כולם שמעו עליהן, רבים יודעים לדקלם שלוש או ארבע מהן, וכמעט איש אינו שם לב שהתורה עצמה אינה מכנה אותן "מצוות". מה בדיוק כתוב בעשרת הדיברות? למה שני לוחות אבן, למה הם נשברו, ומה מקומו האמיתי של הטקסט הזה בחיים היהודיים, לצד תרי"ג המצוות? הנה תשובה מלאה: הנוסח, המקורות, דברי חז"ל, ההיסטוריה, ותורתו של הרב רפאל בניזרי.
בקצרה: עשרת הדיברות, הנקראות גם עשרת הדברים, הן הדברים שהשמיע הקב"ה לכל עם ישראל בהר סיני, שבעה שבועות לאחר יציאת מצרים. התורה מביאה אותן פעמיים: בספר שמות (כ, ב-יד) ובספר דברים (ה, ו-יח). הן נחקקו על שני לוחות אבן, "לוחות הברית", שמשה שבר לאחר חטא העגל, ובמקומם ניתנו לוחות שניים, שהונחו בארון הברית. הן משתרעות מן האמונה בה' ("אנכי ה' אלוקיך") ועד הכללים היסודיים של חיי החברה (לא תרצח, לא תגנב, לא תחמד). היהדות רואה בהן את לב התורה ואת תמציתה, אך לא מצוות חשובות יותר משאר המצוות: לכל תרי"ג המצוות אותו מקור אלוקי.
עשרה "דברים", לא עשר "מצוות"
התורה אינה מדברת אף פעם על "עשר מצוות". היא אומרת "עשרת הדברים" (שמות לד, כח; דברים ד, יג; י, ד). המסורת של חז"ל קוראת להן גם "עשרת הדיברות", עשרת המאמרים. המונח "דקלוג" (Decalogue), המופיע בתרגומים לשפות אירופה, בא מן היוונית ופירושו בדיוק אותו דבר: "עשרה דברים".
ההבחנה הזאת אינה פרט שולי. הדיבר הראשון, "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב), אינו מנוסח כציווי: זוהי קביעה. ואם סופרים את המצוות שבטקסט הזה במובנן המדויק, מוצאים יותר מעשר. ספר החינוך, המונה את תרי"ג המצוות לפי סדר התורה, מונה ארבע עשרה מצוות בקטע הזה בלבד שבספר שמות (מצוות כה-לח): להאמין בה', לא להכיר באלוה אחר, לא לעשות פסל, לא להשתחוות לו, לא לעבוד אותו, לא להישבע לשווא, לקדש את השבת, לא לעשות בה מלאכה, לכבד את ההורים, לא לרצוח, לא לנאוף, לא לגנוב, לא להעיד עדות שקר, לא לחמוד.
למספר עשר יש הד עמוק במסורת. המשנה (הקובץ הכתוב הראשון של התורה שבעל פה, סביב שנת 200) מלמדת: "בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות ה, א). התלמוד מוצא אותם בתשעת ה"ויאמר" שבסיפור הבריאה, ועליהם נוספת המילה הראשונה, "בראשית", שגם היא נחשבת מאמר: "בראשית נמי מאמר הוא" (ראש השנה לב, א). בסיני אומר הקב"ה עשרה דברים נוספים. חז"ל, ובעקבותיהם הרב בניזרי, רואים בהקבלה הזאת מפתח: המאמרות הראשונים בראו את העולם, והדברים השניים נותנים לו משמעות.
נוסח עשרת הדיברות
הנה הנוסח, כפי שהוא מופיע בספר שמות (כ, ב-יד). המספור הוא זה של המסורת היהודית.
1. "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים." 2. "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחוה להם ולא תעבדם […]." 3. "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא, כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא." 4. "זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוקיך, לא תעשה כל מלאכה […] כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ […] וינח ביום השביעי […]." 5. "כבד את אביך ואת אמך, למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נתן לך." 6. "לא תרצח." 7. "לא תנאף." 8. "לא תגנב." 9. "לא תענה ברעך עד שקר." 10. "לא תחמד בית רעך, לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך."
שתי הערות לשון חשובות. "לא תרצח" אין פירושו "לא תהרוג שום יצור חי", ואף לא "לא תהרוג לעולם": הפועל "רצח" מציין הריגת אדם, רצח של חף מפשע. התורה עצמה מתירה במקום אחר הגנה עצמית (שמות כב, א). ו"לא תגנב", לפי התלמוד (הפירוש הגדול על המשנה, שנחתם סביב שנת 500), עוסק בגניבת נפש, חטיפת אדם כדי למכור אותו, שהרי הפסוק מוקף בשני איסורים שעונשם מיתה: "בגונב נפשות הכתוב מדבר". גניבת חפצים נאסרה בפסוק אחר, "לא תגנבו" (ויקרא יט, יא) (תלמוד, סנהדרין פו, א, והובא ברש"י על שמות כ, יג).
שני נוסחים, מסר אחד
ארבעים שנה מאוחר יותר, ממש לפני הכניסה לארץ ישראל, משה מזכיר לעם את מעמד הר סיני וחוזר על עשרת הדיברות (דברים ה, ו-יח). הנוסח כמעט זהה, פרט לכמה הבדלים. המפורסם שבהם נוגע לשבת: בספר שמות נאמר "זכור את יום השבת", והמנוחה נקשרת לבריאה; בספר דברים נאמר "שמור את יום השבת", והיא נקשרת ליציאת מצרים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה, טו).
איך יכול הקב"ה לומר שני דברים שונים? התלמוד משיב: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע" (שבועות כ, ב; ראש השנה כז, א). זהו מקור המילים בפיוט "לכה דודי" ששרים בכל ליל שבת: "שמור וזכור בדיבור אחד". בפועל, ההלכה גוזרת מכך שני פנים של השבת: "זכור", מצוות העשה כמו הקידוש; "שמור", איסורי המלאכה. בספר דברים נוסף גם, במצוות כיבוד הורים, "ולמען ייטב לך"; בהמשך נראה מה אומרים על כך התלמוד והרב בניזרי.
הר סיני: התגלות לעם שלם
עשרת הדיברות הן חלק מסיפור. העם שיצא ממצרים מגיע למדבר סיני "בחדש השלישי" (שמות יט, א). הקב"ה מציע ברית: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). העם עונה בקול אחד: "כל אשר דבר ה' נעשה" (יט, ח). אחר כך באים שלושה ימי הכנה: מיטהרים, מכבסים את הבגדים, לא מתקרבים אל ההר. ביום השלישי, בבוקר, באים קולות וברקים, ענן כבד וקול שופר חזק מאוד; ההר עשן וחרד (יט, טז-יט). לפי התלמוד, היה זה יום שבת, ולפי דעת חכמים שהתקבלה במסורת, ו' בסיוון (שבת פו, ב). לכן חג השבועות, החל בו' בסיוון, הוא חג מתן תורה.
מה שמייחד את הסיפור הזה הוא שההתגלות לא התקבלה בידי נביא יחיד, בסתר, אלא בידי עם שלם: גברים, נשים וטף. התורה מדגישה זאת: "וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול" (דברים ד, יב). והיא מזמינה לשאול אם דבר כזה קרה אי פעם: "השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי?" (דברים ד, לג).
ספר הכוזרי, חיבורו של רבי יהודה הלוי (המאה ה-12), רואה בכך את אחד מיסודות האמונה היהודית. הוא מעיר שעשרת הדיברות אינן פותחות ב"אנכי ה' אשר בראתי את השמים ואת הארץ", אלא ב"אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (כוזרי, מאמר א, כה). הקב"ה אינו מציג את עצמו באמצעות הוכחה פילוסופית, אלא דרך היסטוריה שחוו בעצמם אלה ששומעים אותו, ושעוברת מאז מהורים לילדים.
ובכל זאת, העם נתקף פחד. "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם […] וירא העם וינעו ויעמדו מרחק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות" (שמות כ, טו-טז). התלמוד מביא מסורת שלפיה העם שמע ישירות מפי הקב"ה רק את שני הדיברות הראשונים, "אנכי" ו"לא יהיה לך", ואת השאר באמצעות משה: "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום" (מכות כד, א). המדרש (אסופת דרשות חז"ל) מוסיף שבשעה שדיבר הקב"ה, ציפור לא צייצה, שור לא געה, הים לא נע: העולם כולו שתק (שמות רבה כט, ט). ולפי מסורת אחרת, כל דיבור ודיבור נחלק לשבעים לשונות, כדי שכל האומות יוכלו לשמוע אותו (שבת פח, ב).
לוחות הברית: נחקקו, נשברו, ניתנו מחדש
לאחר ההתגלות עולה משה אל ההר ונשאר בו ארבעים יום וארבעים לילה (שמות כד, יח). הוא יורד משם עם "שני לחת העדת, לחת אבן כתבים באצבע אלוקים" (שמות לא, יח). התורה מפרטת שהם היו כתובים משני צדיהם: "והלחת מעשה אלוקים המה, והמכתב מכתב אלוקים הוא, חרות על הלחת" (שמות לב, טו-טז).
מה אומרים חז"ל על הלוחות
התלמוד מוסר את מידותיהם: "ששה טפחים ארכן, וששה רחבן, ושלשה עביין" (בבא בתרא יד, א); ששה טפחים הם כחצי מטר. הם היו אפוא מרובעים ומסיביים, רחוקים מאוד מן הלוחות המעוגלים בראשם שהפכו לסמל באמנות המערבית. האותיות חדרו את האבן מצד לצד; האותיות מ"ם סופית וסמ"ך, שהן סגורות, עמדו באוויר באמצע האבן בדרך נס: "מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין" (שבת קד, א; מגילה ב, ב). המשנה מונה את הלוחות בין עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות ה, ו).
על המילה "חרות" דרשו חז"ל דרשה שנעשתה מפורסמת: "אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב; עירובין נד, א). החוק החקוק באבן אינו כבל: הוא משחרר את האדם מן השעבודים הפנימיים שלו.
כיצד היו עשרת הדיברות מחולקות? הדעה הרווחת ביותר, כבר אצל חז"ל, היא שהיו חמש על כל לוח (מכילתא דרבי ישמעאל, בחודש ח; תלמוד ירושלמי, שקלים ו, א, ושם יש חכמים הסבורים שכל לוח נשא את כל העשר). גם הפילוסוף פילון האלכסנדרוני וההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, במאה הראשונה, מדברים על חמש וחמש.
חטא העגל והלוחות השבורים
במשך ארבעים הימים שמשה שוהה על ההר, העם, המודאג מאיחורו, עושה עגל זהב (שמות לב, א-ו). כשמשה יורד ורואה את העגל ואת המחולות, "ויחר אף משה, וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר" (שמות לב, יט). לפי המשנה, היה זה בי"ז בתמוז, שנשאר יום צום (תענית ד, ו).
לאחר תשובת העם ותפילתו של משה, אומר לו הקב"ה: "פסל לך שני לחת אבנים כראשנים, וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת" (שמות לד, א). הבדל מכריע: הלוחות הראשונים היו כולם מעשה אלוקים; את השניים חוצב משה, ורק הכתב הוא אלוקי. משה עולה שוב, נשאר עוד ארבעים יום, ויורד עם הלוחות השניים בי' בתשרי, היום שייעשה ליום הכיפורים (רש"י על שמות לג, יא, על פי סדר עולם).
הלוחות השניים הונחו בארון הברית, שהוצב מאוחר יותר בקודש הקודשים שבבית המקדש (דברים י, א-ה; מלכים א ח, ט). ושברי הלוחות הראשונים? התלמוד מלמד שגם הם הונחו בארון, לצד הלוחות השלמים (בבא בתרא יד, ב; ברכות ח, ב). ומכאן הלקח: "הוו זהירין בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן: לוחות ושברי לוחות מונחות בארון". מה שנשבר נשאר קדוש.
איך לקרוא את עשרת הדיברות: שני לוחות שעונים זה לזה
למה שני לוחות ולא לוח אחד? הקריאה הקלאסית מבחינה בין שני תחומים. הלוח הראשון מרכז את המצוות שבין אדם למקום: האמונה, איסור עבודה זרה, כבוד שם ה', השבת, וכיבוד ההורים, שהם שותפים עם הקב"ה ביצירת הילד: "שלשה שותפין הן באדם" (קידושין ל, ב). הלוח השני מרכז את המצוות שבין אדם לחברו: לא לרצוח, לא לנאוף, לא לגנוב, לא להעיד עדות שקר, לא לחמוד.
אבל חז"ל הולכים רחוק יותר: הם קוראים את שני הלוחות זה מול זה, שורה מול שורה. המכילתא, המדרש הקדום על ספר שמות, מלמדת ש"אנכי ה' אלוקיך" עומד כנגד "לא תרצח": השופך דם ממעט את הדמות, שהרי האדם נברא בצלם אלוקים. "לא יהיה לך" עומד כנגד "לא תנאף": עבודה זרה היא בגידה, והבגידה היא סוג של עבודה זרה. השבועה לשווא עומדת כנגד הגניבה, שמביאה פעמים רבות לשבועת שקר; השבת, העדות שהקב"ה ברא את העולם, עומדת כנגד עדות השקר; וכיבוד ההורים עומד כנגד החמדה (מכילתא דרבי ישמעאל, בחודש ח). המסר ברור: אי אפשר להפריד בין היחס לה' לבין היחס לזולת.
הדיבר העשירי: לאסור תשוקה?
"לא תחמד" מפתיע תמיד: איך יכולה התורה לאסור רגש? הרמב"ם מבאר שעל איסור "לא תחמד" עוברים כשעושים מעשה כדי להשיג את החפץ הנחמד, למשל כשמפצירים בבעליו עד שימכור אותו, אפילו תמורת תשלום; ספר דברים מוסיף "לא תתאוה", העוסק בתשוקה עצמה, כשאדם מתחיל לטוות תוכניות (משנה תורה, הלכות גזלה ואבדה א, ט-יא).
רבי אברהם אבן עזרא, במאה ה-12, מציע משל שנעשה מפורסם (פירושו לשמות כ, יד). כפרי בר דעת אינו מתאווה לשאת בת מלך: הוא יודע שהיא מחוץ לעולמו. כך מי שהבין שמה שיש לחברו ניתן לו מאת ה' אינו חומד אותו: זה פשוט "לא בשבילו". הדיבר האחרון מתחבר כך לראשון: החמדה היא, בעומק, חוסר אמונה.
עשרת הדיברות ותרי"ג המצוות
אם היהדות מונה 613 מצוות, מה מייצגות העשר האלה? מסורת עתיקה מאוד רואה בהן את תמצית התורה כולה. רש"י כותב: "כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן", ומוסיף שרבנו סעדיה גאון (המאה העשירית) חיבר פיוט, "אזהרות", שבו קשר כל מצווה לאחד מעשרת הדיברות (רש"י על שמות כד, יב). המדרש סופר בנוסח עשרת הדיברות, מ"אנכי" ועד "לרעך", 620 אותיות: 613 כמניין מצוות התורה, ועוד 7, כנגד שבעת ימי הבריאה, ללמד שהעולם לא נברא אלא בזכות התורה (במדבר רבה יג, טז).
אבל יש להיזהר: תמצית אין פירושה היררכיה. המשנה מספרת שבבית המקדש היו קוראים בכל יום את עשרת הדיברות לפני קריאת שמע (משנה תמיד ה, א). חכמים ביקשו להנהיג את הקריאה הזאת בכל מקום, אך ויתרו על כך "מפני תרעומת המינין" (ברכות יב, א): קבוצות מסוימות טענו שרק עשרת הדיברות ניתנו בסיני, ושאר התורה משני בחשיבותו. כדי שלא לתת להן פתחון פה, הפסיקו לאומרן בציבור בתפילה.
הרמב"ם, שנשאל על המנהג לעמוד בשעת קריאת עשרת הדיברות בבית הכנסת, מתנגד לו מאותה סיבה: הדבר עלול ליצור רושם שחלקים מסוימים בתורה שווים יותר מאחרים (תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן רסג). גם היום, התורה כולה, מעשרת הדיברות ועד דיני הנזיקין, נחשבת אלוקית במידה שווה.
עשרת הדיברות בחיים היהודיים היום
אף שאינן חלק מן התפילה בציבור בכל יום, עשרת הדיברות מלוות את החיים היהודיים בדרכים רבות.
- בבית הכנסת. קוראים אותן שלוש פעמים בשנה במחזור קריאת התורה: בשבת פרשת יתרו (שמות יח-כ), בשבת פרשת ואתחנן (דברים ג, כג – ז, יא), וביום הראשון של שבועות, חג מתן תורה. בקריאות אלה קהילות רבות משתמשות בטעמים מיוחדים, "טעם עליון", ההופך כל דיבר לפסוק אחד.
- בעמידה או בישיבה? למרות הסתייגות הרמב"ם, המנהג לעמוד בשעת הקריאה התפשט בקהילות רבות, אשכנזיות וספרדיות כאחת, כאילו חווים מחדש את מעמד הר סיני. אחרים נשארים לשבת. הרב משה פיינשטיין, במאה ה-20, התיר את המנהג לעמוד, המדגיש את חשיבות מעמד הר סיני (אגרות משה, אורח חיים ד, כב). כל אחד נוהג כמנהג בית הכנסת שלו.
- ביחיד. השולחן ערוך כותב שטוב לומר בכל בוקר את עשרת הדיברות, יחד עם קטעים אחרים כמו פרשת העקדה ופרשת המן; הרמ"א מוסיף שאומרים אותן ביחיד, ולא בציבור (שולחן ערוך, אורח חיים א, ה). סידורים רבים מדפיסים אותן, יחד עם הקטעים האלה, בתפילת שחרית.
- בקריאת שמע. התלמוד הירושלמי מלמד שעשרת הדיברות רמוזות בשלוש הפרשיות של "שמע ישראל" שאומרים בבוקר ובערב (ברכות א, ה): זכרן נוכח אפוא בכל יום, בצורה אחרת.
- באמנות בית הכנסת. מעל ארון הקודש רואים לעיתים קרובות שני לוחות ועליהם המילים הראשונות של כל דיבר. זהו סמל, לא תשמיש מצווה, וצורתם המעוגלת היא מוסכמה אמנותית.
היסטוריה ועדויות קדומות
היכן נמצא הר סיני? איש אינו יודע בוודאות. המסורת הנוצרית מזהה אותו מאז התקופה הביזנטית (המאות ה-4 עד ה-6) עם ג'בל מוסא, בדרום חצי האי סיני, שלמרגלותיו עומד מנזר סנטה קתרינה. אתרים אחרים הוצעו, בסיני או בערב. המסורת היהודית, לעומת זאת, מעולם לא הפכה את ההר למקום עלייה לרגל: קדושת סיני, אומרים חז"ל, פסקה כשתמה ההתגלות. מה שחשוב אינו המקום, אלא הדיבור.
העדויות הכתובות הקדומות ביותר לנוסח מרשימות. פפירוס נאש, שנקנה במצרים בתחילת המאה ה-20 בידי האספן הבריטי W. L. Nash, פורסם בשנת 1903 ושמור בספריית אוניברסיטת קיימברידג', מתוארך למאה השנייה או הראשונה לפני הספירה; הוא מכיל את עשרת הדיברות ואחריהן "שמע ישראל", סימן שנהגו לאומרן יחד. בין מגילות ים המלח, שהתגלו בקומראן החל משנת 1947, כמה מגילות של ספר דברים ותפילין עתיקות מכילות גם הן את נוסח עשרת הדיברות.
יש המשווים לעיתים את עשרת הדיברות לקובצי החוקים של המזרח הקדום, כמו חוקי חמורבי (בסביבות 1750 לפני הספירה). קווי דמיון קיימים באיסור הרצח או הגניבה, אך ההבדלים עמוקים: עשרת הדיברות פונות לכל אחד בגוף שני יחיד ("אתה"), מבססות את המוסר על הקשר עם הקב"ה, ומכילות את מה שאף קובץ חוקים עתיק אינו מכיר: את השבת, יום מנוחה שבועי לכל, כולל עבדים ובהמות, ואת האיסור על תשוקה.
לבסוף, עשרת הדיברות הפכו לנכס של האנושות כולה. הנצרות והאסלאם אימצו אותן בצורות שונות. הכנסיות הנוצריות אף אינן ממספרות אותן כולן באותו אופן: רובן אינן מונות את "אנכי ה' אלוקיך" כדיבר בפני עצמו, ומחלקות אחרת את השאר. המספור היהודי, שבו הדיבר הראשון הוא הצהרת אמונה, הוא מספור המסורת של חז"ל, המתועד כבר במכילתא ובתלמוד.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי חוזר פעמים רבות לעשרת הדיברות, בשיעוריו על שבועות, פסח, סוכות, ראש השנה ופרשת השבוע. הנה רעיונותיו העיקריים, בסיכום נאמן.
"אנכי" אינו מצווה אלא נתון
בשיעור "פסח: הזמן אינו רציף" מסביר הרב שמבין עשרת הדיברות של סיני, רק תשעה מצווים. "אנכי ה' אלוקיך" מציב את המצווה; בלעדיו אין היררכיה, ולכן אין ציווי. זה בדיוק כמו בסיפור הבריאה, שבו המילה "בראשית" קודמת לתשעת המאמרות שבהם נברא העולם.
בשיעור "פרקי אבות: לקנות תורה לפני שבועות" הוא גוזר מכך קריאה כוללת. אחרי הדיבר הראשון, שהוא עובדה, נשארות תשע מצוות, שהרב מחלק לשלוש סדרות של שלוש: מה שמחייב אותנו כלפי ה', מה שמחייב אותנו כלפי הזולת, ומה שמחייב אותנו כלפי עצמנו. לא להחזיק באלוה אחר נוגע לה'; לא לשאת את שמו לשווא נוגע לזולת; לזכור את השבת נוגע קודם כול להתעלות שלנו. כיבוד הורים הוא כבוד לזולת שהוא גם כבוד לה'; לא לשפוך דם, והרב מזכיר "שיש מילים שהורגות", שייך לחובה כלפי האחר; הניאוף נוגע לאדם עצמו. לבסוף, הגניבה נוגעת לה', משום שהיא נעשית "מאחורי גבו של האחר, כאילו איש אינו רואה אותנו"; עדות השקר נוגעת לזולת; והחמדה נוגעת שוב לאדם עצמו.
שני הלוחות זה מול זה
בשיעור "סוכות: מיום כיפור אל סוכת השלום" חוזר הרב לקריאת חז"ל של הלוחות זה מול זה: "אנכי ה' אלוקיך" מול "לא תרצח", משום שהרוצח ממעט את צלם אלוקים שבאדם; נשיאת שם ה' לשווא מול הגניבה, כי מי שפוגע ברכוש חברו מערער על האופן שבו חילק הקב"ה את עושר העולם; השבת מול עדות השקר. הוא מסיק מכך מסקנה חזקה: ביום הדין שואלים את האדם אם המליך את הקב"ה, אבל גם אם הכיר במלכותו של חברו. האחד בלי השני אינו מוביל לשום מקום.
בשיעור "פסח: פה-סח, הפה המדבר", בתשובה לשאלה, הוא מבהיר את ההבדל בין המוסר המקובל לבין התורה. הלוח השני, הוא אומר, שייך למוסר מקובל, שאנו חולקים עם דתות אחרות ואפילו עם המוסר החילוני. אבל בלי "אנכי", בלי הלוח הראשון, "לא תרצח" עדיין אינו אומר שמי שמקפח חיים ממעט את צלם אלוקים שבאדם. "יש לך עסק עם ישות, עם בריאה של הקב"ה."
עשרה מאמרות של בריאה, עשרה דברים של התגלות
בשיעור "משפטים: העבד העברי והחירות" מעמיד הרב זו מול זו את שתי הסדרות של עשרה דברים. המאמרות של הבריאה יצרו את העולם בחומריותו; הדיברות של ההתגלות נתנו נשמה לחומר הזה. כשם שהאדם, מיד לאחר שנוצר, הוכנס אל השבת, כך העם, מיד לאחר שנחלץ מ"הטיט המצרי", קיבל למרגלות הר סיני רוח חיים באמצעות עשרת הדברים האלה. אבל, הוא מוסיף, העם "כיבס את בגדיו, לא תיקן את נשמתו": הוא עומד מרחוק מן ההר. לכן התורה ממשיכה מיד בפירוט הדינים האזרחיים של פרשת משפטים. אילו קוימו עשרת הדיברות במלוא היקפן, הוא אומר, לא היו עבדים ולא גנבים.
באותו שיעור הוא מדגיש את הרוח שבה יש לקבל את הדברים האלה: "אין לפחד מן החוק, צריך לאהוב אותו." הפחד עלול להוליד חטא; אהבת החוק פירושה לגרום לו להפוך לביטוי הטבעי של האדם עצמו, מתוך מעשה חופשי. והוא מציין שהתורה אינה מצווה "לאהוב" את ההורים אלא לכבד אותם: הכבוד, הוא אומר, הוא אהבה שניתקה את קשרי הטבע והתלבשה בחירות. לכן הוא מופיע על הלוח הראשון.
האותיות שפורחות
על הלוחות השבורים מביא הרב דימוי של חז"ל: האותיות לא היו כלואות באבן. "הלוחות יכולים להישבר, האותיות לא: הן פורחות." גם אם חברה שלמה תעזוב את החוק, די בעשרה צדיקים כדי להציל את הקהילה כולה ואת החוק כולו ("משפטים: העבד העברי והחירות").
בשיעור "פרקי אבות: לקנות תורה לפני שבועות" הוא מסביר מדוע היו שני זוגות לוחות: אלה שהקב"ה עושה, ואלה שמשה עושה. הראשונים מבטאים מחשבה שעדיין מנותקת מן העולם הזה, שהעם לא הפנים. "אם הלוחות יכולים להישבר, זה משום שהחלק שלי בהם שביר": מה שנשבר הוא מה שבתוכי עדיין לא עטף את התורה האלוקית. הלוחות השניים, שנחצבו בידי אדם, הם אלה שכל אחד מביא בהם את חלקו. מכאן הנוסחה של הרב, בשיעור "שבועות: היום החמישים, מחוץ לספירה": "התורה ניתנה בסיני, אבל התקבלה רק ביום כיפור", היום שבו הסכים העם לסלק מעליו את כל מה שהפריד בינו לבין חברו ובינו לבין בוראו.
למה "ולמען ייטב לך" מופיע רק בנוסח השני
בשיעור "כתבנו בספר החיים" מפרש הרב קטע מן התלמוד (בבא קמא נד, ב – נה, א): מדוע בדיברות הראשונות מבטיחה מצוות כיבוד הורים רק אריכות ימים, ואילו הנוסח השני מוסיף "ולמען ייטב לך"? התלמוד משיב שהלוחות הראשונים עתידים היו להישבר: אילו נכתבה בהם המילה "טוב", היה הטוב נפסק מישראל. הרב מוסיף לכך קריאה משלו: החיים הם ברכה כשלעצמם ואינם צריכים שום תואר. בנוסח הראשון, כיבוד ההורים מחייב בלי שום שכר מלבד החיים. עם שאחרי סיני השתחווה לעגל זהב הוא שנזקק להבטחה של משהו נוסף.
שאלות נפוצות על עשרת הדיברות
היכן מופיעות עשרת הדיברות בתנ"ך?
בתורה, בשני מקומות: בספר שמות, פרק כ, פסוקים ב-יד, בפרשת יתרו; ובספר דברים, פרק ה, פסוקים ו-יח, בפרשת ואתחנן. בחלק מתרגומי המקרא מספור הפסוקים שונה מעט (שמות כ, א-יז).
מהו הדיבר הראשון מעשרת הדיברות?
במסורת היהודית, זהו "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב). לדעת רוב המפרשים, ובהם הרמב"ם, זוהי המצווה להאמין בה' (ספר המצוות, מצוות עשה א). לדעת אחרים, אין זו מצווה אלא היסוד של כל השאר.
האם עשרת הדיברות חשובות יותר משאר המצוות?
לא. הן התמצית והלב, אבל לכל מצוות התורה אותו מקור אלוקי. בדיוק כדי שלא ליצור רושם הפוך ויתרו חכמים על אמירתן בתפילה היומית (ברכות יב, א).
מה עלה בגורל לוחות הברית?
הלוחות השניים ושברי הראשונים נשמרו בארון הברית, בקודש הקודשים של בית המקדש בירושלים. הארון אינו נזכר עוד לאחר סוף ימי הבית הראשון. לפי מסורת בתלמוד, יאשיהו המלך גנז אותו לפני החורבן (יומא נב, ב). מקומו אינו ידוע.
האם לא-יהודים צריכים לקיים את עשרת הדיברות?
היהדות אינה דורשת מלא-יהודים לקיים את התורה כולה, וגם לא את השבת. היא מציעה להם את שבע מצוות בני נח, בסיס מוסרי אוניברסלי: לא לרצוח, לא לגנוב, לא לעבוד עבודה זרה, להקים בתי דין צודקים, ועוד (סנהדרין נו, א). חלק גדול מן הלוח השני נמצא בהן.
למה "לא תרצח" ולא "לא תהרוג"?
זו שאלה של מינוח ותרגום. הפועל העברי "רצח" מציין הריגת חף מפשע, רצח. הוא אינו חל על הגנה עצמית, שהתורה מתירה, ולא על גזרי דין של בית דין בתקופה שבה היו כאלה. ואכן, תרגומים חדשים רבים לשפות אחרות כבר אומרים "לא תבצע רצח" ולא "לא תהרוג".
למה קוראים את עשרת הדיברות בשבועות?
משום ששבועות, ו' בסיוון, הוא לפי המסורת יום השנה למעמד הר סיני. קוראים בו את סיפור המאורע הזה (שמות יט-כ). רבים מקדישים את הלילה הראשון ללימוד תורה, כדי להראות שהם מוכנים לקבל אותה מחדש.
להעמקה
- מה זו תורה?
- מה הן תרי"ג המצוות?
- מה זה שבת?
- מה המשמעות של "שמע ישראל"?
- שבועות: מתן תורה ומגילת רות
- יתרו: מי היה יתרו?
- משפטים: העבד העברי והחירות
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- שמות יט, א-יט; כ, ב-טז; כב, א; כד, יב; כד, יח; לא, יח; לב, א-יט; לג, יא; לד, א; לד, כח
- ויקרא יט, יא
- דברים ג, כג – ז, יא (פרשת ואתחנן); ד, יב-יג; ד, לג; ה, ו-יח; י, א-ה
- מלכים א ח, ט
- משנה, אבות ה, א; ה, ו; ו, ב
- משנה, תענית ד, ו
- משנה, תמיד ה, א
- תלמוד בבלי, ברכות ח, ב ויב, א
- תלמוד בבלי, שבת פו, ב; פח, ב; קד, א
- תלמוד בבלי, עירובין נד, א
- תלמוד בבלי, יומא נב, ב
- תלמוד בבלי, ראש השנה כז, א ולב, א; שבועות כ, ב
- תלמוד בבלי, מגילה ב, ב
- תלמוד בבלי, קידושין ל, ב
- תלמוד בבלי, בבא קמא נד, ב – נה, א
- תלמוד בבלי, בבא בתרא יד, א-ב
- תלמוד בבלי, סנהדרין נו, א ופו, א
- תלמוד בבלי, מכות כד, א
- תלמוד ירושלמי, ברכות א, ה; שקלים ו, א
- מכילתא דרבי ישמעאל, בחודש ח
- שמות רבה כט, ט; במדבר רבה יג, טז
- סדר עולם
- רש"י על שמות כ, יג; כד, יב; לג, יא
- רבי אברהם אבן עזרא, פירוש על שמות כ, יד
- רבי יהודה הלוי, הכוזרי, מאמר א, כה
- רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה א
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות גזלה ואבדה א, ט-יא
- תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן רסג
- ספר החינוך, מצוות כה-לח
- שולחן ערוך, אורח חיים א, ה, והגהת הרמ"א
- הרב משה פיינשטיין, אגרות משה, אורח חיים ד, כב
- פילון האלכסנדרוני, De Decalogo (על עשרת הדברים); יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ג
- פפירוס נאש (המאה ה-2 עד ה-1 לפני הספירה), פורסם בידי סטנלי א. קוק (Stanley A. Cook) בשנת 1903, ספריית אוניברסיטת קיימברידג'
- מגילות ים המלח (קומראן), שהתגלו החל משנת 1947
- חוקי חמורבי (בסביבות 1750 לפני הספירה), מוזיאון הלובר
- הרב רפאל בניזרי, פסח: הזמן אינו רציף
- הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות: לקנות תורה לפני שבועות
- הרב רפאל בניזרי, סוכות: מיום כיפור אל סוכת השלום
- הרב רפאל בניזרי, פסח: פה-סח, הפה המדבר
- הרב רפאל בניזרי, משפטים: העבד העברי והחירות
- הרב רפאל בניזרי, שבועות: היום החמישים, מחוץ לספירה
- הרב רפאל בניזרי, כתבנו בספר החיים
מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.