ראש השנה: כתבנו בספר החיים

ערב טוב, ידידיי היקרים. אנו כמעט בערב ראש השנה, ואנו ממשיכים בנושא של השנה החדשה הזאת, שאני מקווה כי ייעלמו בה, קודם כול, כל דאגותינו — שכן זהו ראש השנה מיוחד במינו: ראש השנה בסגר הוא דבר מתסכל במקצת. ברכות העמידה של ראש השנה מבטאות משאלה החוזרת בהן בלי הרף: המשאלה להיכתב לחיים. בברכה הראשונה של העמידה: "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים, מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים, וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים, לְמַעַנְךָ אֱלֹקִים חַיִּים". ולמעשה, אילו תרגמתי מילה במילה, הייתי אומר: למענך, אלוקים חיים — אלוקי החיים, נצח החיים.

הברכה השנייה. הברכה הראשונה היא זו המיוחסת לאברהם, והיא טבועה בחותם החסד. זו הפונה אל הגבורה, אל מידת הדין, היא ברכתו של יצחק — הברכה השנייה. ושם התוספת היא: "מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים, זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים". הנה שוב משאלתנו להיכתב לחיים. גם הברכות האחרונות של העמידה מעוטרות בבקשה זו, אלא שבהבדל דק: "וּכְתוֹב לְחַיִּים טוֹבִים כָּל בְּנֵי בְרִיתֶךָ". בשעה שאנו מודים לה', אנו מבקשים ממנו שיכתבנו לחיים מלאי אושר, וזאת לכל בני בריתו. ההבדל הוא שעד כה דיברנו על חיים סתם, ועכשיו — על חיים של אושר.

בתרגום מילולי: חיים טובים. וכי יש חיים טובים וחיים מקוללים? נמשיך. הברכה האחרונה: "בְּסֵפֶר חַיִּים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וּפַרְנָסָה טוֹבָה, וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וּגְזֵרוֹת טוֹבוֹת, נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ, אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם". כרטיס ברכה נאה לסוף השנה: חיים, בריאות, נחמה, שפע, אושר — כל אלה מוכרים לנו היטב. הערה ראשונה: היהדות אינה קוראת לחיים של ויתור על העולם או על הנאה כלשהי, אלא דווקא ליהנות מן החיים במלוא מידתם — ובלבד שנחבר בחיים אלה את השמים ואת הארץ. שכן "חיים" היא בעברית מילה בצורת זוגי. אין חיים אחד: לעולם אנו חיים חיים כפולים — פנימיים וחיצוניים; חיים בעולם הזה וחיים בעולם הבא; חיים במציאות וחיים בדמיון, בחלום. לעולם אנו חיים במידתו של סולם יעקב, שעליו עולים ויורדים. המלאכים העולים ויורדים — אלה אנחנו; אנו המלאכים המאכלסים את הסולם. בחיים אלה צריך לדעת להתעלות מצד אחד, אך גם לדעת לרדת — שתהיה בנו החכמה לרדת ולקבל את החיים כמות שהם, כמתנה אלוקית; לחפוץ בהם בעולם הזה, כי החיים הם הברכה הגדולה ביותר, הברכה השלמה. וכדי להמחיש זאת אקרא לפניכם קטע מן התלמוד, שעמד על ההבדל שבין הלוחות הראשונים ללוחות השניים בעניין כיבוד אב ואם — כיבוד ההורים במובן של כיבוד מורשת האבות, של השתייכות למסורת האבות, לתורת האבות. שכן ברית הר סיני חייבה את אבותינו, את בנינו ואת כל זרענו אחרינו; איש אינו יוצא מכלל ברית זו.

את הברית הזאת, שנכפתה בהר סיני בעל כורחם, קיבל העם עליו מרצונו בימי אחשוורוש המלך, בפורים. נמצא שבסופו של דבר הייתה כאן בחירה חופשית, הצטרפות מרצון של העם לתורה שניתנה בהר סיני, באמצעות ברית. ברית — ושימו לב: שלוש בריתות כרת הקב"ה עם האדם. תחילה הברית עם נח, שבה מתחייב בורא העולם שלא להביא עוד מבול על הארץ, שלא להשחית עוד את מעשה ידיו. אך הוא מתנה זאת בשמירת שבע מצוות בני נח שנמסרו לנח — והפעם אין הוא מבקש את הסכמת האדם כלל.

העולם אינו יכול לעמוד בלי שמירת מצוות בני נח, ולכן נח מחויב לקבלן. יש ברית שנייה, זו שהוא כורת עם אברהם. הברית עם אברהם דורשת סימן גופני — המילה. ההסכמה לברית הזאת, או אם תרצו, החתימה עליה, נעשית באותו מקום שהוא יסוד ההוויה האנושית בבריאתה ובהולדתה — בברית המילה. ויש ברית שלישית, שאף אותה תובע הקב"ה: ברית הר סיני, המחייבת את כל עם ישראל. אבל הפעם, באופן פרדוקסלי, מתבקש עם ישראל להצטרף אליה מרצון. העם מסכים לקבל את התורה, ושלוש פעמים הוא אומר: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". יפה מאוד. ובאופן פרדוקסלי, כשאנו מסיימים את קריאת התורה של השנה, לפני ראש השנה, אנו קוראים פרשה שבה נאמר: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" (דברים כט, ט). "היום" — פירשו חכמינו: זה יום ראש השנה. "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ" (שם, יא) — כדי שתיכנס מחדש בברית ה' אלוקיך.

אבל הפעם אין הקב"ה הוא התובע את הברית: משה הוא שחש צורך לחדש את הברית ולחייב בה את הדור הנוכחי ואת הדור הבא, ולקשור אליה דור חדש. מי שעומד כאן היום ומי שאיננו כאן — כולם מחויבים בברית זו. ומי תובע אותה? כבר לא הקב"ה — משה רבנו. מה קרה בינתיים? היינו במצב של היריון, של התהוות. היינו ילדים. נזקקנו לחינוך כופה במידת מה. עכשיו הגענו אל סף הארץ המובטחת אחרי ארבעים שנה במדבר — וכשאני אומר "במדבר", צריך לומר "במדבר העמים". ומשה אומר: הפעם לא הקב"ה מבקש ברית; אנחנו הם המבקשים לחדש את הברית הזאת. כי הגענו לבגרות כזאת, שאמונתנו אינה עוד בהמתנה שהקב"ה יפעל לטובתנו כדי למלא את צרכינו, אלא בעיקר במענה למה שהקב"ה מצפה מאתנו.

ואנו נצבים כאן, מוכנים להיענות לתביעה זו. ולכן אנו מבקשים להיכתב בספר החיים. אמרתי קודם שספר החיים הזה מופיע, באופן פרדוקסלי, במצוות כיבוד אב ואם — בנאמנות למסורת האבות, ברצון להשקיע את עצמנו כדי להמשיך את המפעל הזה שהחלו האבות ולהביאו לידי השלמה. והנה בלוחות הראשונים נאמר: "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ" (שמות כ, יב). אבל בדברות השניות חוזרת אותה מצווה, והפעם נאמר: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים ה, טז).

תמיד ההבטחה הזאת על החיים, במובן של הטוב, קשורה בארץ. אדם — אדמה: ממד ה"אדם" שבנו — שאינו מתפרק לעולם, שאינו נוטה בשום נטייה אחרת, ואינו מקבל לא ריבוי ולא לשון נקבה: "אדם" בממדו השלם — אינו מגיע לשלמותו אלא בגבולות הארץ המובטחת. עד כדי כך שחכמינו אמרו שהמצוות אינן אלא ציונים לשיבה אל ארצנו, כי שם מגיע ישראל למלוא ממדו. עובדה היא שעל אדמת נכר התורה קטועה מכל המצוות התלויות בארץ ובמקדש, וממילא אנו מוצאים את עצמנו כמו קטועים מחלק רוחני של עצמנו.

אם כן, תופעה זו של זהות מלאה ושלמה, הקושרת את האדם אל הרחם שממנו נלקח — אל האדמה, די בה כדי להצדיק את הרצון בחיים, את הבחירה החופשית בחיים. שהרי בפרשה שבה אנו חותמים את השנה נאמר עוד: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, יט). וכי נבחר במוות? ודאי שנבחר בחיים! החרק הקטן ביותר נאבק לשמור על קיומו, להצילו מכל סכנה. אנו דבקים בחיים. אבל לא — העניין הוא התוכן הרוחני שאנו נותנים לחיים הללו: חיים שבהם שמים וארץ, הרוחני והחומרי, מותכים לחיים אחדים ויחידים; שבהם חיי העולם הבא, החיים העתידים, והחיים שכאן ועכשיו נפגשים ונשזרים זה בזה, ואנו חיים את החיים האלה באושר מתמיד. לא היינו צריכים אפילו להוסיף תואר לחיים ולומר "חיים טובים", חיים של אושר, חיים של ברכה. החיים כשלעצמם הם ברכה, כי החיים הם האמצעי המאפשר לנו ליהנות מקרבת האלוקות — שהרי האלוקי הוא "אלוקים חיים": הוא מקור החיים, מהות החיים.

ובכן, אני חוזר אל אותו מאמר בתלמוד — רבי חנינא בן עגיל; הדברים במסכת בבא קמא, למי שירצה לעיין בהם אחר כך, דף נד עמוד ב. שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: "מִפְּנֵי מָה בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן 'טוֹב', וּבַדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת נֶאֱמַר בָּהֶן 'טוֹב'?" — "לְמַעַן יִיטַב לָךְ": לא רק כדי שתחיה, אלא כדי שתטעם את החיים. הוא שואל מדוע הדיוק הזה בדברות השניות. הנשאל, רבי חייא בר אבא, אינו יודע על מה הוא מדבר, ואומר לו: "עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי לָמָּה נֶאֱמַר בָּהֶן 'טוֹב', שְׁאָלֵנִי אִם נֶאֱמַר בָּהֶן 'טוֹב' אִם לָאו" — הרי אתה שואלני מדוע נאמר, ומדוע לא נאמר "טוב" בדברות הראשונות…

"שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נֶאֱמַר בָּהֶן 'טוֹב' אִם לָאו" — אינני יודע אם המילה "טוב" מופיעה שם, אם בכלל קיימת שם מילה זו. מה כוונתו? הוא אינו יודע בבירור שיש הבדל בין הדברות הראשונות לאחרונות, ולכן הוא משיב לו: אינני יודע אם נזכר "טוב" בדברות השניות. ואז הוא שולח אותו ואומר לו: "כְּלָךְ אֵצֶל רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי" — אני איני יכול להשיב לך; לך אל בעל האגדה — בעל האגדות, הייתם אומרים; בעל המחשבה, בעל הפילוסופיה של אותה תקופה — ושאל אותו את השאלה הזאת. הלך אליו, ואמר לו: ממנו עצמו לא שמעתי דבר, אבל כך אמר לי שמואל בר נחום — ועדיין רבי חנינא בן עגיל הוא ששאל את השאלה — נמסר לי שלא נכתב "טוב" בדברות הראשונות, מדוע? "הוֹאִיל וְסוֹפָן לְהִשְׁתַּבֵּר". ומאחר שסופן היה להשתבר, לא זכו לתואר "טוב". מוזר, לא?

ואז הוא מקשה ואומר לו: וכי מה בכך שסופן להשתבר בעקבות חטא העגל? מה הקושיה? מדוע שלא ייכתב? ומשיב לו: לא — "חַס וְשָׁלוֹם, פָּסְקָה טוֹבָה מִיִּשְׂרָאֵל": אילו נשתברו, הייתה הטובה פוסקת מישראל. ואיננו מבינים את פשרם של השאלה והתשובה הללו; וגם אם נקבל את הקושיה, איננו רואים מדוע תיפסק הטובה מישראל. והתשובה פשוטה מאוד. כפי שאמרתי לכם קודם, החיים כשלעצמם הם מקור ברכה, ואינם צריכים שום תואר נוסף. בחייו ניתנת לאדם האפשרות לחולל את המפגש הזה עם האלוקי, עם הרוחני, ולמלא את השליחות שהקב"ה הטיל עליו. והאם כל אדם מסוגל לתפוס מושג זה? לא. עם שאחרי הלוחות הראשונים, אחרי התגלות ה' בהר סיני, אחרי המפגש הזה בין האדם לאלוקי, מצא דרך להשתחוות לעגל הזהב — הוכיח שעדיין אינו מסוגל להגיע אל התגלות ה' הזאת. הוא היה זקוק למתיקות, להמתקת החיים, להבטחה — להבטחות של טוב.

אין זה שונה ממי שמבטיח לילד, או למבוגר, שכר תמורת מילוי חובתו. ומשום כך, בנוסח הראשון, הנאמנות לשושלת האבות מתחייבת בלי שום תמורה. התמורה היחידה היא החיים; הברכה היחידה היא החיים — האפשרות הניתנת לי להשתתף בבניין מפעלו של הקב"ה, בהבאת מפעלו לידי השלמה. אבל מאחר שהאדם אינו מסוגל להגיע למדרגה זו, הוא זקוק לשכר, לתמורה. ולכן בדברות השניות ירד הקב"ה שוב אל מדרגתו של האדם ואמר לו: לא רק "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ", לא רק כדי שיאריכו ימיך, אלא גם "לְמַעַן יִיטַב לָךְ".

אני מבטיח לך שתיהנה מדברים טובים, מאושר, מטובה. ועכשיו, ידידיי היקרים, אני מזמין אתכם להתבונן בעין אחרת בשתי הברכות הראשונות — בשתי התוספות שבברכות הראשונות: "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים" — זכור אותנו לחיים; "מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים" — מלך החפץ בחיים; "וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים" — כתוב אותנו בספר החיים, "לְמַעַנְךָ אֱלֹקִים חַיִּים" — כי אתה, ה', אלוקי החיים. וכך גם בברכה השנייה: אב הרחמים, "זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים". עברנו על תפילת העמידה, אך אנו יודעים שתמיד יש משהו החומק מאתנו במה שאנו חפצים בו ובמה שאנו רוצים להיות.

אבאר זאת עוד מעט. ואחר כך אנו אומרים: "וּכְתוֹב לְחַיִּים טוֹבִים" — כתבנו לחיים טובים, לחיים של טוב. איננו מסוגלים לתפוס את החיים כמקור ברכה מלא ושלם. אנו זקוקים למתיקות, להבטחה; אנו זקוקים לכלכלה ולפרנסה, לאושר; אנו רוצים שכר מיידי. זהו האדם — לא בשיא התפתחותו, אלא ברגעי חולשתו, או נאמר זאת אחרת: ברגעי ענוותנותו. ואסביר: אמרתי קודם שתנועת השיבה אל ה' כרוכה בכיסופים לשוב אל הארץ, כי ההבטחה על הזרע קשורה תמיד בהבטחה על הארץ.

"כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל" (בראשית כו, ג). יום אחד עוד תהיה לנו הזדמנות לדבר על סגולתה של ארץ ישראל, על מה שמייצגת "ארץ־האם" הזאת. כי אחרים מדברים על ארץ אבות — ואנו מדברים על ארץ־אם; זהו הצד הנשי שלנו. וכך כנסת ישראל: כשהיא שבה אל גבולות הארץ שהובטחה לה, היא כאדם המוצא מחדש את החלק שנעקר ממנו. הוא שב ומוצא את הארץ שנמנעה ממנו, משום שלא עמד בתביעותיה של רעייתו, או לא היה ראוי למעלותיה של רעייתו. ומכאן מעין תופעה של דחייה, מעין גירושין: יש גלות, עוזבים את הבית.

אבל יש גם שיבה הביתה — כי ברית עם ישראל עם ארצו היא בדיוק ברית האיש עם אשתו. "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ" (ישעיה סב, ה). הלשון חריפה — "בעל" הוא לשון ביאה, סלחו לי על הביטוי — ונמצא שבנייך נעשים, במובן מסוים, בני זוגך. ומשום כך, אגב, התשובה היא קודם כול תופעה ציבורית ולאומית, ורק אחר כך תופעה של היחיד. וזה גם מה שמודגש בפרשת נצבים, החותמת את קריאת התורה לפני ראש השנה: הערבות ההדדית של עם ישראל כולו. אנו ישות אחת, יחידה, בלי הבדל.

יש כמובן מדרגות — אבל הן מדרגות של שליחות, מדרגות של משא, מדרגות של אחריות, מדרגות של חובה, וכל אחד חייב למלא את שליחותו. אלא שבציבור, גם אם אתאמץ ככל שאוכל, גם אם אעשה כל מאמץ למלא את חובתי, אינני בטוח שהאחר ילך בעקבותיי ויעשה כמוני. וזו בדיוק קובלנתו של עם ישראל: לעולם אנו משלמים על אחרים שלא מילאו כראוי את שליחותם. ואנו נידונים לגלות לשם מעין מִחזור פנימי, לשם חידוש בריתנו, לשם הבשלת רוחנו. אבל מדוע? הבעיה היא שבכל הצטרפות לברית יש תמיד אלקטרון חופשי, שורש שאינו הולך עם התנועה.

והשורש הקטן הזה, שאינו מצטרף במלואו או שנשאר מאחור, מכרסם לאט לאט בכוחות החיים של האומה כולה, ואנו מוצאים את עצמנו כולנו נידונים לגורל שלא רצינו בו, וגם הצדיק משלם בעבור מי שהזניחו את חובתם, את חייהם. ובפרשה נראה כאילו ה' אומר לנו שהקב"ה מתחשב במה שחומק מאתנו. אבל לא — שהרי אילו התחשב הקב"ה במה שחומק מאתנו, היה לכל הפחות מושיע אותנו בטרם נגיע למצב של שקיעה גמורה; היה מחלץ אותנו משם. והוא אינו מחלץ אותנו. אבל הוא אומר לנו: היזהרו — מה שמתרחש בחוץ הוא "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה" שהחליטו שלא ללכת עם התנועה ולחיות לעצמם, לסלול את דרכם באופן אחר: "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כט, יז), המטפטף את רעלו לאט לאט עד שהוא מחליש את כוחה של האומה. וכך הדבר גם ברמת היחיד. היחיד עצמו — ככל שנרצה להיות בני אדם שלמים, צדיקים; ככל שנשאף למצבים יוצאי דופן, להקים משפחה העומדת בכל מבחן, את הסיפור היפה ביותר, להצליח בחיים, שהרי השקענו בכך הכול —

אין כל כוחותינו נתונים בידי הבחירה החופשית שלנו. תמיד יש יסוד שחומק מאחיזתנו. זהו יסוד שאיננו יכולים לשלוט בו, ואנו מודעים לכך. שהרי גם היום, כשאני מתפלל את תפילתי, כשאני מכה על חטא ומקבל על עצמי החלטות טובות לעתיד, אני יודע שמחר לא אשתנה כליל מן הקצה אל הקצה. תמיד יישאר משהו שלא אשלוט בו. יש גורמים שאין לשער, יש אכן בלתי צפויים. ויש בחיים כל מיני דברים הגורמים לכך שחירותנו, בין שנרצה ובין שלא, קטועה במקצת מחלק ממנה. והחלק הזה, אם לא נשלוט בו ולא ניטול עליו אחריות, עלול להיות אותו "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה", השורש המטפטף רעל ומושך אותי עוד ועוד מטה.

וזהו סוד שאני אוהב להזכיר. ולכן, מהי משאלתנו בערב ראש השנה? לזכות בעזרה הזאת, בתמיכה הזאת של הקב"ה, כך שאת אחיזתו של מה שאין ביכולתנו לנהל בבחירתנו החופשית — מתוך הבגרות שאנו מפגינים — נוכל איכשהו לשלב בתוכנו, ושלא יצליח למשוך אותנו מטה. ומשום כך אנו מזכירים את עקדת יצחק, את מסירותו של יצחק. אנו יצחק; אנו העם הזה המועלה על מזבח האומות, וזאת למען ישועת האנושות. אבל אנו מודעים לכך שאיננו שלמים. וכשמדובר בחידוש הברית, יש להפגין בגרות, ובה בעת לומר שלמרות הכול, השלם אינו יכול להיות תלוי בי לבדי. יש שותף במה שאני עושה, ואין זה רק רעי — ורעי הוא קודם כול ולפני הכול בן זוגי, האישה או האיש — אלא האלוקי. זהו הממד השלישי שעמו אני חי. וכך גם כשאני אומר את שלוש עשרה מידות הרחמים ומזעיק אותן לעזרתי, אני עושה זאת מתוך הכרה שאין בידי לעשות דבר זולת לפנות אל מי שהן נתונות בידו בשלמות ובמלואן, כדי שיזכה אותי במידות אלה ברגע שאני חש שאני כושל.

אם כן, ראש השנה הוא בשבילנו רגע שבו אנו ממחזרים את בריתנו, מתוך ההכרה שכשם שחיידק זעיר יכול להחריב חיים שלמים בגוף, כך הדבר גם במישור הרוחני: פגם קטן, אם אניח לו בלי פיקוח ובלי שליטה לאורך כל חיי, יחריב אותי מבחינה רוחנית. אך גם מתוך ההכרה שבאותה מידה מעשה אחד — מעשה טוב, מעשה חיובי — יכול לשנות כליל… נאמר: לא רק את האדם שלי, אלא את התא המשפחתי שלי, את התא החברתי שלי. וכבר אמר אחד מרבותינו: אם אתה מאמין שאפשר להחריב, עליך להיות משוכנע גם שאפשר לשקם הכול, לבנות הכול מחדש. וזהו. היסוד השלישי המשתתף בחיינו הוא זה שאליו אנו פונים, כדי שהמעשה שאנו עושים ביום ראש השנה — שהרי "הכול הולך אחר הראש", ואמרנו שראש השנה הוא הראש, המוח של השנה, והכול נגזר מאותה הכרעה עצמית — ייעשה מתוך הביטחון, מתוך האמונה, שמסירות הנפש הזאת, ההתמסרות הזאת של ההוויה, היא טובה; אין להמעיט בערכה. היא "חיים טובים": היא יכולה באמת להעניק חיים טובים לכל הסובבים אותנו. ובזאת אני מאחל לכם… אם יש לכם שאלות — בשמחה. — כן, אדוני. קודם כול תודה על כל הדברים האלה, על כל מילות האהבה האלה — תמיד אלה מילות אהבה לחיים. אני חושבת בדיוק כמוך, ואני משוכנעת באמת שנוער בלי ה' הוא נוער אבוד. אבל לפעמים כל כך, כל כך קשה לשתף את המושג הזה של רוחניות החיים, כי יש חלק שלם — ותמיד היה — חלק שלם מן הנוער שמנותק לגמרי מכל צורה של רוחניות. אני תמיד שואלת את עצמי איך לשכנע, כשאני סבורה שצורה כלשהי של רוחניות היא באמת אהבת החיים, ושהיא חיים במלוא מובן המילה.

אבל אני רואה סביבי עד כמה המושג הזה של רוחניות זר לפעמים לאנשים רבים כל כך. אינני יודעת אם הבנת את שאלתי, אבל זה קשה מאוד. — מה שאת אומרת… בגילי גם קל הרבה יותר לרדת במדרגות מאשר לעלות בהן; אני מתנשף מהר מאוד, לא כן? והנה, כבר אמרנו שאיננו מקיימים יהדות בשביל אחרים. קודם כול אנו חיים אותה בשביל עצמנו: עונים לציפיות שלנו, לתקוותינו, לחובותינו, למחויבויותינו. אבל דעי לך שאת נעשית, בלי שתתכווני לכך, דוגמה לבעלך, לילדייך, לנכדייך, ולאט לאט הדבר מתפשט. איננו עוסקים בהטפה דתית, איננו מבקשים לגייר איש. אנו חיים בשביל עצמנו, מתוך הכרה שבאנו למלא שליחות, ואנו משתדלים למלא אותה על הצד הטוב ביותר. כשם שבחיים את מקבלת על עצמך התחייבויות — קחי לדוגמה בית: רוצים שהבית הזה יצליח להפליא, ומוכנים לוותר על דברים רבים, לסגת מעמדות, ובלבד שיצליח; להפגין ענווה, לשאת בעול, ובלבד שיצליח.

ובכן, נאמר לעצמנו שהיה אחד […] שקודם כול חשב לבנות את ביתו, ודרך ביתו פתח את דלתותיו לאנשים רבים. אם כן, השתדלו לחיות את חייכם בשני המישורים גם יחד — החיים החומריים והחיים הרוחניים. אין ביניהם פער, אין פיצול, אין הפרדה. כך הוא. לפעמים אתם אומרים: בחיים, אני אינני מתפשר. זו הדרך שבחרתי בה, ובה אני מתכוון ללכת — בשביל עצמי, בשביל ביתי, בשביל משפחתי, בשביל דגם החברה שאני רוצה בו, שבה אני רוצה לחיות.

עכשיו, כמובן, אנו מותקפים מכל עבר. זה לא קל — זה לא קל, כי האנטישמיות אינה רק זו שרודפת את היהודים. האנטישמיות היא זו שרודפת את הדרך שבה אנו מבינים את רוחניותנו. אנו נאבקים בה, סובלים; זה לא קל. אבל אלה הבחירות שבחרנו בהן […]. — אם יורשה לי להגיב על דבריך: אם כן, בעצם אין לנו בררה, ורק הדוגמה האישית יכולה להביא דור ללכת בעקבותינו? — לא אמרתי שאין לנו בררה. יש לנו בחירה חופשית, כן. אבל […] היא מוגבלת.

איננו יכולים לומר שבחירתנו החופשית נתונה בידינו במלואה. אם אתה יכול לטעון זאת, אקוד לפניך. אבל אני, בכל אופן, אינני בטוח בעצמי לעולם. אני שואל את עצמי שאלות תמיד, אפילו ברגע זה, כשאני מדבר אליכם, ואני שונא להטיף מוסר. שאלה נוספת? — אפשר לשאול שאלה? בעצם, אני חוזרת למה שאמרה הקודמת, על אנשים שאין להם גישה לרוחניות הזאת, שאינם מגיעים אליה — היא דיברה על צעירים, אולי, על הדורות הצעירים. אולי יש לאנשים כאלה גישה מוסווית: כשהם אוהבים את החיים, אוהבים את הטבע, זו דרך לאהוב את הבורא, קצת בהסוואה, כך אני חושבת. להיות רגיש מאוד, להיות בשמחה, לדעת להעריך — זו מעין רוחניות, לא ממש שכלית, אבל בכל זאת צורה של רוחניות, כך נראה לי. מה דעתך? הרי אנו מדברים על החיים, שהם יקרים כל כך, ועל אהבת החיים, הטבע, כל מה שהקב"ה ברא — זו צורה של הכרה בה', גישה אל הרוחניות, גם אם האנשים אינם יודעים לתת לכך מילים.

— בהחלט. אבל אני אומר שהעולם עובד אלילים במדרגות שונות. ואכן, ההשתאות מול יופיו של הטבע, או מול יופייה של יצירה מוזיקלית או של אמנות כלשהי, היא גם דרך לחלוק כבוד לנצחי, לאלוקי. אבל מושג הנאמנות צריך להיות המכנה המשותף של כל התחומים האלה, של כל היופי הזה, של כל האמנויות האלה — כדי שלא להניח להם, כביכול, להתפצל ולהתפרק; שלא להניח להם, הייתי אומר, להפוך לאלילים, לאלילים קטנים — איש איש ואלילו. לא. יש שלם אחד. זהו "אלוקים": אלוקים הוא אלוקי הטבע — האלוקות בגילוייה, בכל הגילויים הטבעיים האלה. וצריך להביא אותם להתכנס אל אלוקי האהבה והחסד.

ואלוקי האהבה דוחה את ה"פוליאמוריה" — אני אומר זאת בלשון גסה במקצת — כי אם היום אני אוהב את הפן הזה ומחר אפנה לדבר אחר, אתה מצדיק כל בגידה ומשלים לחיות עמה. אלא שיש להביא את כל האנרגיות הללו להתכנס אל אחת, אל מקור האנרגיה שלהן. וכך תקדש אותן. זו משמעות האמירה "ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). "שמו אחד": הדברים הנושאים את שמו רבים הם; אבל "ה' אחד" — במהותו הוא אחד. לכן צריך להשיב אותם אל מקורם. וזוהי היהדות: ההבדל בין היהדות לשאר הדתות הוא זה, ורק זה.

אחרת, פילוסופיות רבות שוות זו לזו, דתות רבות שוות זו לזו בהיבטים מסוימים. מכל מקום, מאחר שאיננו דורשים מן האנושות אלא את שמירת מצוות בני נח — לא את תרי"ג המצוות — די בכך: עיקרן של מצוות בני נח הוא המבנה המינימלי של הקיום. אבל מצוות בני נח אלה צריכות להתכנס אל חיים אחדים. אין חיי אמן ולצדם חיים של איני יודע מה עוד, נכון? אין מקטעים שונים של חיים; אלה חיים בשלמותם, המכתירים את הכול, והם נושמים אותה פילוסופיה, אותו יופי; אותה רוח עוברת בכולם. כך הוא. ואין האחד מונע את השני. שאלה נוספת.

— אם יורשה לי, לפני שניפרד: הסתכלתי בלוח השנה וראיתי שלא נוכל להיפגש לפני ה־18 באוקטובר, מפני שכל יום ראשון נופל או מיד אחרי חג או מיד אחרי יום כיפור. אז אני באמת מצטער, נצטרך לעצור לחודש, אלא אם כן מנו ואני נמצא פתרון אחר. בכל מקרה, כולכם תקבלו הודעה אחרי שנדבר עם הרב בניזרי, ותקבלו הודעה ברשתות החברתיות כרגיל. תודה רבה. — תודה רבה. — תודה רבה לכולכם. להתראות. — תודה רבה. להתראות. שנה טובה לכולם. שנה טובה, וגמר חתימה טובה. חיים טובים.

שנה טובה לכולם. ושלום ורווחה, שלום ורווחה, כמו לכולם. שנה טובה. להתראות.