מה זה שבת? משמעות, הלכות ומקורות

בכל יום שישי, מעט לפני השקיעה, מיליוני בתים יהודיים מדליקים שני נרות, מניחים שתי חלות קלועות על מפה לבנה ומכבים את הטלפון עד למחרת בערב. מדוע היום הזה מתחיל ביום שישי בערב? מדוע לא מדליקים אור, לא נוהגים ולא כותבים? ובעיקר, מה מבקשים למצוא ב"מנוחה" הזאת, שנראית מבחוץ כמו רשימה ארוכה של איסורים? לפניכם תשובה מלאה: פסוקי התורה, תורת התלמוד, הטעמים העמוקים, המעשה בימינו ותולדותיו של יום שעבר דרך שלושת אלפים שנה.

השבת (מן השורש העברי ש־ב־ת, "לחדול") היא היום השביעי בשבוע היהודי, מיום שישי בשקיעה ועד מוצאי שבת בצאת הכוכבים, כעשרים וחמש שעות. התורה קבעה אותה זכר למעשה בראשית, שבסופו "שבת" הקב"ה ממלאכתו, וזכר ליציאת מצרים, כשעם של עבדים נעשה בן חורין. ביום זה נמנעים משלושים ותשע קטגוריות של "מלאכות", אותן מלאכות יוצרות ששימשו לבניית המשכן במדבר, כגון הבערת אש, כתיבה, בישול או הוצאת חפץ לרשות הרבים. ואולם השבת איננה קודם כול יום של איסורים: זהו יום של קדושה, של תפילה, של לימוד, של סעודות משפחתיות ושל שמחה, שהמסורת מכנה אותו "מלכה" ו"כלה". היא נמנית עם עשרת הדברות ועומדת בלב החיים היהודיים כולם.

מה אומרת התורה: ממעשה בראשית ועד עשרת הדברות

השבת מופיעה כבר בעמוד הראשון של התורה. בסוף ששת ימי הבריאה נאמר: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ" (בראשית ב, א-ג). המילה שבת באה מן הפועל הזה: משמעה הראשונה איננה "לנוח", אלא "לחדול", "להפסיק". רש"י, בעקבות המדרש, שואל שאלה מפתיעה: מה עוד היה חסר לעולם בערב היום השישי? "מה היה העולם חסר? מנוחה. באת שבת, באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה". השבת איננה הפסקה אחרי הבריאה, אלא השלמתה (רש"י על בראשית ב, ב).

לאחר מכן השבת נעשית מצווה. בעשרת הדברות שנאמרו בסיני היא קשורה למעשה בראשית: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ […]. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ […] וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות כ, ח-יא).

ארבעים שנה אחר כך, כשמשה חוזר על עשרת הדברות לפני הכניסה לארץ ישראל, הנוסח משתנה: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ […] לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם […], עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה, יב-טו). הנוסח הראשון מביט אל ראשית העולם; השני – אל חירותו של האדם. התלמוד מלמד: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע" (שבועות כ ע"ב). הפיוט "לכה דודי", המושר בכל ליל שבת, מזכיר זאת: "שמור וזכור בדיבור אחד". מכאן שני ממדים: "זכור" – מה שעושים כדי לקדש את היום, ו"שמור" – מה שנמנעים ממנו.

פסוקים נוספים משלימים את התמונה. במדבר המן אינו יורד ביום השביעי, וביום השישי כל אחד לוקט מנה כפולה: "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת" (שמות טז, כט). בהמשך השבת נקראת אות ברית: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם" (שמות לא, טז-יז). ולבסוף, ממש לפני בניית המשכן, משה מזכיר את השבת ומפרט: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג).

הנביאים, מצדם, מדגישים את רוחו של היום. ישעיהו מבטיח: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג […] וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'" (ישעיהו נח, יג-יד). מפסוק זה נובעים שניים מעמודי התווך של השבת: כבוד שבת ועונג שבת.

מדוע השבת מתחילה ביום שישי בערב?

זו אחת השאלות הנשאלות ביותר, והתשובה נמצאת בפרק הראשון של התנ"ך. בסוף כל יום מימי הבריאה התורה אומרת: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א, ה). הערב קודם לבוקר. לכן בלוח העברי כל יום מתחיל בשקיעת החמה של הערב שלפניו ומסתיים בצאת הכוכבים שלמחרת. השבת, היום השביעי, מתחילה אפוא ביום שישי בשקיעה ומסתיימת במוצאי שבת, כשנראים בשמים שלושה כוכבים בינוניים.

אף מוסיפים מעט זמן משני הצדדים: זוהי "תוספת שבת", שהתלמוד לומד אותה מן הפסוקים (יומא פא ע"ב). למעשה מדליקים נרות כשמונה עשרה דקות לפני השקיעה (ארבעים דקות בירושלים, לפי מנהג עתיק), ומסיימים מעט אחרי צאת הכוכבים. כך נמשכת השבת כעשרים וחמש שעות. הזמנים משתנים מדי שבוע ומעיר לעיר.

ל"ט המלאכות האסורות: מהי מלאכה?

התורה אוסרת לעשות "כל מלאכה" בשבת, אך אינה מונה את המלאכות הללו. המילה שהיא משתמשת בה איננה "עבודה", כלומר מאמץ, אלא "מלאכה" – מילה שמשמעה עבודה יוצרת, כזו שמשנה את החומר ונותנת לו צורה חדשה. זו אותה מילה שהכתוב משתמש בה לגבי מעשהו של הקב"ה בבריאה (בראשית ב, ב) ולגבי בניית המשכן במדבר (שמות לה-לו).

התורה שבעל פה, שנכתבה במשנה, מונה אותן: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת", כלומר שלושים ותשע קטגוריות עיקריות של מלאכה (משנה שבת ז, ב). התלמוד מסביר מניין בא המספר הזה: התורה סמכה את מצוות השבת לבניית המשכן, כדי ללמד שכל המלאכות ששימשו לבנייתו אסורות ביום זה (שבת מט ע"ב). אפילו בניית בית ה' נעצרת מפני השבת.

שלושים ותשע המלאכות מתחלקות למשפחות גדולות:

הכנת המזון: חורש, זורע, קוצר, דש, טוחן, לש, אופה… (אחד עשר שלבים, מן הזרע ועד הלחם).
הכנת הבגדים: גוזז, מלבן, מנפץ, צובע, טווה, אורג, קושר, תופר… (שלושה עשר שלבים, מן הצמר ועד הבגד).
עיבוד העור והכתיבה: שוחט, מעבד, משרטט, מחתך, כותב, מוחק.
הבנייה: בונה, סותר, ונתינת גמר לחפץ ("מכה בפטיש", המכה האחרונה בפטיש).
האש: מבעיר, מכבה.
ההוצאה: העברת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, או טלטולו ברשות הרבים.

מקטגוריות אלה גזרו החכמים את ההלכות הנוהגות היום. אסור לכתוב, לבשל, להדליק או לכבות אש, לתפור, לבנות ולשאת חפצים ברחוב. פוסקי זמננו בחנו את החשמל, המכונית או הטלפון לאור הקטגוריות הללו (האש, בניית מעגל חשמלי, גמר חפץ…), ולכן יהודים שומרי מצוות אינם נוהגים, אינם מפעילים מכשירים ואינם משתמשים בטלפון בשבת. החכמים הוסיפו "סייגים" מגינים, כמו המוקצה: אין מטלטלים חפצים שמשמשים למלאכות האסורות, כגון עט או כסף.

אין זה עניין של עייפות

דעה רווחת ועקשנית גורסת שהשבת אוסרת את מה שמעייף. אין זה נכון. הזזת חפץ כבד בתוך הבית איננה כשלעצמה מלאכה; הדלקת נורה, שאינה דורשת כל מאמץ, אסורה. המבחן איננו המאמץ אלא היצירה: ביום זה האדם מוותר על הטבעת חותמו על העולם. במשך ששה ימים הוא יוצר, אדון הטבע; ביום השביעי הוא מכיר בכך שאיננו הבורא. כפי שכותב ספר החינוך, מצוות השבת נועדה לקבוע בלבנו את האמונה שהעולם נברא ושיש לו אדון (מצוות ל"א ול"ב).

עונג שבת: מה עושים ביום הזה

לשבת שני פנים. פן ה"שמור" הוא ההימנעות מן המלאכות. פן ה"זכור" הוא מילוי היום בקדושה ובשמחה. הרמב"ם מקדיש פרק שלם לכבוד שבת ולעונג שבת (הלכות שבת ל): לרחוץ וללבוש בגדים נאים, להכין את הבית, לאכול מאכלים מובחרים, ולראות את השבת כמי שיוצא לקראת המלך.

יום שישי: ההכנה

התלמוד מספר שגדולי החכמים היו עושים בעצמם את ההכנות: אחד היה חותך ירקות, אחר מולח דג, ואחר מדליק את האש – כדי לכבד את השבת בגופם (שבת קיט ע"א). יום שישי הוא יום של קניות, בישול וניקיון. הכול מוכן מראש; התבשילים החמים נשארים על פלטה שהודלקה לפני השבת. מכאן מקורם של התבשילים המסורתיים המתבשלים לאט: הדפינה או הסחינה של יהודי צפון אפריקה, והטשולנט של האשכנזים, המתבשלים כל הלילה.

הדלקת הנרות

מעט לפני השקיעה, עקרת הבית (ובהיעדרה, בן משפחה אחר) מדליקה לפחות שני נרות ומברכת "…להדליק נר של שבת". לפי המנהג הנפוץ, שני הנרות כנגד "זכור" ו"שמור". התלמוד מסביר שנר שבת מביא שלום לבית, "שלום ביתו" (שבת כג ע"ב): אין אוכלים בחושך. הרמב"ם רואה בכך חובה ולא מנהג בלבד (הלכות שבת ה, א). מרגע זה השבת כבר נכנסה עבור המשפחה.

התפילה וקבלת פני "המלכה"

בבית הכנסת שרים "קבלת שבת". התלמוד מספר שרבי חנינא היה מתעטף ועומד בערב שבת עם שקיעת החמה ואומר: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה", ורבי ינאי היה אומר: "בואי כלה, בואי כלה" (שבת קיט ע"א). במאה השש עשרה, בצפת, חיבר המקובל רבי שלמה אלקבץ על יסוד דברים אלה את הפיוט "לכה דודי לקראת כלה", ששרות היום כל הקהילות בעולם.

ולמה כלה? המדרש מספר שהשבת התלוננה לפני הקב"ה: "לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג". השיב לה הקב"ה: "כנסת ישראל היא בן זוגך" (בראשית רבה יא, ח).

הקידוש והסעודות

בשובם הביתה נוהגים פעמים רבות לברך את הילדים, ואחר כך אומרים קידוש, "קידוש היום", על כוס יין. התלמוד לומד מן הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו": "זכרהו על היין" (פסחים קו ע"א). נוסח הקידוש פותח בפסוקי הבריאה, "ויכלו השמים והארץ" (בראשית ב, א-ג), ומזכיר גם את יציאת מצרים: כך מתאחדים שני טעמי השבת בכוס אחת.

לאחר מכן מברכים על שתי ככרות לחם, החלות – "לחם משנה" – זכר למנה הכפולה של המן שירדה ביום שישי במדבר (שבת קיז ע"ב). התלמוד מורה לאכול שלוש סעודות בשבת: בליל שבת, בצהרי השבת ו"סעודה שלישית" אחר הצהריים (שבת קיז ע"ב). שרים בהן זמירות, שירי שולחן, וחולקים דברי תורה.

יום השבת: תפילה, קריאת התורה, לימוד

בשבת בבוקר קוראים בבית הכנסת את פרשת השבוע, החלק השבועי של התורה. אחר הצהריים מוקדש לרוב ללימוד, למנוחה, לטיול ולביקורים. החכמים מבקשים שאף הדיבור ישתנה: "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול" (שבת קיג ע"א-ע"ב, על פי ישעיהו נח, יג).

ההבדלה

במוצאי שבת, בצאת הכוכבים, אומרים הבדלה, "המבדיל בין קודש לחול", על כוס יין, בשמים ונר קלוע בעל כמה פתילות. מריחים את הבשמים כדי להתנחם על הסתלקות ה"נשמה יתרה", שעל פי התלמוד "נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ובמוצאי שבת נוטלין אותה ממנו" (ביצה טז ע"א). ואז מדליקים את האור: השבוע יכול להתחיל.

בשבת בבוקר הרחובות מתרוקנים ממכוניות: השבת משנה את קצב החיים של עיר שלמה.

למה שבת? הטעמים, מן הפשוט אל העמוק

עדות על מעשה בראשית

הטעם הראשון ניתן בתורה עצמה: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ […] וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות כ, יא). בכך שהוא עוצר מדי שבוע, היהודי מעיד שהעולם אינו פרי המקרה ושיש לו בורא. לכן כותב הרמב"ם ש"השבת ועבודה זרה, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה" (הלכות שבת ל, טו): שומר השבת מצהיר במעשיו את מה שהאמונה מצהירה במילים.

יום של חירות

הטעם השני הוא יציאת מצרים (דברים ה, טו). עבד אינו עוצר לעולם; זמנו שייך לאחר. השבת היא היום שבו איש אינו אדון לרעהו: התורה כוללת בה במפורש את העבד, את הגר ואפילו את הבהמה, "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג, יב). זהו חוק חברתי נועז שלא היה כמותו בעת העתיקה. אך זוהי גם חירות פנימית: האדם משתחרר מכבליו שלו – מן הדחיפות, מן העבודה שאינה נעצרת לעולם, מהיגיון התפוקה.

אות ברית

הטעם השלישי הוא הקשר בין הקב"ה לישראל: "כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שמות לא, יג). התלמוד מביא שהקב"ה אמר למשה: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל" (שבת י ע"ב).

מעין עולם הבא

התלמוד אומר: "שבת – אחד משישים לעולם הבא" (ברכות נז ע"ב). המקובלים, בעקבות הזוהר, מלמדים שהשבת היא מקור הברכה לששת הימים שאחריה: השבוע לא רק מוביל אל השבת, אלא חי ממנה. זו גם משמעות דבריו של רבי שמעון בר יוחאי: "אילמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלין" (שבת קיח ע"ב).

כלל שעומד מעל השבת: חיי אדם

השבת מחמירה, אך לעולם אינה אכזרית. התורה אומרת: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי […] אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה). התלמוד לומד מכאן: "וחי בהם – ולא שימות בהם" (יומא פה ע"ב). ברגע שחיים בסכנה, ואפילו במקרה של ספק, מחללים את השבת בלי היסוס: מזמינים אמבולנס, מסיעים לבית החולים, מדליקים אור. התלמוד מביא עיקרון נוסף: "לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורים לשבת" (יומא פה ע"ב).

הרמב"ם מדגיש שאת המעשים האלה אין עושים על ידי גויים או קטנים, אלא "על ידי גדולי ישראל וחכמיהם", כדי להראות "שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" (הלכות שבת ב, ג). במצבים של מחלה, הריון או טיפול באנשים חלשים, יש להתייעץ עם רב מוסמך.

השבת בהיסטוריה: היום ששמר על עם

כבר הנביאים הופכים אותה לעניין לאומי. ירמיהו מזהיר את יושבי ירושלים שלא לשאת משא ביום השבת (ירמיהו יז, כא-כב). בשיבת ציון מגלות בבל, במאה החמישית לפני הספירה, נחמיה מצווה לסגור את שערי ירושלים בערב שבת כדי למנוע מן הסוחרים להיכנס (נחמיה יג, טו-כב). חרסים כתובים שנמצאו במושבה היהודית ביב (אלפנטינה) שבמצרים, מאותה תקופה, כבר מזכירים את השבת בהודעות של חיי היום־יום.

הפילוסוף סנקה סבר שהיהודים מבזבזים שביעית מחייהם בבטלה, וההיסטוריון טקיטוס ראה בכך עצלות. אך ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו (פלביוס יוספוס) יכול היה לכתוב כבר במאה הראשונה שאין כמעט עיר, יוונית או ברברית, שמנהג היום השביעי לא חדר אליה (נגד אפיון ב, 282). רעיון יום המנוחה השבועי, שנחשב כיום מובן מאליו, הוא מורשת ישירה של השבת המקראית.

השבת הייתה גם זירה של דילמות טרגיות. בימי החשמונאים, במאה השנייה לפני הספירה, קבוצה של אלף נאמנים שמצאו מקלט במדבר הניחה לטבוח בה ולא נלחמה ביום השבת. אז החליטו מתתיהו הכהן וחבריו שמעתה ואילך יתגוננו אם יותקפו ביום זה (מקבים א, ב 29-41).

לאורך הגלות הייתה השבת עמוד השדרה של העם היהודי. ההוגה אחד העם, בסוף המאה התשע עשרה, סיכם זאת במשפט שנעשה מפורסם: "יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם". והפילוסוף אברהם יהושע השל, בספרו "השבת" (1951), דיבר על "ארכיטקטורה של הזמן" וכינה את השבתות "הקתדרלות הגדולות שלנו": במקום שבו ציוויליזציות אחרות קידשו מקומות, היהדות קידשה קודם כול יום.

מה מלמד הרב רפאל בניזרי

הרב בניזרי חזר אל נושא השבת בכמה שיעורים. אלה עיקרי רעיונותיו.

מקום מפגש וזמן מפגש

בשיעורו "ויקהל: המשכן, מקום שמעבר למקום", המוקדש לפרשה בשם זה, הרב שואל מדוע התורה מזכירה את השבת ממש לפני בניית המשכן. תשובתו: מה שהקב"ה ביקש הוא זמן של מפגש עם האדם ומקום של מפגש עמו. הזמן הוא השבת; המקום הוא המשכן. אבל המשכן אינו יכול לבוא במקום השבת: אין דוחים את השבת כדי לבנות את המשכן. השבת היא, כדבריו, "זמן שמחוץ לזמן, שקדם לבריאה ונעשה תכליתה".

הרב מבחין שם בין מלאכה, המשנה דבר ונותנת לו צורה משלו, לבין עבודה, שהיא העברה גרידא של חפצים בתוך מרחב.

המלאכות האסורות ומבנה העולם

באותו שיעור מציע הרב קריאה של המספר שלושים ותשע: עשרה המאמרות שבהם נברא העולם, ועשרים ושתיים אותיות האלף־בית העברי שבהן הוא נעשה, שבע מהן "כפולות". המלאכות מתחלקות גם לפי יסודות העולם: כנגד העפר – בונה וסותר; כנגד האש – מבעיר ומכבה; כנגד המים – כותב ומוחק; כנגד האוויר – קושר ומתיר.

ומאחר שהקב"ה עצמו השבית את מעשהו, האדם אינו יכול להשלים דבר בבת אחת: "ששת ימים תעבוד". השבת מקבצת, אומר הרב, את רגעי ההתעלות של דקה או של שנייה שנחוו במהלך השבוע: חוגגים את השבת בקדושת המעשה שנעשה מדי יום.

מדוע התורה מזכירה במיוחד את האש?

אם כל המלאכות כבר אסורות, מדוע לפרט "לא תבערו אש"? הרב משיב שכל התגלויות הקב"ה לאדם נעשו באש: לפיד האש שעבר בין הגזרים בברית בין הבתרים עם אברהם, הסנה הבוער, האש בראש הר סיני, האש היורדת במשכן. הסכנה היא להמיר את האש האלוקית באש אנושית, כנדב ואביהוא שהקריבו "אש זרה". השבת היא זמן שבו יוזמתו העצמית של האדם מתבטלת כדי לפנות מקום למפגש.

שבת לאנושות כולה

בשיעור "בראשית: ראשית הבריאה" מדגיש הרב שהשבת הראשונה, שבת הבריאה, איננה ייחודית לעם היהודי: אדם הראשון לא היה יהודי, הוא היה אב הטיפוס של האנושות כולה. השבת "נעשתה נחלתו של העם היהודי, אך לא כך הייתה בתכנית". ישראל, הוא אומר, הוא מרכז הכובד של האנושות, כשם שהשבת היא מרכז הכובד של הבריאה. הוא מציין גם שבמילה "שבת" נשמע הפועל "שוב", פועל התשובה: קדושת היום הזה כרוכה בחזרה ובהתחדשות. בהקשר זה הוא מביא את דברי חז"ל שאדם הראשון, כשהבין שהחזרה אפשרית, אמר מיד "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב).

הזמן שהאדם כבר אינו כפוף לו

בשיעור "משפטים: העבד העברי ומחירה של החירות" מתאר הרב את השבת כזמן שבו האדם כבר אינו תלוי בזמן: מיד כשנברא, אדם הראשון מוכנס אל השבת, "זמן המחולל את הזמן", שבו הוא עצמו קובע את סדר יומו בחיים. זוהי החירות, הוא אומר, שמתבססת בשבת החוזרת על עצמה, עד שאפילו ימי החול נחווים ביחס לשבת. והוא מסכם: "השבת ניתנת לו במתנה; את המועדים – הוא זה שמעניק אותם".

שאלות נפוצות על השבת

מה פירוש "שבת שלום"?

זוהי ברכת השבת המסורתית: "שבת של שלום". רבים אומרים גם "שבת טובה", או "גוט שאבעס" ביידיש. במוצאי שבת מאחלים זה לזה "שבוע טוב".

Shabbat, Chabbat או Sabbat: איך כותבים את זה באותיות לטיניות?

זו אותה מילה עברית, המתועתקת בדרכים שונות. "Shabbat" הוא התעתיק האנגלי, "Chabbat" הוא התעתיק הצרפתי (שבו ch נהגה כמו ש), ו־"sabbat" הוא הצורה הצרפתית הישנה, שהגיעה דרך היוונית והלטינית. האתר Pensées Juives משתמש בצורה "Chabbat".

האם מי שאינו יהודי יכול להשתתף בסעודת שבת?

כן, ואף זו דרך יפה להכיר את היהדות. הכנסת אורחים היא מצווה גדולה, ומשפחות וקהילות רבות פותחות את שולחנן. מתוך כבוד, האורח יימנע מלהשתמש בטלפון או מלצלם ליד השולחן.

האם אפשר לשמור שבת בהדרגה?

כן. רבים מתחילים בהדלקת נרות, באמירת קידוש ובסעודת ליל שבת עם המשפחה, ומוסיפים בהדרגה הלכות נוספות. לכל מצווה שמקיימים יש ערך משלה; רב יכול ללוות את הדרך הזאת.

מה קורה אם מחללים שבת שלא במתכוון?

מי שחילל שבת בשגגה או מחוסר ידיעה אינו נידון כמי שעושה זאת במזיד: בזמן שבית המקדש היה קיים, הוא היה מביא קרבן חטאת בלבד (ויקרא ד, כז-כח). כיום הוא עושה תשובה ומשתדל להכיר טוב יותר את ההלכות. התלמוד הירושלמי מלמד: "אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקנה, מיד היה בן דוד בא" (תענית א, א): כל שבת היא הזדמנות חדשה.

להרחבה

מקורות והפניות

בראשית א, ה; ב, א-ג
שמות טז, כט; כ, ח-יא; כג, יב; לא, יג-יז; לה, ג
ויקרא ד, כז-כח; יח, ה
דברים ה, יב-טו
ישעיהו נח, יג-יד
ירמיהו יז, כא-כב
נחמיה יג, טו-כב
תהלים צב
רש"י על בראשית ב, ב
משנה שבת ז, ב
תלמוד בבלי, שבת י ע"ב, כג ע"ב, מט ע"ב, קיג ע"א-ע"ב, קיז ע"ב, קיח ע"ב, קיט ע"א
תלמוד בבלי, ברכות נז ע"ב
תלמוד בבלי, פסחים קו ע"א
תלמוד בבלי, יומא פא ע"ב, פה ע"ב
תלמוד בבלי, ביצה טז ע"א
תלמוד בבלי, שבועות כ ע"ב
תלמוד ירושלמי, תענית א, א
בראשית רבה יא, ח
רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת ב, ג; ה, א; ל (ובפרט ל, טו)
ספר החינוך, מצוות ל"א ול"ב
רבי שלמה אלקבץ, "לכה דודי" (צפת, המאה ה־16)
ספר מקבים א, ב 29-41
יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון ב, 282
סנקה (קטע שהובא אצל אוגוסטינוס); טקיטוס, היסטוריות ה, 4
פפירוסים וחרסים מיב (אלפנטינה) (מצרים, המאה החמישית לפני הספירה)
אחד העם, מאמר על השבת (1898)
אברהם יהושע השל, השבת (The Sabbath, 1951; בצרפתית: Les bâtisseurs du temps)
הרב רפאל בניזרי, ויקהל: המשכן, מקום שמעבר למקום
הרב רפאל בניזרי, בראשית: ראשית הבריאה
הרב רפאל בניזרי, משפטים: העבד העברי ומחירה של החירות

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.