שאלות לשולחן השבת של פרשת יתרו
חוברת לימוד להדפסה: שאלה אחת בכל עמוד, תשובת הרב, מקורה, ולקח לדיון משפחתי.
פרשת מעמד הר סיני, הפרשה המגדירה את מהותו של היהודי, נקראת על שמו של אדם שבא מבחוץ. השיעור יוצא מן החריגה הזאת ושואל מי היה יתרו, ומדוע דווקא לו ניתן הכבוד שמתן תורה ייקרא על שמו. הרב רפאל בניזרי מציג אותו כאדם שהתנסה בכל צורות האמונה ועמד על גבולותיהן. מכאן מגיע השיעור לשאלת היסוד: מה היחס בין החכמה שהאדם מגלה בכוחות עצמו לבין התורה הנגלית לו מלמעלה?
נקודת המוצא ביוגרפית: שלושת יועציו של פרעה ועמדתו של כל אחד מהם, גלותו של יתרו, שתיקתו של איוב. עד מהרה היא הופכת עיונית: שבע מצוות בני נח המתווספות על תרי"ג המצוות, ההבדל בין חוק שאפשר להתאים למידותינו לבין חוק שעלינו להתאים את עצמנו למידותיו, ומקומו של יתרו ממש לפני עשרת הדיברות.
אחר כך הולך השיעור בעקבות הסיפור: מה שמע יתרו, מדוע הוא מחזיר למשה את אשתו ואת בניו, העצה שהוא נותן בעניין עול המשפט, ושובו לארצו. הוא מגיע לרעיון של התכנסות — למחות את ספקו של עמלק, להנמיך את המחיצה בין ישראל לעמים — ונמשך בשאלה של אחד המשתתפים: האם ההלכה מכילה, או לא?
מה אומר השיעור
פרשת ההתגלות נקראת, באופן פרדוקסלי, על שם זר. זוהי פרשת מתן תורה, תכליתה של יציאת מצרים, שכן בה מתכוננת מהותו של העם היהודי. היא המגדירה מה אנחנו, וגם את זיקתנו לארץ אבותינו, שהרי בזכותה הארץ הזאת מוצדקת. ואף על פי כן היא נקראת על שם יתרו. השיעור כולו מבקש להבין את הכבוד הזה.
יתרו היה אחד משלושת יועציו הקרובים של פרעה. כשפרעה הגה את התוכנית לשעבד את העם היהודי, היה בלעם מתומכי מדיניות הדיכוי הזאת, שנועדה לצמצם את יכולתו של העם להתפשט ולהתבסס על אדמה זרה. יתרו נהג בחכמה רבה יותר: לנוכח השירותים שעשה יוסף לאומה בשעת משבר, ובמשך שנים כה רבות, סבר שאין לגמול לצאצאיו בכפיות טובה, שיש לנהוג בעם הזה בזהירות ולראות בו חלק בלתי נפרד מאוכלוסיית מצרים. דעה זו לא נשאה חן בעיני המדיניות החדשה של המלך, ואילצה את יתרו לגלות. היועץ השלישי, איוב, הסתפק בשתיקה, בלי להכריע לכאן או לכאן — ואמרו חז"ל שמשום שבחר בשתיקה, נענה בשתיקתו של הקב"ה מול ייסוריו.
יתרו הוא אב־הטיפוס של הגר, ומייחסים לו את הוספתה של פרשה לתורה. האם זו תוספת או הרחבה? יש אומרים תוספת, משום שמי ששמר את מצוות בני נח ומצטרף לעם היהודי אינו ממזג מצוות אלה בתוך תרי"ג המצוות, אלא מוסיף אותן עליהן. שש מאות ושלוש עשרה ועוד שבע הן שש מאות ועשרים, בגימטריה כתר. הכתרתו של עם ישראל תלויה אפוא ברגע שבו נוצרת תקשורת הרמונית בין חכמת העמים — שבה הם מגלים בעצמם את החוקים המסדירים את חייהם המשותפים — לבין התורה הנגלית מלמעלה.
יש אפוא שני חוקים: החוק הנגלה והחוק שהאדם מגלה. נאמר: "חכמה בגויים — תאמין". כל אדם מונע, לפי מידתו, ברוח אלוקית, ומסוגל לגלות בעצמו כללי חיים המתקרבים במידה מסוימת לאלה של הבורא. ההבדל הוא במה שניתן, או אינו ניתן, להתאמה. כל עוד החוקים לא נתגלו, אפשר לשחק בהם, להתאימם למידותינו לפי הנסיבות ולפי מצבי הרוח שבהם אנו נתונים, לתפור אותם כבגד. החוקים שהכתיב המוחלט, לעומת זאת, אינם סובלים פשרה: עלינו להתאים את עצמנו למידתם, ובמובן מסוים אנו נשארים תלויים בהם. בחוק הנגלה יש אפוא מידה של כפייה, שכן הוא נכפה מבחוץ, ואילו החוק שאדם מגלה בעצמו הוא ביטוי לחירות גמורה ולהיענות מרצון.
הנוסחה הטובה ביותר: לעולם לא להיכפות מבחוץ, אלא להינשא מבפנים. לא לחוש מחויב מבחוץ לקיים חוק, אלא להינשא על ידו מתוך תנועה פנימית — זהו האידיאל, ויתרו הוא גיבורו. שכן יתרו היה התגלמותם של כל פולחני האלילים שבדורו, אדם בעל מחשבה אוניברסלית, שידע מה יכול לייצג כל אליל, כל זרם מחשבה, ואף את התשוקה שהולידה אותם. צורות האמונה הללו נשארו בגבולותיה של אלוקות בוראת שהעולם כולו מעיד על נוכחותה, ומשהו מעין זה אפשר למצוא בצורות השונות של הטבע ובאמנויות החיים השונות — מה שהיינו קוראים לו היום תחביבים, ושהיו אז טעמי חיים שהובאו עד קיצוניותם. יתרו טיפח את כל הצורות הללו והעמידן במבחן. אבל כל זה נשאר מוגבל, מוגבל כמו הטבע עצמו.
כדי לצאת מן הגבולות, יש לצאת מחוקי הבריאה. אלא שלצאת מחוקי הבריאה פירושו לחדול להשתייך לעולם הזה, ודבר זה אינו אפשרי. כל עוד אנו בעולם הבריאה, יש בנו אפוא הנטייה לעצב את האלוקות לפי דרך מחשבתנו ולפי השקפותינו הפילוסופיות — ואלוקות זו יכולה להיות של שמאל, של ימין או של מרכז, עד שאנו עובדים את אותו ה' תחת תוויות רבות. מה שהביא העולם היהודי בקולם של הנביאים הוא שההוויה עומדת מעבר לכל האלוהויות הללו, שהן עצמן נשארות מוגבלות. העמדתו של יתרו לפני עשרת הדיברות היא אפוא לימוד כשלעצמו: אם לא נשלב את החכמה הנובעת מן האלוקי בדרך שבה אנו תופסים את נוכחות ה' בעולם, נעבוד, בחסות אמונתנו, צורות שונות של גילויים. זה בדיוק מה שיתרו הוקיע.
מה שמפריד בינינו לבין העמים הוא שאיננו יודעים לכנס. איננו מצליחים לכנס את כל האמונות הללו, את כל זרמי המחשבה, את כל אמנויות החיים, תחת דגל אחד — דגל ההוויה, דגל מהותו של כל דבר. אנו חיים אז בשני עולמות נפרדים, העם היהודי מצד אחד ושאר האנושות מצד שני — וההתבדלות בשולי האומות אינה אלא מזינה אנטישמיות מתמדת, משום שאנו רוצים להישאר נבדלים. לא זו תכלית ההתגלות: תכליתה להתיך את האנושות לתנועת מחשבה אחת, בעלת הסתעפויות רבות, המתכנסות כולן אל נקודה אחת. ואת ההתכנסות הזאת רק אדם שבא מבחוץ יכול לפתוח; היא אינה יכולה לבוא מתוך העם היהודי. לכן יתרו יוצא לקראת ההתגלות ופותח את הדרך הזאת — ובכך מוחה את עמלק, שהפרשה הקודמת ציוותה דווקא למחות את זכרו.
עמלק בגימטריה "ספק". הספק הוא השאלה: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות יז, ז), והאם אנו פועלים תמיד בשמו? אז אנו מפקפקים בעצמנו, ויש לעקור את הספק הזה בכל מחיר. העמים, מצדם, מזינים אותו כלפינו, ולכן יש מהם הרודפים אותנו ודוחים אותנו. אבל אי אפשר לשים את כל העמים בכפיפה אחת: יש חסידי אומות העולם, הרגישים למה שאנו מייצגים ולמסר שאנו נושאים לעולם. אך יש להיזהר: אין אלה עמים — אין עם שכולו כזה — אלא יחידים הפזורים בכל עם. והם המהווים את הגשר המשיחי בין ישראל לשאר האנושות, כפי שמעידה הישרדותנו מול כל תוכניות ההשמדה.
יתרו הוא, בקרב העמים, מקבילו של משה. מה שמשה מביא לעם ישראל הוא האמונה בהוויה; מה שיתרו מביא הוא שכל האלוהויות שבהן מאמינים תכליתן בהוויה הזאת. אפשריים אפוא שני כיוונים: או שמתוך פרטי כל היסודות, לאחר שמשלו בהם, עולים אל האחד; או שמתוך האחד מכלילים את כל שאר פרטי החיים. זהו, אם תרצו, הדיאלוג בין יתרו למשה — שניהם גדלו בארמון פרעה, ושניהם מכירים היטב את התרבות המצרית ואת גבולותיה.
לדבר על מצרים פירושו תמיד לדבר על גבולות. זו האימפריה הגדולה והמדע הגדול; יש במצרים חכמים גדולים, אך מדעם נשאר תלוי בחוקי הבריאה ואינו חורג מהם, והם אינם יכולים לקבל זמן שאינו ממולא ביסודות הטבע. ואילו אנו נוצרנו כדי לחיות את הזמן הזה בהפשטתו, דרך השבת: לא הזמן ממולא בטבע, אלא אנו משלבים את הטבע בזמננו. ובאותו אופן, אנו משלבים את יסודות המוסר בחוק, כדי להטביע בו את חותם המוחלט. חשוב מאוד אפוא שהמוסר יקדם למעשה: אסור שהיהדות תהפוך ל"דת", ושהאמונה תסמא עד כדי כך שנייחס למעשים ערך עצמי, בלי היענות מרצון למה שהבנו והפנמנו. זהו הגר: מי שהביא את כל היסודות שגילה בעצמו והעמידם במבחן המוחלט, כלומר במבחן ההתגלות.
שיעורו הראשון: להחזיר למשה את אשתו ואת שני בניו. משה נפרד מהם בשעה שמילא את שליחותו. אולם אין מקריבים את חיי המשפחה למען עניינו של העם, ואף לא למען עבודת ה': אדרבה, חיי המשפחה עצמם עומדים בסימן העבודה הזאת והחובות המוטלות על האדם. זה הדבר הראשון שיתרו מביא.
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ": ייחודו בכך שהוא חוקר את המאורע לעומקו. עמים רבים שמעו על גבורות יציאת מצרים; הדבר עורר זעזוע ליומיים, לשלושה ימים, לשבוע, ואחר כך נגנז בין תופעות ההיסטוריה או הטבע. יתרו, לעומתם, הוא האדם החוקר. חז"ל שאלו מה בדיוק שמע: לדעת אחדים — קריעת ים סוף, כלומר הדילוג הזה אל מעבר למוות, והדין הצודק הפועל מתוך המאורעות עצמם, שבגללו טבעו המצרים, שביקשו להטביע את העם, בעצמם. לדעת אחרים — הניצחון על עמלק: העם הזה, שבמצרים הניח לעשות בו כרצונם בלי לומר דבר, יוצא עתה לקרב ונוחל ניצחון שאינו פיזי בלבד אלא מוסרי — עם הנישא בהשגחה יוצאת דופן, ובה בעת מסוגל להיאבק בכוחות עצמו בכל מי שמבקש להשתיקו.
אבל לא כל החכמים מקדימים את בואו למתן תורה. הגר המצטרף לשורות העם היהודי אינו תמיד מי שמתפעל מן ההשגחה, מהישרדותו של העם הזה או מגבורותיו הנועזות כשנותנים בידו את האמצעים להתגונן. הוא נפעם מן התורה, שעמד על עוצמתה המופלאה. מדוע? משום שבתחילה הציגה את עצמה ככפייה, ובשלב השני הייתה דווקא ביטוי לחירות הפעולה — עד כדי כך הייתה מופנמת.
מכאן שתי התורות: שבכתב ושבעל פה. יש התורה שבכתב, שה' נותן לעם היהודי, ויש התורה שבעל פה, שהעם היהודי משיב לה'. יש פרשנות של התורה המיוחדת לאדם, ובכל זאת אינה זרה למחשבה האלוקית: האדם הוא בן השיח המועדף, זה שעמו לומד הקב"ה את תורתו, ואפשר לומר שהעם היהודי הוא החברותא שלו. האם מדובר בבניית המשכן? ה' משרטט את קוויו הכלליים, אך העם הוא שמגשים אותו, ועושה זאת לא מתוך כפייה אלא משום שהוא חש בו צורך. הדיאלוג המתמיד הזה הוא שהרשים את יתרו: אותו רגע של הרחבה ושל פרשנות, המוציא את התורה ממסגרתה הנוקשה ומעניק לה היקף עצום — אך מחייב להתמסר ללימוד.
עצתו למשה אינה עוסקת בסדרי המשפט. אפשר לשאול מה לא ידע משה: שנחוצים שופטים, סופרים ופקידים — זאת ראה בניהול האימפריה המצרית. לא בזה היה העניין, אלא בדרך שבה עומדים קשובים לרוחניות. יתרו רואה את משה מתמסר כולו לשפיטת עמו, ומזהיר אותו שהוא עומד לצמצם את כוחותיו שלו: אין העניין לשפוט את האחרים, אלא ללמדם לשפוט את עצמם, ואילו הוא צריך להתמסר לגלות להם מלמעלה את האפשרויות להתקדם. הדבר נכון לכל מי שנוטל על עצמו את הנהגתה של קהילה או של משפחה: אין די בהתמסרות גמורה למטרה; יש לדעת לשמור זמן לעצמך, כדי להתעצב ולהתחדש, שכן ככל שהאדם גדל, גדלה עמו סביבתו. מחשבה הנשארת בגבולותיה של אמנות כלשהי, נשגבה ככל שתהיה, בלי שתאוורר לעולם במשהו אחר, נעשית חזרתית, מזדקנת ומאבדת את כוחה.
יתרו שב לארצו, ושובו אינו כישלון. חז"ל מבחינים בכמה עמדות: מי שבא לפני מתן תורה, מי שבא אחריו, ומי שמצטרף ואחר כך שב לנקודת המוצא שלו — כשם שיש המצטרפים אלינו לפני קום מדינת ישראל, אחרים אחריו, ואחרים שעוזבים. יתרו הצטרף לעם היהודי, הביא את המסר שלו, רשם את פרשתו, תרם את תרומתו לדרך שבה נתפס הדיאלוג בין ה' לאנושות — ושב לביתו. שכן גם לו יש מה לומר שם: הוא הכהן הגדול של עמו, ושם יעצב מחדש את דרך מחשבתו. הוא אינו שב כפי שבא: הוא מועשר במשהו שהוא נושא בתוכו.
ממנו קיבלנו את נוסח הברכה. עד אז איש לא אמר "ברוך ה'"; היה צורך שיבוא יתרו כדי שנלמד מפיו לומר שלא ייבש מקור הטובות המושפעות על האדם — ועלינו מוטל לממשן. כל יום הוא אז עולם חדש, אך עולם שבו צריכה לשרור הבנה — לא בין אנשים המסכימים ממילא משום שהם שותפים לאותה אמונה, לאותם רעיונות, לאותה אהבה, אלא בין אנשים העומדים בזוויות הפוכות לחלוטין. צריך אז שמחשבה של חסד תבוא ותחליק את החספוסים שעל הדרך. זה מה שיתרו הגשים.
אם הגרים קשים לישראל, הרי זה מסיבה מוגדרת. לעתים הם נושאים שיעורים שלא הפנמנו די הצורך, ונוחות החיים בגבולות אמונתנו חזקה מן החיים החושפים אותנו לניסיונות. לשאלה אם ההלכה מכילה כמו התורה, משיב הרב שהיא מערכת של כלים שבאמצעותם מממש אדם את שאיפותיו ואת אידיאל חייו: אי אפשר למסור אותם למי שאין לו אותם צרכים. לשמור שבת אין פירושו ללבוש בגד, אלא לשמור את רוחה, מבפנים. מן העמים אין דורשים אלא את שבע המצוות, ודי בכך; מי שרוצה ללכת מעבר לכך מקבל זאת על עצמו ועובר תקופת גרות, המחייבת את האדם ללמוד את הדברים מבפנים ולדבוק בהם מתוכו — שכן הגר הוא מי שסולל את דרכו שלו, בלי שאיש יחייבו לכך.
תמלול מלא של השיעור
ובכן, אנו פותחים בפרשת יתרו. זוהי כמובן פרשת התגלות ה' לעם ישראל, פרשת מתן תורה, תכליתה של יציאת מצרים — שכן בה מתכוננת מהותו של העם היהודי. אך באופן פרדוקסלי, הפרשה הזאת, המגדירה את היותנו יהודים, ואת זיקתנו לארץ אבותינו — שהרי בזכותה הארץ מוצדקת — נקראת על שם יתרו. מי היה יתרו? אחד משלושת יועציו הקרובים של פרעה. לפרעה היו שלושה יועצים. כשהגה את תוכניתו להכניע את העם היהודי תחת מגפו, היה בלעם מתומכי מדיניות הדיכוי כלפי העם היהודי, כדי לצמצם את יכולתו להתפשט ולבסס את עצמו על אדמה זרה זו.
יתרו, לעומתו, נהג בחכמה רבה יותר. הוא אמר שלנוכח השירותים שעשה יוסף לאומה בשעת משבר, במשך שנים כה רבות, אין להגיב בכפיות טובה כלפי צאצאיו; יש לנהוג בעם היהודי בזהירות ולראות בו באמת חלק בלתי נפרד מכלל אוכלוסיית מצרים. דעה זו לא נשאה חן בעיני המדיניות החדשה של המלך, והיא שאילצה את יתרו לגלות. ולבסוף, היועץ השלישי היה איוב. איוב הסתפק בשתיקה. הוא לא רצה להכריע, לא לכאן ולא לכאן. ואמרו חז"ל: מאחר שאיוב העדיף את השתיקה, נענה — נאמר, כמעין הד חוזר — בשתיקתו של הקב"ה
מול ייסוריו ומצוקותיו. אבל הפרשה הזאת, כאמור, פרשת התגלות ה' לעם ישראל, נקראת על שם יתרו — כבוד שניתן לו מן הטעם הפשוט שהוא אב־הטיפוס של הגר המצטרף לעם היהודי, בשלוש דרכים שנראה בהמשך. וחז"ל מייחסים לו את הוספתה של פרשה לתורה. מהי הפרשה שהוסיף? והאם זו באמת תוספת, או שמא הרחבה? יש האומרים שזו תוספת, משום ששומר מצוות בני נח, כשהוא מצטרף לעם היהודי, אינו ממזג את מצוותיו בתוך תרי"ג המצוות, אלא מוסיף אותן עליהן.
ולכן תרי"ג המצוות ועוד שבע מצוות בני נח מצטרפות יחד לשש מאות ועשרים מצוות — בגימטריה "כתר", הכתר. הכתרתו של העם היהודי היא כאשר הוא מצליח באמת ליצור תקשורת הרמונית בין חכמת העמים, שבה הם מגלים בעצמם את החוקים המסדירים את חייהם המשותפים, לבין החכמה הנגלית מלמעלה, מאת ה', לכלל העם היהודי. במילים אחרות, יש שני חוקים: זה הנגלה, וזה שהאדם מגלה בעצמו. מה חשוב יותר? למעשה, על החכמה שבקרב העמים — "חכמה בגויים תאמין" — על כך שיש בקרב העמים מדע, חכמה, אמנות חיים, יש להאמין לגמרי: כל אדם מונע ברוח אלוקית לפי מידתו, ומסוגל בכוחות עצמו לגלות כללי חיים המתקרבים במידה מסוימת לאלה של הבורא. מה ההבדל, בפשטות? כל עוד הם לא נתגלו, אפשר לשחק בהם, אפשר להתאימם למידותינו לפי הנסיבות, לפי מצבי הרצון או מצב הרוח שבהם אנו נתונים, ואפשר, בדרך זו או אחרת, לרכך אותם, להתאימם למידותינו כבגד. ואילו החוקים שהכתיב המוחלט אינם סובלים פשרה. עלינו להתאים את עצמנו למידתם, ובמידה מסוימת אנו נשארים תלויים בהם. יש אם כן בחוק השני הזה, חוק ההתגלות, מידה של כפייה, משום שהוא נכפה עלינו מבחוץ. לעומת זאת, החוק שאנו מגלים בעצמנו הוא ביטוי של חירות גמורה, של היענות מרצון. ובוודאי תאמרו לי: זו הנוסחה הטובה ביותר — לעולם לא לחוש כפוי מבחוץ לקיים חוק, אלא להינשא על ידו, מתוך תנועה פנימית.
יתרו היה, אם תרצו, גיבורה של תפיסה זו. מדוע? משום שלפי חז"ל, יתרו הוא התגלמותם של כל פולחני האלילים שהיו נהוגים בזמנו. הוא היה אדם בעל מחשבה אוניברסלית, שידע מה יכול לייצג כל אליל, כל זרם מחשבה, ואף את התשוקה שנוצרה סביבם; כך שצורות האמונה הללו נשארו בגבולות "אלוקים", הבורא את העולם — ולפיכך כל העולם הנברא מעיד על נוכחותו, ואנו אכן יכולים למצוא אותה בצורות השונות של הטבע ובאמנויות החיים השונות. היום קוראים לזה תחביבים; אז היו אלה טעמי חיים שהובאו עד קיצוניותם. יתרו טיפח את כל צורות האמונה הללו, העמיד אותן במבחן — אבל כל זה נשאר מוגבל, מוגבל כמו הטבע. שכן כדי לצאת מן הגבולות, יש לצאת באמת מחוקי הבריאה.
לצאת מחוקי הבריאה פירושו לחדול להשתייך לעולם הבריאה. זה בלתי אפשרי. ולכן, כל עוד אנו בעולם הבריאה, יש בנו נטייה מסוימת לעצב את האלוקות לפי דרך מחשבתנו, לפי ראייתנו את הדברים, לפי השקפותינו הפילוסופיות. ואלוקות זו יכולה להיות של שמאל, של ימין או של מרכז; ובעצם אנו עובדים את אותו ה' תחת תוויות רבות. ואולם מה שהביא העולם היהודי לאמונה, בקולם של הנביאים, הוא ששם ה' — לעומת "אלוקים" — פירושו ההוויה. ההוויה עומדת מעבר לכל ה"אלוקים" האלה, לכל האלוהויות האלה. כל האלוהויות הללו נשארות מוגבלות בעולם — נאמר, בעולמו הפילוסופי או הפסיכולוגי של האדם. לעתים הן שייכות יותר לתשוקה, לרגש; אנו נכנעים לבחירתנו החופשית ומאמצים את האמונה הזאת בה', אבל לא נתנו לה שום יסוד, שום רוח חיים, ואנו מחזיקים אותה בגבולות — בגבולותינו שלנו.
והנה, התורה אמרה לנו, בהעמידה את יתרו לפני עשרת הדיברות, שאם לא נשלב את החכמה […] — החכמה הזאת הנובעת מן האלוקי, הניתנת מאת ה' לאדם — בדרך שבה אנו תופסים את נוכחות ה' בעולם, נלך בדרך שגויה: בחסות אמונתנו בה', נעבוד צורות שונות של גילויי ה'. וזה מה שיתרו הוקיע. הדבר חשוב מאוד, משום שהעיקרון המפריד בין העם היהודי לכל שאר האומות, והגורם לכך שאיננו מצליחים לקיים עמן אותו דיאלוג, הוא שאיננו מצליחים לכנס את כל האמונות הללו, את כל זרמי המחשבה הפילוסופיים, את כל אמנויות החיים, תחת דגל אחד — דגל שם הוויה, דגל ההוויה, דגל מהותם של כל הדברים. וכך אנו חיים בשני עולמות נפרדים: העם היהודי מצד אחד, והעולם, שאר האנושות, מן הצד האחר. וכפי שראינו בשבוע שעבר, עצם ההתבדלות בשולי האומות אינה אלא מזינה אנטישמיות מתמדת, משום שאנו רוצים להישאר נבדלים מן האחרים. אבל לא זו התכלית. תכלית ההתגלות היא להתיך את האנושות לתנועת מחשבה אחת, בעלת הסתעפויות שונות, המתכנסות אל נקודה אחת, אל אותה נקודה עצמה. זה מה שנקרא ירושלים של מטה, או ירושלים של מעלה.
ומי יכול לעשות זאת? רק גורם שבא מבחוץ, ולא מתוך העם היהודי. לכן יתרו יוצא לקראת ההתגלות הזאת, ופותח את הדרך לאפשרות לחבר את חכמת העמים עם הסדר הנגלה — ובכך למחות את עמלק. פרשת השבוע שעבר הסתיימה בציווי למחות את עמלק. והרי אנו יודעים שעמלק בגימטריה "ספק". זה כאשר אנו שואלים את עצמנו: האם ה' הוא השוכן בקרבנו, האם אנו פועלים תמיד בשמו או לא — ואנו שרויים בספק, מפקפקים אפילו בעצמנו. לכן יש לעקור את הספק הזה בכל מחיר, לגרשו לגמרי. העמים מזינים את הספק הזה כלפינו, ולכן יש עמים הרודפים אותנו, שונאים אותנו, דוחים אותנו. אבל זהירות: אין לשים את כל העמים בכפיפה אחת. יש מה שנקרא חסידי אומות העולם.
חסידי אומות העולם — אלה הצדיקים שבעמים. יש צדיקים באומות, יש מי שיכולים אכן להיות רגישים למה שאנו מייצגים, למסר שאנו מביאים לעולם; ועל כך מעידה הישרדותנו מול כל תוכניות ההשמדה שרקמו העמים — והעם היהודי עדיין כאן. חצינו את ים סוף, ואת שמו כבר פירשנו: ים ה"סוף", ים הקץ. בכל פעם אנו מדלגים אל מעבר למוות, ובכל פעם אנו כאן. ויתרו עצמו, אגב, הוא אחד מחסידי אומות העולם הללו. אבל שימו לב: אין אלה עמים; אין עמים שהם חסידי אומות העולם. יש יחידים פזורים בכל עם שאפשר לראותם כחסידי אומות העולם, והם מהווים את הגשר המשיחי בין עם ישראל לשאר האנושות.
מה מייחד את האיש הזה, שנקרא בשבעה שמות, כמו משה? הוא, אם תרצו, מקבילו של משה בקרב שאר האומות. מה שמשה מביא לעם ישראל הוא האמונה בשם ה', לעומת "אלוקים". ויתרו מביא את האמונה ש"אלוקים" או שם ה' — כלומר כל האלוהויות שבהן אנו מאמינים — תכליתן באחד. אם כן, הכול תלוי בדרך שבה רואים את הדברים: האם מתוך פרטי כל היסודות, לאחר שמשלנו בהם, נגיע אל האחד; או שמתוך האחד נכליל את כל שאר פרטי החיים. זהו, אם תרצו, הדיאלוג בין יתרו למשה.
שניהם גדלו בארמון פרעה. שניהם מכירים היטב את התרבות המצרית ואת גבולותיה. כשאנו מדברים על "מִצְרַיִם", אנו מדברים תמיד על "מְצָרִים" — תמיד על גבולותיה של מחשבה, על גבולותיה של ציוויליזציה. כמובן, זו האימפריה הגדולה, זה המדע הגדול. יש במצרים חכמים גדולים, אך מדעם נשאר תלוי בחוקי הבריאה, ואינו מגיע אל מעבר להם. כלומר, הם אינם יכולים לקבל זמן שאינו ממולא ביסודות הטבע — זמן שהוא רוחניות טהורה, בלי שימולא ביסודות חומריים. ואילו אנו נוצרנו כדי לחיות את הזמן הזה בהפשטתו הטהורה, דרך השבת, ואנו הם שממלאים את זמננו: לא הזמן ממולא ביסודות הטבע, אלא אנו משלבים את יסודות הטבע בזמננו, ואנו משלבים את יסודות המוסר בחוק, כך שנטביע בו את חותם המוחלט. אבל שימו לב: חשוב מאוד שנבקש מוסר הקודם למעשה.
אסור שהיהדות תהפוך ל"דת", שהאמונה בה' תסמא את עינינו עד כדי כך שנייחס למעשים שאנו עושים ערך עצמי, בלי שילווה אותם קודם כול ולפני הכול היענות מרצון — משום שהיא מוסרית, משום שגם הפנמנו אותה, הבנו אותה. זה מה שנקרא גר. מהו גר? הגר, המתגייר, הוא מי שידע להביא את כל היסודות שגילה בעצמו, והעמידם במבחן המוחלט, כלומר במבחן התגלות ה'. ולכן הפרשה הזאת תיקרא קודם כול על שם יתרו, משום שיתרו הוא מי שבא מיד אחרי יציאת מצרים — אף שלא הכול מסכימים לכך. ולשם מה בא? קודם כול, החזיר את אשת משה ואת שני בניו.
כן, משה נפרד מאשתו ומשני בניו בשעה שמילא את שליחותו. אין מקריבים את חיי המשפחה בהתמסרות לעניינו של העם, ואף לא למען הקב"ה עצמו. אדרבה, חיי המשפחה עומדים בסימן העבודה הזאת, בסימן החובות שיש לאדם כלפי ה'. וזה היה שיעור ראשון. שכן "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" — ייחודו בהבנה, בהקשבה, בראיית הדברים בשלמותם. עמים רבים שמעו על כל גבורות יציאת מצרים. הדבר עורר זעזוע ברגע ההוא, ליומיים, לשלושה ימים, לשבוע — ואחר כך נגנז בין תופעות ההיסטוריה או תופעות הטבע.
כאן אנו מוצאים את האדם החוקר את המאורע. ואז שאלו חז"ל: מה הקשיב? מה שמע? והרי הכתוב אומר במפורש: "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות יח, א). זה מה ששמע. אלא שנראה שהכתוב הזה אינו מספיק לחז"ל, והם שואלים מה היה באמת נושא הרהוריו העמוקים. והם אומרים: קריעת ים סוף — כלומר, כפי שאמרתי קודם, המעבר הזה של העם היהודי אל מעבר למוות, נס הישרדותו של העם היהודי, ועצם קיומו של דין צדק הפועל בתוך המאורעות.
המצרים ביקשו להטביע את העם היהודי במים, ובסופו של דבר הם אלה שטבעו — הם שטבעו במי ים סוף. יש דין ויש דיין; הדבר נתן לו חומר למחשבה. זה הרעיון הראשון. הרעיון השני הוא שהוא ראה גם את המלחמה, את הניצחון על עמלק — שהעם היהודי יודע להתגונן. אין זה עוד העם היהודי שבמצרים, במחנה הריכוז שלו, הניח לעשות בו כרצונם, ציית לפקודות ונכנע […], בלי לומר דבר.
ועתה הוא יוצא למלחמה בעמלק ונוחל ניצחון — ניצחון שאינו פיזי בלבד אלא מוסרי. עם, אם כן, הנהנה מצד אחד מהשגחה יוצאת דופן, ומצד שני נישא מכוחו שלו להיאבק בכל מי שמבקש להשתיקו. יתרו מעריך את שתי התנועות האלה. למי שאומרים שיתרו הגיע לפני מתן תורה, די בכך. אך לא כל החכמים סבורים כך. הגר המצטרף לשורות העם היהודי אינו תמיד מי שמתפעל מן ההשגחה המלווה את העם הזה, מהישרדותו בכל נסיבות שהן, או מגבורותיו הנועזות כשנותנים בידו את האמצעים להתגונן. לא. הוא נפעם מן התורה; הוא עמד על גודל החידוש המופלא שמביאה התורה הזאת.
מדוע? משום שבתחילה הציגה את עצמה ככפייה, אך בשלב השני הייתה דווקא ביטוי לחירות הפעולה הגמורה של העם היהודי, משום שהופנמה עד כדי כך שהעם דבק בה. ומכאן שיש שתי תורות: התורה שבכתב והתורה שבעל פה. יש התורה שבכתב, שהקב"ה נותן לעם היהודי, ויש התורה שבעל פה, זו שהעם היהודי משיב לקב"ה. יש פרשנות מסוימת של התורה המיוחדת לאדם, ואינה זרה למחשבת ה'. האדם הוא בן שיחו המועדף של ה'; הוא זה שעמו ה', אם אפשר לומר כך, לומד את תורתו.
העם היהודי הוא החברותא של הקב"ה, והקב"ה הוא החברותא של העם היהודי. האם מדובר בבניית משכן? ובכן, ה' יכול לשרטט את הקווים הכלליים, אבל מי שיגשים את המשכן הוא העם עצמו. וכשהעם עושה זאת, הוא עושה זאת לא מתוך כפייה, אלא משום שיש בו צורך להגשים אותו. אם כן, מה שיתרו עמד עליו הוא הדיאלוג המתמיד הזה, ברוחניות, בין העם היהודי לבוראו. וזה הרשים אותו מאוד, משום שיש כאן תנועה של הרחבת התורה, של פרשנות התורה, המוציאה אותה מעט מקליפתה, ממסגרתה הנוקשה, ומעניקה לה היקף עצום, המשתרע על תחומים רבים.
אבל לשם כך יש להתמסר ללימוד. יתרו, מאחר שהוא בא מבחוץ ולא מבפנים, הוא האיש שיכול באמת לשמש גשר בין העם היהודי לשאר האנושות. שכן הדיאלוג בין ה' לעם היהודי משיג את מלוא הווייתו רק כשהוא מהדהד בעוצמה שווה ביחסים בין העם היהודי לשאר האנושות, לשאר ברואי ה' — ומבטל אז את המחיצות שבתוכן נוח לכל אחד לחיות. וזה מה שמביא חלק מן החכמים לומר שלמעשה יתרו בא אחרי מתן תורה. ואחרי מתן תורה הבחין שמשה מתמסר כולו לחינוך עמו, לשפיטת העם, ואמר לו: שים לב, כאן אתה עומד להקטין את עצמך, כאן אתה עומד באמת לצמצם את כוחותיך.
אין העניין לשפוט את העם, אין העניין לשפוט את האחרים — אלא ללמד אותם לשפוט את עצמם. הנח לעם את מלוא החופש לטפל בבעיותיו הפנימיות. ואתה — התמסר לגלות להם מלמעלה את האפשרויות להתקדם, ולא להישאר בשלב מוגבל של פרשנות ושל מחשבה. מי שנשאר תמיד ברמת העם, דן בבעיות היומיום, אינו יוצא מזה. דרוש מקור השראה. יש באמת לחדש את הדברים, להתעלות מעל רמות השיפוט של זה ושל זה — אותן הם יסדירו בעצמם. נסה להפיח רוח חדשה. וזה דבר חשוב: כשאדם נוטל על עצמו את הנהגת הקהילה, כשהוא נוטל על עצמו אחריות למשפחה, אין די בהתמסרות גמורה לעניין המשפחה או לעניין הקהילה.
צריך לדעת להשאיר זמן לעצמך — כדי להתמלא, להתעצב, להתעדכן, להתחדש — משום שככל שהאדם גדל, גדלה עמו גם סביבתו. וזה הממד החדש שיתרו מביא למשה. שכן אפשר לשאול: וכי לא ידע משה שנחוץ מנגנון משפטי, מינוי שופטים, סופרים ופקידים? בוודאי ראה זאת בניהול האימפריה המצרית. לא, לא בזה היה העניין. העניין היה הדרך שבה עומדים קשובים לרוחניות. זהו רעיון חשוב מאוד, שכן תלויה בו צמיחתו של האדם: אם הוא נשאר תמיד בגבולותיה של אמנות כלשהי או של מחשבה כלשהי, נשגבה ככל שתהיה, בלי יכולת לצאת ממנה, בלי יכולת לאוורר אותה במעוף אחר — חייו נעשים חזרתיים, ואין בהם עוד אל מה לשאוף.
ואל נשכח: כשאנו מתקרבים אל הדבר הנגלה, אנו נמצאים בתחום שבו ההוויה נפתחת אל האינסוף, אל העולם שמעבר לגבולות הבריאה, עד כדי כך שדיבורנו יכול להפוך למלט של בריאה חדשה. ולכן אומרים שיתרו הוא נושאה של תורה חדשה. תורה חדשה? האם תהיה תורה חדשה? הנביא רמז לכך שלעתיד לבוא תהיה תורה חדשה, אך כזו שתיכתב על הלבבות, ולא על מחשבת האדם; כלומר, מחשבה הניזונה מתנועת הלב, מנדיבות המחשבה, מנדיבות הנתינה העצמית ומן השאיפה אל שאר האנושות. אז אין לראות את יחסו של האחר עם ה' כיחס שבין אדם לאדם. כל אחד ברמתו, כל אחד בדרכו, וכל אחד לפי השליחות המיוחדת לו. העיקר הוא שלא להקים פה ושם כתות, זרמים, מגמות, אלא להתיך את הכול, להגשים קהילה לאומית כקהילה אוניברסלית, שבה כל אחד נענה לכיוון מחשבה אחד, אם תרצו, לנקודת התייחסות אחת — אך עומד לעתים במרחק מסוים ממנה; לא כולם יכולים לעמוד באותו מקום.
אנו יכולים לחיות באותו זמן, אבל איננו יכולים לתפוס את אותו מקום. כך הם הדברים, ואין בכך כדי להפחית כהוא זה מערכו של שום אדם. זהו הלימוד החשוב הקודם למתן תורה, כשמשה ממהר לצאת לקראת חותנו לקבל את פניו — חותנו הבא ומצטרף לעם. אבל שימו לב: הוא מצטרף אליו רק כדי להביא את המסר שלו ולשוב. שכן חז"ל מלמדים אותנו שיש לנו עסק עם שלוש עמדות של יתרו: יתרו שבא לפני מתן תורה, יתרו שבא אחרי מתן תורה — שהרי יש אנשים המצטרפים אלינו לפני קום מדינת ישראל, יש המצטרפים אלינו אחרי קום המדינה — ויש העוזבים אותנו ושבים לנקודת המוצא שלהם.
מדוע? פשוט משום שיתרו לא נשאר בתוך העם היהודי. הוא הצטרף לעם היהודי, הביא את המסר שלו, רשם את פרשתו, תרם, נאמר, את תרומתו לדרך שבה נתפס הדיאלוג בין ה' לאנושות, בין העם היהודי לאנושות — ושב לנקודת המוצא שלו. מדוע? משום שבמה שהוא, גם לו יש מה לומר. הוא לקח מן העם היהודי את מה שהועיל לו, ועתה יתאים, אם תרצו, את דרך מחשבתו לעמו — שכן הוא כהן: הוא הרועה הגדול, הכהן הגדול. אבל הוא אינו שב כפי שבא; הוא מועשר במשהו, ונושא אותו בתוכו. וכך, מעט מעט, עלינו להרחיב בעצמנו את דרך ראייתנו את עצמנו סביב התורה, להתעלות על עצמנו דרך מצוות התורה, ולכונן את התקשורת שלנו עם העמים האחרים באופן שיפחית — לא, שיגרש — את השנאה שנוצרה ברגע שבו ניתנה התורה לעם היהודי, כשהעמים האחרים לא רצו ליהנות ממנה, משום שלא היו מוכנים לכך. אבל אין זו סיבה להדיר אותם.
הם עדיין אינם במצב לתפוס אותה, לתפוס אותה בשלמותה. עתה יש לפתוח אותה כך שיוסרו מחיצות ההפרדה, ומעט מעט לראותה מתפשטת ומתרחבת, "כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". זו ההקדמה הראשונה על יתרו, שלימד אותנו, בין השאר, לומר "ברוך ה'". דעו לכם: עד אז איש לא אמר "ברוך ה'". היה צורך שיבוא יתרו, ומפיו למדנו לומר שלא ייבש מקור הטובות שה' משפיע על האדם; ועלינו פשוט לממש את הטובות האלה. ובמידה שנתעלה מעל קטנוניותנו, כל יום יהיה לנו עולם חדש.
אבל עולם שבו צריכה לשרור הבנה — לא בין אנשים המסכימים זה עם זה ממילא, משום שהם שותפים לאותה אמונה, לאותם רעיונות, לאותה אהבה. לא. אלא בין אנשים העומדים בזוויות ראייה שונות, הפוכות, הפוכות לחלוטין. ולמרות הכול, צריך שחסד, מחשבה של טוב, ינסה באמת לשייף את כל החספוסים ואת כל המכשולים שעל הדרך. יתרו הגשים זאת, ולכן נאמר "קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כַּסַּפַּחַת" (יבמות מז ע"ב): הגרים קשים לעם היהודי, משום שבסופו של דבר הם נושאים לעתים שיעורים שלא הפנמנו די הצורך — שכן נוחות החיים בגבולות אמונתנו חזקה מן החיים החושפים אותנו לניסיונות השונים של החיים.
ובכן, אם יש לכם שאלות — בשמחה. — כן, הרב בניזרי, רציתי לשאול: לפי דבריך, נראה לי שהתורה היא אפוא מכילה כלפי החוץ, כלפי העמים האחרים. אבל האם גם ההלכה כזו? ובסופו של דבר, האם העם היהודי עצמו, במרקמו החברתי, מכיל, כפי שהתורה הייתה רוצה? — שאלה טובה מאוד, אם יורשה לי. ההלכות הן הכלים שבאמצעותם תממש את שאיפותיך שלך, את האידיאלים שלך, את אידיאל חייך. אלה הכלים שלך. אינך יכול לתת אותם, למסור אותם לאדם אחר: אין לו אותם צרכים.
הוא אינו יודע ש… כשאומרים "גוי ששבת חייב מיתה" (סנהדרין נח ע"ב) — גוי ששומר שבת חייב מיתה. חייב מיתה? הרי רצה לשמור שבת! אבל לא: לשמור שבת פירושו לשמור את רוח השבת, לשמור אותה מבפנים. אין זה סתם בגד; ההלכה אינה בגד שאנו לובשים כך סתם, כמי שיוצא ידי חובת דרישותיו. ההלכה צריכה לשרת באמת תכלית — אך תכלית שאינה מוגבלת לאישיותך. היא פשוט אמצעי בשבילך להישאר דרוך לקראת מימוש מטרותיך בחיים. כך הוא: כל מה שלמדת בחייך אינך משתמש בו באותו רגע, אבל הוא שם, ממתין, שמור לעת הצורך; וכשיגיע הרגע, תוציא אותו.
היהודי חי את ההלכה שלו, משום שהוא כפוף לדרישות שהאחרים אינם כפופים להן. הם אינם מחויבים בהן; אין דורשים מהם כל כך הרבה — דורשים מהם את שבע מצוות בני נח. מן האחרים אין דורשים אלא את זה; אין תובעים מהם תרי"ג מצוות. אם כן, כדי להיות רצויים, די בשבע מצוות בני נח. זה מספיק. זה מספיק. לאחרים זה מספיק. מאחר שהתכלית שהציבו לעצמם, המטרות המוצבות לפניהם, נשארות בגבולותיהן ואינן חורגות מהן — ובכן, אם אינם רוצים לחרוג מהן, זו בעייתם. ואם הם רוצים לחרוג מהן, אזי יקבלו על עצמם
את עולם ההלכה, ויעברו תקופת גרות. תקופת גרות היא זו המחייבת את האדם ללמוד את הדברים מבפנים, לדבוק בכול מבפנים — ולא לקיים את ההלכה רק משום שלמדו אותה, וכן הלאה, ואחר כך להשליכה, משום שבסופו של דבר למדו אותה לקראת מבחן הגיור: "ניסינו, נגמר, אפשר להניח לה בצד". לא. הגר הוא מי שמבפנים סולל את דרכו שלו, משום שאיש אינו מחייב אותו; הם יכולים להסתפק בשבע מצוות בני נח וזהו. וכפי שאמרתי בהתחלה, שבע מצוות בני נח מתווספות על תרי"ג המצוות; הן אינן באות לגרוע משש מאות ושלוש עשרה.
להמשך הלימוד
- → השיעור הקודם: בשלח: האם יצאנו ממצרים?
- השיעור הבא: משפטים: העבד העברי ומחירה של החירות ←
- פרשת יתרו: תקציר, נושאים וחוברת
- כל השיעורים בסדרה: פרשת השבוע
- מיהו הרב רפאל בניזרי?