מהו חג סוכות? הסוכה, הלולב והאתרוג

כמה ימים אחרי יום כיפור משפחות שלמות עוזבות את הסלון כדי לאכול תחת גג של ענפים, ואנשים מנענעים לכל הכיוונים צרור של אתרוג, כפת תמרים, הדס וערבה. סוכות, חג הסוכות, הוא אחד החגים הגלויים ביותר בלוח השנה היהודי, ואחד הנתפסים באופן שגוי ביותר. המאמר הזה מסביר אותו מתוך התורה, המשנה, התלמוד, הרמב"ם והשולחן ערוך. הוא מבחין בין ההלכה, הנוהגת למעשה, לבין הקריאה המוסרית או המיסטית, ומחזיר את החג להיסטוריה של בית המקדש.

סוכות בלוח השנה: חג האסיף, חג העלייה לרגל

סוכות הוא אחד משלוש הרגלים (חגי העלייה לרגל), עם פסח ושבועות: שלוש פעמים בשנה עלה כל ישראל לבית המקדש בירושלים. התורה קוראת לו "חג הסוכות" (ויקרא כג, לד) וגם "חג האסיף": "בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שמות כג, טז; לד, כב). הרמב"ם לומד מכאן את סיבת התאריך: זו עונה של מנוחה, שבה משתחררים מעבודות דחופות ואפשר לשבת בסוכה בלי לסבול יותר מדי מחום או מגשם (מורה נבוכים ג, מג).

ספר ויקרא קובע את החג בחמישה עשר לחודש השביעי; היום הראשון הוא שבתון גמור, וכן היום השמיני (ויקרא כג, לד-לו; כג, לט). "היום השמיני" הזה הוא עצרת בפני עצמה (ויקרא כג, לו): זהו שמיני עצרת, הנחגג בהמשך לסוכות אך כחג נפרד. מחוץ לארץ ישראל מצטרפת אליו שמחת תורה למחרת.

סוכות הוא גם, במקרא, "החג" בהא הידיעה. שלמה מחנך את בית המקדש כאשר "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (מלכים א ח, ב). כשירבעם רוצה להסיט את ממלכתו מן העלייה לירושלים, הוא יוצר חג חלופי חודש אחר כך, "כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה" (מלכים א יב, לב): החיקוי היה מעשה פוליטי.

מה אומרת התורה, ומה היא משאירה לתורה שבעל פה

הקטע המרכזי בספר ויקרא מתאר את שתי המצוות המיוחדות לחג. הראשונה היא הסוכה:

בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כׇּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת׃

(ויקרא כג, מב-מג)

והשנייה היא לקיחת ארבעת המינים:

וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל

(ויקרא כג, מ)

התורה שבכתב קצרה כאן מאוד. היא אינה אומרת מהו "פרי עץ הדר", ולא מהו "ענף עץ עבות", לא כמה לקחת, ולא איך בונים סוכה. כל זה בא מן התורה שבעל פה, שנרשמה במשנה ובתלמוד (מסכת סוכה) ונקבעה להלכה בידי הרמב"ם בהלכות שופר וסוכה ולולב (משנה תורה). התלמוד קורא את "עץ הדר" בכמה דרכים: העץ שטעם עצו וטעם פריו שווים, זה ש"דר" על אילנו משנה לשנה, או, במשחק מילים יווני, זה שגדל על פני המים (סוכה לה ע"א). כולן מסיקות: זהו האתרוג.

עוד פסוקים נוגעים בחג. ספר דברים קושר אותו לשמחה ולהכנסת אורחים: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה" (דברים טז, יד), ומסיים: "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, טו). אחת לשבע שנים, בסוכות, בתחילת השנה שאחרי השמיטה, כל העם, "הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ", מתכנס לשמוע את התורה: זהו ההקהל (דברים לא, י-יג; משנה סוטה ז, ח מתארת את המלך קורא מעל במה בעזרת המקדש). ולבסוף, הנביא זכריה מבשר שיום אחד "כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם" יעלו משנה לשנה לירושלים "לְחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת" (זכריה יד, טז), ואם לא, ייעצרו גשמיהם (יד, יז).

הסוכה: מחסה וכללים

הסוכה וכלליה

המשנה פותחת את מסכת סוכה בתנאי הכשרות. סוכה פסולה אם גבהה מעשרים אמה (רבי יהודה מכשיר), אם אין בה עשרה טפחים גובה, אם אין לה שלוש דפנות, או אם חמתה מרובה מצילתה (משנה סוכה א, א). רבה לומד את גבול עשרים האמה מן הפסוק "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם": סוכה גבוהה מדי אין מבחינים בה כסוכה (סוכה ב ע"א-ע"ב). הגג, הסכך, חייב לבוא ממה שגדל מן הארץ, להיות מנותק מן הקרקע ושלא יוכל לקבל טומאה (שולחן ערוך, אורח חיים תרכט, א); אין בונים תחת אילן או תחת גג (אורח חיים תרכו, א). נוהגים להתחיל לבנות אותה מיד אחרי יום כיפור, שכן מצווה הבאה לידך אין מחמיצים (אורח חיים תרכה, א, בשם המהרי"ל). סוכה שנעשתה יותר משלושים יום לפני החג כשרה רק אם נעשתה "לשם חג" או שונתה לשם כך (משנה סוכה א, א; אורח חיים תרלו, א): המצווה דורשת כוונה, לא מחסה מוזנח.

איך יושבים בה? הרמב"ם מסכם: אוכלים בה, שותים בה ושוהים בה כל שבעת הימים, ביום ובלילה, כדרך שדרים בבית כל השנה (הלכות סוכה ו, ה; אורח חיים תרלט, א). התלמוד קורא את הפסוק כך: "תשבו" פירושו "כעין תדורו" (סוכה כו ע"א). המשנה אומרת במשפט אחד את ההיפוך שהוא עיקר המצווה:

כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים אָדָם עוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ קֶבַע וּבֵיתוֹ עֲרַאי.

(משנה סוכה ב, ט)

מביאים אפוא לסוכה את הכלים והרהיטים הראויים, והסוכה תופסת את מקום הבית לסעודות ולמנוחה. סעודת פת נאכלת בסוכה; שתיית מים, אכילת פירות או אכילת ארעי קלה בחוץ מותרת, ומי שנמנע מכך משובח (רמב"ם, הלכות סוכה ו, ו; אורח חיים תרלט, ב).

מי חייב, ומתי אפשר לצאת

המשנה מלמדת ש"נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה" (משנה סוכה ב, ח; רמב"ם, הלכות סוכה ו, א; אורח חיים תרמ, א). כמו בכל מצווה שהזמן גרמה, פטור הנשים אינו איסור. ילד שאינו צריך עוד לאמו חייב בה, לשם חינוך; כשכלתו של שמאי הזקן ילדה סמוך לחג, פרק את הטיח מתקרת החדר וסיכך על המיטה בעבור היילוד (משנה סוכה ב, ח).

מי שעוסק במצווה אחרת פטור (סוכה כה ע"א). מי שמצטער בסוכה (רוח, זבובים, ריח) פטור, חוץ מליל ראשון לגבי כזית פת (אורח חיים תרמ, ד). לעניין הגשם, המשנה מביאה משל: אם הוא חזק דיו לקלקל את התבשיל, אפשר לצאת מן הסוכה, שכן זה "משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו" (משנה סוכה ב, ט): השמים מסמנים שהאורח אינו רצוי. מי שהגשם העיר אותו אינו חייב לחזור ולישון בסוכה באותו לילה (אורח חיים תרלט, ז).

לישון בסוכה: הבדלים בין מנהגים

השולחן ערוך (מרן יוסף קארו) פוסק: אוכלים, שותים וישנים בסוכה כל שבעת הימים, ואין ישנים בחוץ, "אפילו שינת עראי" (אורח חיים תרלט, ב). הגהת הרמ"א (רבי משה איסרליש), המבטאת את המנהג האשכנזי, מציינת התרופפות ומסבירה אותה:

ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות יש אומרים משום צינה דיש צער לישן במקומות הקרים [מרדכי פ' הישן] ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה ובמקום שלא יכול לישן עם אשתו שאין לו סוכה מיוחדת פטור וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו

(רמ"א, אורח חיים תרלט, ב)

עיקר הדין זהה (צריך לישון בסוכה), אך הרמ"א מתאר מנהג גמיש יותר במדינות קרות. רואים כאן, בנקודה מסוימת, כיצד הגהה אשכנזית מדייקת את דברי השולחן ערוך בלי לדחות אותם.

למה סוכה? ענני כבוד או סוכות ממש

הפסוק נותן את הסיבה: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג, מג). אך על אילו סוכות מדובר? התלמוד מביא מחלוקת תנאים:

״כִּי בַסּוּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, עַנְנֵי כָבוֹד הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: סוּכּוֹת מַמָּשׁ עָשׂוּ לָהֶם.

(סוכה יא ע"ב)

המסורת מקבלת את שתי הקריאות. לרבי אליעזר הסוכה מזכירה את ההגנה הניסית שהקיפה את ישראל במדבר, והשולחן ערוך מאמץ קריאה זו כבר בסעיפו הראשון על החג (אורח חיים תרכה, א). לרבי עקיבא היא מזכירה את המחסים הארעיים של אנשים בדרכם. בשני המקרים, מה שמציינים הוא השבריריות המוגנת.

הרמב"ם רואה בכך לימוד של ענווה: אחרי מצת העוני בפסח עוזבים את הבית לסוכה, כפי שעושים היושבים במדבריות, כדי שנזכור את מצבנו בעבר, אף שאנו יושבים כיום בבתים נוחים בזכות טובות ה' (מורה נבוכים ג, מג). הוא מוסיף שחג הסוכה הוא חג שמחה, ושמצרפים אליו את היום השמיני כדי "להשלים את השמחה, שאינה יכולה להיות שלמה תחת סוכות אלא רק בבתים בנויים היטב" (שם). הקריאה המוסרית ידועה: מי שיודע לחיות בסוכה יודע שהביטחון אינו בא מקירותיו. המסורת המיסטית מוסיפה שהסוכה היא "צילא דמהימנותא", צל האמונה, נושא שהזוהר מפתח (ראו להלן).

ארבעת המינים: לולב, אתרוג, הדס וערבה

מה לוקחים

התורה שבעל פה מזהה את "פרי עץ הדר" באתרוג, את "כפת תמרים" בלולב, ענף התמר שעדיין סגור (רמב"ם, הלכות לולב ז, א), את "ענף עץ עבות" בהדס ואת "ערבי נחל" בערבה. לוקחים לולב אחד, אתרוג אחד, שתי ערבות ושלושה הדסים (רמב"ם, הלכות לולב ז, ז). רבי ישמעאל קובע את המספרים האלה (משנה סוכה ג, ד); רבי עקיבא סבר שדי בענף אחד מכל מין, אך ההלכה כרבי ישמעאל (סוכה לד ע"ב). המילה "כפות" כתובה בלי וו, ולפי התלמוד זה מורה על לולב אחד (סוכה לד ע"ב).

דיני הכשרות רבים: אתרוג יבש או גזול פסול (משנה סוכה ג, ה; רמב"ם, הלכות לולב ח, א; אורח חיים תרמח, א), וכן אתרוג מעץ שהוקדש לעבודה זרה או מעץ בשלוש שנות נטיעתו הראשונות (ערלה) (משנה סוכה ג, ה). רוב הפסולים האלה חלים רק ביום הראשון של החג (אורח חיים תרמט, ה). זה מסביר את ההקפדה, ולעיתים את המחיר, של אתרוג יפה.

איך לוקחים אותם

קושרים את הלולב, ההדס והערבה יחד; האתרוג מוחזק בנפרד. מברכים "על נטילת לולב" ו"שהחיינו" לפני שנוטלים את האתרוג, כדי שהברכה תקדים את המעשה (אורח חיים תרנא, ה). אחר כך מנענעים: מושיטים את היד, מנענעים שלוש פעמים קדימה ושלוש פעמים לאחור, ואחר כך עושים כן לכל כיוון (תרנא, ט), בסדר מזרח, דרום, מערב, צפון, למעלה ולמטה (תרנא, י). מנענעים גם בהלל, ב"הודו לה'" וב"אנא ה' הושיעה נא" (תרנא, ח). התלמוד נותן את הסיבה לתנועות האלה:

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹלִיךְ וּמֵבִיא לְמִי שֶׁהָאַרְבַּע רוּחוֹת שֶׁלּוֹ, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד לְמִי שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ.

(סוכה לז ע"ב)

הרמ"א מציין מחלוקת מנהגים: יש מדקדקים, ובהם כתבי האר"י, שמעדיפים לא להפוך את הלולב בניענוע כלפי מטה, אך המנהג המקובל הוא להפוך אותו (אורח חיים תרנא, ט, הגהה).

במקדש לקחו את הלולב שבעה ימים; בשאר המקומות התורה דורשת אותו רק ביום הראשון, אבל חכמים קבעו שיקחו אותו בכל מקום כל שבעת הימים (משנה סוכה ד, א; אורח חיים תרנח, א). לוקחים אותו ביום (תרנב, א), ולעולם לא בשבת, אפילו ביום הראשון (תרנח, ב). ילד היודע לנענע חייב ליטול אותו, לשם חינוך (משנה סוכה ג, טו).

מה הם מסמלים?

המדרש מציע קריאה מפורסמת, שהרמב"ם מונה בין "משחקי המליצה" של חכמים, המאירים את הפסוק בלי להתיימר להסביר אותו (מורה נבוכים ג, מג). לאתרוג יש טעם וריח: היהודי שיש בו תורה ומעשים טובים. לתמר יש טעם בלי ריח: תורה בלי מעשים טובים. להדס יש ריח בלי טעם: מעשים טובים בלי תורה. לערבה אין לא זה ולא זה. מה עושה הקדוש ברוך הוא? אינו יכול לאבד אותם:

אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ

(ויקרא רבה ל, יב)

הרמב"ם מציע מצדו הסבר פשוט יותר ("מה שנראה לי", הוא אומר): ארבעת המינים מבטאים את השמחה על המעבר מן המדבר, "לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (במדבר כ, ה), לארץ עצי פרי ונחלים; לוקחים אפוא את הפרי היפה ביותר, את הענף הריחני ביותר, את העלים היפים ביותר ואת העשב היפה ביותר (מורה נבוכים ג, מג). הקבלה קוראת בהם התאמות אחרות, אך ההלכה אינה תלויה בהן.

המקדש בסוכות: שמחת בית השואבה

שבעים הפרים

סוכות היה, במקדש, החג בעל הקרבנות המרובים ביותר. התורה קובעת מספר פרים פוחת והולך: שלושה עשר ביום הראשון, שנים עשר בשני (במדבר כט, יג ו-כט, יז), וכן הלאה עד שבעה ביום השביעי, ובסך הכול שבעים; פר אחד ביום השמיני (במדבר כט, לו). התלמוד קושר את המספר לאומות:

אָמַר רַבִּי (אֶלְעָזָר): הָנֵי שִׁבְעִים פָּרִים כְּנֶגֶד מִי — כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אוּמּוֹת. פַּר יְחִידִי לָמָּה — כְּנֶגֶד אוּמָּה יְחִידָה.

(סוכה נה ע"ב)

שבעים הוא המספר המסורתי של האומות שיצאו מבני נח (בראשית י). המקדש הקריב אפוא קרבנות עבור האנושות כולה, וסוכות הוא החג היחיד שהמקרא מבשר שהגויים יחגגו יום אחד (זכריה יד, טז).

שמחת בית השואבה

המשנה שמרה את זכר "שמחת בית השואבה", הקשורה בניסוך המים על המזבח. מילאו בשילוח צלוחית זהב של שלושה לוגים, נשאו אותה עד שער המים, שם תקעו בחצוצרה, ואז עלה הכוהן על כבש המזבח ושפך את המים לאחד משני הספלים של כסף שהיו שם, ואת היין לשני (משנה סוכה ד, ט). הקשר לדין המים נמסר במשנה: "בחג נידונין על המים", כלומר על גשמי השנה (משנה ראש השנה א, ב; ראש השנה טז ע"א). בעזרת הנשים האירו מנורות זהב גדולות את כל חצרות ירושלים (משנה סוכה ה, ב-ג), ו"חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן" בעוד הלוויים מנגנים על חמש עשרה המעלות היורדות לעזרת הנשים (משנה סוכה ה, ד). המשנה מסכמת:

אָמְרוּ, כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו:

(משנה סוכה ה, א)

הברייתא בסוכה נא ע"ב מוסיפה: "מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נאה מימיו; מי שלא ראה בנין בית המקדש בבנינו לא ראה בנין נאה מימיו". שמחת סוכות היא כאן נוסטלגיה: געגוע לשמחה שהכרנו ושאנו מקווים לשוב אליה.

ההיסטוריה שמאחורי הטקסטים

יוספוס מספר (קדמוניות היהודים יג, 372) שבחג הסוכות, כשהמלך החשמונאי אלכסנדר ינאי עמד ליד המזבח להקריב, זרק עליו ההמון אתרוגים, אותם אתרוגים שחוק היהודים דרש שכל אחד יחזיק בחג. המשנה אולי שומרת זיכרון של אירוע קרוב: מקריב ששפך את המים על רגליו נרגם בידי העם "באתרוגיהם" (משנה סוכה ד, ט). המשנה אינה מציינת את שם המקריב, והחוקרים דנים בקשר המדויק בין שני הסיפורים; בשני המקרים ההמון מפנה נגד המלך־הכוהן את חפצי החג עצמם, באווירת מלחמת האזרחים שפילגה אז את יהודה.

בשטח, בשנת 2004, עבודות ביוב בעיר דוד הובילו את רוני רייך ואלי שוקרון לחשוף את הבריכה הגדולה בעלת המדרגות מתקופת בית שני, שזוהתה כבריכת השילוח, שבה, כך סבורים החוקרים, טבלו עולי הרגל לפני העלייה למקדש. מן השילוח, אומרת המשנה, שאבו את מי הניסוך (משנה סוכה ד, ט). ולבסוף, אחרי גלות בבל מספר נחמיה ששבי ציון "עָשׂוּ סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת", כפי שלא עשו בני ישראל "מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן", והייתה "שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (נחמיה ח, יד-יז); הביאו מן ההר ענפי זית, עץ שמן, הדס, תמר ועצים עבותים לבנות סוכות על הגגות, בחצרות וברחובות.

הושענא רבה, שמיני עצרת ושמחת תורה

היום השביעי של סוכות, הנקרא הושענא רבה, מעמדו מיוחד. המשנה מתארת במקדש הקפה סביב המזבח, בכל יום פעם אחת וביום השביעי שבע פעמים, כשענפי הערבה זקופים כנגד המזבח (משנה סוכה ד, ה). כיום מוציאים ספר תורה ומקיפים בו את הבימה, פעם ביום ושבע פעמים ביום השביעי, זכר למקדש (אורח חיים תרס, א); אומרים בו את ההושענות, תפילות בקשה. לוקחים ביום הזה צרור ערבות נוסף, בלי ברכה (אורח חיים תרסד, ב), וחובטים אותו על הקרקע או על חפץ (אורח חיים תרסד, ד), זכר ל"יום חיבוט ערבה" שמזכירה המשנה (סוכה ד, ו). לפי המשנה ברורה, מנהג ישראל להיות ניעורים בליל הושענא רבה (אורח חיים תרסד, א); אומרים בו תהילים, והש"ץ לובש לעתים קיטל, כמו ביום כיפור (משנה ברורה תרסד, ט). המשנה ברורה מנמקת: בסוכות "נידונין על המים", והיום הזה הוא "גמר החתימה" של גזר הדין (אורח חיים תרסד, ב). זו קריאה מיסטית, ממסורת הקבלה; ההלכה אינה עושה מן היום השביעי דין חדש.

אחר כך בא שמיני עצרת, היום השמיני (ויקרא כג, לו). אין עוד נוטלים לולב. מחוץ לארץ ישראל אוכלים עדיין בסוכה בלילה וביום, בלי ברכה, שכן היום הזה עשוי להיות השביעי של החג (הגהת הרמ"א, אורח חיים תרסח, א). ביום הזה מסיימים את הקריאה השנתית בתורה ("וזאת הברכה") ומתחילים מיד "בראשית" (אורח חיים תרסח, ב): זו שמחת תורה, שיש לה מאמר משלה. מחוץ לארץ חוגגים אותה ביום השני של שמיני עצרת; בארץ ישראל היא חלה עמו. קוראים בסוכות, בשבת של החג (או בשמיני עצרת), את מגילת קהלת, "הֲבֵל הֲבָלִים" (קהלת א, ב), מנהג שמביא הרמ"א (אורח חיים תרסג, ב; וראו גם תצ, ט): אחרי האסיף והשפע, ספר חכמה המלמד לשמור על המידה.

מה אומרת הקבלה: האושפיזין, צילא דמהימנותא

המסורת הקבלית העשירה את החג במנהג ידוע: הזמנת שבעה אורחי כבוד לכל סעודה בסוכה, האושפיזין (מארמית: "אורחים"). הזוהר (פרשת אמור) מספר שרב המנונא סבא, בהיכנסו לסוכה, שמח ועמד בפתח ואמר:

תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין עִלָּאִין, תִּיבוּ. תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזֵי מְהֵימְנוּתָא, תִּיבוּ.

(זוהר, אמור; ספריא: זוהר, אמור 43)

הזוהר מבהיר שכאשר אדם יושב ב"צילא דמהימנותא", צל האמונה, השכינה פורשת עליו כנפיה, ואברהם וצדיקים אחרים (לדעת אחד החכמים, רבי אבא, חמישה צדיקים ואחריהם דוד המלך) באים לשכון אצלו. הוא מוסיף תנאי מוסרי מדויק: אי אפשר להזמין את האורחים העליונים בלי להזמין גם עניים, שכן "חלקם הוא חלק העניים", ומי שיושב לשולחנו בלי לתת חלקם לנזקקים רואה את האורחים השמימיים קמים מן השולחן והולכים (זוהר, אמור 43). במסורת שהתפשטה אחר כך מזמינים בכל יום אחד מן האבות (אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד). המנהג הזה מיסטי ואינו חובה הלכתית; הסדר הנפוץ של שבעת האורחים שייך למסורת הקבלית המאוחרת. באותו פרק קושר הזוהר את "ענני הכבוד" לאהרן, נושא שהרב בניזרי חוזר אליו (ראו להלן).

בפועל היום: נקודות מפתח

• לבנות את הסוכה מיד אחרי יום כיפור, תחת כיפת השמים, בסכך צמחי ומנותק (אורח חיים תרכה, א; תרכט, א).
• בליל הראשון: קידוש, ברכה על הסוכה, ואחר כך "שהחיינו" (אורח חיים תרמג, א); אין מברכים על הבנייה (תרמא, א).
• לקחת את ארבעת המינים בבוקר, עדיף בשעת ההלל (אורח חיים תרנב, א); לא בשבת (תרנח, ב).
• לבדוק את האתרוג והלולב אצל בקי (אורח חיים תרמה עד תרנ).
• לעניין גשם, נסיעה, מרפסת משותפת או אתרוג מסופק: להתייעץ עם רב.

תפיסות שגויות על סוכות

"הסוכה היא קמפינג דתי." זו מצווה מדויקת, עם תנאי כשרות וכוונה: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם" (ויקרא כג, מג). המשנה אומרת שהסוכה נעשית דירת קבע והבית דירת ארעי (משנה סוכה ב, ט).

"ארבעת המינים הם טקס גשם או פריון." התלמוד קושר את החג לדין על המים (משנה ראש השנה א, ב), אך המסורת נותנת קריאות אחרות: השמחה על שעזבנו את המדבר (רמב"ם, מורה נבוכים ג, מג), אחדות ישראל (ויקרא רבה ל, יב). המצווה מתקיימת מתוך ציות, לא מתוך יעילות משוערת.

שאלות נפוצות על סוכות

מתי חל סוכות וכמה זמן הוא נמשך?

הוא מתחיל בט"ו בתשרי, חמישה ימים אחרי יום כיפור, ונמשך שבעה ימים (ויקרא כג, לד), ואחריהם שמיני עצרת (ויקרא כג, לו); מחוץ לארץ ישראל מצטרפת אליו שמחת תורה למחרת. הימים שבאמצע נקראים חול המועד.

מדוע עוזבים את הבית לסוכה?

כדי לזכור, לפי הפסוק, שה' הושיב את בני ישראל בסוכות בצאתם ממצרים (ויקרא כג, מג). בין אם הסוכות האלה היו ענני הכבוד ובין אם מחסים ממשיים (סוכה יא ע"ב), ההלכה מפיקה מכך מעשה: לעשות את הסוכה לדירה במשך שבעה ימים (משנה סוכה ב, ט).

מהם ארבעת המינים?

הלולב, האתרוג, שלושה הדסים ושתי ערבות (ויקרא כג, מ; משנה סוכה ג, ד; רמב"ם, הלכות לולב ז, ז). הלולב, ההדס והערבה קשורים יחד; האתרוג מוחזק בנפרד, ואז מאחדים אותם לניענוע (אורח חיים תרנא).

האם צריך לישון בסוכה?

לפי השולחן ערוך, כן (אורח חיים תרלט, ב). הרמ"א מציין שבפועל רבים מהאשכנזים אינם עושים זאת, בגלל הקור או היעדר סוכה שאפשר לישון בה כזוג, אך הוא ממליץ להחמיר למי שיכול. מי שמצטער פטור (אורח חיים תרמ, ד).

האם נשים חייבות לשבת בסוכה?

המשנה פוטרת את הנשים (משנה סוכה ב, ח; רמב"ם, הלכות סוכה ו, א): זו מצוות עשה שהזמן גרמה. הפטור הזה אינו איסור. מנהגי הקהילות משתנים לעניין הברכות; יש להתייעץ עם הרב.

להרחבה

סוכות פותח שביל של חגים, מראש השנה עד שמחת תורה. להמשך, הנה כמה קריאות באתר.

• מה פירוש ראש השנה ומדוע תוקעים בשופר?
• מהי שמחת תורה ומדוע רוקדים עם ספרי התורה?
• מהו פסח וכיצד מתנהל ליל הסדר?
• מהו חג שבועות ומדוע נשארים ערים כל הלילה?
• איך פועל הלוח העברי?
• מהי התורה?
• מהו בית כנסת?
• מדוע גרים בסוכה? משמעות והלכות סוכות
• לולב ואתרוג: משמעות ארבעת המינים של סוכות
• שמיני עצרת ושמחת תורה: משמעות ומנהגים
• יום כיפור: משמעותו של יום הסליחה הגדול
• סוכות: חג הסוכות מוסבר בווידאו
• מילון המילים העבריות ביהדות

מקורות והפניות (22)

• שמות כג, טז; לד, כב
• ויקרא כג, לד-לו; כג, לט-מג
• במדבר כ, ה; כט, יג; כט, יז; כט, לו
• דברים טז, יג-טו; לא, י-יג
• מלכים א ח, ב; יב, לב
• נחמיה ח, יד-יז
• זכריה יד, טז-יז
• קהלת א, ב
• משנה סוכה א, א; ב, ח; ב, ט; ג, ד; ג, ה; ג, טו; ד, א; ד, ה; ד, ו; ד, ט; ה, א-ד
• משנה סוטה ז, ח
• משנה ראש השנה א, ב
• תלמוד בבלי, סוכה ב ע"א-ע"ב; יא ע"ב; כה ע"א; כו ע"א; לד ע"ב; לה ע"א; לז ע"ב; נא ע"ב; נה ע"ב
• תלמוד בבלי, ראש השנה טז ע"א
• ויקרא רבה ל, יב
• זוהר, אמור (ספריא: זוהר, אמור 43)
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ו, א; ו, ה-ו; ז, א; ז, ז; ח, א; ח, טו
• רמב"ם, מורה נבוכים ג, מג
• שולחן ערוך, אורח חיים תרכה, א; תרכו, א; תרכט, א; תרלו, א; תרלט, א-ב; תרלט, ז; תרמ, א; תרמ, ד; תרמא, א; תרמג, א; תרמח, א; תרמט, ה; תרנא, ה; תרנא, ח-י; תרנב, א; תרנח, א-ב; תרס, א; תרסג, ב; תרסד, ב; תרסד, ד; תרסח, א-ב; תצ, ט
• משנה ברורה, אורח חיים תרסד, א-ב
• יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים יג, 372
• רוני רייך ואלי שוקרון, חפירות בריכת השילוח, עיר דוד, ירושלים (2004)
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: סוכות: מיום כיפור לסוכת שלום ; סוכות: חג השמחה

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.