מוציאים אותה מארון הקודש בשירה, מנשקים אותה כשהיא עוברת, רוקדים איתה בשמחת תורה, ואם ספר תורה נופל ארצה, המנהג הוא שמי שראו אותו נופל מתענים. אבל מהי התורה בעצם? ספר, חוק, "ביבליה"? מדוע מדברים על תורה "שבכתב" ועל תורה "שבעל פה", ומדוע היא עדיין נכתבת ביד, אות אחר אות, על קלף? לפניכם תשובה מלאה.
בקצרה: המילה העברית "תורה" פירושה "הוראה" או "הדרכה", ולא "חוק". במובן המצומצם, התורה היא חמשת חומשי משה (בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים), שלפי המסורת היהודית נמסרו מאת ה' למשה בהר סיני ובמדבר. היא נקראת תורה שבכתב. לצדה, לפי אותה מסורת, עומדת תורה שבעל פה, שנמסרה מרב לתלמיד ולאחר מכן הועלתה על הכתב במשנה ובתלמוד, והיא שמבארת את משמעותה ואת אופן קיומה. נוסח התורה שבכתב מועתק ביד על מגילת קלף, ספר התורה, שקוראים בו בציבור בבית הכנסת בכל שבת. במובן הרחב, "תורה" היא כל תורת היהדות, כל ההוראה והלימוד היהודיים.
מילה שפירושה "להורות", לא "חוק"
התרגומים היווניים ואחריהם הלטיניים תרגמו את המילה תורה ב־nomos וב־lex, כלומר "החוק". מכאן הביטוי המקובל בשפות אירופה "חוק משה". אבל שורש המילה בעברית, י־ר־ה, פירושו "לכוון, להראות, לירות אל מטרה". אותו שורש מופיע במילה "מורה", מי שמלמד, ובמילה "הוראה", הפסק שמכוון את ההתנהגות. התורה היא אפוא קודם כול כיוון שניתן לחיים: היא מראה את הדרך.
ספר משלי משתמש במילה במובן היומיומי הזה: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח). איש אינו חושב כאן על ספר חוקים: מדובר במה שהורים מעבירים לילדם כדי שיחיה חיים טובים. התורה כוללת כמובן חוקים, חוקים רבים, אבל גם סיפורים, יוחסין, שירות, ברכות ואזהרות.
התורה גם מציגה את עצמה כירושה: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד). זה אחד הפסוקים הראשונים שמלמדים ילדים יהודים, ברגע שהם יודעים לדבר (תלמוד, סוכה מב ע"א).
חמשת חומשי משה
התורה שבכתב, הנקראת גם "חומש" (מן המילה "חמש") או, בשם שמקורו ביוונית, "פנטטויכון", מורכבת מחמישה ספרים. בעברית כל אחד מהם נקרא על שם אחת המילים הראשונות שבו:
- בראשית: בריאת העולם, אדם וחוה, המבול ונח, מגדל בבל, ואחר כך סיפורם של האבות אברהם, יצחק ויעקב, ושל יוסף במצרים.
- שמות: השעבוד במצרים, משה, עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני ועשרת הדברות, ולבסוף בניית המשכן, המקדש הנייד של המדבר.
- ויקרא: עבודת הקורבנות, הטהרה, דיני המאכלות, המועדים, ומצוות מוסריות יסודיות כמו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח).
- במדבר: ארבעים שנות הנדודים במדבר, המפקדים, המרידות והניסיונות שעבר העם.
- דברים: נאומי הפרידה הגדולים של משה לפני מותו, שבהם הוא חוזר על התורה ומשלים אותה, ובהם גם קריאת שמע (דברים ו, ד-ט).
בסך הכול יש בתורה קצת יותר מ־5,800 פסוקים, ולפי המניין המסורתי 304,805 אותיות. התלמוד מונה בה תרי"ג (613) מצוות: רמ"ח (248) מצוות עשה ושס"ה (365) מצוות לא תעשה (מכות כג ע"ב). הרמב"ם מנה אותן אחת לאחת בספר המצוות שלו.
לפי המסורת היהודית, חמשת החומשים נכתבו בידי משה מפי ה'. התלמוד דן רק בשמונת הפסוקים האחרונים, המספרים על מות משה: יש אומרים שיהושע הוסיף אותם, ויש אומרים שמשה עצמו כתב אותם "בדמע" (בבא בתרא טו ע"א; מנחות ל ע"א). התורה עצמה אומרת: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים" (דברים לא, ט), והוא ציווה להניחה מצד ארון הברית (דברים לא, כד-כו).
תורה, תנ"ך, ביבליה: מה ההבדל?
זו אחת השאלות הנפוצות ביותר, והבלבול מובן. התורה איננה כל כתבי הקודש היהודיים: היא החלק הראשון שלהם, והקדוש מכולם.
כתבי הקודש העבריים נקראים תנ"ך, מילה שנוצרה מראשי התיבות של שלושת חלקיהם:
- תורה: חמשת חומשי משה;
- נביאים: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ושנים־עשר הנביאים "הקטנים" (תרי עשר);
- כתובים: תהלים, משלי, איוב, חמש המגילות (שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר), דניאל, עזרא-נחמיה ודברי הימים.
לפי המניין המסורתי יש בתנ"ך עשרים וארבעה ספרים; התלמוד מפרט את סדרם ואת כותביהם (בבא בתרא יד ע"ב-טו ע"א). כולם קדושים, אבל בדרגות שונות: הנביאים והכתובים נכתבו ברוח נבואה או ברוח הקודש, ואילו התורה נחשבת לדבר ה' שנמסר מילה במילה. משום כך רק נוסח התורה נקרא כולו, ברצף, מתוך מגילת קלף.
מה שהנוצרים מכנים "הברית הישנה" תואם את התנ"ך, בהבדלים מסוימים בסדר הספרים ובמספרם. היהדות אינה משתמשת בביטוי הזה: מבחינתה אין ברית "ישנה" וברית "חדשה", אלא ברית אחת, שעומדת בתוקפה תמיד. "הברית החדשה" איננה חלק מכתבי הקודש היהודיים.
התורה שבכתב והתורה שבעל פה
זהו המושג החשוב ביותר להבנת היהדות, וגם הפחות מוכר. לפי המסורת, משה לא קיבל בסיני טקסט בלבד. הוא קיבל גם את פירושו, שנמסר בעל פה: זו התורה שבעל פה, בניגוד לתורה שבכתב.
סיפור מפורסם מן התלמוד
התלמוד מספר שגוי אחד בא לפני החכם שמאי ושאל אותו: "כמה תורות יש לכם?" ענה לו שמאי: "שתיים: תורה שבכתב ותורה שבעל פה." אמר לו האיש: "שבכתב אני מאמינך, ושבעל פה איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב." גער בו שמאי והוציאו בנזיפה. הלך האיש אל הלל, וזה קיבל אותו. ביום הראשון לימד אותו הלל את האלף־בית: אל"ף, בי"ת, גימ"ל, דל"ת. למחרת הציג לו את האותיות בסדר הפוך. "והא אתמול לא אמרת לי הכי?" (והרי אתמול לא כך לימדת אותי!), מחה האיש. ענה לו הלל: "לאו עלי דידי קא סמכת? דעל פה נמי סמוך עלי" (הרי עליי סמכת בעניין האותיות; סמוך עליי גם בעניין התורה שבעל פה) (שבת לא ע"א).
הלקח: גם כדי לקרוא טקסט כתוב צריך מורה.
מדוע התורה שבכתב אינה מספיקה
התורה שבכתב היא פעמים רבות תמציתית מאוד: היא מצווה בלי לומר כיצד לקיים. כמה דוגמאות:
- היא אוסרת "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" בשבת (שמות כ, י), אבל אינה מגדירה בשום מקום מהי מלאכה. המסורת שבעל פה היא שמפרטת את שלושים ותשע אבות המלאכה (משנה שבת ז, ב).
- היא מצווה "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח), בלי לתאר את התפילין: צורתן המרובעת, צבען השחור ותוכנן באים מן המסורת.
- היא מתירה לשחוט בהמה "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (דברים יב, כא), אף שאין פסוק שמתאר את דרך השחיטה. התלמוד לומד מכאן שדיני השחיטה נאמרו למשה בעל פה (חולין כח ע"א).
- "עַיִן תַּחַת עַיִן" המפורסם (שמות כא, כד) מעולם לא קוים כפשוטו במשפט העברי: המסורת שבעל פה מפרשת אותו כפיצוי כספי השווה לנזק (בבא קמא פג ע"ב-פד ע"א).
בלי התורה שבעל פה, התורה שבכתב הייתה אפוא ספר חתום, או ספר שכל אחד מפרש כרצונו. התלמוד רואה את המסירה הכפולה הזאת בפסוק: "וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (שמות כד, יב). "לוחות" אלו עשרת הדברות; "תורה" זה המקרא; "והמצוה" זו משנה; "להורותם" זה גמרא. והתלמוד מסכם: "מלמד שכולם נתנו למשה מסיני" (ברכות ה ע"א).
מדוע "שבעל פה"?
במשך מאות שנים אף היה אסור לכתוב את התורה שבעל פה: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (גיטין ס ע"ב; תמורה יד ע"ב). מדוע? משום שהוראה שבעל פה נשארת חיה. היא עוברת דרך קשר בין רב לתלמיד, היא עונה על שאלות, היא מתאימה את עצמה לשומע. טקסט כתוב, לעומת זאת, יכול להיקרא בידי כל אחד, בלי מורה, ולהתפרש שלא כמשמעותו.
אבל אחרי חורבן הבית השני, הרדיפות ופיזור העם איימו להשכיח את התורה הזאת. בסביבות שנת 200 לספירה כינס רבי יהודה הנשיא את עיקר המסורת במשנה. התלמוד מצדיק את העלאתה על הכתב בפסוק "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, קכו), שנדרש כהיתר לעקור כלל אחד כדי להציל את הכול (גיטין ס ע"א; תמורה יד ע"ב). דיוני הדורות הבאים על המשנה יצרו את הגמרא; המשנה והגמרא יחד הן התלמוד, שנחתם בארץ ישראל בסביבות שנת 400 (התלמוד הירושלמי) ובבבל בסביבות שנת 500 (התלמוד הבבלי).
שלשלת המסורה
מסכת אבות, "פרקי אבות", נפתחת במשפט שמסכם את כל התפיסה הזאת: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (אבות א, א). בהקדמה למשנה תורה ממשיך הרמב"ם את השלשלת הזאת שם אחר שם, לאורך ארבעים דורות, ממשה ועד רב אשי, מעורכי התלמוד הבבלי.
אין פירוש הדבר שהתורה שבעל פה קפואה. התלמוד מלמד שה' הראה למשה בסיני "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו" (תלמוד ירושלמי, פאה ב, ד; וראו גם מגילה יט ע"ב). הוא מספר גם שמשה, שהועבר אל בית מדרשו של רבי עקיבא, לא הבין את מה שנאמר שם, עד שרבי עקיבא הכריז שתורתו היא "הלכה למשה מסיני" (מנחות כט ע"ב). התורה שבעל פה היא אפוא מעיין אחד שממשיך לזרום, דור אחר דור, בעמלם של החכמים.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי הקדיש שיעור שלם למשנה הראשונה הזאת של פרקי אבות, פרקי אבות: שלשלת המסורה. הוא מעיר שם על פרט אחד: המשנה אינה אומרת שמשה קיבל תורה "מה'", אלא "מסיני". שכן אדם מקבל רק את מה שהוא מסוגל לקבל. סיני היה מקום המפגש בין האלוקי לאנושי, אחת הירידות שבהן הקב"ה מתאים את עצמו למדרגת האדם. מה שמשה קיבל הם חוקים שמאפשרים לאדם "לקחת אחריות על עצמו כאן, למטה": לדברי הרב, התורה לא נועדה לעקור אותנו מן העולם הזה ולהעביר אותנו לעולמות עליונים, אלא לקשור אותנו אל העולם הזה במציאותו שלו.
באותו שיעור הוא מבאר את הדימוי שבו מתארים החכמים את המסירה: כדור שמעבירים מיד ליד בלי להפיל אותו לעולם. כדור עובר בשלמותו.
על התורה שבעל פה עצמה מציע הרב דימוי חזק בשיעורו עשרה בטבת: הצום שפותח את החורבן. ח' בטבת, הוא מזכיר, הוא היום שבו תורגמה התורה ליוונית, יום שהחכמים השוו ליום שבו נעשה העגל. תרגום הוא לבוש שמונח על הטקסט, וכל לבוש מעמעם את האור. גם התורה שבעל פה היא לבוש, אבל לבוש חי: פרשנותה נותנת משמעויות שונות, ולפעמים הפוכות, ובכך גאונותה, שכן היא מעניקה לתורה שבכתב ממד אנושי ואוניברסלי. היא גם נחלתו האישית של כל אחד: משום כך, הוא מסביר, מי שנוכח ביציאת נשמתו של תלמיד חכם חייב לקרוע את בגדו לאות אבל, כי הוא מאבד תורה שהייתה תרומתו האישית של אותו אדם לכלל ישראל.
בשיעור חנוכה: האור של כל אחד הוא מרחיב את הרעיון הזה: התורה שבכתב יכלה להיות מתורגמת ולהיות מאומצת בידי אחרים; את המחשבה אנחנו חולקים עם כולם. אבל התורה שבעל פה, עם מחלוקותיה ודיוניה, נשארת המקום שממנו שואב עם ישראל אורח חיים שהוא שלו בלבד.
ספר התורה: מגילה שנכתבת ביד
בבית הכנסת אין קוראים בתורה מתוך ספר מודפס, אלא מתוך ספר תורה, מגילת קלף כתובה ביד. זהו החפץ הקדוש ביותר ביהדות.
כיצד הוא נעשה
ספר תורה נכתב בידי סופר סת"ם, כותב שהוכשר לכך במיוחד, ועליו להיות אדם ירא שמים ובקי בהלכה. הוא כותב בקולמוס (נוצת אווז, על פי המסורת, או קנה) ובדיו שחורה מיוחדת, על יריעות קלף העשויות מעור של בהמה טהורה, התפורות זו לזו בחוטי גידים. הטקסט מסודר בעמודות; המנהג הנפוץ ביותר הוא לכתוב 248 עמודות, בנות 42 שורות כל אחת. האותיות נכתבות בכתב מרובע מיוחד, כתב אשורי, ועל אותיות מסוימות מוסיפים כתרים קטנים, התגין. המגילה מחוברת לשני מוטות עץ, "עצי חיים", על שם הפסוק האומר על התורה: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (משלי ג, יח).
הסופר מעתיק תמיד מתוך העתק מוגה, ולעולם אינו כותב מן הזיכרון, ומבטא כל מילה בפיו לפני שהוא כותב אותה. לפני שהוא כותב אחד משמות ה', הוא אומר שהוא כותב אותו לשם קדושת השם. הכללים מחמירים ביותר: ספר תורה שחסרה בו אות אחת, או שנוספה בו אות אחת, פסול כל עוד לא תוקן (רמב"ם, הלכות ספר תורה ז, יא). הלכות כתיבת ספר תורה נפסקו בשולחן ערוך (יורה דעה ער-רפד).
המצווה התרי"ג
האחרונה בתרי"ג מצוות התורה היא שכל אדם יכתוב לעצמו ספר תורה. היא נלמדת מן הפסוק "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים לא, יט), שהמסורת מבינה שהוא חל על התורה כולה (סנהדרין כא ע"ב; רמב"ם, הלכות ספר תורה ז, א; שולחן ערוך, יורה דעה ער, א). מכיוון שמעטים יודעים לכתוב מגילה, יוצאים ידי חובה בכך שמזמינים את כתיבתה אצל סופר, או בהשתתפות בהשלמת ספר תורה על ידי כתיבת אחת האותיות האחרונות בהדרכת הסופר. סיום כתיבתו של ספר נחגג בתהלוכה שמחה עד בית הכנסת, הכנסת ספר תורה.
הכבוד שחולקים לספר התורה
עומדים כאשר ספר תורה עובר לפני האדם (שולחן ערוך, יורה דעה רפב, ב), ורבים מנשקים אותו כשהוא עובר, בנגיעה בקצה הטלית או בסידור. אין נוגעים בקלף ישירות באצבעות: הקורא עוקב אחר הטקסט בעזרת יד קטנה מכסף, ה"יד". המגילה לבושה במעיל בד (אצל האשכנזים ובקהילות רבות) או נתונה בנרתיק קשיח מעץ או ממתכת, ה"תיק" (אצל רבים מן הספרדים ובני עדות המזרח), ומעוטרת בכתרים ובפעמונים מכסף. כאשר ספר תורה בלה ואינו ראוי עוד לשימוש, אין זורקים אותו: קוברים אותו, כמו אדם, לעיתים קרובות סמוך לקברו של תלמיד חכם.
קריאת התורה בבית הכנסת
התורה נקראת בציבור, לפני הקהל כולו. לפי המסורת, משה עצמו תיקן לקרוא בה בשבתות ובמועדים (תלמוד ירושלמי, מגילה ד, א). הנביאים שבימיו קבעו את הקריאה גם בשני ובחמישי, כדי שהעם לא ישהה לעולם שלושה ימים בלי תורה, ועזרא הסופר הוסיף את הקריאה בשבת במנחה (בבא קמא פב ע"א).
הטקסט מחולק ל־54 חלקים, הפרשות (ביחיד: פרשה). בכל שבת בבוקר קוראים את פרשת השבוע, כך שמסיימים את קריאת התורה כולה בשנה אחת. בארץ ישראל, בימי קדם, היה המנהג לסיים אותה בשלוש שנים לערך (מגילה כט ע"ב). המחזור השנתי מסתיים ומתחיל מחדש באותו יום, בשמחת תורה, בסוף חג הסוכות (כ"ב בתשרי בארץ ישראל, כ"ג בתשרי בחוץ לארץ): קוראים את הפסוקים האחרונים של ספר דברים, ומיד אחריהם את הפסוקים הראשונים של ספר בראשית, כדי להראות שללימוד התורה אין סוף.
הקריאה נעשית בניגון, לפי סימני הנגינה המסורתיים, הטעמים, המשמשים גם כסימני פיסוק. כמה מן המתפללים נקראים בזה אחר זה לברך ברכה לפני כל קטע ואחריו: זו ה"עלייה" לתורה. הברכה האחרונה מסכמת את טבעה הכפול של התורה: "ברוך אתה ה'… אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו."
בימי קדם אף ציוותה התורה על קריאה חגיגית אחת לשבע שנים לפני העם כולו כשהוא מכונס, מצוות הקהל (דברים לא, י-יג).
מדוע התורה כה מרכזית?
תוכנית העולם
המדרש משווה את הקב"ה לאדריכל שמעיין בתוכניותיו לפני שהוא בונה ארמון: "היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם" (בראשית רבה א, א). התורה איננה אפוא רק ספר ליהודים: לפי מסורת זו, היא התוכנית שלפיה תוכנן העולם. ללמוד אותה פירושו לנסות להבין את כוונת מי שברא את העולם.
הלימוד כמצווה
לימוד התורה הוא עצמו מצווה: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" (דברים ו, ז). המשנה מונה מעשים שהאדם אוכל את פירותיהם כבר בעולם הזה, כמו כיבוד אב ואם, גמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו, ומסיימת: "ותלמוד תורה כנגד כולם" (משנה פאה א, א). מדוע? משום שהלימוד מביא לידי מעשה, משיב התלמוד (קידושין מ ע"ב). הרמב"ם כותב שכל איש מישראל, עני או עשיר, צעיר או זקן, שלם בגופו או בעל ייסורים, "חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה" (הלכות תלמוד תורה א, ח).
החכמים מסכמים את הקשר הבלתי נדלה הזה אל הטקסט בדברי בן בג בג: "הפך בה והפך בה, דכולא בה" (אבות ה, כב).
כמה רבדים של קריאה
המסורת מבחינה בארבעה רבדים של פירוש, המכונים בראשי התיבות פרד"ס: הפשט, המובן הפשוט; הרמז; הדרש, הפירוש הדרשני; והסוד, המובן הנסתר, המיסטי. הרמב"ן כותב בהקדמה לפירושו על התורה שברובד העמוק ביותר התורה כולה עשויה משמותיו של הקב"ה, ושאפשר לקרוא את אותיותיה גם בחלוקה אחרת מחלוקת המילים הרגילה. זו אחת הסיבות שאות אחת חסרה פוסלת ספר תורה.
ברובד המוסרי, התורה היא קודם כול דרך חיים. חוקיה אינם מוגבלים לפולחן: הם עוסקים בצדק, בשכר הפועל, בגר, באלמנה וביתום, ביחס לבעלי חיים, ביושר במסחר. הרמב"ם כותב שמשפטי התורה לא ניתנו לנקמה, אלא הם "רחמים וחסד ושלום בעולם" (הלכות שבת ב, ג), ומביא את הפסוק: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז).
קצת היסטוריה
נוסח התורה הועתק בקפידה יוצאת דופן במשך יותר משלושת אלפים שנה. כמה ציוני דרך:
- קמעות כתף הינום. שתי לוחיות הכסף הקטנות האלה, שהתגלו בירושלים ב־1979 ומתוארכות לסוף תקופת בית ראשון (בערך המאה השביעית-השישית לפני הספירה), נושאות נוסח של ברכת כהנים (במדבר ו, כד-כו). הן נחשבות לטקסט המקראי העתיק ביותר שידוע עד היום.
- עזרא והכתב המרובע. לפי התלמוד, עם השיבה מגלות בבל, במאה החמישית לפני הספירה, ניתנה התורה מחדש לישראל בידי עזרא בכתב המרובע, הכתב האשורי (סנהדרין כא ע"ב-כב ע"א). עזרא גם קרא בתורה קריאה פומבית חגיגית לפני העם כולו (נחמיה ח).
- התרגום היווני. במאה השלישית לפני הספירה ציווה המלך תלמי לתרגם את התורה ליוונית, באלכסנדריה, בידי שבעים ושניים זקנים: זהו תרגום השבעים (מגילה ט ע"א). מקור רבני אומר שהיום ההוא היה "קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל" (מסכת סופרים א, ז).
- מגילות ים המלח. הן התגלו מ־1947 ואילך במערות קומראן, וכוללות קטעים מכל ספרי התנ"ך פרט למגילת אסתר, שחלקם הועתקו לפני יותר מאלפיים שנה. השוואתן לנוסח שבידינו מראה נאמנות מופלאה של המסירה.
- בעלי המסורה וכתר ארם צובא. בין המאה השביעית למאה העשירית קבעו חכמי טבריה, בעלי המסורה, את הניקוד, את הטעמים ואת המניין המדוקדק של האותיות והפסוקים. כתר ארם צובא, שנכתב בסביבות שנת 930 והוגה בידי אהרן בן אשר, נחשב בעיני הרמב"ם להעתק המדויק ביותר (הלכות ספר תורה ח, ד). כיום הוא שמור במוזיאון ישראל בירושלים.
לפי המסורת היהודית, הנאמנות הזאת איננה מקרית: העיקר התשיעי משלושה־עשר עיקרי האמונה שניסח הרמב"ם קובע שהתורה לא תוחלף ולא תשתנה, והעיקר השמיני, שהיא כולה מן השמים (פירוש המשנה, סנהדרין, פרק י). העולם האקדמי מציע השערות אחרות על התהוות הטקסט; האמונה היהודית, מצדה, נשענת על ההתגלות הפומבית בסיני, שחווה עם שלם ושנמסרה מדור לדור.
דעות מוטעות על התורה
"התורה היא ספר חוקים"
לא. חלק גדול מן הטקסט עשוי מסיפורים. התורה אף פותחת בסיפור הבריאה, ולא במצווה. רש"י, בפירושו הראשון, שואל מדוע, ועונה שהיא מלמדת קודם כול שהארץ שייכת להקב"ה, והוא נותנה לאשר ישר בעיניו (רש"י על בראשית א, א).
"התורה עוסקת רק בעבר"
היא נקראת, נלמדת ונדונה בכל יום. רבני ימינו שואבים ממנה תשובות לשאלות חדשות, כמו השימוש בחשמל בשבת או האתיקה הרפואית: זהו תפקידה של התורה שבעל פה.
שאלות נפוצות על התורה
מה פירוש המילה "תורה"?
"הוראה" או "הדרכה", יותר מאשר "חוק": המילה באה מן השורש י־ר־ה, "לכוון, להראות". היא מציינת את חמשת חומשי משה, ובמובן הרחב את כל התורה היהודית.
מה ההבדל בין התורה לתנ"ך?
התורה היא רק החלק הראשון, והקדוש ביותר, של כתבי הקודש העבריים (התנ"ך), הכוללים גם את הנביאים ואת הכתובים. "הברית החדשה" איננה חלק מהם.
מהי התורה שבעל פה?
זהו פירוש התורה שבכתב, שקיבל משה בסיני ונמסר בעל פה, ולאחר מכן הועלה על הכתב במשנה (בסביבות שנת 200) ובתלמוד. בלעדיה, מצוות רבות לא היו ניתנות לקיום.
כמה זמן לוקח לכתוב ספר תורה?
כשנה של עבודה לסופר מנוסה. במגילה 304,805 אותיות, הנכתבות ביד על קלף, בלי שום טעות מותרת. משום כך ספר תורה עולה לעיתים קרובות כמה עשרות אלפי אירו.
מדוע ניתנה התורה בסיני, במדבר?
החכמים מסבירים שהיא ניתנה במקום שאינו שייך לאיש, כדי שאף עם לא יוכל לומר שהיא שלו יותר משל אחרים, וכדי שכל הרוצה יבוא ויטול אותה (מכילתא על שמות יט, ב). מציינים את מתן תורה בחג השבועות, ב־ו' בסיוון, שבעה שבועות אחרי פסח.
מדוע רוקדים עם התורה בשמחת תורה?
משום שביום זה מסיימים את הקריאה השנתית ומתחילים אותה מחדש מיד. מוציאים את כל ספרי התורה ומקיפים את בית הכנסת שבע הקפות בשירה ובריקודים, מתוך שמחה על קבלת התורה.
להרחבה
- פרקי אבות: שלשלת המסורה
- עשרה בטבת: הצום שפותח את החורבן
- חנוכה: האור של כל אחד
- שבועות: מתן תורה ומגילת רות
- שמיני עצרת ושמחת תורה: משמעות ומנהגים
- פרשת השבוע: הגדרה, מחזור ולימוד
- מה זה תלמוד?
- מה הן תרי"ג המצוות?
- מה אומרים עשרת הדברות?
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- בראשית א, א ורש"י על בראשית א, א
- שמות כ, י; כא, כד; כד, יב
- ויקרא יט, יח
- במדבר ו, כד-כו
- דברים ו, ד-ט; יב, כא; לא, ט-יג; לא, יט; לא, כד-כו; לג, ד
- תהלים קיט, קכו
- משלי א, ח; ג, יז-יח
- נחמיה ח
- משנה שבת ז, ב
- משנה פאה א, א
- פרקי אבות א, א ו־ה, כב
- תלמוד בבלי, ברכות ה ע"א
- תלמוד בבלי, שבת לא ע"א
- תלמוד בבלי, סוכה מב ע"א
- תלמוד בבלי, מגילה ט ע"א, יט ע"ב ו־כט ע"ב
- תלמוד ירושלמי, מגילה ד, א
- תלמוד בבלי, גיטין ס ע"א-ס ע"ב; תמורה יד ע"ב
- תלמוד בבלי, קידושין מ ע"ב
- תלמוד בבלי, בבא קמא פב ע"א ו־פג ע"ב-פד ע"א
- תלמוד בבלי, בבא בתרא יד ע"ב-טו ע"א; מנחות כט ע"ב ו־ל ע"א
- תלמוד בבלי, סנהדרין כא ע"ב-כב ע"א
- תלמוד בבלי, מכות כג ע"ב
- תלמוד בבלי, חולין כח ע"א
- תלמוד ירושלמי, פאה ב, ד
- מסכת סופרים א, ז
- מכילתא דרבי ישמעאל על שמות יט, ב
- בראשית רבה א, א
- רמב"ם, הקדמה למשנה תורה
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה א, ח
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות ספר תורה ז, א; ז, יא; ח, ד
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת ב, ג
- רמב"ם, פירוש המשנה, סנהדרין פרק י (שלושה־עשר עיקרי האמונה)
- רמב"ם, ספר המצוות
- רמב"ן, הקדמה לפירוש התורה
- שולחן ערוך, יורה דעה ער, א; ער-רפד; רפב, ב
- קמעות הכסף מכתף הינום (מוזיאון ישראל), סוף תקופת בית ראשון
- מגילות ים המלח (קומראן), שהתגלו מ־1947 ואילך
- כתר ארם צובא (בסביבות 930), מוזיאון ישראל, ירושלים
- הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות: שלשלת המסורה
- הרב רפאל בניזרי, עשרה בטבת: הצום שפותח את החורבן
- הרב רפאל בניזרי, חנוכה: האור של כל אחד
מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.