מה זה תשובה? משמעות התשובה ביהדות

בשפות אחרות מתרגמים את "תשובה" במילה שפירושה "חרטה", והתרגום מטעה מעט: שומעים בו בושה, נקיפות מצפון, שק ואפר. המילה העברית אומרת דבר אחר. תשובה באה מן השורש שוב, "לחזור": אדם התרחק וחוזר. מה צריך לעשות כדי שהחזרה תהיה תקפה? האם יש עבירות שאינן נסלחות? מה משנה יום כיפור? המאמר עונה על כך מתוך התורה, הנביאים, המשנה, התלמוד, הרמב"ם והשולחן ערוך, תוך הבחנה בין ההלכה לבין הקריאה המוסרית והמיסטית, ותוך ציון מנהגי האשכנזים והספרדים.

1. מילה אחת, מצווה אחת: מה אומרת התורה

התורה אינה מגדירה את התשובה במקום אחד; היא מציבה אותה בכמה סצנות. המפורסמת שבהן היא סוף נאום משה הגדול, כשהוא מנבא את הגלות ואת השיבה:

(דברים ל, א-ג) — וְהָיָה֩ כִֽי־יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַהֲשֵׁבֹתָ֙ אֶל־לְבָבֶ֔ךָ בְּכׇ֨ל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֧ר הִדִּיחֲךָ֛ ה׳ אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃ וְשַׁבְתָּ֞ עַד־ה׳ אֱלֹהֶ֙יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ׃ וְשָׁ֨ב ה׳ אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכׇּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ ה׳ אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃

הפועל עומד במרכז הפרשה: "וְשַׁבְתָּ" (ל, ב), ואחר כך "וְשָׁב" (ל, ג), כשה' חוזר בתורו אל מי שחוזר. התורה נותנת לתשובה גם ממד מעשי. מי שחטא "וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ" (ויקרא ה, ה); מי שפגע באחר "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו" (במדבר ה, ו-ז). מן הפסוק האחרון הזה לומד הרמב"ם את מצוות הווידוי: "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חיב להתודות לפני האל ברוך הוא" (רמב"ם, הלכות תשובה א, א).

מצווה קרובה אלינו

הרמב"ן רואה בתשובה יותר מתוצאה: ציווי מפורש. על הפסוק "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" (דברים ל, יא) הוא כותב ש"המצווה הזאת" מכוונת לתשובה שהוזכרה קודם, כי "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" ו"וְשַׁבְתָּ עַד ה'" הם ציווי:

(רמב"ן על דברים ל, יא) — אֲבָל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, עַל הַתְּשׁוּבָה הַנִּזְכֶּרֶת, כִּי וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ (דברים ל':א') וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים ל':ב'), מִצְוָה שֶׁיְּצַוֶּה אוֹתָנוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן.

והפסוק הבא נוטל את התירוץ: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יב-יד). הרמב"ן מסביר: אפשר להיות "בקצה השמים" ובידי העמים, ובכל זאת לשוב; מה שב"פה ובלב" הוא הווידוי בשפתיים והשיבה של הלב (רמב"ן על דברים ל, יא). כמה פסוקים קודם לכן מתארת התורה אף עזרה אלוקית: "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ" (דברים ל, ו). רבנו יונה קורא בכך הבטחה שה' עוזר לשבים, גם כשטבעם אינו מאפשר להם להגיע לאהבת ה' (רבנו יונה, שערי תשובה א, א).

2. הנביאים: "לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע"

אצל הנביאים נעשה נושא התשובה קריאה. הטקסט המרכזי הוא של יחזקאל:

(יחזקאל לג, יא) — אֱמֹ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם חַי־אָ֣נִי ׀ נְאֻ֣ם ׀ אֲדֹנָ֣י ה׳ אִם־אֶחְפֹּץ֙ בְּמ֣וֹת הָרָשָׁ֔ע כִּ֣י אִם־בְּשׁ֥וּב רָשָׁ֛ע מִדַּרְכּ֖וֹ וְחָיָ֑ה שׁ֣וּבוּ שׁ֜וּבוּ מִדַּרְכֵיכֶ֧ם הָרָעִ֛ים וְלָ֥מָּה תָמ֖וּתוּ בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃

אותו רעיון מופיע ביחזקאל יח, כא-כג וכן יח, לב: הרשע ששב "חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת; כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ". הושע נותן הוראה מעשית: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'; אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן" (הושע יד, ב-ג). יואל דורש שבר פנימי: "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם" (יואל ב, יב-יג). ישעיהו: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ… וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ" (ישעיהו נה, ז). מלאכי: "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (מלאכי ג, ז).

ספר יונה מראה את התשובה בפעולה: אנשי נינוה שבים מדרכם הרעה והגזירה מתבטלת (יונה ג, י). חכמים הופכים זאת ללקח חיים. בסדר התעניות אומר הזקן שבקהל לעם: "אחינו, לא נאמר באנשי נינוה 'וירא האלוקים את שקם ואת תעניתם', אלא 'וירא האלוקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה'" (משנה, תענית ב, א). התשובה נמדדת במעשים.

3. מה צריך לעשות? הגדרת הרמב"ם

חכמים דיברו הרבה על תשובה; הרמב"ם הוא שסידר את הכול בהלכות תשובה, עשרה פרקים במשנה תורה.

(רמב"ם, הלכות תשובה ב, ב) — וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ'. וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא יט) "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי". וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ד) "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" וְגוֹ'. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:

מכאן ארבעה מרכיבים קלאסיים: עזיבת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד. הרמב"ם נותן אפילו את נוסח הווידוי: "אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובשתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה" (הלכות תשובה א, א). הוא דורש גם שהווידוי לא יהיה טקס ריק: מי שמתוודה בלי שגמר בלבו לעזוב "הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ" (ב, ג). הדימוי, שלקוח מדיני הטהרה, מרשים (ראו המאמר על המקווה).

התשובה השלמה

הרמב"ם מבחין בין תשובה "גמורה", של מי שהזדמן לו שוב אותו דבר, באותם תנאים ובאותה יכולת לעשות, ופרש "לא מיראה ולא מכשלון כח" אלא בגלל תשובתו (הלכות תשובה ב, א). אך הוא אינו שומר את התשובה לחזקים בלבד: מי שחוזר רק בימי זקנתו, כשאי אפשר לו לעשות מה שעשה, "אף על פי שאינה תשובה מעלה מועלת היא לו ובעל תשובה הוא"; ואפילו מי שחטא כל ימיו ועשה תשובה ביום מותו, "כל עוונותיו נמחלין" (ב, א).

דרכי החזרה

הרמב"ם מונה גם "דרכים" של תשובה: לצעוק לפני ה' בבכי ובתחנונים, לעשות צדקה כפי כוחו, להתרחק מן הדבר שחטא בו, לשנות את שמו (כלומר לומר "אני אחר ואיני האיש שעשה את המעשים האלה"), לשנות את מעשיו, ואף לגלות, שכן הגלות גורמת לאדם להיכנע (הלכות תשובה ב, ד). התלמוד מכיר רשימה דומה: "ארבעה דברים קורעין גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה" (תלמוד בבלי, ראש השנה טז, ב, רבי יצחק).

אילו עבירות? גם "מידות רעות"

התשובה אינה נוגעת רק לעבירות הנראות לעין. הרמב"ם כותב: "אל תאמר שאין תשובה אלא מעברות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגנבה. אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות" (הלכות תשובה ז, ג). הוא מוסיף שעוונות אלה קשים לעזיבה יותר מאלה שיש בהם מעשה, כי האדם שקוע בהם. התשובה היא אפוא עבודה על עצמך לא פחות מתיקון מעשים.

4. בין אדם לחברו: לתקן, ואחר כך לבקש מחילה

התשובה אינה מוחקת עוולות כלפי אחר. המשנה אומרת זאת במפורש:

(משנה, יומא ח, ט) — עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.

הרמב"ם מפרט את הדרישה: מי שפגע באחר אינו נמחל לו עד שיתן לחברו את מה שהוא חייב לו וירצהו; גם אם רק הקניט בדברים, צריך לפייס אותו ולפגוע בו עד שימחל. אם לא רצה לסלוח, מביאים שורה של שלושה בני אדם מרעיו; לא נתרצה, מביאים שנייה ושלישית; אם עדיין לא רצה, מניחים אותו, "וזה שלא מחל הוא החוטא" (הלכות תשובה ב, ט). ולהפך, למי שמבקשים ממנו מחילה יש חובה לסלוח: "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפיס אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעס" (ב, י). השולחן ערוך חוזר על הכללים האלה לקראת ערב יום כיפור (אורח חיים תרו, א), והרמ"א מוסיף שהמוחל אינו צריך להיות אכזרי, אלא אם הוא פועל לטובת המבקש; ומי שהוציאו עליו שם רע אינו חייב למחול.

הרמב"ם מציין מקרה שבו ההודאה יכולה להיות פומבית: את ההודאה בעוולות שנעשו כלפי אחר אפשר לעשות לפני כולם, והמתגאה ש"מכסה פשעיו" אין תשובתו גמורה ("מכסה פשעיו לא יצליח", משלי כח, יג). לעומת זאת, בעבירות שבין אדם למקום, "אינו צריך לפרסם עצמו ועזות פנים היא לו אם גלם" (הלכות תשובה ב, ה). הווידוי נעשה אפוא לפני ה'.

התורה כבר קשרה בין שני המישורים: מי שפוגע ברעהו "וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'" (במדבר ה, ו). לתקן את האדם הוא גם לשוב אל ה'.

5. מה משיגה התשובה

תשובה, סליחה, כפרה: שלוש מילים שאין לבלבל

המסורת מבחינה בין תשובה (תנועת החזרה), סליחה וכפרה. המשנה אומרת שהתשובה מכפרת על עבירות קלות, על עשה ועל לא תעשה, ו"תולה" את העונש על החמורות עד שיבוא יום הכיפורים ויכפר (משנה, יומא ח, ח). הרמב"ם מפרט את המדרגות: על מצוות עשה שאין בה כרת, השב "אינו זז משם עד שמוחלין לו"; על לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר; על עבירות שיש בהן כרת ומיתות בית דין, תשובה ויום הכיפורים תולין והיסורין גומרין את הכפרה; ומי שחילל את השם, רק המוות גומר את הכפרה (הלכות תשובה א, ד). נוסח זה מתאר מדרגות של כפרה, לא דלתות נעולות: הפסקה הבאה מראה זאת.

הדלתות אינן נעולות לעולם

רבנו יונה פותח את חיבורו בקביעה שאף אם החוטאים הרבו לעבור, לא נעל בפניהם את שערי התשובה (שערי תשובה א, א, בהסתמך על ירמיהו ג, כב). הרמב"ם מקדיש פרק (הרביעי) לעשרים וארבעה דברים ש"מעכבין" את התשובה: לפרוש מן הציבור, לבזות את הרבנים, לשנוא תוכחות, להחטיא את הרבים ועוד. אך הוא מסיים: "כל אלו הדברים וכיוצא בהן אף על פי שמעכבין את התשובה אין מונעין אותה אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא" (הלכות תשובה ד, ו).

"מקום שבעלי תשובה עומדין"

חכמים הולכים רחוק יותר מן הסליחה. רבי אבהו מלמד:

(תלמוד בבלי, ברכות לד, ב, רבי אבהו) — מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִין — צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם עוֹמְדִין,

התלמוד מציין שיש דעה חולקת (רבי יוחנן, שמייחס את נבואות הנחמה לבעלי תשובה ואומר על הצדיקים הגמורים "עין לא ראתה אלוקים זולתך"); הדיון חוזר בסנהדרין צט, א. הרמב"ם בוחר בקריאה האמיצה ביותר: בעל התשובה אל ידמה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים, אלא "אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאלו לא חטא מעולם" ושכרו הרבה, שהרי טעם את טעם החטא ופרש ממנו וכבש יצרו (הלכות תשובה ז, ד). הוא מוסיף: "אמש היה זה שנאוי לפני המקום משקץ ומרחק ותועבה. והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד" (ז, ו). אסור גם להזכיר לו את מעשיו הקודמים: זו הונאת דברים (ז, ח, על פי ויקרא כה, יז).

מיראה או מאהבה

רבי לוי אומר: "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" (תלמוד בבלי, יומא פו, א). התלמוד מבחין אחר כך בשתי רמות של תשובה. ריש לקיש: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות"; אך במקום אחר הוא אומר ש"זדונות נעשות לו כזכיות"; הסתירה מתיישבת כך: "כאן מאהבה, כאן מיראה" (תלמוד בבלי, יומא פו, ב). כלומר: חזרה מיראת העונש הופכת את העוול לטעות בלבד; חזרה מאהבה הופכת אותו לזכות, כי החטא נעשה מה שהצמיח אותנו. הרמב"ם עושה את האהבה לשיא הדרך: אין זה נכון לעבוד את ה' כדי לקבל ברכות או כדי להימלט מקללות (הלכות תשובה י, א; י, ג).

דוגמה מן התלמוד

התלמוד מספר על רבי אלעזר בן דורדיא, ש"לא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה". אישה אחת אמרה לו שכשם שהרוח אינה חוזרת למקומה, כך אין תשובתו מתקבלת. הוא התחנן להרים, לשמים, לשמש ולכוכבים שיבקשו עליו רחמים; כל אחד השיב שעליו להתפלל על עצמו תחילה. אז הבין: "אין הדבר תלוי אלא בי", בכה עד שיצאה נשמתו, ובת קול אמרה: "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן הוא לחיי העולם הבא" (תלמוד בבלי, עבודה זרה יז, א).

6. התשובה אינה קסם

יש לתקן מיד כמה טעויות נפוצות. המשנה חדה:

(משנה, יומא ח, ט) — הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.

התלמוד מביא דעה מקלה יותר, של רבי (יהודה הנשיא), לפיה יום כיפור מכפר אף בלא תשובה, מלבד שלושה מקרים (הפורק עול, המגלה פנים בתורה והמפר ברית); הדיון מסיק שגם במקרה זה התשובה "צריכה" כיפור, ואילו הכיפור אינו צריך תמיד תשובה (תלמוד בבלי, יומא פה, ב). הרמב"ם פוסק שיום כיפור מכפר על השבים (הלכות תשובה א, ג).

רבנו יונה מזהיר מצדו שמי שמאחר את תשובתו מכביד את חטאו: בכל יום של איחור נעשה עונשו חמור יותר, כי הוא יודע שיש לו מקלט ואינו רץ אליו; ומי שחוזר על אותה עבירה מתרגל לראותה כמותרת, וזה מקשה על השיבה (שערי תשובה א, ב; א, ה). אנו רואים שהמסורת אינה מזלזלת בשבריריות: היא דורשת עבודה, לא להיעשות מושלמים בבת אחת.

7. מתי לשוב? כל השנה, ובעיקר בימים הנוראים

בכל יום. "ושוב יום אחד לפני מיתתך", אומר רבי אליעזר (משנה, אבות ב, י). תלמידיו שואלים אותו: "וכי יודע אדם איזהו יום ימות?" והוא משיב: "וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה" (תלמוד בבלי, שבת קנג, א). הרמב"ם חוזר על כך: "לעולם יראה אדם עצמו כאלו הוא נוטה למות" (הלכות תשובה ז, ב). וגם: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר 'דרשו ה' בהמצאו'" (ישעיהו נה, ו; הלכות תשובה ב, ו). התלמוד מבהיר: הפסוק מדבר ביחיד; הציבור נענה בכל עת שהוא צועק (ראש השנה יח, א).

אלול. החודש שלפני כן הוא זמן ההכנה. הספרדים קמים עם שחר לסליחות מראש חודש אלול ועד יום כיפור; האשכנזים מתחילים לומר סליחות רק ביום ראשון שלפני ראש השנה (או ביום ראשון של השבוע הקודם אם ראש השנה חל בשני או בשלישי), ותוקעים בשופר אחרי תפילת שחרית מראש חודש (שולחן ערוך, אורח חיים תקפא, א, והגהת הרמ"א). הסליחות חוזרות על י"ג מידות הרחמים שבשמות לד, ו-ז, שעליהן אומר התלמוד שה' נתעטף כשליח ציבור והראה למשה סדר תפילה: "כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם" (ראש השנה יז, ב).

ראש השנה. שלושה ספרים נפתחים: של צדיקים גמורים (נכתבים ונחתמים לחיים), של רשעים גמורים (למוות), ושל בינוניים, "תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים" (ראש השנה טז, ב, רבי יוחנן). השופר הוא תרועת התעוררות: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" (רמב"ם, הלכות תשובה ג, ד). הרמב"ם מוסיף שכל אדם צריך לראות עצמו "כאלו חציו זכאי וחציו חיב", כך שמעשה אחד יכול להכריע את הכף (שם; תלמוד בבלי, קידושין מ, ב).

עשרת ימי תשובה ויום כיפור. הרמ"א כותב שבימים אלה צריך כל אדם לחפש במעשיו ולשוב מהם, ושעבירה מסופקת דורשת יותר תשובה מעבירה ודאית, כי החרטה חזקה יותר כשיודעים שחטאו (אורח חיים תרג, א). בערב יום כיפור, במנחה, אומרים וידוי לפני הסעודה המפסקת (אורח חיים תרז, א); ואותו וידוי חוזר מדי שנה, גם כשנשארו בתשובה: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים נא, ה; רמב"ם ב, ח).

מנהגים חלוקים. שני מנהגים של ימים אלה מחלקים את הפוסקים. כפרות, טקס של ערב יום כיפור שבו מניפים תרנגול מעל הראש: השולחן ערוך כותב שיש לבטל את המנהג, ואילו הרמ"א משיב שפוסקים רבים הזכירו אותו, שנוהגים בו במדינות אלה ואין לשנותו, ומייעץ לתת את שווי העוף לעניים (אורח חיים תרה, א). תשליך, טקס של ראש השנה שבו הולכים ליד מים לומר את הפסוק "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם" (מיכה ז, יט), מובא בהגהת הרמ"א (אורח חיים תקפג, ב). בספק, נוהגים כמנהג קהילתם.

8. לפני העולם, או פועלת בהיסטוריה

תשובה קדומה. מסורת תלמודית מונה את התשובה בין שבעת הדברים שנבראו לפני העולם: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח" (תלמוד בבלי, פסחים נד, א, עם הפסוקים בתהלים צ, ב-ג: "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ… תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם"). משמעותה עמוקה: האפשרות להתאושש אינה טלאי שנוסף אחרי החטא; היא בתוכנית הבריאה.

החוזר בתשובה הראשון? מדרש מספר שאדם הראשון פגש את קין שיצא מדינו. "איך היה דינך?" "עשיתי תשובה ונתפשרתי." אדם הכה על פניו ואמר: "כך היא כוחה של התשובה, ולא ידעתי!" ומיד אמר "מזמור שיר ליום השבת" (בראשית רבה כב, יג). זוהי אגדה (סיפור מוסרי), לא הלכה.

קריאות של הוגים. הרב קוק הקדיש לתשובה ספר הגיגים, אורות התשובה. התניא החסידי מקדיש לה את החלק הרביעי שלו (איגרת התשובה), והרב סולובייצ'יק הותיר דרשות שליקט פנחס פלי (Soloveitchik on Repentance). אנו מציינים אותם רק כמקורות להמשך: ההלכה אינה תלויה בהם.

974 הדורות. התלמוד מביא, בשם רבי שמעון החסיד, ש-974 דורות "נתקצרו" לפני שנבראו (חגיגה יג, ב; ראו זבחים קטז, א). הרב בניזרי משתמש בכך כדי לומר שהחסר חקוק בבריאה, ושהתשובה הייתה צריכה אפוא להקדים אותה (ראו להלן).

9. קצת היסטוריה

מבית המקדש לתשובה בלבד. בימי בית המקדש כללה עבודת יום כיפור סדר שהתורה מתארת: הכהן הגדול התוודה על עוונות ישראל על שעיר המשתלח (ויקרא טז, כא). הרמב"ם מזכיר ששעיר המשתלח כיפר על כל עבירות התורה, אך רק למי שעשה תשובה (הלכות תשובה א, ב). אחרי החורבן: "בזמן הזה שאין בית המקדש קים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה. התשובה מכפרת על כל העברות" (הלכות תשובה א, ג). השיבה והתפילה תופסות כך את מקום הקורבן.

10. מה מלמד הרב רפאל בניזרי

הרב רפאל בניזרי חוזר פעמים רבות לנושא התשובה בשיעורי אלול, יום כיפור והפרשה. הדברים שלהלן לקוחים משיעורים בעל פה שפורסמו באתר זה.

• חזרה בשלוש רמות. בשיעור אלול: לשוב אל המקורות מסביר הרב ש"עשרת ימי התשובה נמשכים עשרה ימים בלבד; ההכנה להם דורשת חודש שלם". החזרה נבחנת בשלוש רמות: כלפי עצמנו (להשיל את "העטיפות" של האופנה והקונפורמיזם ולמצוא את מה שמאפיין אותנו), כלפי הבורא (באמצעות התפילה) וכלפי הזולת, שבו הופקד ניצוץ אור כמו בי. הוא מבחין גם בין שני סוגי סליחה: להיסלח ולא לקבל עוד אמון, או להיסלח ולקבל אפשרות להתבטא יותר; לתשובה כזאת, הוא אומר, אנו שואפים.
• התשובה קדמה לעולם. בשיעור בראשית: ראשית הבריאה הוא מונה את התשובה בין הדברים שנוצרו לפני הבריאה: האדם לא נועד להיות מוכרע לעולם בגלל חטאיו. הוא מביא שם את מדרש אדם וקין (בראשית רבה כב, יג), ומציין שהמילה שבת מכילה את הפועל שוב.
• ארבע תשובות לחטא. בשיעור יום כיפור: ספר יונה והתשובה הוא פותח במדרש ששואלים בו את החכמה, את הנבואה, את התורה ואחר כך את ה' עצמו מה דין החוטא; רק ה' משיב: "יעשה תשובה ויימחל לו" (ראו תלמוד ירושלמי, מכות ב, ו). התשובה אינה קסם, מדגיש הרב: החיים נמשכים למחרת יום כיפור, והתשובה האמיתית היא לבחור חולשה מסוימת ולהחליט לא להיכנע לה.
• מבני זוג לאב ובן. בשיעור אלול: תפקידו של האיש ראש השנה הוא יחסו של זוג שמתכוננים לקראתו, ויום כיפור הוא יחסו של אב לבנו ("כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים", תהלים קג, יג); התשובה היא הדחף העולה "מלמטה".
• החטא והחרטה, שתי עובדות של האדם. בשיעור שבועות: חג השבועות מעיר הרב שלא החטא ולא החרטה נקבעו מראש בבריאה; דוד המלך נותן לחרטה את זוהרה המיוחד.

אלה קריאות של הרב; הן ממשיכות את המקורות ואינן מחליפות אותם.

11. טעויות נפוצות על התשובה

"תשובה פירושה להיעשות דתי." לא: התשובה נוגעת לכל אדם, גם למי ששומר הכול. הרמב"ם דורש מכל אחד לחפש את מידותיו הרעות (כעס, קנאה, גאווה) ולשוב מהן (הלכות תשובה ז, ג). המונח "בעל תשובה" מציין את מי ששב מחטא, ואינו קטגוריה סוציולוגית.

"יום כיפור מוחק הכול אוטומטית." לא: צריך תשובה, ובעוולות כלפי אחר צריך קודם לפייס את האדם (משנה, יומא ח, ט; רמב"ם, הלכות תשובה ב, ט).

"יש עבירות שאינן נסלחות." לא: הרמב"ם מכיר במדרגות של כפרה (א, ד) ובמכשולים לתשובה (פרק ד), אך מסיק שהמכשולים האלה "אין מונעין" את השיבה (ד, ו). רבנו יונה אומר שה' לא נעל בפניהם את דלתות התשובה (שערי תשובה א, א).

"צריך מתווך." התורה מבקשת להתוודות "לפני האל" (רמב"ם, הלכות תשובה א, א; הושע יד, ג: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים"). רבי עקיבא אומר: "לפני מי אתם מיטהרין, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים" (משנה, יומא ח, ט). לעומת זאת, בתיקון כלפי אחר צריך להתפייס עם הנפגע.

12. שאלות נפוצות על התשובה

מהם שלבי התשובה?

לפי הרמב"ם: לעזוב את החטא, להתחרט, להחליט לא לעשותו עוד, ולהתוודות עליו לפני ה' בקול (הלכות תשובה א, א; ב, ב). אם יש עוול כלפי אחר, מוסיפים תיקון ובקשת מחילה (ב, ט).

איך מבקשים סליחה ממי שפגענו בו?

הולכים אליו, מתקנים מה שאפשר ומבקשים סליחה, גם על עלבון בדברים. אם הוא מסרב, חוזרים עם שלושה אנשים, עד שלוש פעמים (רמב"ם ב, ט; שולחן ערוך, אורח חיים תרו, א). מעבר לכך אין חובה לפנות אליו עוד, אך הרמ"א ממליץ לומר בפני עשרה שביקשנו סליחה.

האם צריך להתוודות לפני רב?

לא. הווידוי הוא לפני ה' (רמב"ם א, א); בעבירות שבין אדם למקום אין צורך לגלותן (ב, ה). אפשר בכל זאת להתייעץ ברב כדי לדעת איך לתקן או איזו התנהגות לאמץ.

מה עושים אם חוזרים ונופלים באותה עבירה?

רבנו יונה מבחין בין נפילה חד-פעמית לעבירה חוזרת, שנעשתה בעיניו "מותרת", שמקשה על התשובה אך אינה נועלת אותה (שערי תשובה א, ה-ו). הרמב"ם מתאר את התשובה השלמה כיכולת להימנע כשההזדמנות חוזרת (ב, א). הנפילה אינה מונעת לשוב שוב.

להרחבה

• יום כיפור: משמעות יום הכיפורים
• ראש השנה: משמעות ראש השנה היהודי
• חודש אלול: זמן של חשבון נפש
• יום כיפור: ספר יונה והתשובה (הרב בניזרי)
• אלול: לשוב אל המקורות (הרב בניזרי)
• ראש השנה והשופר
• הצדקה
• היצר הרע
• המקווה

מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.