מה זה תנ״ך? תורה, נביאים וכתובים

כשמדברים על "התנ״ך" מתכוונים לאוסף שהנוצרים קוראים לו "הברית הישנה" (ואילו חכמי התלמוד קוראים לו "מקרא"). המילה "תנ״ך" אינה שם של ספר אלא ראשי תיבות של שלושת חלקיו: תורה (ההוראה, חמשת חומשי משה), נביאים וכתובים. עשרים וארבעה ספרים, כמעט כולם בעברית, מסורת של קריאה רציפה מזה יותר מאלפיים שנה, ושאלות שחוזרות אצל סקרנים וסטודנטים כאחד: במה שונה התנ״ך ממה שהנוצרים מכנים "הברית הישנה", מי כתב אותו, איך הוכרע אילו ספרים ייכנסו אליו, ואיך קוראים בו. המאמר יוצא מן המקורות עצמם (המשנה, התלמוד, הרמב"ם, השולחן ערוך), מבחין בין ההלכה לבין הקריאה המוסרית והמיסטית, ואז מעמיד את המסורת מול ההיסטוריה, הארכאולוגיה והביקורת המודרנית, ומציין בכל פעם היכן נעצרת המסורת והיכן מתחיל המחקר.

ראשי תיבות, שלושה חלקים, עשרים וארבעה ספרים

המילה תנ״ך היא ראשי תיבות: תורה, נביאים, כתובים. חכמי התלמוד מדברים דווקא על "מקרא" או על "כתבי הקודש". הכינוי "תנ״ך", הרווח בעולם היהודי כיום, הוא מאוחר לתלמוד; החלוקה לשלושה חלקים, לעומת זאת, עתיקה בהרבה, כפי שנראה להלן בעניין הקנון.

המסורת מונה עשרים וארבעה ספרים, כי היא מאחדת כמה ספרים שאחרים סופרים בנפרד: שמואל א' וב' הם ספר אחד, וכך גם מלכים א' וב', דברי הימים א' וב', ועזרא-נחמיה; שנים-עשר הנביאים הקרויים "קטנים" (הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה, מלאכי) כלולים בגליון אחד, שנקרא "תרי עשר" (בבא בתרא יד ע"ב). הנוצרים, המפרידים בין הספרים הללו, מגיעים לשלושים ותשעה ספרים בתוכן זהה.

| חלק | ספרים (לפי המניין היהודי) | מספר | |—|—|—| | תורה | בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים | 5 | | נביאים ראשונים | יהושע, שופטים, שמואל, מלכים | 4 | | נביאים אחרונים | ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, תרי עשר | 4 | | כתובים | תהילים, משלי, איוב, שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר, דניאל, עזרא-נחמיה, דברי הימים | 11 |

התלמוד מציין את סדר הספרים בתוך כל חלק, וזהו אחד המקומות המעטים שבהם הוא עצמו עורך רשימה. לגבי הנביאים:

(בבא בתרא יד ע"ב) — סִדְרָן שֶׁל נְבִיאִים: יְהוֹשֻׁעַ וְשׁוֹפְטִים, שְׁמוּאֵל וּמְלָכִים, יִרְמְיָה וִיחֶזְקֵאל, יְשַׁעְיָה וּשְׁנֵים עָשָׂר

ולגבי הכתובים:

(בבא בתרא יד ע"ב) — סִידְרָן שֶׁל כְּתוּבִים: רוּת וְסֵפֶר תְּהִלִּים וְאִיּוֹב וּמִשְׁלֵי, קֹהֶלֶת, שִׁיר הַשִּׁירִים וְקִינוֹת, דָּנִיאֵל וּמְגִילַת אֶסְתֵּר, עֶזְרָא וְדִבְרֵי הַיָּמִים

שתי הערות כבר בפתח הדברים. ראשית, סדר זה אינו הסדר שבמהדורות המודפסות שלנו: ברוב המקראות העבריים כיום נפתחים הכתובים בתהילים, משלי ואיוב, ואילו כמה כתבי יד טבריינים מימי הביניים, כמו כתב יד לנינגרד, מתחילים בדברי הימים. הסדר משתנה אפוא לפי המסורות והתקופות, ומכאן שהעיקר הוא השתייכות הספר לקורפוס ולא מקומו על המדף. שנית, התלמוד עצמו דן במקום הזה בטעם הסדר: לדעה שאיוב חי בימי משה, שואלים מדוע אינו פותח את הכתובים, והתשובה היא שאין פותחים בפורענות; רות, שאף היא מספרת על צרות, פותחת את הכתובים משום שצרה זו יש לה סוף טוב: מרות יצא דוד (בבא בתרא יד ע"ב).

התורה: חמשת החומשים

לב התנ״ך

התורה (פשוטו: "הוראה", ולא "חוק") היא היסוד. היא כוללת את בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים: מבריאת העולם והאבות ועד מות משה בשערי הארץ המובטחת. בה נמצאים סיפור היסוד של העם (יציאת מצרים, מעמד הר סיני), כל המצוות (שש מאות ושלוש עשרה לפי המניין המסורתי) וחלק גדול מההיסטוריה הקדושה. קריאתה בציבור מחולקת לחמישים וארבע פרשות שבועיות. כתיבתה על קלף בידי סופר מומחה כפופה לכללים מחמירים מאוד: ראו המאמר איך כותבים ספר תורה? מלאכת הסופר.

שבכתב ושבעל פה

המסורת היהודית קובעת שני דברים שאין להפריד ביניהם: תורה שבכתב, שהתנ״ך מכיל, ותורה שבעל פה, המוסרת את פירושה ואת כללי יישומה (המשנה, התלמוד, המדרשים). התלמוד מוצא לכך סימוכין בלשון הפסוקים עצמם בסיני:

(גיטין ס ע"ב) — דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחְמָנִי, מְתוּרְגְּמָנֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כְּתִיב: ״כְּתוֹב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״, וּכְתִיב: ״כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״ – הָא כֵּיצַד? דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָן עַל פֶּה, דְּבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָן בִּכְתָב

כלל זה רוכך בהמשך: מחשש שהתורה שבעל פה תישכח, נכתבה בסופו של דבר במשנה ואחר כך בתלמוד (ראו המאמר מהו התלמוד?). העיקרון נשאר: התנ״ך לבדו אינו היהדות; היהדות היא התנ״ך עם קריאתו. זהו מה שמבטאת האמרה התלמודית "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג ע"א), אף על פי שהתורה שבעל פה מוצאת בו משמעויות רבות נוספות, עניין שנשוב אליו.

מי כתב את התורה?

לפי המסורת, משה כתב אותה, בהכתבת ה'. האיסור להוסיף עליה או לגרוע ממנה נובע מכך:

(דברים ד, ב) — לֹא תֹסִפוּ עַל־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת־מִצְוֺת ה׳ אֱלֹֽהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶֽם׃

המשנה מונה את האמונה במקורה השמימי של התורה בין היסודות: האומר "אין תורה מן השמים" נשלל חלקו בעולם הבא (משנה סנהדרין י, א). הרמב"ם הופך זאת לאחד משלושה עשר עיקרי האמונה שלו (ראו המאמר מהם שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם?).

עם זאת, שאלה אחת נשארת פתוחה בתלמוד עצמו: שמונת הפסוקים האחרונים בדברים, המספרים על מות משה. התלמוד מביא שתי דעות. לפי רבי יהודה (או רבי נחמיה), משה מפסיק לפני סיפור מותו:

(בבא בתרא טו ע"א) — אֶלָּא עַד כָּאן כָּתַב מֹשֶׁה, מִכָּאן וְאֵילָךְ כָּתַב יְהוֹשֻׁעַ; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה

רבי שמעון, לעומתו, אינו מוכן שספר תורה "יחסר אות אחת": עד כאן הקב"ה אומר ומשה חוזר וכותב; בסיפור מותו הקב"ה אומר ומשה כותב "בדמע" (בבא בתרא טו ע"א). המחלוקת מלמדת שהמסורת הרבנית אינה אחידה בפרטי המסירה, אף שכולם מניחים שהכול מתנה אלוקית. אותו קטע תלמודי (בבא בתרא יד ע"ב – טו ע"א) מייחס למשה את ספרו, את פרשת בלעם ואת ספר איוב.

הנביאים

שני חלקים

הנביאים מתחלקים לנביאים ראשונים (יהושע, שופטים, שמואל, מלכים), המספרים את תולדות ישראל בארצו, מחציית הירדן ועד חורבן בית ראשון, ולנביאים אחרונים (ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ותרי עשר), אוספי נבואות. חלוקה זו רווחת אצל לומדים ומו"לים; רשימת התלמוד, לעומתה, מונה את הנביאים בחטיבה אחת (בבא בתרא יד ע"ב).

הנביאים אינם רק מנבאים עתידות. הם מזכירים את הברית, מוכיחים על עוול ועל עבודה זרה, ומנחמים. התלמוד סבור שבישראל היו נביאים רבים: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות "נתנבאו להם לישראל" (מגילה יד ע"א). באותו קטע מבואר שהנביאים היו רבים בהרבה מן הספרים: "נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות – לא נכתבה" (מגילה יד ע"א).

משה נשאר יחיד

בסולם הנבואה אין נביא השווה למשה. פסוק הסיום של התורה אומר זאת:

(דברים לד, י) — וְלֹא־קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה׳ פָּנִים אֶל־פָּנִֽים׃

הרמב"ם מסיק מכאן שתי מסקנות. ראשית, אמונת ישראל במשה אינה נשענת על נסיו אלא על מעמד הר סיני, שנחווה בציבור (משנה תורה, הלכות יסודי התורה ח, א). שנית, נביא מאוחר, יהיה מי שיהיה, אינו יכול להוסיף מצווה לתורה ואף לא לגרוע ממנה: אינו יכול אלא להחזיר אליה (הלכות יסודי התורה ט, א, הנשען על דברים ל, יב).

סוף הנבואה

הספר האחרון בנביאים, מלאכי, סוגר את המעגל בהזכרת תורת משה:

(מלאכי ג, כב) — זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל־כׇּל־יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִֽים׃

והתלמוד מתאר את הרגע הזה כנקודת מפנה:

(סנהדרין יא ע"א; יומא ט ע"ב) — מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָאַחֲרוֹנִים חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל

התלמוד מוסיף שמאז משתמשים ב"בת קול", קול משמים כהד של הנבואה (שם). לרעיון זה משמעות משפטית: התורה כבר אינה "בשמים", ואיש אינו יכול עוד להשלימה בהתגלות. רעיון זה יורחב להלן (ראו "הלכה, אגדה, קבלה").

הנביאים בתפילה

בבית הכנסת קוראים את הנביאים כהפטרה, קטע מספר נבואי הנקרא אחרי התורה בשבת ובימי החג. הם גם תורגמו: לפי התלמוד, התרגום הארמי של התורה הוא מעשה אונקלוס הגר, ושל הנביאים – יונתן בן עוזיאל, מפי חגי, זכריה ומלאכי (מגילה ג ע"א). שני התרגומים הארמיים מודפסים לצד הנוסח העברי במהדורות הקלאסיות.

הכתובים

שירה, חכמה, היסטוריה

הכתובים הם החלק המגוון ביותר: תהילים, שנכתבו בעיקרם בידי דוד המלך; משלי, קהלת ושיר השירים, שהמסורת מייחסת לשלמה (התלמוד אומר שחזקיהו וסיעתו כתבו אותם); ספר איוב, שיר על סבלו של הצדיק; רות, איכה, אסתר; ספר דניאל; עזרא-נחמיה ודברי הימים. ברשימת התלמוד זוהי אפוא ספרייה ולא סוגה ספרותית.

לפי התלמוד, ספרים אלה, יחד עם ספרי הנביאים, נכתבו בידי כותבים שונים ובתקופות שונות:

• משה כתב את ספרו (התורה), את פרשת בלעם ואת איוב;
• יהושע – את ספרו ושמונה פסוקים בתורה;
• שמואל – את ספרו, וכן שופטים ורות;
• דוד – את ספר תהילים, בעזרת עשרה זקנים;
• ירמיהו – את ספרו, מלכים ואיכה;
• חזקיהו וסיעתו – ישעיהו, משלי, שיר השירים וקהלת;
• אנשי כנסת הגדולה – יחזקאל, תרי עשר, דניאל ומגילת אסתר;
• עזרא – את ספרו ואת יחסי השושלות שבדברי הימים עד זמנו.

(בבא בתרא יד ע"ב – טו ע"א.) רשימה זו היא תשובת המסורת הרבנית לשאלת המחבר. אין לה תוקף של עיקר אמונה בכל פרט: כמה מן הייחוסים נדונים בעצמם באותו קטע תלמודי.

חמש המגילות

חמישה ספרים בכתובים, המגילות, נקראים בבית הכנסת במהלך השנה: שיר השירים בפסח, רות בשבועות, איכה בתשעה באב, קהלת בסוכות ואסתר בפורים. המנהג עתיק ומשתנה במקצת בין העדות, בייחוד לגבי שיר השירים וקהלת. קריאת מגילת אסתר היא חובה מדרבנן, וקריאת ארבע האחרות היא מנהג; ראו מהו פורים?.

ספרים שהיו שנויים במחלוקת, ספרים שנשארו

כמה ספרים בכתובים עוררו דיונים בין החכמים. לגבי קהלת ומשלי, התלמוד מספר שהחכמים ביקשו "לגנוז" אותם (כלומר להוציאם מן הפרסום) משום שדבריהם נראים סותרים זה את זה; הם השאירו אותם משראו שהסתירות רק לכאורה: קהלת מתחיל ומסיים בדברי תורה, והפסוקים במשלי הנראים כסותרים אינם עוסקים באותו מקרה (שבת ל ע"ב). גם שיר השירים נדון, כמו קהלת, והמשנה מביאה את מחלוקת החכמים לפני שהיא קובעת את ההלכה:

(משנה ידיים ג, ה) — כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. שִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם

הביטוי "מטמאין את הידיים" הוא תקנה רבנית ששימשה אמת מידה: טקסט ש"מטמא את הידיים" הוא טקסט שמעמדו כספר קודש (התלמוד דן במקור התקנה הזאת בהקשר של התורה בשבת יד ע"א). כאן אפוא עדות מדויקת לוויכוחים בסוף ימי בית שני על מה ייכנס לקורפוס ומה לא.

איך נקבע הקנון

מה אומרת המסורת

לפי המסורת, הקנון נסגר עם סוף הנבואה: חגי, זכריה ומלאכי הם הנביאים האחרונים, והתלמוד מסיק מכך שרוח הקודש נסתלקה אז מישראל (סנהדרין יא ע"א). ספר אסתר, לדעת שמואל, "ברוח הקודש נאמרה" (מגילה ז ע"א), אף על פי שהתלמוד מבהיר שם שנאמרה כדי להיקרא ולא כדי להיכתב כספר תורה, דיון שמראה עד כמה נשקל מעמדו של כל ספר. המסורת אינה מכירה אפוא בוועידה ולא בהצבעה, אלא בהכרה של הציבור והחכמים במה שנאמר בנבואה.

מה אומרים ההיסטוריה והארכאולוגיה

ההיסטוריון מבחין בכמה נקודות ציון, המתיישבות עם המסורת ברוב עיקריה:

• הקדמת נכדו של בן סירא לתרגומו היווני של ספר סבו, שנוסף בסביבות 117 לפני הספירה, מזכירה את התורה, הנביאים ושאר הכתבים: היא נחשבת בדרך כלל לעדות הקדומה ביותר לחלוקה משולשת, שעדיין אינה רשימה סגורה.
• יוסף בן מתתיהו, בסוף המאה הראשונה לספירה, כותב שליהודים אין ריבוי ספרים הסותרים זה את זה, כמו ליוונים, אלא עשרים ושניים ספרים בלבד הנחשבים אלוקיים: חמישה של משה, שלושה עשר של נביאים, וארבעה המכילים שירי הלל לה' והוראות חיים (נגד אפיון א, 8, לפי חלוקת ויסטון). עשרים ושניים ספרים אלה תואמים, בחלוקה אחרת, את עשרים וארבעת הספרים שלנו; הוא אינו מביא את הרשימה בשמותיה.
• מגילות ים המלח, שהתגלו משנת 1947 בקומראן, כוללות, במצב העיבוד הנוכחי, שברים מכל ספרי התנ״ך פרט לאסתר, וכן טקסטים אחרים שלא נכללו. הן מראות שהספרים הקנוניים כבר הסתובבו, אך גם שגבולות הקורפוס היו בקומראן מטושטשים יותר משיהיו אחר כך.
• "ועידת יבנה" כביכול: בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה שיער ההיסטוריון היינריך גרץ שוועידה של חכמים שנתכנסה ביבנה בסוף המאה הראשונה קבעה את הקנון. השערה זו, שחזרו עליה זמן רב, נזנחה כיום ברובה (ראו בעיקר הביקורת של ג'ק פ. לואיס ואחר כך עבודתו של סיד לימן שפורסמה ב-1976): חכמי יבנה אכן דנים בקהלת ובשיר השירים (משנה ידיים ג, ה), אך הרעיון של החלטה אחת ורשמית אינו נתמך.

ההסכמה כיום היא אפוא שהתורה והנביאים נקבעו הרבה לפני הספירה, ושהכתובים התייצבו בהדרגה, ושכמה דיונים נשארו פתוחים עד המאה השנייה לספירה. המסורת רואה בתהליך זה ביטוי של השראה אלוקית; ההיסטוריון מתאר אותו כהכרה הדרגתית. שתי הקריאות אינן חופפות, והמאמר אינו מתיימר ליישב ביניהן.

תנ״ך ו"הברית הישנה"

היהודים אינם משתמשים בביטוי "הברית הישנה", המניח "חדשה" שתגשים אותה או תחליף אותה: ביהדות התנ״ך אינו פרק ראשון, הוא הטקסט עצמו. כמה הבדלים מוחשיים מפרידים בין הקורפוסים:

• התוכן: הפרוטסטנטים מקבלים את אותם ספרים כמו בתנ״ך, שלושים ותשעה כשסופרים אותם בנפרד; הקתולים והאורתודוקסים הנוצרים מוסיפים להם ספרים ששמורים ביוונית (טוביה, יהודית, חכמת שלמה, בן סירא, ברוך, מקבים א' וב', ועוד), שלא נכללו בקנון היהודי.
• הסדר: הנוצרים מסדרים את הספרים לפי סוגות (חמשת החומשים, ספרי היסטוריה, ספרי שירה, ספרי נבואה), ולכן דניאל עובר לנביאים, רות אחרי שופטים ואיכה אחרי ירמיהו; התנ״ך מסתיים בדברי הימים.
• נוסח היסוד: היהודים קוראים את הנוסח המסורתי העברי; חלק מהכנסייה הקדומה נשען על תרגום השבעים, תרגום יווני שנעשה באלכסנדריה מהמאה השלישית לפני הספירה, שהתלמוד מספר על מקורו כעל נס של הסכמה בין שבעים ושניים זקנים שהיו מבודדים זה מזה (מגילה ט ע"א), ושלעיתים יש בו גרסאות שונות.
• הקריאה: ביהדות התנ״ך נקרא יחד עם התורה שבעל פה (משנה, תלמוד, מדרש) ולא לבדו.

ההבדל האחרון הוא החשוב ביותר: ראו המאמר מהי תורה?, המפרט את מקומה של התורה שבעל פה.

הנוסח: מסירה, מסורה וכתבי יד

הסופרים ובעלי המסורה

התורה מועתקת בכתב יד בידי סופרים לפי כללים מדויקים, כך שספר תורה הוא, עד לפרט האחרון, אותו דבר בכל מקום. בשאר הספרים כתבו יהודי טבריה, בין המאה השביעית לעשירית לספירה, את מה שהמסירה שבעל פה שמרה: את המסורה ("המסירה"), המציינת את הניקוד, טעמי המקרא, הפיסוק, וסופרת עד האותיות והמילים. משפחת בן אשר הייתה המפורסמת שבין בעלי המסורה הללו.

הרמב"ם, במאה השתים-עשרה, נשען על עבודת בן אשר כדי להכריע בצורת הפרשיות הפתוחות והסתומות בתורה:

(משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ח, ד) — וְסֵפֶר שֶׁסָּמַכְנוּ עָלָיו בִּדְבָרִים אֵלּוּ הוּא הַסֵּפֶר הַיָּדוּעַ בְּמִצְרַיִם שֶׁהוּא כּוֹלֵל אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים סְפָרִים שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם מִכַּמָּה שָׁנִים לְהַגִּיהַּ מִמֶּנּוּ הַסְּפָרִים וְעָלָיו הָיוּ הַכּל סוֹמְכִין לְפִי שֶׁהִגִּיהוֹ בֶּן אָשֵׁר וְדִקְדֵּק בּוֹ שָׁנִים הַרְבֵּה וְהִגִּיהוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת

הטקסט חשוב משתי סיבות: הרמב"ם מצביע על כתב יד שלם של עשרים וארבעה ספרים כעל מקור סמכות, ומכאן שהקנון של עשרים וארבעה ספרים הוא במאה השתים-עשרה עובדה מבוססת; והוא מעיד על שרשרת הגהות הנוסח שמגיעה עד בן אשר. אין ודאות שכתב היד שהוא מתאר הוא זה שהגיע אלינו בשם כתר ארם צובא, שנאמר שהרמב"ם אישר את דיוקו, אך המסורת מזהה אותו עמו.

כתבי היד הגדולים

שני כתבי יד טבריינים שולטים בתחום:

• כתר ארם צובא (בסביבות 920, טבריה), שנשמר במשך דורות בבית הכנסת בחלב ונפגע קשה אחרי המהומות של 1947: כשהופיע בישראל ב-1958, חסרו בו כ-40% מכתב היד, ובהם רוב התורה. הוא שמור היום בהיכל הספר בירושלים.
• קודקס לנינגרד (1008 או 1009, לפי הקולופון שבו), כתב היד השלם העתיק ביותר של המקרא בעברית, ששימש בסיס לרוב המהדורות הביקורתיות המודרניות.

מה חושפות מגילות ים המלח

כתבי היד של קומראן, שהועתקו בין המאה השלישית לפני הספירה למאה הראשונה לספירה, העלו את עדות הנוסח אלף שנה לאחור. מגילת ישעיהו הגדולה, שהתגלתה במערה הראשונה בקומראן בסביבות 1947, כמעט שלמה. ההשוואה עם הנוסח המסורתי מראה יציבות רבה (ההבדלים נוגעים בעיקר לכתיב ולפרטים), אך גם קיום צורות נוסח אחרות בקומראן לגבי כמה ספרים. החוקרים רואים בכך הוכחה ש"משפחות נוסח" אחדות התקיימו זו לצד זו לפני שאחת מהן גברה. לפי המסורת, הדבר מאשר שהמסירה, חרף מעט גרסאות שונות, שמרה על העיקר; לפי הביקורת, שהנוסח נקבע בהדרגה. שתי הקריאות מסכימות שהנוסח המסורתי נאמן להפליא לקודמיו הקדומים ביותר.

מן הנוסח אל התרגומים

הנוסח העברי תורגם מוקדם מאוד: ליוונית (תרגום השבעים), לארמית (התרגומים, ראו לעיל). גם נוהג התרגום עצמו עתיק: בימי עזרא קראו בתורה "מפורש" (נחמיה ח, ח), ומכך מבין התלמוד שהכוונה לתרגום (מגילה ג ע"א). מכאן ואילך מפרשים ומתרגמים ללא הפסקה: אין קץ לקריאה בתורה.

לקרוא את התנ״ך: תפילה, לימוד ומנהגים

קריאה בציבור

התורה נקראת בבית הכנסת בימי שני וחמישי ובשבת, במחזור של חמישים וארבע פרשות הנסגר בשמחת תורה (ראו מהי שמחת תורה?). מחזור שנתי זה הוא המחזור הבבלי, הנוהג היום בכל מקום; בארץ ישראל, לפי התלמוד, סיימו את התורה בשלוש שנים:

(מגילה כט ע"ב) — לִבְנֵי מַעְרְבָא דְּמַסְּקִי לִדְאוֹרָיְיתָא בִּתְלָת שְׁנִין

מדי שבוע קוראים בנוסף קטע מן הנביאים (ההפטרה). לכל חג יש הפטרה משלו. מי שלומד לבדו חייב, לפי התלמוד, "להשלים פרשיותיו עם הציבור" בקריאת הנוסח פעמיים והתרגום פעם אחת: זהו הכלל של שנים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח ע"א).

תהילים, ספר התפילה

ספר תהילים הוא ספר של חיי היומיום: בקהילות רבות קוראים אותו כולו בכל שבוע או בכל חודש, ואומרים פרקים ממנו ברגעי מצוקה, אבל ומחלה. בתפילה, מזמור קמ"ה ("תהילה לדוד"), לב "אשרי", נאמר שלוש פעמים ביום, שכן התלמוד מבטיח למי שאומר אותו שלוש פעמים ביום שהוא "בן העולם הבא" (ברכות ד ע"ב).

מנהגים משתנים

המנהגים משתנים בין הקהילות: ההפטרות אינן תמיד אותן הפטרות בין נוסח לנוסח, טעמי המקרא (הלחן) שונים בין אשכנזים, ספרדים, תימנים ואחרים, והאופן שבו קוראים במגילות, עומדים ומניחים את הספר משתנה. שינויים אלה נוגעים בעטיפת הקריאה ולא בתוכנה. בעולם החסידי תופסת דרשת הרבי על הפרשה מקום מרכזי לצד לימוד הטקסט. אף אחד מהמנהגים הללו אינו משנה את הנוסח עצמו, שהוא זהה בכל מקום.

הלכה, אגדה, קבלה: ארבע דרכי קריאה

המסורת מבחינה בין כמה רבדי קריאה, וחשוב שלא לערבב ביניהם.

ההלכה, או הדין המעשי. התלמוד קובע שפירוש הדין שייך לחכמים ולא להתגלות חדשה. פרשת "תנורו של עכנאי", שבה בת קול מכריעה כרבי אליעזר נגד הרוב, נותנת את הנוסחה:

(בבא מציעא נט ע"ב) — עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא!״

רבי ירמיה מסביר: כבר נתנה התורה בהר סיני, ואין אנו משגיחים בבת קול, שהרי כתוב "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). תורת משה היא טקסט שיש לקרוא ולפרש, לא להשלים; הביטוי לקוח מדברים ל, יב.

הפשט. התלמוד מזכיר עיקרון יסודי: גם כשפסוק נדרש דרש אגדי, נשאר ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו":

(שבת סג ע"א) — אֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְּשׁוּטוֹ

הפשט נשאר אפוא תמיד בתוקף, לצד הקריאות הדרשניות. לגבי פסוק שבו הביטוי כפול, התלמוד מסביר עוד ש"דברה תורה כלשון בני אדם", כלומר שהכפילות אינה תמיד נושאת הוראה מיוחדת (ברכות לא ע"ב).

האגדה והמוסר. המדרש והקריאה המוסרית שואבים מן הטקסט לקחי חיים, לעיתים תוך משחקי מילים. אין זו הלכה: הם מאירים. הרב בניזרי נותן לכך דוגמאות לאורך שיעוריו (ראו להלן).

הקבלה והחסידות. המסורת המיסטית משלימה את הקריאות הללו בשכבה סודית (ה*סוד*). ראשי התיבות פרד"ס, שמורכבים מ*פשט*, רמז, דרש ו*סוד*, הם הדרך המוכרת ביותר לסדר שכבות אלה. הן אינן מתנגשות: דברי קבלה או חסידות אינם מחליפים את ההלכה, אלא מתווספים אליה. ראו מהי קבלה?.

היסטוריה, ארכאולוגיה וביקורת מודרנית

מה גילתה הארכאולוגיה

כמה תגליות האירו את עולם התנ״ך. ב-1979 חשפו ארכאולוגים בכתף הינום שליד ירושלים שתי מגילות כסף קטנות הנושאות טקסט הקרוב לברכת כהנים (במדבר ו, כד-כו), מתוארכות לסוף המאה השביעית או לתחילת המאה השישית לפני הספירה: הן בין הקטעים המקראיים העתיקים ביותר הידועים על חומר כתיבה. מגילות ים המלח, שכבר הוזכרו, וכתבי היד של ימי הביניים משלימים את התמונה. על ברכת כהנים ראו מי הם הכוהנים, הלויים והישראלים?.

ביקורת המקורות

החל מהמאה התשע-עשרה טוענת מסורת אקדמית, שנציגה המפורסם ביותר הוא יוליוס וולהאוזן (Prolegomena zur Geschichte Israels, 1883, שפורסם תחילה ב-1878 בשם Geschichte Israels), שחמשת החומשים הם תוצאה של שילוב כמה מקורות כתובים נפרדים ("השערת המקורות"). תיאוריה זו שונתה מאז פעמים רבות, נתונה בוויכוח ועברה עידונים, ואין כיום הסכמה על פרטיה.

יש להיות ברורים בנקודה זו: היהדות האורתודוקסית דוחה תיאוריה זו, בשם מקורה השמימי של התורה, שהיא רואה בו עיקר אמונה (משנה סנהדרין י, א). התלמוד עצמו שואל על כתיבת הפסוקים האחרונים (בבא בתרא טו ע"א), אך עושה זאת מתוך האמונה במקור האלוקי של התורה, וזו אינה דרכה של הביקורת המודרנית. זרמים יהודיים אחרים, כגון היהדות הקונסרבטיבית והליברלית, מקבלים בהיקף רחב יותר או פחות את תרומת הביקורת. אין מטרת המאמר להכריע בין העמדות, אלא להבחין ביניהן: המחקר יכול לתאר את הטקסטים, והמסורת מקבלת אותם כמתנה.

אותה היסטוריה, שתי קריאות

התנ״ך אינו ספר היסטוריה במובן המודרני: הוא מספר את תולדותיו של עם לפני ה', על בחירותיו ועוונותיו, מנקודת מבט מסוימת. הארכאולוגיה והמקורות החיצוניים (כתובות, דברי ימי אשור ובבל) מאפשרים לאמת חלק מן הסיפורים, אך לא את כולם. הקורא המאמין רואה בו סיפור ברית; ההיסטוריון מחפש בו עובדות. האחד אינו מונע מן האחר לקרוא בעיון.

תפיסות שגויות על התנ״ך

"התנ״ך זה הביבליה, נקודה"

לא בדיוק. התוכן הוא של המקרא העברי, אבל הסדר, שפת היסוד ובעיקר הקריאה שונים. התנ״ך נקרא עם התורה שבעל פה, בעברית, ובשרשרת של פירושים (רש"י, רמב"ן, אבן עזרא ואחרים) המודפסים לצד הטקסט במהדורות הרבניות. "ביבליה" הנקראת בלי המסורת הזאת היא אובייקט אחר.

"היהודים קוראים רק את התורה"

שגוי. כל ספרי התנ״ך נקראים בבית הכנסת במהלך השנה: התורה בכל שבוע, הנביאים בהפטרה, תהילים בתפילה, המגילות בחגים. לנביאים ולכתובים מעמד נמוך מזה של התורה, בייחוד לעניין השימוש הטקסי בספר, אך הם שייכים לקורפוס במלואו.

"הברית הישנה מבשרת את ישו"

זוהי קריאה נוצרית שהיהדות אינה שותפה לה. ביהדות, לקטעים שהנוצרים קוראים כנבואות על ישו יש משמעות בהקשרם, והם אינם מכוונים לדמות זו. ראו המאמר המשיח ביהדות.

"התורה היא חוק, קובץ כללים"

צמצום יתר. המילה פירושה "הוראה". התורה כוללת חוק, אך גם סיפורים, ייחוסים, שירים ומוסר. מניין שש מאות ושלוש עשרה המצוות הוא של המסורת הרבנית (מכות כג ע"ב; ראו מהן תרי"ג המצוות?).

"הרבנים בחרו את הספרים בוועידת יבנה"

השערה שהתפרסמה במאה התשע-עשרה, ונזנחה כיום ברובה בידי ההיסטוריונים (ראו לעיל). הדיונים ביבנה על קהלת ושיר השירים אמיתיים, אך לא הייתה ועידה שקבעה את הקנון.

שאלות נפוצות על התנ״ך

מה פירוש "תנ״ך"?

זהו ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים, שלושת חלקי האוסף. הוא מציין את כל המקרא העברי.

כמה ספרים יש בתנ״ך?

עשרים וארבעה לפי המניין היהודי: חמישה של תורה, שמונה של נביאים ואחד-עשר של כתובים (בבא בתרא יד ע"ב). הנוצרים, המפרידים בין שמואל, מלכים, דברי הימים, עזרא-נחמיה ותרי עשר, מונים שלושים ותשעה.

מי כתב את התנ״ך?

לפי המסורת, התורה היא של משה, בהכתבת ה', ושאר הספרים של נביאים, מלכים וחכמים שנכתבו ברוח הקודש, והתלמוד מביא את רשימתם (בבא בתרא יד ע"ב – טו ע"א). הביקורת המודרנית מציעה תבניות אחרות, השונות מאוד זו מזו לפי האסכולות.

מה ההבדל בין התנ״ך לתורה?

התורה היא החלק הראשון של התנ״ך: חמשת החומשים. אבל המילה "תורה" מציינת גם, בהקשר רחב יותר, את כל ההוראה היהודית, שבכתב ושבעל פה.

מדוע התנ״ך מסתיים בדברי הימים ולא במלאכי?

משום שסדר התנ״ך הוא סדר המסורת התלמודית (בבא בתרא יד ע"ב) ולא הסדר הכרונולוגי של הספרים. הרב בניזרי מציין שהמילה האחרונה בתנ״ך היא "ויעל" (דברי הימים ב לו, כג).

אפשר לקרוא את התנ״ך בתרגום?

כן, אבל תרגום הוא תמיד פירוש. התלמוד עצמו מעודד קריאת הנוסח בצירוף התרגום הארמי (ברכות ח ע"א), ומומלץ ללמוד עם פירוש קלאסי כגון זה של רש"י.

מה פירוש "כתובים"?

אלה הספרים שאינם תורה ואינם ספרי נביאים במובן המצומצם: שירה, חכמה, היסטוריה. הם נחשבים לספרים שנכתבו ברוח הקודש: התלמוד אומר למשל על אסתר ש"ברוח הקודש נאמרה" (מגילה ז ע"א).

האם קוראים את כל התנ״ך?

לא במחזור ליטורגי אחד: התורה נקראת כולה במשך שנה, הנביאים והכתובים בקטעים או במגילות. לימודים יומיים, כמו תהילים שבועי, משלימים את הליטורגיה.

להרחבה

התנ״ך הוא הטקסט שסביבו מתארגן כל השאר: תפילה, חגים, הלכה, מוסר. להמשך הקריאה, הנה כמה מאמרים באתר.

• מהי תורה?
• מהו התלמוד?
• איך כותבים ספר תורה? מלאכת הסופר
• מהי שמחת תורה ומדוע רוקדים עם ספרי התורה?
• מי הם הכוהנים, הלויים והישראלים?
• מהי קבלה?
• מהו פורים? מגילת אסתר, המסכות ומצוות היום
• משלי: ספר המשלים של שלמה
• שבועות: מתן תורה ומגילת רות
• מילון מונחים עבריים ביהדות

מקורות והפניות (29)

• שמות כג, ב; לד, כז
• במדבר ו, כד-כו
• דברים ד, ב; ל, יב; לד, ה; לד, י
• נחמיה ח, ח
• יחזקאל מ, א
• מלאכי ג, כב
• דברי הימים ב לו, כג
• משנה ידיים ג, ה
• משנה סנהדרין י, א
• תלמוד בבלי, ברכות ד ע"ב; ח ע"א; לא ע"ב
• תלמוד בבלי, שבת יד ע"א; ל ע"ב; סג ע"א
• תלמוד בבלי, יומא ט ע"ב
• תלמוד בבלי, מגילה ג ע"א; ז ע"א; ט ע"א; יד ע"א; כט ע"ב
• תלמוד בבלי, גיטין ס ע"ב
• תלמוד בבלי, בבא מציעא נט ע"ב
• תלמוד בבלי, בבא בתרא יד ע"ב – טו ע"א
• תלמוד בבלי, סנהדרין יא ע"א
• תלמוד בבלי, ערכין יב ע"א
• איכה רבה א, א
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה ח, א
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ח, ד
• יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון א, 8 (חלוקת ויסטון)
• הקדמת נכדו של בן סירא (חכמת בן סירא), בסביבות 117 לפני הספירה; ערך "Book of Sirach", ויקיפדיה
• כתר ארם צובא (בסביבות 920) וקודקס לנינגרד (1008 או 1009); ערכים "Aleppo Codex" ו-"Leningrad Codex", ויקיפדיה
• מגילות ים המלח; ערך "Dead Sea Scrolls", ויקיפדיה
• היינריך גרץ (1871) וביקורת התזה של "ועידת יבנה"; ערך "Council of Jamnia", ויקיפדיה
• גבריאל ברקאי ואחרים, מגילות הכסף מכתף הינום, שנתגלו ב-1979 (סוף המאה השביעית או תחילת המאה השישית לפני הספירה)
• יוליוס וולהאוזן, Prolegomena zur Geschichte Israels
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: שבועות: מגילת רות והחסד ; תשעה באב: מגילת איכה ; יום כיפור: ספר יונה והתשובה

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.