מה זה פורים? מגילת אסתר, המסכות ומצוות היום

חג שבו קוראים מגילה ומרעישים בכל פעם שמוזכר שם מסוים, שבו ילדים ומבוגרים מתחפשים, שולחים זה לזה מנות ונותנים לעניים: זהו פורים, י"ד באדר. מה מספרת בדיוק מגילת אסתר? למה מתחפשים, ומה אומרת ההלכה על היין, על השמחה ועל התענית? המאמר עונה מתוך נוסח אסתר, המשנה, התלמוד, הרמב"ם והשולחן ערוך, מבחין בין ההלכה (הדין שנוהגים בו למעשה) לבין המנהגים והקריאות הרוחניות, ומציג ביושר מה אומר המחקר המודרני על הספר הייחודי הזה.

סיפור מגילת אסתר

הספר נפתח במלך אחשורוש, "המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה" (אסתר א, א). אחרי משתה גדול, המלכה ושתי מסרבת להופיע ומודחת; נערות מכל רחבי האימפריה מתכנסות כדי לבחור מלכה חדשה.

בבירה, שושן, חי "איש יהודי… ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני" (אסתר ב, ה), שהוגלה מירושלים עם יכניה מלך יהודה, אשר הגלה נבוכדנאצר (אסתר ב, ו). הוא אימץ את בת דודו הדסה, היא אסתר, יתומה מאב ומאם (אסתר ב, ז). משנבחרה למלכה, אסתר אינה מגלה לא את עמה ולא את מולדתה, שכן מרדכי אסר עליה (אסתר ב, י).

המלך מגדל אז את המן בן המדתא "האגגי" מעל כל שאר השרים (אסתר ג, א). מרדכי מסרב לכרוע ולהשתחוות לו (אסתר ג, ב). המן מחליט להשמיד את כל עמו של מרדכי, ומפיל "פור", הוא הגורל, כדי לקבוע את היום, שנופל על החודש השנים עשר, אדר (אסתר ג, ז). הוא מציג את בקשתו למלך במילים אלה:

(אסתר ג, ח) — וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם־אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל־עָם וְאֶת־דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין־שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם

מרדכי דוחק באסתר להתערב. הוא פונה אליה במילים שהמסורת שימרה כשיא הספר:

(אסתר ד, יד) — כִּי אִם־הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית־אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם־לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת

אסתר מבקשת שכל יהודי שושן יצומו שלושה ימים בעבורה, ואחר כך תבוא אל המלך "אשר לא כדת": "וכאשר אבדתי אבדתי" (אסתר ד, טז). בא רצף ההיפוכים: הלילה ש"נדדה שנת המלך" וקראו לו בספר הזכרונות (אסתר ו, א), הזמנת המן למשתה של אסתר, המן שנתלה על העץ שהכין למרדכי (אסתר ז, י), מרדכי היוצא מלפני המלך בלבוש מלכות (אסתר ח, טו), "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (אסתר ח, טז). הטקסט מסכם: ביום שבו קיוו אויבי היהודים לשלוט בהם, "ונהפוך הוא" (אסתר ט, א).

מרדכי כותב את האירועים ושולח ספרים אל כל היהודים באימפריה כדי לקבוע חג שנתי (אסתר ט, כ): ימי "משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים", זכר לימים ש"נחו היהודים מאויביהם" (אסתר ט, כב). שם החג בא מן הגורל: "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" (אסתר ט, כו). והטקסט מבטיח: "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה ועיר ועיר; וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט, כח).

המן, עמלק והזיכרון

המן מכונה "האגגי" (אסתר ג, א). לחכמים המילה מרמזת על אגג, מלך עמלק שהמלך שאול לכד חי אף שהצו היה לא לחמול על איש (שמואל א טו, ג; טו, ח): התלמוד מציין שהמן נולד מאגג משום ששאול לא הרגו מיד (מגילה יג ע"א). המן הוא אפוא צאצא של עמלק, העם שתקף את ישראל ברפידים אחרי יציאת מצרים. התורה מצווה לגביו חובה כפולה:

(דברים כה, יז-יט) — זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם … תִּמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח

לכן קוראים בשבת שלפני פורים את פרשת "זכור" (משנה מגילה ג, ד); וביום פורים עצמו מורה המשנה לקרוא "ויבא עמלק" (שמות יז, ח-טז) (משנה מגילה ג, ו). המלחמה בעמלק מתוארת כמלחמה "מדר דר" (שמות יז, טז).

מכאן נובע מנהג עתיק: מרעישים בשם המן. הרמ"א מסביר: הילדים נהגו לצייר את דמות המן על עץ או על אבנים, או לכתוב את שמו, ולהכות אותם זה בזה כדי למחות אותו, לפי "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט) ו"שם רשעים ירקב" (משלי י, ז); מכאן המנהג להרעיש בבית הכנסת כשקוראים את המגילה. והוא מוסיף: "אין לבטל שום מנהג ואין ללעוג לו, כי לא לחינם נקבע" (רמ"א, אורח חיים תרצ, יז). הרעש אינו אפוא חובה, אלא מנהג שיש לו עצמו משמעות.

הרב רפאל בניזרי מסיק מכך, בשיעורו על עמלק, קריאה פנימית יותר (ראו בהמשך): עמלק נולד מתוך פירודינו וויתוריו, ובתוך "הניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך" נמחק הזיכרון.

ספר בלי השם: הנוכחות הנסתרת

בספר אסתר שם ה' אינו מופיע. התלמוד עושה מכך נקודת מוצא לקריאה מפורסמת: היכן רמוזה אסתר בתורה?

(תלמוד בבלי, חולין קלט ע"ב) — אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? ״וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר״. מׇרְדֳּכַי מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ״מׇר דְּרוֹר״, וּמְתַרְגְּמִינַן: ״מֵירָא דַּכְיָא״.

משחק המילים כפול: "אסתר" מזכיר את הפועל "הסתיר", ושמו של מרדכי מפנה אל "מר דרור", המור הטהור של שמן המשחה. התלמוד נותן, אגב, במסכת מגילה כמה טעמים לשם אסתר: לפי רבי יהודה, נקראה אסתר משום ש"הייתה מסתרת דבריה", כמו שכתוב שלא גילתה את עמה (מגילה יג ע"א, בציטוט אסתר ב, כ); לפי רבי נחמיה, זהו שמה הלא עברי, שהגויים קראו לה על שם אסתהר (נוגה) בגלל יופיה; לדעת רבי מאיר, אסתר היא שמה האמיתי והדסה בא מן הצדיקים, הנקראים "הדסים" (מגילה יג ע"א).

בעיני המחשבה היהודית, הספר הופך לספר על השגחה שפועלת בלי להתגלות. אין נס נראה לעין, אין קול, אין נבואה: מלכה שהודחה, נערה שנבחרה, קשר שנשמע, לילה של נדודי שינה. הצניעות הזאת אינה היעדר. הרב בניזרי, בשיעורו "פורים: המגילה בהווה", מזכיר ששם ה' אינו מופיע במגילה לא משום שהוא נעדר ממנה אלא משום שהוא נוכח בה תמיד; בכל מקום שנאמר "המלך", מלבד המלך המולך מהודו ועד כוש, אפשר לקרוא את ההשגחה האלוקית, נוכחת אך סמויה.

מצוות פורים

הספר עצמו קובע את תוכנית החג: "ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים":

(אסתר ט, כב) — לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים

ההלכה מפיקה מכאן ארבע מצוות, שהשולחן ערוך והרמב"ם מפרטים. כולן מתקנת חכמים או מתקנת נביאים מאוחרת, אך חכמים רואים אותן כחשובות מאוד.

קריאת המגילה

הרמב"ם פותח את הלכות המגילה בכלל זה:

(רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה א, א) — קְרִיאַת הַמְּגִלָּה בִּזְמַנָּהּ מִצְוַת עֲשֵׂה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְהַדְּבָרִים יְדוּעִים שֶׁהִיא תַּקָּנַת הַנְּבִיאִים. וְהַכּל חַיָּבִים בִּקְרִיאָתָהּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְגֵרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים

הנשים חייבות מסיבה שהתלמוד מציין במפורש: "אמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס" (מגילה ד ע"א). הקריאה בלילה וביום, ורצוי לקרוא את כל המגילה (רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה א, ג). היא חשובה כל כך שהתלמוד מורה לבטל בעבורה את עבודת המקדש ואת לימוד התורה:

(תלמוד בבלי, מגילה ג ע"א) — כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָן, וּלְוִיִּם בְּדוּכָנָן, וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָן — כּוּלָּן מְבַטְּלִין עֲבוֹדָתָן וּבָאִין לִשְׁמוֹעַ מִקְרָא מְגִילָּה. מִכָּאן סָמְכוּ שֶׁל בֵּית רַבִּי שֶׁמְּבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה וּבָאִין לִשְׁמוֹעַ מִקְרָא מְגִילָּה

השולחן ערוך מציין שפורשים את המגילה וקוראים אותה "כאיגרת, כדי לפרסם את הנס" (אורח חיים תרץ, יז); ולפי הרמ"א אומרים בקול רם ארבעה פסוקי גאולה ("איש יהודי…", "ומרדכי יצא…", "ליהודים היתה אורה…", "כי מרדכי היהודי…") לפני שהקורא חוזר עליהם.

משלוח מנות

הפסוק אומר "ומשלוח מנות איש לרעהו" (אסתר ט, כב; ט, יט). הרמב"ם: "חייב אדם לשלוח לחברו שתי מנות בשר, או שני מיני תבשיל, או שני מיני אוכלין, שנאמר 'ומשלוח מנות איש לרעהו': שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעיו משובח" (הלכות מגילה וחנוכה ב, טו). השולחן ערוך מציין שמי שאין לו יכולת יכול להחליף סעודתו עם סעודת חברו, והרמ"א מוסיף שהאישה חייבת במשלוח מנות כמו האיש, ושולחים ביום ולא בלילה (אורח חיים תרצה, ד).

משמעות המצווה היא אחווה: היא נדרשת אפילו ממי שאין לו יכולת, ולכן ההחלפה. הרב בניזרי קורא בה את המאמץ לשלב את האחר, זה שאיני מזהה בו את עצמי (ראו בהמשך).

מתנות לאביונים

"חייב כל אדם ליתן לשני עניים שתי מתנות לפחות" (שולחן ערוך, אורח חיים תרצד, א). הרמב"ם מדגיש: "אין מדקדקין בצדקה זו, אלא כל הפושט יד נותנין לו." והוא מוסיף את המשפט המפורסם ביותר על החג:

(רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ב, יז) — מוּטָב לָאָדָם לְהַרְבּוֹת בְּמַתְּנוֹת אֶבְיוֹנִים מִלְּהַרְבּוֹת בִּסְעֻדָּתוֹ וּבְשִׁלּוּחַ מָנוֹת לְרֵעָיו. שֶׁאֵין שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּמְפֹאָרָה אֶלָּא לְשַׂמֵּחַ לֵב עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת וְגֵרִים

הסעודה והיין

הסעודה היא העמוד השלישי. הרמב"ם: "אוכל בשר ועושה סעודה נאה כפי אשר תשיג ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו" (הלכות מגילה וחנוכה ב, טו). משפט זה נשען על קטע בתלמוד:

(תלמוד בבלי, מגילה ז ע"ב) — אָמַר רָבָא: מִיחַיַּיב אִינִישׁ לְבַסּוֹמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלָא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדֳּכַי.

התלמוד ממשיך מיד בסיפור שנשמע כאזהרה: רבה ורבי זירא עשו יחד את סעודת פורים; הם השתכרו, ורבה קם ושחט את רבי זירא. למחרת ביקש רחמים והחיה אותו. בשנה שלאחר מכן הזמין רבה את רבי זירא שוב; רבי זירא השיב: "לא בכל שעה ושעה מתרחש ניסא" (מגילה ז ע"ב). המסורת לא שכחה את האזהרה הזאת. השולחן ערוך מביא את כלל רבא, והרמ"א, המבטא את מנהג אשכנז, ממתן אותו: "ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו וישן, ובשינה ייפטר ולא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי; ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים" (אורח חיים תרצה, ב). למעשה, הפוסקים מגבילים אפוא מאוד את החובה הזאת, ורבים ממליצים על מתינות; מי שאינו יכול לשתות, או שהיין מסוכן לו, יתייעץ עם רב.

אותו קטע ברמ"א מציין שעושים את הסעודה אחר הצהריים, אחרי מנחה, וטוב ללמוד קצת תורה לפני שמתחילים, שהרי "ליהודים היתה אורה ושמחה" וחכמים קוראים "אורה זו תורה" (אורח חיים תרצה, ב). מוסיפים "על הניסים" בברכת המזון (אורח חיים תרצה, ג).

תענית אסתר

בערב פורים, י"ג באדר, צמים: "מתענים בי"ג באדר" (שולחן ערוך, אורח חיים תרפו, ב), זכר לתענית אסתר ועמה לפני שהופיעה בפני המלך (אסתר ד, טז). אך, מבהיר הרמ"א, תענית זו אינה חובה מחמירה: פוטרים ממנה אישה הרה או מניקה, חולה, ובמקרה של כאב גדול. אם פורים חל ביום ראשון, צמים בחמישי הקודם.

מתי? י"ד, ט"ו ושושן פורים

המשנה קובעת את התאריכים: "מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלושה עשר, בארבעה עשר, בחמישה עשר, לא פחות ולא יותר. כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמישה עשר; כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר" (משנה מגילה א, א). זהו מקור "שושן פורים": בספר, יהודי שושן נלחמו יום נוסף וחגגו בט"ו (אסתר ט, יג-יח), ועל דגם זה קובע התלמוד את ט"ו לערים המבוצרות מימי קדם (מגילה ב ע"ב). בירושלים חוגגים אפוא פורים בט"ו. בשנים שיש בהן שני אדרים, פורים נחגג באדר השני; י"ד וט"ו באדר הראשון (פורים קטן) הם בעלי מעמד מוגבל בלבד (שולחן ערוך, אורח חיים תרצז, א).

המסכות והתחפושות

להתחפש אינה מצוות פורים. המצוות הן הארבע שלעיל; התחפושת היא מנהג. הרמ"א מזכיר אותה כנוהג מקובל וקובע את גבולותיו:

(רמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים תרצו, ח) — מה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא

הרמ"א מוסיף "ובלבד שלא יעשו דבר מגונה, לפי ראשי הקהל"; יש, הוא מציין, האוסרים, אך המנהג הולך אחר דעת המתירים. ההיסטוריונים מעריכים שמנהג ההתחפשות בפורים הופיע אצל יהודי איטליה בסוף המאה ה-15, אולי בהשפעת הקרנבל הרומי (ויקיפדיה, "פורים"); תיארוך זה הוא של המחקר, לא של ההלכה, ומנהגי שמחה אחרים בפורים קדומים בוודאי יותר.

המשמעות שיהודים נתנו לתחפושת היא משמעות הספר: הכול בו מוסווה, והכול בו מתהפך. התלמוד קורא את שם אסתר בהבטחה "הסתר אסתיר פני" (חולין קלט ע"ב); אסתר מסתירה את זהותה (אסתר ב, י); הטקסט מדבר על "הִפּוּך" ("ונהפוך הוא", אסתר ט, א); מרדכי, שבתחילה בשק, יוצא מלפני המלך בתכלת ובארגמן ובזהב (אסתר ד, א; ח, טו). הרב בניזרי מסיק מכך, בשיעורו על עמלק, קריאה: תחפושות פורים הן תחפושות השנה שלנו; אלה בגדים, שאינם נחותים כשלעצמם, אך הם הופכים כאלה כשאנו מדביקים בהם תוויות כדי לדחות את האחר.

ספר אסתר: קנון, תאריך, היסטוריה

ספר שחכמים דנו במקומו

התלמוד מביא דיון מפתיע על כניסת הספר לקנון. רב שמואל בר יהודה מספר:

(תלמוד בבלי, מגילה ז ע"א) — אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: שָׁלְחָה לָהֶם אֶסְתֵּר לַחֲכָמִים: קִבְעוּנִי לְדוֹרוֹת! שָׁלְחוּ לָהּ: קִנְאָה אַתְּ מְעוֹרֶרֶת עָלֵינוּ לְבֵין הָאוּמּוֹת. שָׁלְחָה לָהֶם: כְּבָר כְּתוּבָה אֲנִי עַל דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס.

באותו קטע מוסר רב יהודה בשם שמואל שאסתר "אינה מטמאה את הידיים", כלומר שאין לה מעמד של ספר קודש לפי מבחן טכני; הגמרא מיישבת: נאמרה ברוח הקודש כדי להיקרא, לא כדי להיכתב (מגילה ז ע"א). כמה חכמים קובעים שאסתר נאמרה ברוח הקודש, וכל אחד מביא פסוק מן הספר להוכחה, ובהם רבי אליעזר (אסתר ו, ו) ורבי עקיבא (אסתר ב, טו) (מגילה ז ע"א).

בסוף ההיסטוריה הזאת, המסורת עשתה מאסתר ספר מיוחד. התלמוד מציין שהנביאים לא הוסיפו דבר על התורה, "חוץ ממקרא מגילה" (מגילה יד ע"א). והרמב"ם כותב: "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואף על פי שכל זכרון הצרות יבטל… ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר: 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם'" (הלכות מגילה וחנוכה ב, יח, בציטוט אסתר ט, כח).

מה אומר המחקר

המסורת היהודית רואה בסיפור היסטורי. המחקר האקדמי קורא אותו בדרך כלל אחרת, ויש ביושר לומר זאת. המלך אחשורוש מזוהה לרוב עם חשיארש הראשון (Xerxes I), שמלך בין 486 ל-465 לפנה"ס; הנוסח העברי מתוארך בדרך כלל למאה הרביעית לפנה"ס; וחלק גדול מן החוקרים רואים בו "נובלה היסטורית" שנועדה להסביר את מקור החג, שכן שום אירוע מחייו של חשיארש הידוע מקורות אחרים אינו מוזכר בספר (ויקיפדיה, "Book of Esther"). שמו של מרדכי ושמה של אסתר קושרו לאלים הבבליים מרדוך ואישתר, והמילה "פור" באה מאכדית. באשר לאסתר, הקישור הזה מופיע כבר בתלמוד: רבי נחמיה מביא שהגויים קראו לה על שם אסתהר (נוגה) (מגילה יג ע"א). הרב בניזרי מתייחס לכך גם הוא: לדעתו שמות אלה מראים את פתיחותם של יהודי הגלות לתרבות ארצם, עד כדי נשיאת שמות אליליה.

מקרבים גם את תאריך הטקסט לספר מקבים ב, הקובע לחגוג את י"ג באדר, "ערב יום מרדכי" (מקבים ב, טו, לו). לבסוף, צוין שלא נמצא שום קטע מספר אסתר בין כתבי היד של קומראן, מה שהעלה השערות שונות על מעמדו בתקופה. שאלות אלה של ביקורת היסטורית אינן משפיעות על המצווה: החג נחגג באותה דרך בכל הקהילות.

קריאות מוסריות ורוחניות

מתן תורה שני

התלמוד קורא בפסוק "קיימו וקבלו היהודים" (אסתר ט, כז) רמז בולט:

(תלמוד בבלי, שבת פח ע"א) — אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן הֲדוּר קַבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב: ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים״ — קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ כְּבָר.

לפי קריאה זו, סיני היה מתנה בכפייה, ופורים מתנה שהתקבלה מרצון. הרב בניזרי חוזר על כך: בפורים העם מאמץ מרצון את התורה שבעל פה שקיבל בכפייה בסיני.

סיבה: הסעודה

התלמוד מחפש גם מדוע ראוי היה לדור ההוא להיות מאויים. תלמידי רבי שמעון בר יוחאי משיבים: "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע". רבי שמעון מקשה אז שבמקרה זה רק יושבי שושן היו צריכים להיות מאויימים; והוא נותן תשובה משלו: "מפני שהשתחוו לצלם" (מגילה יב ע"א). הרב בניזרי, בשיעורו "פורים: חג שנולד בגלות", חוזר לשאלה בדרכו: החטא הוא שאכלו מכלי המקדש, כלומר שהשתתפו בלי חשש בסעודה שמעידה בעצמה על מידת ההתבוללות. בשיעור על עמלק הוא מבהיר שהחטא אינו מזון: האוכל היה כשר לכל מי שרצה לאכול כשר; החטא היה להתאים עצמם לאווירה.

"ויהי בימי"

התלמוד מציין שתחילת הספר, "ויהי בימי אחשורוש", נפתחת בנוסח, "ויהי", שמסורת אנשי כנסת הגדולה קושרת תמיד לצער (מגילה י ע"ב). הסיפור פותח אפוא בהודעה על מצוקה, ומתוך המצוקה הזאת נולד החג.

פורים וכיפור: הקריאה המיסטית

מסורת הקבלה האריכה במשחקי המילים. בתיקוני זוהר כתוב שהשכינה "נקראת פורים על שם יום הכיפורים ('יום כי-פורים'), שכן ישמחו ביום זה, שיהפכו יגון לעונג" (תיקוני זוהר נז ע"ב): מכאן הרעיון, המצוטט לעתים קרובות, ששם "יום כי-פורים" ("יום כמו פורים") מציין את יום הכיפורים. זו קריאה מיסטית; אין לה ערך הלכתי, אך היא מראה כיצד המסורת קשרה בין היום החמור ביותר לבין היום השמח ביותר בשנה.

תפיסות מוטעות על פורים

"פורים הוא הקרנבל היהודי"

לא, או לא רק. התחפושות הן מנהג מאוחר, שייתכן שהקרנבל השפיע עליו (ויקיפדיה), אך החג נשען על מצוות מוגדרות (אסתר ט, כב) ועל קריאת ספר. הקריאה הקלאסית רואה בו תזכורת שיד ה' פועלת מאחורי פנים שאינן מראות אותה (חולין קלט ע"ב); הרב בניזרי קורא בו את חשיפת חיבתנו לתוויות.

"צריך להשתכר בפורים"

המשפט של רבא קיים (מגילה ז ע"ב), והרמב"ם חוזר עליו (הלכות מגילה וחנוכה ב, טו). אך הרמ"א ממתן אותו, והתלמוד עצמו מביא אחריו את סיפורם של רבה ורבי זירא. ומוסיפים שלמעשה רבים מורים לשתות מעט יותר מהרגיל ולישון, "ובלבד שיכוון לבו לשמים" (רמ"א, אורח חיים תרצה, ב). לכל שאלה של בריאות או התנהגות יש להתייעץ עם רב.

"ספר אסתר אינו מדבר על ה', ולכן אינו ספר דתי"

התלמוד קורא בו להפך את טקסט ההשגחה הנסתרת (חולין קלט ע"ב), והרמב"ם הופך אותו לספר היחיד, מלבד התורה, שלא יתבטל בימות המשיח (הלכות מגילה וחנוכה ב, יח).

"פורים הוא יום נקמה"

הספר מתאר הגנה מפני גזרת השמדה (אסתר ט, א-ב), והיום עשוי שמחה, חלוקה ומתנות לאביונים (אסתר ט, כב). הרב בניזרי קורא בו התעלות מעל התוויות המפרידות בין הטוב לרע, ולא שנאה.

"אפשר לעבוד באותו יום"

העבודה מותרת, אך הרמב"ם מזכיר את אזהרת חכמים: "כל העושה מלאכה בימי הפורים אינו רואה סימן ברכה לעולם" (הלכות מגילה וחנוכה ב, יד).

שאלות נפוצות על פורים

מה זה פורים במשפט אחד?

זהו חג י"ד באדר, המציין את הצלת יהודי האימפריה הפרסית שהמן איים עליהם, שחוגגים בקריאת מגילת אסתר, בשליחת מנות, בנתינה לעניים ובסעודה (אסתר ט, כב).

למה השם "פורים"?

הטקסט מסביר: "על שם הפור", הגורל שהמן הפיל כדי לקבוע את היום (אסתר ג, ז; ט, כו). פורים הוא רבים של "פור".

למה מרעישים כשאומרים את שם המן?

זהו מנהג, המבוסס על "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט): רוצים למחות את שמו (רמ"א, אורח חיים תרצ, יז).

האם נשים קוראות את המגילה?

הן חייבות בכך, "שאף הן היו באותו הנס" (מגילה ד ע"א). הן חייבות גם במשלוח מנות ובמתנות לאביונים (רמ"א, אורח חיים תרצה, ד).

מתי פורים, ומהו שושן פורים?

בי"ד באדר, ובט"ו בערים המוקפות חומה מימות יהושע, ובהן ירושלים (משנה מגילה א, א). בשנים שיש בהן שני אדרים, חוגגים באדר השני.

צריך לצום בפורים?

לא: אין מתענים ביום פורים, חוץ מתענית חלום (רמ"א, אורח חיים תרצה, ב). תענית אסתר היא בי"ג באדר, ערב פורים, והיא אינה חובה למי שהרה, מניקה או חולה (רמ"א, אורח חיים תרפו, ב).

צריך להתחפש?

לא, זו אינה מצווה; זהו מנהג, שהרמ"א התיר ובלבד שלא יעשו דבר מגונה (אורח חיים תרצו, ח). במקרים מיוחדים (בגדי המין האחר, תחפושות פוגעניות) יש להתייעץ עם רב.

להרחבה

פורים הוא חג של שמחה שאינו שוכח את חומרת הסיפור שלו. להמשך הקריאה, הנה כמה קריאות באתר.

• פורים: חג השמחה מוסבר בווידאו
• למה מתחפשים בפורים? משמעות ומצוות
• מה זה חנוכה, ולמה מדליקים נרות שמונה ימים?
• מה זה פסח, ואיך מתנהל הסדר?
• מה זה שבועות, ולמה נשארים ערים כל הלילה?
• הלוח היהודי: חודשים, שנים, חגים
• מה זה תנ"ך? תורה, נביאים וכתובים
• החגים היהודיים: משמעותו של כל חג בשיעורי וידאו
• מילון המילים העבריות ביהדות

מקורות והפניות (16)

• שמות יז, ח-טז; ל, כג
• דברים כה, יז-יט; לא, יח
• שמואל א טו, ג; טו, ח
• משלי י, ז
• אסתר א, א; ב, ה-ז; ב, י; ב, טו; ב, כ; ג, א-ב; ג, ז-ח; ד, א; ד, יד; ד, טז; ו, א; ו, ו; ז, י; ח, טו-טז; ט, א; ט, יג-כב; ט, כו-כח
• מקבים ב, טו, לו (תרגום NRSVUE)
• משנה מגילה א, א; ג, ד; ג, ו
• תלמוד בבלי, שבת פח ע"א
• תלמוד בבלי, מגילה ב ע"ב; ג ע"א; ד ע"א; ז ע"א; ז ע"ב; י ע"ב; יב ע"א; יג ע"א; יד ע"א
• תלמוד בבלי, חולין קלט ע"ב
• תיקוני זוהר נז ע"ב
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה א, א; א, ג; ב, יד-יח
• שולחן ערוך, אורח חיים תרפו, ב; תרצ, יז; תרצד, א; תרצה, ב-ד; תרצו, ח; תרצז, א
• BiblePlaces.com, "Why No Esther in Dead Sea Scrolls?" (היעדר אסתר בקומראן)
• ויקיפדיה, "Book of Esther" ו-"Purim" (תיארוך, זיהוי אחשורוש, אטימולוגיות, מקור התחפושת)
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: פורים: המלחמה בעמלק; פורים: חג שנולד בגלות; פורים: המגילה בהווה

מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.