". זוהי הכרזה סמלית, שאין לה תוקף חקיקתי לגבי תוכן הדינים.

סביב המצוות האלה צמחה תנועה של לא-יהודים הקוראים לעצמם "בני נח" או "נוחידים": אנשים ממסורות שונות הבוחרים לחיות לפי שבע המצוות וללמוד את משמעותן, בלי להתגייר. זו אינה כנסייה מאורגנת, והמצבים שונים מאוד זה מזה.

שאלות בנות זמננו: הצגה ניטרלית

כמה שאלות שנויות במחלוקת בין הפוסקים, ואיננו מכריעים בהן.

• שבע המצוות כזהות דתית. לדעת הרמב"ם (הלכות מלכים י, ט), אסור לגוי ליצור דת או מצוות חדשות. הדבר מזמין זהירות כלפי מנהגי "בני נח" המחקים את היהדות.
• לימוד תורה. ראו לעיל: המקור הוא סנהדרין נט ע"א; היקף מה שמותר לגוי ללמוד שנוי במחלוקת.
• השיתוף. השאלה מה צריכה להיות אמונתו של גוי בה' שנויה במחלוקת (התוספות, הרמ"א; ראו לעיל).
• תפקידם של היהודים כלפי בני נח. יש רבנים הנענים ברצון לשאלותיהם; אחרים מסויגים.

אף אחת מן השאלות האלה אינה נפתרת בנוסחה: כל מצב מצריך חוות דעת של רב מוסמך.

דעות שגויות על שבע מצוות בני נח

"שבע מצוות בני נח הן דת נפרדת." לא. אין זה פולחן ואין זו כנסייה, אלא כללי התנהגות; הרמב"ם אף אוסר על הגוי להפוך אותם לנקודת מוצא של דת חדשה (הלכות מלכים י, ט).

"רק מי ששומר את שבע המצוות ניצול." זו אינה לשון המסורת: חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא (תוספתא סנהדרין יג, ב), ואין נאמר בשום מקום ששאר האנושות נידונה לאבדון. השיפוט שייך לה' בלבד.

"יהודי אינו מחויב בדיני בני נח." אדרבה: גם יהודי מחויב בהם (סנהדרין נט ע"א). הרב בניזרי מתאר אותם ככתר הנוסף לתרי"ג המצוות.

"היהדות רוצה שכולם יהפכו ליהודים." שקר: המסורת אף מרתיעה את המבקש להתגייר (יבמות מז ע"א).

שאלות נפוצות על שבע מצוות בני נח

מהן שבע מצוות בני נח?

דינים, ברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל ואבר מן החי (ברייתא בסנהדרין נו ע"א). שש הן איסורים, ואחת היא חובה חיובית.

למה קוראים להן "נוחיות"?

כי הן קשורות לנח, שכל בני האדם יורדים ממנו (בראשית ט, יט). לדעת הרמב"ם, אדם הראשון כבר קיבל שש מהמצוות האלה, ונח הוסיף את השביעית (הלכות מלכים ט, א); התלמוד קורא את כל השבע בבראשית ב, טז (סנהדרין נו ע"ב).

האם גוי חייב לשמור שבת או כשרות?

לא: מצוות אלה שייכות לתרי"ג מצוות העם היהודי. הרמב"ם מציין אף שגוי אינו רשאי לעשות לעצמו שבת מדעתו (הלכות מלכים י, ט).

מה השכר למי ששומר אותן?

הרמב"ם כותב שמי שמקיימן מפני שהקב"ה ציווה עליהן הוא חסיד אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא (הלכות מלכים ח, יא). התלמוד מכיר בו שכר, פחות משל המצווה ועושה (עבודה זרה ג ע"א).

האם אפשר להתגייר אחרי ששמרו על דיני בני נח?

אפשר, אך אין זו מעבר אוטומטי: הגיור עובר דרך בית דין רבני ודרך קבלת תרי"ג המצוות (ראו מי הוא יהודי? ואיך נעשים יהודים?). המבקש מרתיעים אותו תחילה (יבמות מז ע"א).

האם בני נח הם תנועה יהודית?

לא. אלה לא-יהודים הבוחרים לחיות לפי שבע המצוות; הרבנים שנשאלים נבדלים זה מזה באופן שבו הם מלווים אותם, וכל מצב מצריך חוות דעת של רב מוסמך.

האם דיני בני נח הם חוקי מדינה?

לא. אין להם מעמד חוקי במדינה מודרנית; ההכרזה האמריקנית משנת 1982 סמלית. סמכותם מוסרית ודתית.

להרחבה

שבע מצוות בני נח מספרות כיצד היהדות חושבת את האנושות: עולם שבו לכל אחד יש מקומו, ושבו העם היהודי אינו מחזיק במונופול על הקשר עם ה', אלא נושא באחריות מיוחדת. להמשך:

• נח: בעקבות מידת אלוקים, שיעור של הרב בניזרי
• נח: מגדל בבל
• פרקי אבות: לקנות תורה לפני שבועות
• יתרו: מי היה יתרו?
• בראשית רבה לט, חלק א': לך לך
• מילון מונחים עבריים ביהדות
• מה הן תרי"ג המצוות?
• עשרת הדברות: נוסח, משמעות ומקומם ביהדות
• מה זה "העם הנבחר" ביהדות?

מקורות והפניות (35)

• בראשית ב, טז-יז; ב, כד; ו, יא-יב; ט, א-יט; יח, יט; כ, יב; לד, יג; מט, ה-ז
• שמות יט, ו; כ, ג; כב, ז; כד, ג ו-ז; לב, ח
• ויקרא יח, ה; כד, טו-טז; כה, לה
• דברים יד, כא; יח, ט-יב; לג, ד
• ישעיהו נו, ז; צפניה ג, ט; הושע ה, יא; תהלים ט, יח; קמה, ט
• משנה, סנהדרין ד, ה (נוסח נדפס וכתב יד קאופמן); תלמוד ירושלמי, סנהדרין ד, ט
• משנה, פרקי אבות ג, יד
• תלמוד בבלי, סנהדרין לז ע"א; נו ע"א-ב; נז ע"א-ב; נח ע"ב; נט ע"א; סג ע"ב; קה ע"א
• תלמוד בבלי, עבודה זרה ג ע"א; סד ע"ב
• תלמוד בבלי, בבא קמא לח ע"א
• תלמוד בבלי, מכות כג ע"ב; יבמות מז ע"א; חולין צב ע"א-ב
• תוספתא, עבודה זרה ח, ד (ט, ד במהדורת ספריא); תוספתא, סנהדרין יג, ב
• רש"י על ויקרא כה, לה (על פי הספרא)
• תוספות על סנהדרין סג ע"ב ועל בכורות ב ע"ב (ד"ה "אסור לאדם שיעשה שותפות")
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ח, י-יא; ט, א-יד; י, א-ב; י, ו; י, ט-י; י, יב; יב, א ו-יב, ה
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה ג, ה; הלכות איסורי ביאה יד, א-ח
• כסף משנה על הלכות מלכים ח, יא וי, ט-י; לחם משנה על י, ט; הגהות כבוד מלכים ומהרץ חיות על ח, יא
• רמב"ן על בראשית לד, יג
• המאירי (בית הבחירה) על עבודה זרה כ ע"א וכו ע"א; על בבא קמא קיג ע"ב
• רמ"א, שולחן ערוך, אורח חיים קנו, א
• רב סעדיה גאון, האמונות והדעות, מאמר ג, פרקים א-ב
• ג'ון סלדן, De jure naturali et gentium juxta disciplinam Ebraeorum, לונדון, 1640
• אליהו בנאמוזג, ישראל והאנושות, פריז, לרו, 1914 (לאחר מותו)
• רונלד רייגן, הכרזה 4921, "National Day of Reflection", 3 באפריל 1982, 96 Stat. 2721 (על פי House Joint Resolution 447)
• הרב רפאל בניזרי, נח: בעקבות מידת אלוקים
• הרב רפאל בניזרי, נח: מגדל בבל
• הרב רפאל בניזרי, כתבנו בספר החיים: ראש השנה
• הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות: לקנות תורה לפני שבועות
• הרב רפאל בניזרי, יתרו: מי היה יתרו?
• הרב רפאל בניזרי, בראשית רבה לט, חלק א': לך לך
• הרב רפאל בניזרי, בראשית רבה לט, חלק ב': לך לך
• הרב רפאל בניזרי, משפטים: העבד העברי והחירות
• הרב רפאל בניזרי, בראשית רבה לט, חלק ז: והיה ברכה
• הרב רפאל בניזרי, יום כיפור: ספר יונה והתשובה
• הרב רפאל בניזרי, פסח: מאין להתחיל את ההגדה?

מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים להרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו שפורסמו באתר זה.