מהי שמחת תורה ומדוע רוקדים עם ספרי התורה?

אחרי שבעה ימים בסוכה ובארבעת המינים ביד, מגיע יום בלי סוכה ובלי לולב, שבו בתי הכנסת מתמלאים בשירה, כל ספרי התורה יוצאים מן הארון, רוקדים, ילדים צועדים עם דגלים, ואז קוראים את המשפט האחרון בתורה… ומיד מתחילים שוב את הראשון. מה חוגגים? מדוע רוקדים עם ספר שאפילו אין קוראים בו באותו רגע? ומאין בא המנהג הזה, שאינו מופיע בתורה שבכתב?

1. שמיני עצרת: יום שמיני

מה אומרת התורה

התורה מקדישה יום נפרד אחרי שבעת ימי סוכות:

שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהֹוָה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהֹוָה עֲצֶרֶת הִוא כׇּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ

(ויקרא כג, לו)

ספר במדבר מאשר זאת: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כׇּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (במדבר כט, לה). המילה עצרת באה מן השורש עצר, "לעכב, להפסיק"; היא מציינת אסיפת סיום, שבה עוצרים. ליום אין מצווה משלו: אין בו לולב ואתרוג, והסוכה אינה מצווה בו עוד מן התורה; יש לו שמו, קדושתו וקרבנו.

רש"י, על ויקרא כג, לו, נותן דימוי שהפך מפורסם:

עצרתי אתכם אצלי; כמלך שזמן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן לפטר, אמר, בני בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרדתכם

(רש"י על ויקרא כג, לו)

שבעים פרים ופר אחד

התלמוד לומד מרשימת הקרבנות של סוכות לקח נוסף. במשך שבעת הימים מקריבים פרים במספר יורד (שלושה עשר ביום הראשון, אחר כך שנים עשר, אחד עשר, עד שבעה ביום השביעי: שבעים בסך הכול, במדבר כט, יב-לד). ביום השמיני, פר אחד (במדבר כט, לו). רבי אלעזר נותן לכך משמעות:

הני שבעים פרים כנגד מי — כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה — כנגד אומה יחידה.

(סוכה נה ע"ב)

והתלמוד מסיים במשל:

משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך.

(סוכה נה ע"ב)

אחרי החג הגדול הפתוח לכל האנושות בא אפוא המפגש הפרטי. הקריאה הזאת היא מן האגדה (ההוראה שאינה הלכתית); היא מסבירה מדוע חג היום השמיני אינטימי יותר מקודמיו.

חג לעצמו

שמיני עצרת אינו סתם המשך של סוכות. התלמוד, בהסתמך על סדרת סימנים, מכריז עליו "רגל בפני עצמו":

רגל בפני עצמו לענין פז״‎ר קש״‎ב. פייס בפני עצמו. זמן בפני עצמו. רגל בפני עצמו. קרבן בפני עצמו. שירה בפני עצמו. ברכה בפני עצמו.

(סוכה מח ע"א)

"פז"ר קש"ב" הוא סימן מנמוני לששת הסימנים: אומרים בו את ברכת שהחיינו ("שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"), מטילים בו פייס מחדש לקביעת הכהנים שיעבדו, והקרבנות, השירה והברכה הם ייחודיים ליום הזה. לכן התפילה אינה אומרת "חג הסוכות הזה" אלא "היום השמיני" (שולחן ערוך, אורח חיים תרסח, א, עם הגהת הרמ"א, שמעדיף "יום שמיני עצרת" על "חג העצרת", שהרי התורה אינה קוראת ליום הזה "חג" בשום מקום).

הסוכה ביום הזה

בחוץ לארץ אוכלים בסוכה בכ"ב בתשרי, למקרה שזה למעשה היום השביעי של סוכות, אך בלי ברכה:

ובחוצה לארץ אוכלים בסוכה בלילה וביום מפני שהוא ספק שביעי ואין מברכים על ישיבתה

(הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים תרסח, א)

בארץ ישראל אין אוכלים בה. ההבדל הזה נובע מן העיקרון שהגולה מוסיפה יום לכל חג, שיפורט להלן.

תפילת הגשם

בשמיני עצרת מתחילים להזכיר בתפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם". המשנה (תענית א, א) מביאה את המחלוקת: רבי אליעזר אומר זאת מן היום הראשון של החג, רבי יהושע מן האחרון. ההלכה כרבי יהושע:

מתחילין לומר בברכה שנייה משיב הרוח ומוריד הגשם בתפלת מוסף של י"ט האחרון של חג ואין פוסקין עד תפלת מוסף של י"ט הראשון של פסח

(שולחן ערוך, אורח חיים קיד, א)

השולחן ערוך מוסיף שהשליח ציבור מכריז את הנוסח לפני התפילה (אורח חיים תרסח, ב):

ומכריז משיב הרוח ומוריד הגשם

(שולחן ערוך, אורח חיים תרסח, ב)

אפשר לקרוא את הרגע הזה כך: סוכות הוא חג האוניברסלי, ושמיני עצרת הוא היום שבו ישראל, באינטימיות של היחס עם ה', מבקשים גשם לשנה הבאה.

2. שני ימים בחוץ לארץ: משמיני עצרת לשמחת תורה

התורה מדברת רק על "היום השמיני", כ"ב בתשרי. מאין בא היום השני, כ"ג בתשרי, שקוראים לו שמחת תורה? זהו "יום טוב שני של גלויות". בעת העתיקה בית הדין בירושלים קבע את תחילת החודש לפי עדות על המולד; קהילות רחוקות, שלא ידעו בוודאות איזה יום הכריז בית הדין, נהגו יומיים כדי להיזהר. התלמוד דן במעמד של שני הימים האלה (ביצה ד ע"ב). גם אחרי שהלוח נקבע בחישוב נשמר המנהג לקהילות הגולה.

לכן בארץ ישראל שמיני עצרת ושמחת תורה הם יום אחד, כ"ב בתשרי: קוראים בו את סוף התורה ומתחילים אותה מחדש. בחוץ לארץ שמיני עצרת הוא ב-22 ושמחת תורה ב-23. השולחן ערוך מתאר: "במקום שעושים שני ימים טובים, בליל תשיעי מקדשים ואומרים שהחיינו; למחרת מוציאים שלושה ספרים" (אורח חיים תרסט, א). התלמוד הכיר כבר את העיקרון: בסוגיה על קריאות התורה בכל חג, הוא קובע ליום האחרון את הקריאה "כל הבכור" ולמחרת ("למחר") את הקריאה בוזאת הברכה:

למחר קורין ״וזאת הברכה״, ומפטירין ״ויעמד שלמה״.

(מגילה לא ע"א)

ראוי אפוא לציין שכבר מן התלמוד קריאת סוף התורה קשורה למחרת שמיני עצרת. אך השם "שמחת תורה" אינו מופיע שם: התלמוד מכנה את היום שמיני עצרת. השם מאוחר יותר: ההיסטוריונים מתארכים את הופעת החגיגה של סוף המחזור, עם הוצאת הספרים והריקודים, לתקופת הגאונים והראשונים הקדומים (המאה ה-11), שבה רבי יצחק אבן גיאת מציין שעושים זאת "במקומות מסוימים", ומובאת דעתו של רב האי גאון שמותר, כי זה מכבד את התורה (לפי הסיכום של האנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה, שאנו מציינים כהקשר היסטורי, לא כמקור להלכה). הרמ"א, מצדו, מסביר את השם בשורה אחת:

וקורין י"ט האחרון שמחת תורה לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה

(הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים תרסט, א)

3. לסיים את התורה, להתחיל אותה מחדש

המחזור השנתי

התורה נקראת בציבור, בקטעים, במשך כל השנה: זו פרשת השבוע. התלמוד מספר שהיו שני מחזורים: בבבל סיימו את התורה בשנה אחת; בארץ ישראל, בשלוש שנים (מגילה כט ע"ב), שם נאמר על "בני מערבא" שהם מסיימים את התורה בשלוש שנים:

לבני מערבא דמסקי לדאורייתא בתלת שנין.

(מגילה כט ע"ב)

המחזור השנתי הבבלי גבר בסוף בכל מקום. הוא מסתיים בשמחת תורה בפרשת וזאת הברכה (דברים לג, א – לד, יב), שקוראים בנוכחות כל הקהילה.

הפרשה האחרונה

היא נפתחת בברכת משה לשנים עשר השבטים, שמכילה משפט שכל ילד יהודי לומד:

תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב

(דברים לג, ד)

היא מסתיימת במות משה, שנקבר "בַּגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב", ואיש אינו יודע את קבורתו "עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים לד, ה-ו). התלמוד שואל: כיצד יכול היה משה לכתוב את סיפור מותו? והוא משיב שיהושע כתב את שמונת הפסוקים האחרונים של התורה:

אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע

(בבא בתרא טו ע"א)

לפי דעה אחרת, גם משה כתב את הפסוקים האלה, אך "בדמע" (מנחות ל ע"א). בשני המקרים אפשר לקרוא בכך שהתורה אינה מסתיימת עם משה: היא עוברת מיד ליד, וההמשכיות הזאת היא שהחג מעלה על הבמה. ההפטרה של שמחת תורה, ספר יהושע, מתחילה בעצם במקום שבו התורה מסתיימת: "ויהי אחרי מות משה…". ובספר הזה נמצא המשפט:

לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכׇל־הַכָּתוּב בּוֹ כִּי־אָז תַּצְלִיחַ אֶת־דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל

(יהושע א, ח)

המילה האחרונה בתורה שבכתב היא "לעיני כל ישראל" (דברים לד, יב). רש"י קורא בה את שבירת הלוחות: משה נשאו לבו לשבור את הלוחות "לעיניהם", וה' הסכים למעשהו (רש"י על דברים לד, יב):

שנשאו לבו לשבר הלוחות לעיניהם

(רש"י על דברים לד, יב)

הקריאה הזאת היא מסוג הפרשנות: רש"י קושר את הפסוק האחרון בתורה ללוחות השבורים, שאחריהם, לפי המסורת, באו הלוחות השניים שהתקבלו ביום כיפור. היא מתחברת, כפי שנראה, למה שהרב בניזרי אומר על השמחה שאחרי כיפור.

להתחיל מחדש מיד

השולחן ערוך קובע שלושה ספרי תורה: בראשון קוראים וזאת הברכה עד סוף התורה; בשני, בראשית, מ"בראשית" עד "אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית א, א – ב, ג); בשלישי, מפטיר של שמיני עצרת (במדבר כט, לה ואילך). ההפטרה היא תחילת ספר יהושע (אורח חיים תרסח, ב; תרסט, א). התלמוד עצמו, כפי שראינו, מזכיר רק את הקריאה בוזאת הברכה; הוספת בראשית מאוחרת יותר: קהילות מסוימות נהגו כך בימי הביניים, והשולחן ערוך (בערך בשנת 1565) קבע זאת. הכיבודים מיוחדים: מי שמסיים את התורה נקרא חתן תורה, מי שמתחיל נקרא חתן בראשית. הרמ"א מציין שהם מתחייבים לתרומות ומזמינים את הקהל לסעודה (אורח חיים תרסט, א).

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ

(בראשית א, א)

מדוע מתחילים מחדש ברגע זה ממש? התשובה הקלאסית היא מסר: התורה אינה ספר ש"סיימו". בן בג בג אומר עליה: "הפוך בה והפוך בה, דכלא בה; ובה תחזי, ובה תסיב ובלה בה, ומינה לא תזוע, שאין לך מידה טובה הימנה" (פרקי אבות ה, כב):

הפך בה והפך בה, דכלא בה.

(פרקי אבות ה, כב)

4. ההקפות: מסתובבים עם התורה

מה אומר הרמ"א

ההקפות ("סיבובים") הן החלק הגלוי ביותר של החג. השולחן ערוך אינו מזכיר אותן, אך הרמ"א, בהגהתו (אורח חיים תרסט, א), מתאר את מנהגי האשכנזים במאה ה-16:

ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת כמו שמקיפים עם הלולב והכל משום שמחה

(הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים תרסט, א)

ההגהה מפרטת מנהגים אחרים: מוציאים, בערב ובבוקר, את כל הספרים מן הארון, אומרים שירים ותשבחות, "כל מקום כמנהגו"; מרבים בקרואים לתורה, אפילו לקרוא את אותה פרשה כמה פעמים ("ואין בזה איסור"); וקוראים "כל הנערים":

עוד נהגו לקרות כל הנערים לספר תורה וקורים להם פרשת המלאך הגואל

(הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים תרסט, א)

"פרשת המלאך הגואל" היא ברכת יעקב לנכדיו: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכׇּל־רָע יְבָרֵךְ אֶת־הַנְּעָרִים" (בראשית מח, טז). הרמ"א מדבר על הערב ועל הבוקר כאחד: ההקפות נעשות אפוא כבר בלילה של החג. המנהג בישראל ובקהילות ספרדיות או חסידיות משתנה: מספר ההקפות, השירים, ריקודי המעגל, שעת ההקפות. החסידים מאריכים לעתים קרובות את השמחה עד שעה מאוחרת בלילה. הולכים אחר מנהג הקהילה.

מעגל סביב מרכז

ההשוואה של הרמ"א ללולב מפנה לטקס של בית המקדש: במשך סוכות הקיפו כל יום את המזבח, ושבע פעמים ביום השביעי (משנה סוכה ד, ה). ההקפות של שמחת תורה מעתיקות את הסיבוב הזה: המרכז אינו עוד המזבח אלא הספר. קריאה, שהרב בניזרי מפתח (ראו להלן), מדגישה שבמעגל אין איש לפני ואיש אחרי, וכל אחד עומד במרחק שווה מן המרכז. זו קריאה, לא כלל; אבל היא מתחברת למעשה היום, שקורא לתורה את כולם, עד הילדים. היא מזכירה גם את מצוות הקהל: אחת לשבע שנים, בסוכות, קראו את התורה לפני העם המתכנס:

הַקְהֵל אֶת־הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת־ה' אֱלֹקֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת

(דברים לא, יב)

הפסוק מציין מיד את המטרה: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת־ה' אֱלֹקֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים לא, יב; על הטקס ראו משנה סוטה ז, ח).

שמחה כמצווה

הריקוד עם התורה אינו מחווה פולקלוריסטית; הוא מתחבר לעיקרון מרכזי בהלכה. התורה מצווה את שמחת סוכות: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ […] וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, יד-טו). והיא מציגה את היעדר השמחה כעוון: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא־עָבַדְתָּ אֶת־ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דברים כח, מז). הרמב"ם מסיק מכאן את המסקנה, בעניין חג השמחה במקדש:

השמחה שישמח אדם בעשית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא.

(משנה תורה, הלכות שופר סוכה ולולב ח, טו)

בהלכה שלפניה הוא מתאר את שמחת המקדש, שבה גדולי החכמים רקדו, מחאו כפיים ושרו לפני כל העם (הלכות שופר, סוכה ולולב ח, יב-יד), והוא מזהיר: מי ש"מונע עצמו משמחה זו" ראוי להיענש (ח, טו). המשנה אומרת על החג הזה, "שמחת בית השואבה":

כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו

(משנה סוכה ה, א)

הרבנים אינם דורשים ששמחת תורה תהיה כשמחת בית השואבה: המשנה והרמב"ם מדברים על המקדש, ושמחת תורה היא מנהג של בית כנסת מתקופה אחרת. אך הם מציבים את שמחת סוכות, שיא השנה, במרכז היחס אל התורה.

5. מדוע רוקדים עם ספר שאין קוראים בו?

ארבע רמות קריאה משלימות זו את זו, וצריך להקפיד שלא לערבב ביניהן.

• הלכה. השמחה מלווה את המצווה (הרמב"ם). הרמ"א מזכיר את הסעודה "לגמרה של תורה", מעין סיום (סעודת סיום לימוד). אין מצווה לרקוד עם התורה; יש מנהג של שמחה, שהרמ"א מביא במילים "משום שמחה".
• מוסר (קריאה מוסרית). מעירים לא פעם שחוגגים את התורה כשנושאים אותה בזרועות, בלי לפתוח אותה: השמחה אומרת התקשרות שעולה על ההבנה. המזמור מבטא זאת: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵב" (תהלים יט, ט). השמחה אינה תוספת ללימוד, היא מטרתו.
• היסטוריה. הטקס התפתח בימי הביניים, כפי שראינו, וקיבל את צורתו הנוכחית במאה ה-16 (הרמ"א).
• חסידות. התנועה החסידית עשתה משמחת תורה אחד משיאי השנה, עם הקפות שנמשכות עד שעה מאוחרת בלילה, שירים וריקודים. התורה, שמסתיימת ומתחילה מחדש בלי הפסקה, נחווית שם כקשר חי ולא כספר שסיימו.

החוט המשותף הוא שהתורה היא קשר חי. לומדים אותה, מקיימים אותה, אבל גם רוקדים אותה, כדי לומר שאנו שייכים אליה.

6. קצת היסטוריה

אפשר להבחין בכמה שלבים, בזהירות הראויה כשמדובר במנהג בלי מקור כתוב עתיק.

• התקופה המקראית ותקופת בית שני. אחרי החזרה מגלות בבל, עזרא קורא את התורה לפני העם בסוכות: "וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹקִים יוֹם בְּיוֹם מִן־הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ־חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט" (נחמיה ח, יח):

וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹקִים יוֹם בְּיוֹם מִן־הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ־חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט

(נחמיה ח, יח)

באותו סיפור נחמיה אומר לעם הבוכה: "וְאַל־תֵּעָצֵבוּ כִּי־חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח, י).

• תקופת התלמוד. יום שמיני של עצרת, עם קריאת סוף התורה למחרת בחוץ לארץ (מגילה לא ע"א). עדיין אין מדברים על שמחת תורה.
• תקופת הגאונים והראשונים. הופעת הוצאת הספרים והריקודים "במקומות מסוימים", לפי היסטוריון מן המאה ה-11, רבי יצחק אבן גיאת, ובהסכמת רב האי גאון (לפי הסיכום שהוזכר לעיל).
• המאות ה-12 וה-13. לפי אותו סיכום, חתן תורה נקבע כבר במאה ה-12, והקריאה בבראשית מיד אחרי דברים נוספת מן המאה ה-13 בקהילות מסוימות.
• המאה ה-16. השולחן ערוך והרמ"א מקודדים את החג; ההקפות סביב הבימה הופכות למנהג כללי.
• העת החדשה. בישראל החג נחגג בהקפות בבתי הכנסת וברחבות, עם הילדים. כ"ב בתשרי תשפ"ד (7 באוקטובר 2023), יום שבת ושמחת תורה בישראל, הוא גם יום ההתקפה הקטלנית של חמאס על דרום ישראל; הזיכרון היהודי קושר מעתה את שני התאריכים.

7. מה מלמד הרב רפאל בניזרי

הרב רפאל בניזרי לא הקדיש שיעור לשמחת תורה עצמה, אבל שיעורו סוכות: חג השמחה עוסק בשמחת החג, ששמיני עצרת ושמחת תורה הם כתרה. הנה מה שאפשר לומר עליו בלי לייחס לו דבר מלבד מה שהוא מפתח שם.

הרב מבחין בין שמחה לבין הנאה: ביחסי אהבה, לא המתנות שנותנים זה לזה הן החשובות אלא האינטימיות שחולקים; השמחה נולדת מ"סתירות שמשלימות זו את זו בהרמוניה", היא שלמות ולא נעימות. הוא מציין שסוכות הוא חג האוניברסלי: העם היהודי מקריב בו קרבנות עבור שבעים האומות, והוא החג היחיד שהאומות נקראות לחגוג בעתיד (הנביא מבשר זאת בזכריה יד, טז). הוא מוסיף שהמילה "חג" קשורה למעגל (לפי תמלול השיעור).

ובמיוחד הוא מתאר את ההקפות כמאפיין המרכזי של סוכות: מסתובבים סביב התורה, כפי שהסתובבו בעבר סביב המזבח, בצורה הגאומטרית האידיאלית שבה כל אחד עומד במרחק שווה מן המרכז וכולם אוחזים ידיים. "לרקוד פירושו להרים את הרגל", הוא אומר: לא להסתפק בגירוד הקרקע, להישאר כלוא בחומר שלו, אלא לעשות מאמץ של ריחוף. לבסוף הוא מסביר מדוע השמחה באה עכשיו: אחרי כיפור קיבלנו את הלוחות השניים, אחרי ששברנו את הראשונים, והתגברנו על המכשול; הוא מצטט את החסידים: אשרי מי שאינו טועה, אך אשרי יותר מי שהצליח לקבל מחילה על טעויותיו. באותו שיעור הוא קורא את סוכת דוד כבית שברירי אך פתוח לטבע, לבני האדם, לכל הזרמים.

את השיעור אפשר למצוא כאן: סוכות: חג השמחה. בדף פרשת וזאת הברכה צוין שעדיין אין שיעור של הרב על הפרשה הזאת.

8. דעות שגויות על שמחת תורה

"שמחת תורה הוא חג של התורה שבכתב." לא. התורה שבכתב מכירה רק את שמיני עצרת (ויקרא כג, לו). השם והריקודים מאוחרים יותר.

"שמיני עצרת הוא רק סוף סוכות." לא. התלמוד עושה ממנו חג לעצמו (סוכה מח ע"א), עם ברכת שהחיינו משלו.

"רוקדים כי סיימנו את התורה." לא רק: מתחילים אותה מיד מחדש. החג אינו חג של ספר שהסתיים, אלא של לימוד אינסופי.

"רק חכמים יכולים להיקרא לתורה ביום הזה." להפך: מרבים בקרואים, וקוראים את כל הילדים (הרמ"א, אורח חיים תרסט, א).

"שמחת תורה הוא מחוץ להלכה." הריקודים הם מנהג, אך היום הוא יום טוב, על כל דיניו: איסור מלאכה, קידוש, סעודת חג. רק מנהג ההקפות אינו מופיע בתלמוד.

שאלות נפוצות על שמחת תורה

מה ההבדל בין שמיני עצרת לשמחת תורה?

שמיני עצרת הוא היום השמיני שאחרי סוכות (כ"ב בתשרי), המוכר מן התורה; שמחת תורה הוא חגיגת סיום התורה והתחלתה מחדש. בישראל זה אותו יום; בחוץ לארץ שמחת תורה הוא היום השני (כ"ג בתשרי).

מדוע שמחת תורה חל ביום אחר בישראל ובחוץ לארץ?

משום שהגולה מקיימת יום נוסף בכל חג (ביצה ד ע"ב), מורשת התקופה שבה הקהילות הרחוקות לא ידעו את התאריך המדויק שהכריז בית הדין בירושלים.

אפשר לרקוד עם ספרי התורה בלי לפתוח אותם?

כן: זה המנהג. נושאים את הספרים בזרועות, לבושים במעיליהם, והקפות נעשות סביב הבימה (הרמ"א על אורח חיים תרסט, א). המנהגים בנוגע למספר ההקפות ולשעתן משתנים בין הקהילות.

האם נשים משתתפות בשמחת תורה?

המנהגים משתנים. בבתי כנסת רבים הגברים רוקדים עם הספרים והנשים צופות ושרות מעזרתן; בקהילות אחרות יש הקפות לנשים בלבד. בשאלת ההפרדה וכללי הלבוש שואלים את רב הקהילה.

אוכלים בסוכה בשמחת תורה?

בישראל אין אוכלים בסוכה בשמיני עצרת; בחוץ לארץ אוכלים בה ביום הראשון (כ"ב בתשרי) בלי ברכה (הרמ"א על אורח חיים תרסח, א). ליום השני בודקים את מנהג הקהילה.

מה קוראים בשמחת תורה?

מוציאים שלושה ספרים: וזאת הברכה (דברים לג-לד), אחר כך בראשית א, א – ב, ג, ואחר כך מפטיר של שמיני עצרת; ההפטרה לקוחה מתחילת יהושע (שולחן ערוך, אורח חיים תרסט, א).

מדוע יש לילדים דגלים?

זהו מנהג של שמחה שאינו מוזכר לא בתלמוד ולא בשולחן ערוך. מה שהרמ"א מביא הוא הקריאה של כל הילדים לתורה (אורח חיים תרסט, א).

להרחבה

• שמיני עצרת ושמחת תורה: משמעות ומנהגים
• סוכות: חג השמחה (שיעור של הרב בניזרי)
• סוכות: חג הסוכות מוסבר בווידאו
• מדוע גרים בסוכה?
• לולב ואתרוג: משמעות ארבעת המינים של סוכות
• סוכות: מכיפור ועד סוכת השלום
• יום כיפור: משמעות יום הסליחה הגדול
• בראשית: ראשית הבריאה
• סוכות, לולב ואתרוג
• מהי התורה?
• הלוח העברי
• כיצד מתנהלת תפילה בבית הכנסת?

מקורות והפניות (21)

• בראשית א, א – ב, ג; מח, טז
• ויקרא כג, לו
• במדבר כט, יב-לח
• דברים טז, יד-טו; כח, מז; לא, י-יג; לג, ד; לד, ה-יב
• יהושע א, ח
• זכריה יד, טז
• נחמיה ח, י; ח, יח
• תהלים יט, ט
• משנה סוכה ד, ה; ה, א
• משנה סוטה ז, ח
• משנה תענית א, א
• משנה, פרקי אבות ה, כב
• תלמוד בבלי, סוכה מח ע"א; נה ע"ב
• תלמוד בבלי, מגילה כט ע"ב; לא ע"א
• תלמוד בבלי, ביצה ד ע"ב
• תלמוד בבלי, בבא בתרא טו ע"א; מנחות ל ע"א
• רש"י על ויקרא כג, לו; על דברים לד, יב
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות שופר, סוכה ולולב ח, יב-טו
• שולחן ערוך, אורח חיים קיד, א; תרסח, א-ב; תרסט, א (עם הגהות הרמ"א)
• סיכום היסטורי על תולדות שמחת תורה: הערך "שמחת תורה", ויקיפדיה (מקורות מצוטטים: רבי יצחק אבן גיאת, המאה ה-11; רב האי גאון; חתן תורה במאה ה-12; קריאת בראשית במאה ה-13)
• שיעור הרב רפאל בניזרי: סוכות: חג השמחה

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.