שבועות: מתן תורה ומגילת רות

אין מצה, אין סוכה, אין שופר: שבועות אינו מתגלם בשום חפץ. זהו היום החמישים ליציאת מצרים, היום שבו, לפי המסורת, ניתנה התורה בסיני. מדוע אין לחג הזה תאריך משלו בתורה, מדוע ערים כל הלילה, מדוע אוכלים מאכלי חלב, ומה עניינו של סיפור רות המואבייה לכאן?

שבועות הוא החג החותם את שבעת השבועות הנספרים מפסח. הוא מציין בבת אחת את קציר החיטים, את הבאת הביכורים למקדש, ולפי המסורת, את מתן תורה בהר סיני. הוא חל בו' בסיוון, נמשך יום אחד בארץ ישראל ושני ימים בחוץ לארץ. קוראים בו את עשרת הדיברות, נוהגים לעתים קרובות ללמוד בלילה הראשון, אוכלים מאכלי חלב וקוראים את מגילת רות.

בשנת תשפ"ז חל שבועות ביום חמישי, 10 ביוני 2027, בערב. החג נמשך ביום שישי, 11 ביוני, בארץ ישראל; בחוץ לארץ הוא נמשך גם בשבת, 12 ביוני. מכיוון שהשבת באה מיד אחרי שבועות, מניחים בערב החג עירוב תבשילין (תבשיל המוכן לפני החג, המתיר לבשל ביום שישי לכבוד שבת). את הפרטים ההלכתיים יש לברר עם רב.

ובכל זאת, שבועות הוא הצנוע שבחגים הגדולים. הרב רפאל בניזרי הופך זאת לנקודת המוצא של עיונו: ייחודו של שבועות, הוא אומר, הוא שאין לו שום ייחוד. מאמר זה עובר על המקורות, המנהגים ומשמעות החג, ואחר כך מתעכב בהרחבה על מה שהרב אומר עליו בארבעת שיעוריו המוקדשים לשבועות.

חג בעל שלושה שמות

התורה אינה נותנת לשבועות שם אחד בלבד. היא קוראת לו בשלושה אופנים, וכל אחד מהם מבטא פן אחר של החג.

חג השבועות (שמות לד, כב; דברים טז, י): השם בא מספירת שבעת השבועות שקודמת לו.
חג הקציר (שמות כג, טז): בארץ ישראל זוהי תחילת קציר החיטים.
יום הביכורים (במדבר כח, כו): מיום זה מביאים למקדש את ראשית פרי האדמה.

שני שמות נוספים באים מן המסורת. המשנה והתלמוד קוראים לו עצרת, מלשון כינוס או סיום: שבועות נתפס כחתימתו של פסח, כשם ששמיני עצרת חותם את סוכות. והתפילה קוראת לו זמן מתן תורתנו. המשמעות האחרונה הזאת היא שהשתרשה בתודעה היהודית.

והנה, דבר מפליא: התורה עצמה אינה אומרת בשום מקום ששבועות הוא יום מתן תורה. הרב בניזרי מדגיש את השתיקה הזאת בשיעורו היום החמישים שמחוץ לספירה: אם אנו קושרים את התורה לחג הזה, הרי זה משום שחז"ל לימדו שהיום החמישים לספירה הוא היום המשלים את בריאתנו. ובשיעורו על הפרק מפרקי אבות הנקרא לפני שבועות הוא מביא את הסברו של המהר"ל מפראג: מאחר שהתורה התקבלה בסיני מתוך מידה של כפייה, לא ניתן היה לכנות את החג יום ההתגלות. הוא נקרא יום הביכורים, היום שבו האדם מסוגל לתת את הטוב שבו.

ספירת העומר: ארבעים ותשעה ימים כדי להגיע אל החמישים

שבועות הוא החג היחיד בתורה שאין לו תאריך כתוב בפסוק. הוא מוגדר אך ורק על ידי ספירה: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (ויקרא כג, טו-טז, בפרשת אמור). ספר דברים חוזר על כך: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ… וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת" (דברים טז, ט-י).

העומר הוא מידה של תבואה. למחרת יום טוב הראשון של פסח, בט"ז בניסן, היו מקריבים במקדש עומר של שעורים חדשות; רק אחרי הקרבה זו הותר לאכול מן היבול החדש. מאותו יום סופרים בכל ערב, בברכה: "היום כך וכך ימים לעומר", ומציינים גם את השבועות. מי ששכח לספור יום שלם ממשיך לספור בערבים הבאים, אך בלא ברכה (שולחן ערוך, אורח חיים תפט, ח).

לפי התלמוד, התורה ניתנה בו' בסיוון לדעת חכמים, ובז' לדעת רבי יוסי (שבת פו ע"ב). מאז שנקבע הלוח, שבועות חל תמיד בו' בסיוון. אבל הרב מעיר שבזמן שקידשו את החודש על פי הראייה, יכול היה החג לחול בה', בו' או בז' בסיוון, לפי אורך החודשים שקדמו לו: לא היה לו תאריך אחר מלבד סוף הספירה.

ימי העומר מסומנים גם באבל: עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת, משום שלא נהגו כבוד זה בזה (יבמות סב ע"ב). הרב מקדיש לכך את שיעורו חודש העומר: לספור כדי להיספר. הוא מחדד את האבחנה: אין מדובר בחוסר אהבת הזולת, אלא בסירוב להכיר בכבודו המיוחד של כל אחד, בשונוּת שלו, בגוון שלו. המילה ספירה, הוא מציין, קרובה לספיר, אבן החן: לספור פירושו להפוך את הדברים לשקופים. ואין מברכים על ספירת הימים, אלא על ספירת "העומר": מנת המזון שאנו מחזירים לה את ערכה. היום השלושים ושלושה, ל"ג בעומר, מציין את סוף המגפה.

מן השעורים אל החיטים

בתחילת הספירה מקריבים שעורים; בסופה מקריבים חיטים. ביום שבועות קיבל המקדש שני לחמים עשויים מסולת החיטים החדשות, שתי הלחם (ויקרא כג, יז). פרט מפתיע: הלחמים האלה היו חמץ, בעוד שבפסח החמץ אסור.

הרב קורא במעבר הזה את כל דרכם של ארבעים ותשעה הימים. השעורים נחשבו מאכל בהמה, והחיטים מאכל אדם. בין פסח לשבועות לומד עם שזה עתה יצא מעבדות להיזון כאדם. הוא מזכיר גם שהעומר היה מנת המן שקיבל כל אחד במדבר (שמות טז, טז): כך מחברת המנחה בין הלחם שירד מן השמים ללחם היוצא מן הארץ, כי "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח, ג).

למרגלות הר סיני: סיפור מתן תורה

הסיפור מופיע בספר שמות, בפרקים יט ו-כ (פרשת יתרו). "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (שמות יט, א). העם חונה מול ההר. הפסוק אומר "וַיִּחַן" בלשון יחיד, ורש"י מפרש: "כאיש אחד בלב אחד"; ואילו בשאר החניות היה המחנה מפולג.

הקב"ה מציע ברית: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). העם עונה: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח). אחר כך באים שלושה ימי הכנה. מיטהרים, מכבסים את הבגדים, אין מתקרבים אל ההר. ואז, בבוקר היום השלישי, באים הקולות, הברקים, הענן הכבד וקול השופר ההולך וחזק (שמות יט, טז-יט). ה' משמיע אז את עשרת הדיברות (שמות כ, א-יד), החוזרים ונשנים אחר כך בדברים ה.

ברגע כריתת הברית אומר העם: נעשה ונשמע (שמות כד, ז). התלמוד מתפעל מן הסדר הזה: להתחייב לעשות עוד לפני שמבינים. הוא מספר שבאותה שעה באו שישים ריבוא מלאכי השרת וקשרו שני כתרים לכל אחד מישראל, אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע" (שבת פח ע"א).

אותה סוגיה בתלמוד מביאה מדרש מטריד יותר: הקב"ה כפה עליהם את ההר כגיגית ואמר "אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם" (שבת פח ע"א). מכאן שואב המהר"ל את רעיון מידת הכפייה. התלמוד מוסיף שהעם חזר וקיבל את התורה, הפעם מרצון, בימי אסתר ומרדכי.

מדוע במדבר?

חז"ל הרבו לעיין במקום מתן התורה. התורה ניתנה במדבר, מקום שאינו שייך לאיש, כדי שלא יוכל שום שבט ושום עם לומר "שלי היא" (מכילתא, יתרו). מדרש אחר מפיק מכך לקח מוסרי: מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר אינו יכול לקנות את התורה (במדבר רבה א, ז). המדרש מספר גם שהתורה הוצעה תחילה לאומות העולם, והן סירבו לה (ספרי, דברים שמג).

הרב חוזר לנושא הזה בשיעורו על מגילת רות. המדבר, הוא מסביר, הוא מקום הדיבור, המקום שבו האדם מתייחד עם המוחלט. התורה קשורה לארץ, אבל היא אינה פרי של ארץ מסוימת ולא של מעמד חברתי: די להיות בן חורין כדי לגשת אליה. זהו יסוד האוניברסליות שלה. והוא מפיק מכך לימוד שני: התורה ניתנה לכלל, לא ליחיד ולא לצירוף של יחידים. כל אחד אוחז באות אחת ממנה, והאות שאחד מקיים מצטרפת לאות שחברו מבליט.

ניתנה בסיני, התקבלה ביום הכיפורים

ארבעים יום אחרי מעמד הר סיני עושה העם את עגל הזהב; משה שובר את הלוחות (שמות לב, יט). אחר כך הוא עולה שוב להר ויורד עם הלוחות השניים בי' בתשרי, היום שעתיד להיות יום הכיפורים. הרב מנסח מכך אמירה חזקה: התורה ניתנה בסיני, אך התקבלה רק ביום הכיפורים. העם קיבל אותה בלי שהפנים אותה עדיין. תחילה היה עליו לעקור מקרבו כל מה שהרחיק אותו מחברו ומבוראו.

בשיעורו על פרקי אבות הוא מוסיף מדוע יש שני זוגות לוחות: אלה שעשה הקב"ה, ואלה שפסל משה. אם הלוחות יכולים להישבר, הוא אומר, הרי זה משום שחלקו של האדם בהם שביר. מה שנשבר הוא מה שבתוכי עדיין לא עטף את ההוראה האלוקית.

הביכורים: שבועות בבית המקדש

משבועות ואילך היה כל חקלאי מביא למקדש את ביכורי שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר (דברים ח, ח). המשנה מדגישה שאין מביאים ביכורים קודם לעצרת (ביכורים א, ג).

המשנה מתארת את העלייה לירושלים (ביכורים פרק ג). כשראה אדם את הפרי הראשון שביכר, היה קושר אותו בגמי ואומר: "הרי אלו ביכורים". בני העיירות היו מתכנסים ועולים יחד; שור שקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו הלך לפניהם, והחליל מכה לפניהם. בעלי האומנויות שבירושלים היו עומדים לפניהם ומקבלים את פניהם. במקדש קרא כל אחד את פרשת דברים כו: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי…" הוא סיפר את כל תולדות העם, ממצרים ועד הארץ, לפני שהניח את הטנא לפני המזבח.

המנהג הזה מאיר את החג. הפרי הראשון אינו סתם דוגמה: הוא כבר מכיל את כל היבול. הרב מפתח את הרעיון הזה בחג השְּׁבוּעוֹת. הראשית אינה נספרת, משום שהיא שלמות בפני עצמה: השאר אינו אלא התפתחותה, כשם שהעובּר מכיל את היצור כולו. התורה, ישראל, הבריאה והביכורים נקראים כולם ראשית. מה שחשוב ביום שבועות הוא להתחבר אל הראשית הזאת.

נידונים על פירות האילן

המשנה מלמדת שבארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם, ובחג על המים (ראש השנה טז ע"א). שבועות הוא אפוא, במובן מסוים, יום דין.

הרב נשען על הטקסט הזה לקריאה עמוקה. לדעת רבי יהודה בתלמוד, עץ הדעת חיטה היה (ברכות מ ע"א; סנהדרין ע ע"ב). הרב מוסיף שבימי אדם הראשון החיטה התנשאה לגובה כדקל: היא הייתה עץ הדעת. אחרי חטא אדם היא איבדה את קומתה ונעשתה גרגר בלבד. בעיני הרב, זהו ההבדל בין הקרן לפירות. מן העץ קוטפים את הפרי והקרן נשארת: היא תניב גם בשנה הבאה. עשב, משנאכל, יש לזרוע אותו מחדש. לשוב ולמצוא בשבועות את ממד העץ פירושו לשוב ולמצוא דעת המכה שורשים ועושה פרי. הוא מקרב גם את עץ לעצה: התורה היא "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (משלי ג, יח).

מנהגי שבועות

ליל הלימוד: תיקון ליל שבועות

בקהילות רבות נוהגים ללמוד כל הלילה הראשון של שבועות עד עלות השחר. מדרש מביא את הטעם. בבוקר מתן תורה עדיין ישנו ישראל, ומשה נאלץ להעיר אותם (שיר השירים רבה א, יב). בכך שנשארים ערים כל הלילה, מתקנים את השינה ההיא: זו משמעות המילה תיקון. כבר הזוהר מדבר על אלה שנשארים ערים בלילה הזה כדי "לקשט את הכלה" לקראת התייחדותה עם המלך.

המנהג התפשט ברבים החל מן המקובלים של המאה השש עשרה. איגרת של רבי שלמה אלקבץ, המובאת בשל"ה, מספרת על ליל שבועות שעבר עליו בלימוד עם רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך. נוהגים לקרוא בקובץ הנקרא אף הוא תיקון: תחילתו וסופו של כל ספר בתנ"ך ושל כל מסכת במשנה, ואחר כך קטעים מן הזוהר. אחרים מעדיפים ללמוד נושא אחד לעומקו. בבוקר מתפללים שחרית עם הנץ, ואחר כך הולכים לנוח.

הרב בניזרי אינו מתייחס בשיעוריו לליל הלימוד עצמו, אבל הוא נותן מפתח המאיר אותו. שבועות, הוא אומר, אינו יום השנה לאירוע שעבר. אם אין יודעים בוודאות אם מתן תורה היה בה', בו' או בז' בסיוון, הרי זה משום שדברי תורה צריכים להיות בכל יום כחדשים: ממצרים השתחררנו, מן התורה לעולם איננו משתחררים. אין מדובר בחגיגת יום שנה, הוא מסכם, אלא בחידוש רוחה של התורה בטהרתה הראשונית, ובשיתופה עם אחרים. ליל לימוד משותף הוא ביטוי יפה לכך.

מאכלי חלב

מנהג אכילת מאכלי חלב בשבועות מוזכר ברמ"א (אורח חיים תצד, ג). ניתנו לו כמה טעמים.

הכשרות: בקבלת התורה קיבל העם גם את דיני השחיטה ואת ההפרדה בין בשר לחלב. באותו יום לא הייתה לו אפשרות להכין בשר כהלכה, ואכל מאכלי חלב (משנה ברורה תצד).
הפסוק: "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ" (שיר השירים ד, יא), שחז"ל דורשים על דברי תורה.
זכר לשתי הלחם: לפי הרמ"א, אוכלים סעודה חלבית ואחריה סעודה בשרית, והדבר מחייב שני לחמים שונים. הם זכר לשתי הלחם שהוקרבו במקדש.
הגימטריה: המילה חלב עולה בגימטריה ארבעים, כנגד ארבעים הימים שעשה משה בהר.

משפחות רבות מגישות עוגות גבינה, מאפי בצק עלים או בלינצ'סים ממולאים בגבינה לבנה. לפי המנהגים, אוכלים גם סעודה בשרית במהלך החג, שכן לפי המסורת שמחת יום טוב מתבטאת באכילת בשר. בין חלב לבשר שומרים על כללי ההפרדה הרגילים.

ענפים ופרחים

הרמ"א מביא את המנהג לקשט את בית הכנסת ואת הבתים בירק, זכר לשמחת מתן תורה (אורח חיים תצד, ג). מרבים להזכיר שהר סיני, לפי המדרש, התכסה ירק; המגן אברהם מוסיף שביום זה העולם נידון על פירות האילן. כמה פוסקים, ובהם הגאון מווילנא, התנגדו למנהג האילנות, משום שהיה דומה למנהג הגויים. כל קהילה נוהגת כמסורתה.

בבית הכנסת

ביום הראשון קוראים את מעמד הר סיני ואת עשרת הדיברות (שמות יט-כ). ההפטרה היא מראה המרכבה של יחזקאל (יחזקאל א).
ביום השני (בחוץ לארץ) קוראים את פרשת המועדים (דברים טו, יט – טז, יז; כשהיום הזה חל בשבת, כמו בשנת תשפ"ז, מתחילים קודם לכן, בדברים יד, כב). ההפטרה היא תפילת חבקוק (חבקוק ג).
הלל שלם נאמר בכל ימי החג, ומוסיפים תפילת מוסף.
האשכנזים קוראים לפני קריאת התורה את הפיוט הארמי אקדמות, שחיבר רבי מאיר בן יצחק מוורמייזא. הם אומרים את תפילת הזכרת הנשמות, יזכור, ביום האחרון.
הספרדים נוהגים לקרוא את האזהרות, פיוטים המונים את המצוות. רבים אומרים גם, בפתיחת ההיכל, כתובה פייטנית: שבועות מתואר בה כנישואי הקב"ה וישראל, והתורה כשטר הכתובה.

השבוע שלפני החג

בשבת שלפני שבועות קוראים את הפרק "קניין תורה", שנוסף לפרקי אבות כפרק שישי. בשיעור שמסר בשבוע שלפני שבועות, הרב מפרש את המשנה של רבי מאיר על העוסק בתורה לשמה. הוא מדגיש שהלשון אינה "הלומד", אלא "העוסק" בתורה. התורה אינה נלמדת כמדע. היא מתגלה בדרך החיים, ולכן שימוש תלמידי חכמים גדול יותר מלימודה.

זאת ועוד, בשבת שלפני החג קוראים בדרך כלל את פרשת במדבר. זמן מה קודם לכן קראנו את פרשת בחוקותי ואת קללותיה. הרב מציין שמספרן ארבעים ותשע, כמספר ימי הספירה, ואילו בפרשת כי תבוא, הנקראת לפני ראש השנה, יש תשעים ושמונה, כלומר פעמיים ארבעים ותשע.

מגילת רות: מדוע קוראים אותה בשבועות?

חמש מגילות מלוות את השנה היהודית. שיר השירים נקרא בפסח, קהלת בסוכות, אסתר בפורים, איכה בתשעה באב, ורות בשבועות. הרב מעיר שבארבע הראשונות הקשר לחג ברור. ואילו ברות הוא ברור הרבה פחות.

הסיפור בקצרה

"וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" (רות א, א). אלימלך עוזב את בית לחם עם אשתו נעמי ושני בניו ומשתקע בשדי מואב. שם נושאים הבנים שתי נשים מואביות, ערפה ורות. אחר כך מתים אלימלך ושני בניו. נעמי, שנותרה לבדה, מחליטה לשוב. היא מפצירה בכלותיה לשוב איש לבית אמה. ערפה נושקת לה והולכת. רות דבקה בה: "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א, טז).

שתי הנשים מגיעות לבית לחם "בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (רות א, כב). רות, העניה, יוצאת ללקט בשדות אחרי הקוצרים. היא מגיעה לשדה של בועז, קרוב משפחתו של אלימלך. בועז מבחין בה, מגן עליה ומבקש מפועליו לשמט עבורה שיבולים. בסוף הקציר, בעצת נעמי, הולכת רות אל בועז בלילה אל הגורן ומבקשת ממנו לגאול אותה, לפי דין הגאולה, שהתיר לקרוב משפחה לפדות את שדה המת ולהקים את שמו. בועז נושא אותה לאישה לפני זקני העיר. מזיווגם נולד עובד, אבי ישי, אבי דוד (רות ד, יג-כב).

הטעמים הקלאסיים

המפרשים מביאים כמה טעמים לקריאת רות בשבועות.

הקציר: הסיפור מתרחש בין קציר השעורים לקציר החיטים, כלומר בדיוק בתקופה שבין פסח לשבועות.
הגיור: רות נכנסת לברית ישראל, כשם שהעם כולו נכנס אליה בסיני. לפי התלמוד, אבותינו נכנסו לברית במילה, בטבילה ובהרצאת דמים, אותם שלבים הנדרשים מן הגר (כריתות ט ע"א).
דוד: הספר מסתיים בתולדות בית דוד. לפי מסורת המובאת בתלמוד הירושלמי (חגיגה ב, ג), דוד המלך מת בעצרת.
החסד: המדרש מלמד שהספר הזה נכתב כדי להראות את גדולת החסד.

הנקודה האחרונה הזאת היא המרכזית. רבי זעירא אומר: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים (רות רבה ב, יד). המילה חסד מציינת נדיבות החורגת ממה שאדם חייב.

הלקט: גשר בין הדין לחסד

התורה מחייבת את הקוצר להשאיר לעניים את פאת השדה (פאה), את השיבולים הנופלות (לקט) ואת העומרים הנשכחים (שכחה) (ויקרא יט, ט-י; דברים כד, יט). הדינים האלה הם שמאפשרים לרות לשרוד.

והנה, בפרשת המועדים שבספר ויקרא, דין הפאה והלקט נזכר מיד אחרי שבועות (ויקרא כג, כב), באמצע החגים. רש"י, בשם המדרש, מסביר שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כאילו בנה את בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו. הקשר בין חג הקציר למגילת רות כתוב אפוא כבר בתורה.

הרב בניזרי מראה כיצד בועז מגלם את הרוח הזאת. כשהוא מברך את פועליו "ה' עִמָּכֶם" (רות ב, ד), אין הוא בא לפקח עליהם: הוא רואה בהם שותפים. אם הוא בא לשדותיו, הרי זה כדי לוודא שזכויות העניים נשמרות. מכאן הוראתו לשמט שיבולים בכוונה כדי שאפשר יהיה ללקטן.

רות המואבייה: הדלת הפתוחה

מוצאה של רות מעורר שאלה חמורה. התורה אומרת: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" (דברים כג, ד). הטעם ניתן בפסוק הבא: הם לא קידמו את ישראל בלחם ובמים בדרכם במדבר (דברים כג, ה). התלמוד פוסק שהאיסור חל רק על הזכרים: "מואבי ולא מואבית" (יבמות עו ע"ב – עז ע"א). כך יכלה רות להיכנס לעם.

הרב מדגיש את עומקו של הטעם הזה. מואב נדחה משום שסירב לתת לחם: זהו האנטי-חסד, ההפך הגמור מאברהם שפתח את אוהלו לכול. ומואב יוצא מלוט, בן אחיו של אברהם, שנשא עמו מדודו את מידת הכנסת האורחים עד לב סדום (בראשית יט). הרב הולך רחוק יותר: בנות לוט הרחיקו את החסד מעבר לכל גבול, עד המעשה המתועב שממנו נולדו מואב ועמון; אך כוונתן להקים משפחה לא אבדה. שום מעשה שהוא טוב כשלעצמו, הוא אומר, אינו אובד לגמרי: לבסוף הוא מוצא היכן להיקלט. דרך רות שב החסד שירשנו מאברהם אל חיק ישראל.

מה מלמד הרב רפאל בניזרי על שבועות

הרב הקדיש ארבעה שיעורים לשבועות. הם אינם חוזרים על אותם רעיונות: כל אחד פותח שער אחר אל החג.

חג השְּׁבוּעוֹת

בשבועות: חג השְּׁבוּעוֹת, הרב יוצא מהבחנה: המסורת בחרה בשם "שבועות" ולא ב"חג הקציר", ב"יום הביכורים" או אפילו ב"חג מתן תורה". שם החג הוא שמה של ספירה. והנה, מן המילה שבע נגזרת שבועה. הוא מביא את הברית בין אברהם לאבימלך: שבע כבשות מוצבות לבדן, והמקום נקרא באר שבע "כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם" (בראשית כא, לא). שבועות הוא אפוא גם חג השְּׁבוּעוֹת.

שתי שבועות עונות זו לזו ביום הזה, הוא מסביר. הקב"ה מתחייב לעולם לא להחליף את העם הזה בעם אחר, וישראל מתחייבים להישאר דבוקים בבוראם באמצעות התורה. הרב מעיר שבעברית הפועל "להישבע" אינו פעיל: אומרים נשבע, בצורה סבילה, כמו "אני מושבע". פירוש הדבר שאני נישא על ידי אמת הקודמת לי. לא בחרתי לבוא לעולם, אבל אני יכול ליטול לידי את המציאות שניתנה לי.

הוא מציין גם שהשבוע הוא מחזור הזמן היחיד שאינו תלוי לא בשמש ולא בירח. היום בא מן השמש, החודש מן הירח, השנה מן העונות. השבוע, לעומתם, אינו מוכתב על ידי שום תופעת טבע. ספירת העומר אינה מתחילה ביום ראשון, כמו שבוע הבריאה, אלא למחרת הפסח, באיזה יום שיחול. בעיני הרב, זו ההוכחה שהזמן הזה הוא שלנו: זמן הגילוי של המציאות שלנו עצמנו.

אחר כך הוא קושר את שבועות לתורה שבעל פה. הוא מביא את המדרש שלפיו הקב"ה, כדי לברוא את האדם חרף התנגדות המלאכים, השליך את האמת ארצה. הוא רצה שהאמת לא תיכפה מלמעלה, אלא שהאדם עצמו יחלץ אותה מחשכת העולם הזה. התורה שבכתב קבועה, אין נוגעים בה; התורה שבעל פה, לעומתה, נתונה לדיון. שם מוצא האדם את חלקו. כך נעשה שבועות היום שבו האדם מחולל את בריאתו שלו.

היום החמישים

בשבועות: היום החמישים שמחוץ לספירה, הרב ממקם את החג בין שני הרגלים האחרים. פסח חוגג את העבר, את שורשינו שנמצאו מחדש ביציאת מצרים. סוכות מבשר את העתיד, את הזמן שבו כל העמים יתאספו תחת סוכה אחת. שבועות חוגג את ההווה. לכן, הוא אומר, אין לו תאריך קבוע בתורה: ההווה אינו מניח לכלוא את עצמו בלוח שנה.

מדוע סופרים רק ארבעים ותשעה ימים ולא חמישים? ידועה דרשת התלמוד: חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד (ראש השנה כא ע"ב). בעיני הרב, החמישים חורג מן הספר, מן הגבול, מן החשבון. הוא מעבר לריבוע של שבע: מגיעים בו לשקיפות שבה מתבוננים בדברים דרכם. הרב מקרב עוד את המספר ארבעים ותשע, בעברית מ"ט, למילה טמא, הנכתבת באותן אותיות ועוד אל"ף. והאל"ף הזאת, הוא אומר, היא החמישים.

מכאן הוא מפתח את מושג האני, האני שאינו ניתן לצמצום. איש אינו מסכים שיצמצמו אותו לספרה או למספר אישי. הוא מביא את דברי הלל: "אם אני כאן, הכול כאן" (סוכה נג ע"א). אך הוא מחדד את משמעות "כאיש אחד בלב אחד": אין פירושו להיבלע בהמון. פירושו שכל אחד מצמצם מעט את עצמו כדי לפנות מקום לזולת, והעם נעשה ציבור של ממש, כלל מלוכד.

הרב מדבר גם על השופר שנשמע בסיני. אין זה כלי נגינה, הוא אומר: אין מכניסים אותו לתזמורת. זהו קול העומד לבדו, כמו האני שאינו נמס בשום מכלול. והוא קושר את השופר הזה לשופר של היובל: בתום שבע פעמים שבע שנים, השנה החמישים מחזירה לכל אחד את אדמתו ואת חירותו (ויקרא כה, י). היום החמישים והשנה החמישים אומרים דבר אחד: שיבתו של כל אחד אל מקורו.

מגילת רות ומידת החסד

בשבועות: מגילת רות ומידת החסד, הרב פותח ביציאתו של אלימלך. הוא מעיר שספר החסד נפתח בהיעדר חסד. אלימלך היה עשיר, וביתו היה הבית שבו חילקו לחם. הוא עוזב בשעת הרעב, בלי שהכתוב אפילו מזכיר את שמו מיד. הרב משווה את היציאה הזאת לירידתם של אברהם ויעקב, שגם הם ירדו למצרים בשעת רעב. ההבדל טמון במודעות לירידה: מי שיודע שהוא יורד יעשה הכול כדי לעלות. אלימלך, לעומתם, משתקע לצמיתות. ומה שקורה למשפחתו, הנישואים לנכריות ואחר כך המוות, הוא תוצאת הבחירה הזאת.

אחר כך הוא מתעכב על האופן שבו התורה מתייחסת לגר: כאל בריה חדשה, לא כאל בריה מתוקנת. ההתחדשות אינה תיקון של הישן, היא בריאה מחדש. את החוויה הזאת, הוא אומר, יכול היה לחוות במלואה רק אדם שבא מבחוץ: זו רות. ואם זכתה נעמי לכלה כזאת, הרי זה משום שהייתה נעימה במעשיה. שתי נסיכות, בנות מלכים לפי המדרש, נשארו דבוקות בחמותן אחרי מות בעליהן.

הרב מדגיש את תעוזתו של בועז, ששמו מכיל את המילה עוז. בועז אינו נאחז באות החוק: הוא מבקש את רוחו. הוא עצמו יוצא מפרץ, בן תמר, שאף היא פילסה בכוח את מקומה במשפחת יהודה (בראשית לח). מלידה חריגה יצאה שושלת המשיח.

לבסוף הוא מעלה רעיון נועז על המדרגה החמישים. לפי התלמוד, משה, כשהובא לבית מדרשו של רבי עקיבא, לא הבין את התורה שנלמדה שם (מנחות כט ע"ב). בעיני הרב, משה הגיע לארבעים ותשע מדרגות; רבי עקיבא, צאצא של גרים שבא מעולם זר, הגיע לחמישים. מכאן הוא מסיק שהממד החמישים הוא ממד האוניברסליות, ושבלי תרומתו של העולם החיצון אין משיחיות אפשרית. הוא מזכיר גם שהתנ"ך מסתיים במילה של עלייה, "וְיָעַל" (דברי הימים ב לו, כג).

כשנשאל על הגיור, הרב מזכיר שאת הרב שופטים לפי אהבת הרֵעַ שבו, שעליה אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. כל עוד אפשר להשאיר את הדלת פתוחה, הוא אומר, יש להשאירה פתוחה. והוא מוסיף דימוי: בקטורת שבמקדש היה רכיב שכשלעצמו ריחו רע, וכשהוא מעורב באחרים חיזק את הניחוח.

רות, אשת חיל

בשבועות: רות, אשת החיל והחסד, הרב קורא מחדש את מגילת רות לאור השיר אשת חיל (משלי לא, י-לא), שאנו שרים בליל שבת. הרב מציין שלוש הזכרות של אשת חיל במקרא. השלישית היא רות עצמה, שבועז קורא לה כך (רות ג, יא).

הוא פותח בהבחנה בין שתי דרכים להתבונן בשיבולים השכוחות. הקוצר משאיר אותן משום שהוא סבור שיש לו די; הוא שולט בהכול. העני בא ללקט אותן בשקידה ומתפרנס מהן. אולי דווקא הוא, אומר הרב, ראוי לתואר אשת חיל. מה שמאפיין את אשת החיל הוא הנתינה העצמית: כל מה שהיא עושה, היא מפנה אל האחרים. והיא אישה זריזה, הפועלת בזריזות.

הרגע המכריע בסיפור הוא, בעיני הרב, הדו-שיח בין נעמי לרות בדרך. נעמי עשתה הכול כדי להניא אותה: לא תשתלבי, יביטו בך בעין עקומה; הישארי בביתך, תוכלי להימנות עם חסידי אומות העולם. רות עונה שאין זה חשבון, שהיא הולכת אחר לבה. היהדות היא הר, ורות בוחרת לטפס עליו, כמו אברהם. היא אינה אומרת "זה קשה מדי". היא אומרת: זה קשה, אבל בכל יום אתקדם מעט. כששומעת נעמי את הדברים, היא חדלה לנסות להניא אותה.

הרב מזכיר גם שאין קדושה של יחיד. "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב) נאמר בלשון רבים: הקדושה היא השתייכות לכלל, עם אחריותו של כל אחד לזולתו. אסור שהקיום הדתי יהפוך אי פעם לשריון לאגו.

דוד, מלך התפילה

בכמה מן השיעורים האלה קושר הרב את שבועות לדוד המלך, נינה של רות. שבועות הוא, לפי המסורת, יום מותו, ולכן גם יום הולדתו, שכן חייהם של הצדיקים יוצרים מחזור שלם. לפי המדרש, דוד היה אמור לחיות שעות ספורות בלבד; אדם הראשון נתן לו שבעים משנותיו.

התלמוד מסביר את שמה של רות: שיצא ממנה דוד, "שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות" (ברכות ז ע"ב). הרב חוזר לרעיון הזה: רות הרוותה את הקב"ה לא בדברי תורה, אלא בתפילה. דוד, האומר על עצמו "וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט, ד), חיבר את חמשת ספרי התהלים, שהם כנגד חמשת חומשי התורה. בעיני הרב, התפילה היא שפותחת את הגישה אל התורה: בלי עזרת ה', היינו נשארים סגורים בפני תורתו.

לבסוף הוא מדגיש שדוד סבל בגלל ייחוסו: שורשיו מגיעים עד בנות לוט ומואב. המדרש מספר שזמן רב הורחק על ידי בני משפחתו, עד ששמואל הנביא ביקש שיביאו אותו מן הצאן (שמואל א טז, יא). מלכותו נולדה מתוך הבריאה המחודשת הזאת. ותקופת מלכותו, אומר הרב, הייתה כולה קיבוץ הכבשים התועות.

שאלות נפוצות על שבועות

מתי חל שבועות בשנת 2027?

שבועות תשפ"ז מתחיל ביום חמישי, 10 ביוני 2027, בערב. החג חל ביום שישי, 11 ביוני, בארץ ישראל, ובימים שישי ושבת, 11 ו-12 ביוני, בחוץ לארץ. מכיוון שהחג חל לפני שבת, מניחים עירוב תבשילין בערב החג.

מדוע נמשך שבועות יומיים בחוץ לארץ?

בעבר קבע בית הדין בירושלים את ראשי החודשים על פי עדות, והקהילות הרחוקות לא ידעו תמיד בזמן איזה יום נקבע. לכן חגגו שני ימים מספק. הלוח קבוע מזה זמן רב, אבל חכמים ביקשו לשמור על מנהג חוץ לארץ (ביצה ד ע"ב). בארץ ישראל שבועות נמשך יום אחד.

האם חובה להישאר ער כל הלילה?

לא. תיקון ליל שבועות הוא מנהג נפוץ מאוד, לא חובה. מי שנשאר ער צריך להקפיד שיוכל להתפלל בבוקר בכוונה. בשאלות מעשיות, כמו ברכות השחר אחרי לילה ללא שינה, יש להתייעץ עם רב.

מדוע אוכלים מאכלי חלב בשבועות?

הטעם הידוע ביותר הוא שאחרי שקיבלו את דיני הכשרות בסיני, לא יכלו ישראל להכין בשר באותו יום. מביאים גם את הפסוק "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ" (שיר השירים ד, יא), הנדרש על התורה. הרמ"א רואה בכך גם זכר לשתי הלחם שהוקרבו במקדש.

מדוע שבועות אינו חוגג רק את הקציר?

התורה מציגה את החג תחילה כחג חקלאי. אבל המסורת, בהסתמך על הסיפור בשמות יט ועל התלמוד (שבת פו ע"ב; פסחים סח ע"ב), זיהתה אותו עם יום מתן תורה. שתי המשמעויות נפגשות: ביכורי האדמה וביכורי העם. בעיני הרב, פסח מעצב את גופו של העם, ושבועות נופח בו את רוחו, התורה.

מדוע מגילת רות עוסקת כל כך מעט בהלכות?

זה בדיוק מה שהמדרש מדגיש: אין ברות לא היתר ולא איסור, לא טהרה ולא טומאה, והיא נכתבה רק כדי ללמד את גדולת החסד (רות רבה ב, יד). בעיני הרב, זהו מסר ליום מתן תורה: מי שמחפש בתורה רק את הכלל היבש לא חדר לעומק משמעותה. לבה, הוא אומר, הוא החסד.

לסיום: הווה שאינו נגמר

לשבועות אין תאריך משלו, אין חפץ מצווה, אין מעשה מרשים. אולי דווקא זה הופך אותו לתובעני שבחגים. אפשר לציין אותו רק בנתינת עצמנו: בספירת הימים כדי להיספר, בהבאת הביכורים, בלימוד בלילה, בהשארת פאת השדה לעני. רות המואבייה, הבוחרת לטפס על ההר צעד אחר צעד, היא הדימוי הטוב ביותר לכך.

כדברי הרב בניזרי, אין מדובר בחגיגת יום שנה, אלא בחידוש רוחה של התורה בכל שנה בטהרתה הראשונית, ובשיתופה עם אחרים. להעמקה, האזינו לשיעוריו על שבועות ועל חודש העומר. תמצאו גם חוברות לקריאה משפחתית במדור חוברות, ואת הסבר המונחים העבריים במילון המונחים שלנו.

להמשך הלימוד

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המפורסמים באתר זה.

שבועות: מה חוגגים, ומדוע קוראים את מגילת רות?