מרבים לצטט אותו, אך מעטים מכירים אותו באמת. התלמוד הוא הענק של הספרייה היהודית: כעשרים כרכים עבים, דפים שבהם הטקסט המרכזי מוקף פירושים, ודיונים שנמשכים לאורך כמה מאות שנים. אבל מה הוא בדיוק? ספר חוקים, פירוש לתנ"ך, אוסף של חוכמה? ומה פירוש משנה וגמרא, תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי? לפניכם תשובה מלאה, עם המקורות, ההיסטוריה והמשמעות העמוקה של היצירה האדירה הזאת.
בקצרה: התלמוד (מילה עברית שפירושה "לימוד", "הוראה") הוא העלאתה על הכתב של התורה שבעל פה, ההוראה שלפי המסורת היהודית נתן הקב"ה למשה בסיני יחד עם התורה שבכתב, כדי לבאר אותה. הוא בנוי משתי שכבות: המשנה, שנכתבה בעברית בסביבות שנת 200 בידי רבי יהודה הנשיא, ומסכמת את התורה שבעל פה בשישה "סדרים"; והגמרא, שנכתבה ברובה בארמית, ומביאה שלוש מאות שנים של דיוני חכמים על המשנה. יש ממנו שתי גרסאות: התלמוד הירושלמי, שנחתם בארץ ישראל לקראת סוף המאה הרביעית, והתלמוד הבבלי, שנחתם בסביבות שנת 500, והוא הנלמד ביותר. התלמוד איננו ספר חוקים מסודר: הוא ויכוח, ונשמרות בו גם הדעות שלא נתקבלו להלכה. עליו מושתתת כל ההלכה היהודית, ועד היום הוא לב הלימוד בישיבות.
המילה "תלמוד" ומה היא מציינת
המילה תלמוד באה מן השורש העברי ל־מ־ד, שממנו נגזרות גם המילים "לימוד" ו"תלמיד". התלמוד הוא אפוא, פשוטו כמשמעו, "הלימוד", או "מה שמלמדים". המילה גמרא באה מן השורש ג־מ־ר, שפירושו בארמית "ללמוד", ובעברית "לסיים": זוהי ההוראה שהתקבלה, נלמדה ונמסרה הלאה.
בלשון הרגילה, "התלמוד" הוא המכלול של המשנה והגמרא יחד. בכרך של תלמוד, אחרי כל משנה בא דיון הגמרא שמפרש אותה; ומסביב, על אותו דף, מודפסים פירושי הראשונים הגדולים מימי הביניים.
לתלמוד אין מחבר אחד. מאות חכמים מוזכרים בו, לאורך תקופה של כחמש מאות שנה. מבחינים בין שני דורות גדולים של חכמים:
- התנאים (מן הארמית "תנא", "לשנות", "ללמד"), חכמי המשנה, מן המאה הראשונה לפני הספירה ועד סביבות שנת 220;
- האמוראים (מן "אמר", "לומר", "לבאר"), חכמי הגמרא, מסביבות שנת 220 ועד סביבות שנת 500, בארץ ישראל ובבבל.
למה תורה שבעל פה? מה אומרת התורה שבכתב
כדי להבין את התלמוד, יש להבין קודם רעיון מרכזי ביהדות: התורה ניתנה בשתי צורות. התורה שבכתב, כלומר חמישה חומשי תורה, והתורה שבעל פה, הביאור שנמסר מרב לתלמיד. השנייה היא המפתח לראשונה.
התורה שבכתב עצמה מניחה את קיומו של ביאור זה. היא מצווה, למשל: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח), בלי לומר מהם החפצים האלה ואיך מכינים אותם: המסורת שבעל פה היא שמלמדת שמדובר בתפילין, בתים שחורים ומרובעים ובתוכם פרשיות מן התורה. היא מתירה לשחוט בהמה לאכילה "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (דברים יב, כא), אף שבשום מקום הכתוב אינו מתאר את אופן השחיטה: מכאן למדו חכמים שהלכות אלה נמסרו למשה בעל פה (תלמוד בבלי, חולין כח ע"א). היא אוסרת כל "מלאכה" בשבת, בלי להגדיר את המילה. בלי המסורת שבעל פה, מצוות שלמות היו נשארות אות מתה.
התלמוד מבסס את הכפילות הזאת על פסוק: "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית" (שמות לד, כז). חכמים קוראים בפסוק זה את שתי דרכי המסירה, ולומדים ממנו כלל עתיק: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (תלמוד בבלי, גיטין ס ע"ב; תמורה יד ע"ב).
המשנה פותחת את מסכת אבות (פרקי אבות) בשלשלת המסירה הזאת: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (אבות א, א). התלמוד הוא החוליה הכתובה האחרונה בשלשלת זו.
מעשה בגר ובאותיות האלף־בית
התלמוד מספר מעשה שממחיש היטב מדוע התורה שבכתב אינה מספיקה לבדה (שבת לא ע"א). נכרי בא אל הלל הזקן: הוא רוצה להתגייר, אך מקבל עליו רק את התורה שבכתב, לא את התורה שבעל פה. ביום הראשון לימד אותו הלל את האלף־בית: אל"ף, בי"ת, גימ"ל, דל"ת. למחרת הראה לו את האותיות בסדר הפוך. האיש מחה: "והא אתמול לא אמרת לי הכי!" (והרי אתמול לא כך אמרת לי!). ענה לו הלל: "לאו עלי דידי קא סמכת? דעל פה נמי סמוך עלי" (הרי עליי אתה סומך כדי לדעת מהן האותיות; סמוך עליי גם בתורה שבעל פה).
הלקח פשוט: אפילו כדי לקרוא את התורה שבכתב, צריך כבר מישהו שימסור. הטקסט לעולם אינו נקרא לבדו; הוא מתקבל.
המשנה: התורה שבעל פה נקבעת בכתב
במשך מאות שנים נמסרה התורה שבעל פה מפה לאוזן, נלמדה בעל פה ונידונה בבתי המדרש. נוצרו כמה אסכולות; המפורסמות שבהן הן בית הלל ובית שמאי, במאה הראשונה לפני הספירה. אבל ההיסטוריה עתידה הייתה לטלטל את המסירה הזאת.
בשנת 70 לספירה החריבו הרומאים את בית המקדש השני בירושלים. לפי התלמוד, רבן יוחנן בן זכאי השיג מן המצביא הרומי רשות להתיישב ביבנה עם חכמיו, כדי לשמור שם על התורה (גיטין נו ע"ב). בשנת 135 דוכא מרד בר כוכבא; רבי עקיבא וחכמים אחרים הוצאו להורג, ולימוד התורה נאסר. הקהילות התפזרו. הסכנה הפכה ממשית: שהמסורת שבעל פה תאבד.
אז אסף רבי יהודה הנשיא, שנקרא בפשטות "רבי", מנהיג העם היהודי בארץ ישראל, את כל המסורות וסידר אותן בטקסט קצר, מדויק וקל לשינון: המשנה, בסביבות שנת 200. המילה באה מן "שנה", "לחזור", משום שלמדו אותה בחזרה ושינון. הרמב"ם מסביר בהקדמתו למשנה תורה שרבי עשה זאת משום שראה "שתלמידים מתמעטים והולכין, והצרות מתחדשות ובאות", והעם מתפזר, וחשש שהתורה תשתכח מישראל.
כדי להצדיק את מה שנראה כסותר את האיסור לכתוב את התורה שבעל פה, מביאים חכמים פסוק מתהלים: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, קכו). והם דורשים אותו כך: כשצריך לעשות כדי להציל את התורה, מותר לעבור על אחד מכלליה (גיטין ס ע"א; תמורה יד ע"ב).
ששת סדרי המשנה
המשנה כתובה בעברית בהירה ותמציתית. היא מחולקת לשישה סדרים, והם מחולקים ל־63 מסכתות, ואלה לפרקים ולפסקאות, שנקראות גם הן משניות. ששת הסדרים הם:
- זרעים: ברכות ותפילות, ואחריהן הלכות החקלאות בארץ ישראל;
- מועד: השבת והחגים;
- נשים: נישואין, גירושין, נדרים;
- נזיקין: המשפט האזרחי והפלילי, בתי הדין, ומסכת אבות;
- קדשים: בית המקדש, הקורבנות, השחיטה;
- טהרות: הלכות טומאה וטהרה.
את סדרם זוכרים בעזרת סימן: זמ"ן נק"ט (זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות). המשנה פותחת בשאלה מעשית מאוד: "מאימתי קורין את שמע בערבין?" (משנה ברכות א, א). כל היהדות טמונה כאן: לפני שמדברים על רעיונות גדולים, שואלים איך לחיות.
לצד המשנה נשמרו תורות אחרות של התנאים שלא נכנסו אליה: הן נקראות ברייתות ("חיצוניות"); חלקן קובצו בחיבור מקביל, התוספתא ("תוספת"). הגמרא מצטטת אותן בלי הרף.
הגמרא: שלוש מאות שנות דיון
המשנה היא סיכום. לעתים קרובות היא מביאה את ההלכה בלי טעמיה, מזכירה דעות בלי להכריע, ומניחה כידועים עקרונות שאינה מנסחת. מיד עם חתימתה החלו החכמים ללמוד אותה שורה אחר שורה. במשך כשלוש מאות שנה, בבתי המדרש של טבריה, קיסריה וציפורי בארץ ישראל, ובישיבות סורא, פומבדיתא ונהרדעא בבבל (עיראק של היום), הם ביארו אותה, השוו אותה לברייתות והסיקו ממנה הלכות חדשות. המפעל העצום הזה הוא שנקרא הגמרא.
לגמרא סגנון ייחודי. היא מתקדמת בשאלות ותשובות: "מנא הני מילי?" (מניין הדברים האלה?); "והא תניא איפכא?" (והרי שנינו את ההפך?); "לא קשיא: כאן במקרה זה, כאן במקרה אחר". קושיה מביאה תירוץ, והתירוץ מביא קושיה חדשה. מביאים פסוקים, משווים מקרים, מציעים הבחנות. לעתים קרובות הדיון מסתיים במסקנה; ולפעמים במילה "תיקו", "השאלה נשארת בעינה".
הלכה ואגדה
תוכנה של הגמרא מתחלק לשני תחומים גדולים:
- ההלכה (מן "הלך"): החוק, הדרך "ללכת" בחיים. זהו החלק המשפטי, הדן בתפילות, בשבת, בנישואין, במסחר ובנזיקין;
- האגדה: כל השאר. סיפורים על חכמים, משלים, דרשות על פסוקים, הגיגים על המוות, על התפילה ועל הצדק, עצות ברפואה, במוסר ובדרך ארץ.
השתיים משולבות זו בזו על אותו דף. דיון הלכתי על שבת יכול להיפתח בסיפור מחייו של הלל; דף על נזיקין יכול להסתיים בהתבוננות על הסבל. התלמוד אינו מפריד בין ההלכה לבין החיים.
התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי
הגמרא נערכה פעמיים, בשני מרכזים שונים. לכן יש שני תלמודים.
התלמוד הירושלמי
למרות שמו, התלמוד הירושלמי לא חובר בירושלים, שהייתה אסורה על היהודים בידי הרומאים מאז מרד בר כוכבא, אלא בבתי המדרש של הגליל, ובעיקר בטבריה. הוא נקרא גם "תלמוד ארץ ישראל". הרמב"ם, בהקדמתו למשנה תורה, מייחס את חיבורו לרבי יוחנן. הוא נחתם לקראת סוף המאה הרביעית, בתקופה של קשיים גדולים לקהילות הגליל תחת האימפריה הרומית שהפכה לנוצרית. הוא קצר יותר, תמציתי וסתום יותר, ועריכתו נראית פחות מושלמת. הוא מכסה את ארבעת הסדרים הראשונים של המשנה (עם חסרים) וחלק ממסכת נדה, והוא יקר ערך במיוחד בהלכות החקלאות התלויות בארץ ישראל, שהתלמוד הבבלי כמעט אינו עוסק בהן.
התלמוד הבבלי
התלמוד הבבלי נולד בקהילה היהודית הגדולה של מסופוטמיה, שישבה שם מאז גלות בבל במאה השישית לפני הספירה. ישיבותיה שגשגו במשך מאות שנים. לפי המסורת, רב אשי, ראש ישיבת סורא, ערך אותו, וההוראה נחתמה עם רבינא: "רב אשי ורבינא סוף הוראה" (בבא מציעא פו ע"א). את החתימה הזאת מקובל לקבוע בסביבות שנת 500. אחריהם עוד ליטשו את הטקסט חכמים שנקראו סבוראים.
הבבלי ארוך הרבה יותר: מסכתותיו מונות יחד 2,711 דפים במהדורות המקובלות. הוא מפרש שלושים ושש מסכתות וחצי של המשנה, ועריכתו הושלמה בקפידה. התלמוד עצמו רומז לכך בהומור: רבי ירמיה דורש על התלמוד הבבלי את הפסוק "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי" (איכה ג, ו), בשל דיוניו המורכבים ולעתים הסתומים: "זה תלמודה של בבל" (סנהדרין כד ע"א).
איזה מהם קובע?
כאשר שני התלמודים חלוקים, ההלכה הולכת בדרך כלל אחר התלמוד הבבלי, הנחשב למאוחר ולשלם יותר; עורכיו גם הכירו את תורת ארץ ישראל. לכן, כשאומרים "התלמוד" סתם, מתכוונים כמעט תמיד לבבלי, וכשמצטטים דף ("שבת לא ע"א"), מדובר במספור הדפים שלו. את הירושלמי, לעומת זאת, מצטטים לפי פרק והלכה.
דף גמרא: דו־שיח לאורך הדורות
דף של תלמוד מודפס אינו דומה לשום ספר אחר. במרכז, באותיות מרובעות, טקסט המשנה והגמרא. בשוליים הפנימיים, פירוש רש"י (רבי שלמה יצחקי, טרואה, 1040-1105), המבאר כל מילה קשה והופך את הטקסט לנגיש. בשוליים החיצוניים, התוספות, דיוניהם של תלמידי רש"י וצאצאיו, ובהם נכדו רבנו תם, המשווים בין סוגיות ומעלים סתירות. ומסביב לכל אלה, הפניות לפסוקים ולספרי הפסיקה, ופירושים נוספים.
את העימוד הזה קבע המדפיס דניאל בומברג בוונציה, שהוציא לאור את המהדורה השלמה הראשונה של התלמוד הבבלי בין 1520 ל־1523. מספור הדפים שלו נשאר נקודת הייחוס האוניברסלית: לכל דף שני עמודים, א ו־ב, ומכאן הפניות כמו "ברכות ב ע"א". המהדורה הנפוצה ביותר כיום היא זו של האלמנה והאחים ראם בווילנה, שהושלמה בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה.
התוצאה מרשימה: על דף אחד מתדיינים חכם מן המשנה מן המאה השנייה, חכמים בבליים מן המאה הרביעית, פרשן מחבל שמפאן מן המאה האחת־עשרה, חכמי המאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה, והקורא של היום, המוזמן להיכנס אל הדיון.
המחלוקת: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"
הדבר הבולט ביותר בתלמוד הוא המקום שהוא נותן לחילוקי הדעות, למחלוקת. דעות המיעוט, אלה שלא נתקבלו להלכה, נשמרות בו בקפידה. המשנה מסבירה זאת: "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו" (משנה עדויות א, ה).
הסיפור המפורסם ביותר נוגע לבית הלל ובית שמאי (עירובין יג ע"ב). שלוש שנים נחלקו: כל אחד מהם טען שההלכה כמותו. לבסוף יצאה בת קול ואמרה: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, והלכה כבית הלל". מדוע דווקא הם? משום, עונה התלמוד, שהיו נוחין ועלובין, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ואף מקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.
סיפור אחר מראה עד היכן מגיעה האחריות שהופקדה בידי החכמים: מעשה "תנורו של עכנאי" (בבא מציעא נט ע"ב). רבי אליעזר, יחיד מול כולם, מביא מופתים ואפילו בת קול מן השמים כדי להוכיח שהצדק עמו. רבי יהושע עומד על רגליו ומצטט את התורה: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" (דברים ל, יב). התורה ניתנה לבני אדם; בידיהם, לפי הכללים שהיא עצמה קבעה, להכריע כיצד לקיימה. התלמוד מוסיף שהקב"ה "חייך" ואמר: "נצחוני בני, נצחוני בני".
הדיון התלמודי אינו אפוא פגם, וגם לא סימן לחוסר ודאות. זוהי דרך לחפש את האמת יחד, תוך כבוד למי שחושב אחרת.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי חוזר תכופות בשיעוריו לטבעה של התורה שבעל פה, שהתלמוד הוא ביטויה. הנה עיקרי הרעיונות, בסיכום נאמן.
התורה שבעל פה קדמה לתורה שבכתב
בהקדמתו לפרקי אבות, הרב קובע שהתורה שבעל פה קדמה לתורה שבכתב, ושרק היא "עדיין בתנועה". אברהם, הוא מזכיר, לא הייתה לו תורה שבכתב: הוא כבר חי לפי מה שייקרא אחר כך התורה שבעל פה, זו שקיבלנו מאבותינו. התורה שבכתב, לעומת זאת, קפואה: הגיעו עד כדי כך שספרו את אותיותיה. הרב קושר את המילה "תורה" לשורש של "הרה", האישה הנושאת ולד: התורה נמצאת "בהיריון מתמיד", כמו זרע שצריך להתפתח ולהוליד פנים נוספות. היא קפואה רק בעיני מי שרוצה לעצור אותה בקריאה שלו עצמו.
משה ורבי עקיבא
בשיעורו על ל"ג בעומר, הרב חוזר אל הסיפור המפורסם במסכת מנחות (כט ע"ב). משה עולה למרום ומוצא את הקב"ה עוסק בקשירת כתרים לאותיות התורה. הוא לומד שאדם אחד, בעתיד, ידרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות: עקיבא בן יוסף. הרב מסיק מכך את הלקח: בידי משה התורה שבכתב; רבי עקיבא פותח את התורה שבעל פה, זו הנמדדת לפי תפיסתו של כל אחד.
התורה שבעל פה באה במקום הנבואה
בשיעורו על עשרה בטבת, הרב מסביר שעם עזרא הסופר, שחכמינו מזהים אותו עם מלאכי הנביא, אחרון הנביאים, נפתחת תקופה חדשה: תקופת פרשנותה של התורה שבעל פה, הבאה במקום הנבואה. פרשנות זו, הוא מודה, ניתנת למשמעויות שונות, ולעתים מנוגדות. אבל גדולתה היא בכך שהיא מעניקה לתורה שבכתב "ממד אנושי, אוניברסלי", שהוכר כמונע ברוח הקודש. התורה שבעל פה היא תרומתו האישית של כל אחד מאיתנו. לכן, מזכיר הרב, מי שנוכח בפטירתו של חכם חייב לקרוע את בגדו לאות אבל: אבדה תורה שהייתה חלקו המיוחד של אותו אדם בכלל כנסת ישראל.
כדור שעובר מיד ליד
בשיעורו על שלשלת המסירה, המוקדש למשנה הראשונה של אבות, הרב מעיר שהכתוב אינו אומר שמשה קיבל תורה "מן הקב"ה", אלא "מסיני": אדם מקבל רק את מה שהוא מסוגל לקבל. הוא מביא את המשל שבו תיארו חכמינו את המסירה: כדור שנערות מוסרות זו לזו. כדור עובר שלם; אין מניחים לו ליפול. הוא מעיר גם שמשנה זו הייתה צריכה, על פי ההיגיון, לפתוח את המסכת הראשונה של התלמוד, ושחכמינו הציבו אותה בראש מסכת אבות משום שכאן נבחן חלק ההתגלות המיוחד לכל אחד בדרך שבה הוא תופס את התורה.
הקדיש של הלימוד
ולבסוף, בפרקי אבות, חלק ב', הרב מזכיר את המנהג לומר קדיש אחרי לימוד דבר מן התורה שבעל פה. הוא מספר שאחד מחכמי המשנה, רבי חנניה בן עקשיא, שהשאיר בכל התלמוד מימרה אחת בלבד ולא היו לו בנים, הצטער על כך לפני הקב"ה: מי יאמר קדיש אחריי? והתשובה הייתה שכל עם ישראל יאמר, בכל פעם שיסיים לימוד במשנתו. ואכן, את דבריו אומרים בסוף כל פרק של פרקי אבות לפני הקדיש: "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (משנה מכות ג, טז).
התלמוד בהיסטוריה
אחרי חתימת התלמוד, ראשי הישיבות בבבל, הגאונים (המאות השביעית עד האחת־עשרה), נעשו לסמכות של העולם היהודי. הם השיבו במכתבים על שאלות של קהילות רחוקות, והפיצו את התלמוד עד צפון אפריקה וספרד. בסביבות שנת 987 כתב רב שרירא גאון לקהילת קירואן איגרת מפורסמת, המתארת כיצד חוברו המשנה והתלמוד.
בימי הביניים, שני חיבורים גדולים מפיקים מן התלמוד הלכה ברורה. הרמב"ם (1138-1204), במשנה תורה שלו, מסדר את כל ההלכה בארבעה־עשר ספרים. רבי יוסף קארו (1488-1575), בשולחן ערוך, כותב את הקודקס שהקהילות נוהגות לפיו עד היום, עם הגהות הרמ"א לאשכנזים. אבל ספרי פסיקה אלה מפנים תמיד אל התלמוד: הוא המקור.
התלמוד גם נרדף. בשנת 1240, בפריז, נערך ויכוח פומבי ביוזמתו של ניקולא דונין, משומד; רבי יחיאל מפריז הגן על התלמוד. בשנת 1242 נשרפו בכיכר העיר עגלות שלמות של כתבי יד. שריפות נוספות התרחשו באיטליה בשנת 1553. המהדורות צונזרו במשך זמן רב. ולמרות כל זאת, הלימוד מעולם לא פסק.
במאה העשרים שינתה יוזמה אחת את יחסו של הציבור הרחב לתלמוד: הדף היומי. ההצעה, שהעלה בשנת 1923 רבי מאיר שפירא מלובלין, היא ללמוד בכל יום דף אחד של התלמוד הבבלי, אותו דף בכל העולם. מחזור שלם נמשך כשבע שנים וחצי. סיום המחזור, סיום הש"ס, מכנס עשרות אלפי אנשים; המחזור הנוכחי, שהחל בינואר 2020, יסתיים בשנת 2027.
ללמוד תלמוד היום
לימוד התורה הוא מצווה, חובה על כל יהודי, בכל גיל (שולחן ערוך, יורה דעה רמו, א). התלמוד ממליץ לחלק את זמן הלימוד לשלושה: "לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד" (קידושין ל ע"א; רמב"ם, הלכות תלמוד תורה א, יא). פרקי אבות קובעים סדר התקדמות: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה… בן חמש עשרה לגמרא" (אבות ה, כא).
נהוג ללמוד בחברותא, בזוגות: קוראים את הטקסט בקול, שואלים שאלות, חולקים זה על זה, מחפשים יחד. בבית המדרש יש לרוב רעש רב, והרעש הזה הוא חלק מן הלימוד. התלמוד אומר: "חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בד בבד בתורה" (ברכות סג ע"ב), כלומר על הלומדים ביחידות, כי הלימוד ביחידות חשוף לטעויות.
אין צורך להיות תלמיד חכם כדי להתחיל. קיימים תרגומים לצרפתית, ובהם המהדורה הדו־לשונית של שטיינזלץ, שיעורים ברשת ותוכניות לימוד יומיות. בן בג בג אמר על התורה: "הפוך בה והפוך בה, דכולה בה" (אבות ה, כב). הדבר נכון בתלמוד יותר מבכל טקסט אחר.
דעות שגויות על התלמוד
"התלמוד בא במקום התנ"ך"
לא. התלמוד מפרש בלי הרף את התורה שבכתב ומצטט את פסוקיה בכל דף: הוא רואה את עצמו כביאורה. במסורת היהודית השניים אינם נפרדים, כמו טקסט וקריאתו.
"התלמוד הוא ספר חוקים"
לא בדיוק. זהו ויכוח, לעתים קרובות בלי מסקנה מפורשת. כדי לדעת מה לעשות בפועל, פונים לספרי הפסיקה שנגזרו ממנו (הרמב"ם, השולחן ערוך) ולרבנים. להסיק הלכה למעשה מדף גמרא בלי להכיר את כל הדיון היא טעות שהחכמים עצמם נאבקו בה.
"בתלמוד יש קטעים עוינים כלפי מי שאינם יהודים"
ההאשמה הזאת, הישנה, נשענת לרוב על ציטוטים מקוטעים, מוצאים מהקשרם או פשוט מומצאים, שהופצו בחוברות אנטישמיות. התלמוד, ככל טקסט מן העת העתיקה, משקף גם את הסכסוכים של תקופתו, והמסורת קראה אותם תמיד יחד עם הפרשנים. אבל הוא מלמד גם שלחסידי אומות העולם יש חלק לעולם הבא, ושהשלום והחסד חלים על הכול. מי שרוצה לשפוט את התלמוד צריך לקרוא אותו בהקשרו ובהדרכת רב.
"רק רבנים יכולים ללמוד אותו"
לא נכון. במשך מאות שנים הקדישו בעלי מלאכה וסוחרים מדי ערב זמן ל"דף הגמרא שלהם". כיום, גברים ונשים בכל העולם לומדים ממנו בכל יום, כל אחד לפי רמתו.
שאלות נפוצות על התלמוד
מה ההבדל בין משנה לגמרא?
המשנה היא טקסט היסוד, שנכתב בעברית בסביבות שנת 200 בידי רבי יהודה הנשיא: סיכום תמציתי של התורה שבעל פה. הגמרא היא הדיון של חכמי שלוש המאות הבאות במשנה, והיא כתובה ברובה בארמית. יחד הן מרכיבות את התלמוד.
כמה זמן לוקח לקרוא את כל התלמוד?
בלימוד של דף אחד (שני עמודים) ביום, לפי תוכנית הדף היומי, נדרשות כשבע שנים וחצי כדי לסיים את 2,711 הדפים של התלמוד הבבלי. לימוד מעמיק, עם הפירושים, דורש חיים שלמים.
באיזו שפה כתוב התלמוד?
המשנה כתובה בעברית. הגמרא כתובה ברובה בארמית, השפה שדיברו היהודים בבבל ובגליל באותה תקופה, משולבת בציטוטים רבים בעברית. התלמוד הירושלמי כתוב בניב ארמי מערבי, והתלמוד הבבלי בארמית מזרחית.
האם התלמוד תורגם לצרפתית?
כן. קיים בין השאר תרגום דו־לשוני מבואר של התלמוד הבבלי, המבוסס על עבודתו של הרב עדין שטיינזלץ, וכמה תרגומים של המשנה ושל מסכתות בודדות. למתחילים ממליצים לרוב לפתוח בפרקי אבות או במסכת קצרה, בליווי מורה.
מה זה "סיום"?
זוהי החגיגה הקטנה שעורכים כשמסיימים ללמוד מסכת של התלמוד. אומרים בה נוסח של סיום וקדיש, ולעתים קרובות סועדים יחד. סיום הש"ס חוגג את סיום התלמוד כולו.
להרחבה
התלמוד אינו ספר שקוראים: הוא שיחה שנכנסים אליה. כל קורא מקבל בה את הכדור מן הדורות הקודמים, וכל קורא נקרא למסור אותו, שלם, לבאים אחריו.
- פרקי אבות, חלק א': מבוא
- פרקי אבות: שלשלת המסירה
- ל"ג בעומר: המדורות ואורו של הזוהר
- עשרה בטבת: הצום שפותח את החורבן
- המחשבה היהודית: מקורות, זרמים ושאלות גדולות
- מה זו תורה?
- מה זה רב?
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- דברים ו, ח; דברים יב, כא; דברים ל, יב
- שמות לד, כז
- תהלים קיט, קכו
- איכה ג, ו
- משנה ברכות א, א
- משנה עדויות א, ה
- משנה מכות ג, טז
- פרקי אבות א, א; ה, כא; ה, כב
- תלמוד בבלי, שבת לא ע"א
- תלמוד בבלי, גיטין נו ע"ב; גיטין ס ע"א-ע"ב
- תלמוד בבלי, תמורה יד ע"ב
- תלמוד בבלי, חולין כח ע"א
- תלמוד בבלי, בבא מציעא נט ע"ב; בבא מציעא פו ע"א
- תלמוד בבלי, עירובין יג ע"ב
- תלמוד בבלי, סנהדרין כד ע"א
- תלמוד בבלי, מנחות כט ע"ב
- תלמוד בבלי, קידושין ל ע"א
- תלמוד בבלי, ברכות סג ע"ב
- רמב"ם, הקדמה למשנה תורה
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה א, יא
- שולחן ערוך, יורה דעה רמו, א
- רב שרירא גאון, איגרת רב שרירא גאון, בסביבות שנת 987
- מהדורת בומברג של התלמוד הבבלי, ונציה, 1520-1523; מהדורת ראם, וילנה, שנות השמונים של המאה ה־19
- הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות, חלק א': מבוא
- הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות, חלק ב': כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא
- הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות: שלשלת המסירה
- הרב רפאל בניזרי, ל"ג בעומר: המדורות ואורו של הזוהר
- הרב רפאל בניזרי, עשרה בטבת: הצום שפותח את החורבן
מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.