מהי שמיטה (שנת השמיטה) ומהו יובל?

אחת לשבע שנים, בארץ ישראל, לא חורשים את השדות ולא זורעים אותם, החובות נשמטים, ומה שצומח מעצמו שייך לכולם. אחת לחמישים שנה, לפי התורה, האדמה חוזרת לבעליה הראשונים והעבדים העבריים משתחררים. שני המוסדות האלה, השמיטה ("ההשמטה", שנת השמיטה) והיובל, מהווים אחת המערכות הכלכליות והרוחניות המיוחדות ביותר בתורה. המאמר הזה מציג אותם על יסוד המקורות, מבחין בין מה שהוא הלכה למעשה ובין קריאה מוסרית או מיסטית, ואומר מה נשאר מהם היום.

1. מה אומרת התורה: שבת לארץ

הטקסט המכונן נמצא בתחילת פרשת בהר. הוא נפתח בציון מפתיע: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר" (ויקרא כה, א). רש"י מעיר על השאלה ששואלים חכמים: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני?" והוא משיב שכשם שהשמיטה נאמרה, כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה, מסיני, כך כל שאר המצוות נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני (רש"י על ויקרא כה, א, על פי תורת כהנים). הטקסט אינו אפוא תקנה חקלאית בלבד: הוא מוצג כדגם לאופן שבו התקבלה כל התורה.

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה׳ שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה׳ שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃

(ויקרא כה, ב-ד)

שלושה יסודות עולים מהפסוקים האלה.

• שבת "לה'" (שבת לַה'). רש"י מסביר: "לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית" (רש"י על ויקרא כה, ב). הרמב"ן מעיר שהביטוי נאמר על השמיטה ולא על המועדים, ורואה בו "סוד גדול" שנחזור אליו.
• איסור מוגדר. התורה אוסרת לזרוע, לזמור את הכרם, לקצור את הספיחים (מה שצמח מאליו) ולבצור את ענבי הנזיר, הכרם שלא נזמר (ויקרא כה, ד-ה). הרמב"ם מסכם שמי שעובד את האדמה או את האילנות באותה שנה מבטל מצוות עשה ועובר על לאו (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל א, א).
• ייעוד התבואה: לכולם. "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ […] וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כה, ו-ז).

ספר שמות נותן גרסה חברתית יותר של אותו כלל:

וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ׃

(שמות כג, יא)

חכמים לומדים מכאן כלל משפטי: על הבעלים להפקיר את פירותיו. הרמב"ם כותב שמי שסוגר את כרמו, גודר את שדהו או מכניס את כל תבואתו לביתו מבטל מצוות עשה; עליו להפקיר הכול, והכול שווים בפני הפירות האלה (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל ד, כד).

הבטחת השנה השישית

התורה צופה את ההתנגדות: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ" (ויקרא כה, כ). והיא משיבה בהבטחת ברכה:

וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃ וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד ׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃

(ויקרא כה, כא-כב)

התורה מבטיחה אפוא במפורש ברכה כלכלית בתמורה לשמירה; זה מה שהופך את השמיטה למבחן של ביטחון, כפי שנראה.

שמיטת כספים

ספר דברים מוסיף פן שני: ויתור על החובות.

מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה׃ וְזֶה֮ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כׇּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַה׳

(דברים טו, א-ב)

הרמב"ם מדגיש שמי שתובע חוב שנשמט בשמיטה עובר על האיסור "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ" (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל ט, א). נראה בהמשך שהשמיטה הזאת מנוטרלת בימינו באמצעות הפרוזבול.

הקהל: קריאת התורה ברבים

סוף השנה השביעית נושא מוסד שלישי, פחות מוכר. בחג הסוכות שאחרי השמיטה קרא המלך קטעים מספר דברים בפני כל העם שהתאסף:

וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ בְּב֣וֹא כׇל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵֽרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ ה׳ אֱלֹקֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כׇּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאׇזְנֵיהֶֽם׃

(דברים לא, י-יא)

זו מצוות הקהל ("הקהל"). לפי המשנה, המלך קרא את הקטעים האלה על במה של עץ שהוקמה בבית המקדש, במוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות שאחרי השנה השביעית (משנה, סוטה ז, ח; רמב"ם, הלכות חגיגה ג, א-ג). שנת השמיטה אינה אפוא רק זמן של מנוחה לאדמה, אלא גם זמן של לימוד ושל חידוש הברית. מצווה זו מניחה את קיומו של בית המקדש ואינה נוהגת כיום.

2. היובל: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר"

אחרי שבעה מחזורי שמיטה מוסיפה התורה שנה חמישים:

וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃ וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכׇל־אַרְצְכֶֽם׃ וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכׇל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃

(ויקרא כה, ח-י)

המילה יובל מזכירה, לפי ההסבר הרווח, את קרן האיל שתוקעים בה; ומכאן המילה jubilee בשפות אירופה. שלושה מנגנונים נובעים מכך.

1. שיבת השדות. "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג). מה שנקרא "מכירת שדה" אינו בעצם אלא העברת התבואה עד היובל הבא: הקונה משלם לפי מספר השנים שנשארו (ויקרא כה, טו-טז). בעיני התורה אדמת ישראל אינה סחורה. 2. שחרור העבדים העבריים. העברי שמכר את עצמו בגלל חובות "כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ; וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ" (ויקרא כה, מ-מא), כי "עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה, מב). 3. שנת מנוחה לאדמה, כמו בשמיטה: "יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם, לֹא תִזְרָעוּ" (ויקרא כה, יא-יב).

וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃

(ויקרא כה, כג)

התורה עושה את הממד הכלכלי של היובל מוחשי מאוד: מחיר השדה צריך לשקף את מספר היבולים שנשארו עד שיחזור לבעליו הראשון ("כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ", ויקרא כה, טו-טז). היא מפרטת גם שבית שנמכר בעיר חומה ניתן לגאולה רק שנה אחת, ואחריה הוא שייך לקונה גם ביובל (ויקרא כה, כט-ל), ואילו בתי ערי הלוויים נשארים בני גאולה לעולם (ויקרא כה, לב-לג). הפרטים האלה מראים שהטקסט מחוקק לחברה חקלאית מסוימת, ולא לאידאל מופשט.

3. מדוע? טעמי השמיטה והיובל

המסורת נותנת כמה רמות של הסבר, שיש להבחין ביניהן.

המובן ה"פשוט": "כי לי הארץ"

הפסוק המרכזי הוא ויקרא כה, כג. ספר החינוך (ספר ימי הביניים המסביר כל מצווה) נותן לשמיטה שלושה לקחים מוסריים. ראשית, השמיטה מקבעת במחשבתנו שהעולם נברא: סופרים שש שנות עבודה ושביעית של מנוחה, כמו ששת ימי הבריאה והשבת; ובכך מזכירים שהארץ המוציאה את פירותיה בכל שנה אינה עושה זאת בכוחה שלה. שנית, הפקרת הפירות מחנכת לנדיבות. ושלישית, היא מגבירה את הביטחון בה' (ספר החינוך, מצווה פד).

ולכן צוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה כדי שיזכר האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפרות בכל שנה ושנה לא בכחה וסגלתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה

(ספר החינוך, מצווה פד)

על היובל כותב אותו ספר שה' רצה להודיע לעמו שהכול שלו ושהכול יחזור למה שהוא רוצה; וספירת ארבעים ותשע השנים צריכה גם להרחיק את האדם מחמדת שדה רעהו (ספר החינוך, מצווה של).

עניין של צדק חברתי

השמיטה והיובל קוטעים את הצבירה. החוב, אובדן הנחלה של אבות, עבדות בגלל חוב: המחזור מונע מהמצבים האלה להפוך לסופיים. ספר החינוך מלמד ששמיטת הכספים מלמדת נדיבות ועין טובה (ספר החינוך, מצווה תעז). זו גם קריאת ספר ירמיהו: הנביא מוכיח את תושבי ירושלים ששילחו את עבדיהם חופשיים ואחר כך לקחו אותם בחזרה, ומזכיר את הברית שנכרתה ביציאה ממצרים:

מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת־אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י אֲשֶֽׁר־יִמָּכֵ֣ר לְךָ֗ וַעֲבָֽדְךָ֙ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְשִׁלַּחְתּ֥וֹ חׇפְשִׁ֖י מֵעִמָּ֑ךְ וְלֹֽא־שָׁמְע֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אׇזְנָֽם׃

(ירמיהו לד, יד)

ממד של אמונה: מבחן השנה השביעית

במשנה השמיטה מופיעה בין הסיבות לגלות: "גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל השמטת הארץ" (משנה, אבות ה, ט). הכתוב עצמו קושר את החורבן לשמיטה: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה" (ויקרא כו, לד), וספר דברי הימים מסכם שהגלות בבבל נמשכה שבעים שנה "עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ" (דברי הימים ב לו, כא).

אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הׇשַּׁמָּ֔הֿ וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ׃

(ויקרא כו, לד)

יהיה זה שגוי להפוך את השמיטה לסיבה היחידה של הגלות: המשנה מונה כמה.

4. כיצד שומרים את השמיטה?

החלק הזה מתאר את קווי ההלכה הכלליים; למקרים מעשיים (גינה, קניית פירות בישראל) יש להיוועץ ברב או ברבנות המקומית.

מה שאסור מן התורה. לפי ספר החינוך, העבודות החקלאיות האסורות מן התורה הן: זריעה, זמירה, קציר ובציר. עבודות אחרות (זיבול, חפירה) אסורות מדברי חכמים, ויש עבודות מותרות (ספר החינוך, מצווה פד). הרמב"ם מציין גם שאסור "לחזק ידי" העובדים את האדמה באותה שנה, למשל בכך שמוכרים להם כלי עבודה חקלאיים (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל ח, א).

קדושת הפירות (קדושת שביעית). לתוצרת השנה השביעית יש מעמד מיוחד: אסור לבזבז אותה. המשנה קובעת "כלל גדול": מה שמיוחד למאכל אדם אין עושים ממנו מלוגמא לאדם, ואין צריך לומר לבהמה (משנה, שביעית ח, א). הפרי נאכל, אינו מושחת ואינו נמכר כסחורה רגילה.

שמיטת החובות. המשנה אומרת שהשביעית משמטת את המלווה, בשטר ושלא בשטר (משנה, שביעית י, א). היא מזכירה גם יוצאים מן הכלל (הקפת החנות של סוחר, שכר שכיר כל עוד לא נעשה מלווה).

רק בארץ ישראל. "שמיטה אינה נוהגת אלא בארץ ישראל, שנאמר 'כי תבואו אל הארץ'" (לפי רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל ד, כה). שמיטת החובות, לעומת זאת, חלה בכל מקום (ראו להלן).

הפרוזבול של הלל

בסביבות תחילת הספירה, הלל הזקן ראה שאנשים נמנעים מלהלוות סמוך לשמיטה, וכך עוברים על פסוק אחר ("הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל", דברים טו, ט). הוא תיקן אפוא את הפרוזבול:

פרוזבול, אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים טו) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', התקין הלל לפרוזבול:

(משנה, שביעית י, ג)

הנוסח הוא הצהרה בפני בית דין: "מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה" (משנה, שביעית י, ד). החוב נחשב כך כעובר לבית הדין, שאינו כפוף לשמיטה (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל ט, טו). משנה גיטין אומרת שהתקנה נעשתה "מפני תיקון העולם" (משנה, גיטין ד, ג).

התלמוד מציג את הקושי: כיצד יכול חכם לבטל דין תורה? תשובת אביי: מדובר בשמיטה "בזמן הזה", והולכים לפי דעת רבי (יהודה הנשיא), שלפיה שמיטת כספים היא מן התורה רק כשהקרקע עצמה נשמטת (גיטין לו ע"א):

דתניא, רבי אומר: ״וזה דבר השמיטה שמוט״ – בשתי שמיטות הכתוב מדבר: אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע – אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע, אי אתה משמט כספים.

(גיטין לו ע"א)

הרמב"ם מסיק מכך: בימינו שמיטת הכספים היא רק מדרבנן, והפרוזבול פועל עליה; הוא אינו פועל על שמיטה מדאורייתא (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל ט, ב; ט, טז). השולחן ערוך מנסח זאת כך: "אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום" (שולחן ערוך, חושן משפט סז, א). הוא מוסיף שהפרוזבול נכתב בבית דין חשוב (חושן משפט סז, יח).

כאן מופיע הבדל במנהגים. הרמ"א (רבי משה איסרליש, מהמסורת האשכנזית) מעיר שיש אומרים שהשמיטה אינה נוהגת כלל בימינו, ועליהם סמכו במדינות האשכנזיות שלא לנהוג בה; הוא מזכיר גם את צעקת הרא"ש (רבנו אשר) נגד המנהג הזה. הוא מוסיף את חשבון השנים: שנת ש"כ ושנת שכ"ז (5320 ו-5327) היו שנות שמיטה (חושן משפט סז, א, הגהת הרמ"א). השולחן ערוך עצמו של רבי יוסף קארו (המקור המקובל אצל הספרדים), לעומת זאת, פוסק שהשמיטה מדרבנן נוהגת היום בכל מקום, ולכן הפרוזבול נשאר נהוג בקהילות רבות.

5. האם היובל עדיין נוהג?

לא, לפחות לא לפי הדעה המקובלת. התלמוד מביא על כך ברייתא (ערכין לב ע"ב):

דתניא: משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות, שנאמר: ״וקראתם דרור בארץ לכל ישביה״, בזמן שכל יושביה עליה, ולא בזמן שגלו מקצתן.

(ערכין לב ע"ב)

הרמב"ם חוזר על הכלל הזה (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל י, ח): היובל נוהג רק כשהשבטים על מקומם. בתקופת בית שני המשיכו בכל זאת למנות שנות יובל, אבל רק "כדי לקדש שנות שמיטין": רב נחמן בר יצחק, באותו עמוד בתלמוד, אומר שמנו יובלות כדי לקדש שמיטין (ערכין לב ע"ב; רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל י, ג). אין אפוא מונים יובל כיום. הטקסט נקרא עם זאת כהבטחה: היובל ישוב לנהוג רק כשכל ישראל יהיו שוב על אדמתם, לפי סדר השבטים, מה שהרמב"ם מכנה את הזמן ש"כל יושביה עליה" (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל י, ח).

הדיון הזה קובע גם את אופייה הנוכחי של השמיטה. הרמב"ם כותב שכשהיובל אינו נוהג, אף אחד מהדינים האלה אינו נוהג, חוץ משמיטת הקרקע בארץ ישראל; ושמיטת כספים נוהגת בכל מקום, אבל רק מכוח החלטת חכמים (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל י, ט). השאלה אם שמיטת הקרקע היום היא עדיין מן התורה או רק מדרבנן שנויה במחלוקת בין הסמכויות; איננו מפרטים זאת כאן, ורב הוא שיכריע במקרה מסוים.

6. קצת היסטוריה

בתחילת הדרך. לפי הרמב"ם, התחילו למנות שנות שמיטה ארבע עשרה שנה אחרי הכניסה לארץ (שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה): השמיטה הראשונה חלה אפוא בשנה העשרים ואחת אחרי הכניסה, והיובל הראשון בשנה השישים וארבע (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל י, ב). הוא מונה שבע עשרה יובלות לפני חורבן בית ראשון (י, ג).

בשיבה מבבל. בספר נחמיה התושבים לוקחים על עצמם התחייבות לוותר על השנה השביעית: "וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כָל יָד" (נחמיה י, לב).

וְעַמֵּ֣י הָאָ֡רֶץ הַֽמְבִיאִים֩ אֶת־הַמַּקָּח֨וֹת וְכׇל־שֶׁ֜בֶר בְּי֤וֹם הַשַּׁבָּת֙ לִמְכּ֔וֹר לֹא־נִקַּ֥ח מֵהֶ֛ם בַּשַּׁבָּ֖ת וּבְי֣וֹם קֹ֑דֶשׁ וְנִטֹּ֛שׁ אֶת־הַשָּׁנָ֥ה הַשְּׁבִיעִ֖ית וּמַשָּׁ֥א כׇל־יָֽד׃

(נחמיה י, לב)

בתקופת בית שני. ספר מקבים א מספר שבשנת 162 לפני הספירה נאלץ מבצר בית צור להיכנע "כי לא היה להם מזון, כי שנת שמיטה הייתה", ושמגיני ירושלים חסרו אספקה "כי הייתה השנה השביעית" (מקבים א ו, מט ו-נג). ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מספר על גזירה של יוליוס קיסר הפוטרת את היהודים ממס בשנה השביעית (קדמוניות היהודים י"ד, 202-206), ומזכיר את המצור של הורדוס על ירושלים בשנת 37 לפני הספירה, שנערך בשנת שמיטה (קדמוניות היהודים י"ד, 475). הטקסטים האלה מראים שלשמיטה היו השפעות צבאיות ופיסקליות ממשיות.

אחרי חורבן המקדש. תחת עול המס הרומי הקלו חכמים באופני הקיום. התלמוד מספר שרבי ינאי היה מכריז: "פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא" (סנהדרין כו ע"א), כשהארנונא היא מס כבד על הקרקעות.

כדמכריז רבי ינאי: ״פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא״

(סנהדרין כו ע"א)

בישראל המודרנית. כשהתפתחו המושבות החקלאיות הראשונות בארץ ישראל העות'מאנית, שאלת השמיטה הועמדה במלוא חריפותה: ב-1889 (תרמ"ט) כמה רבנים, ובהם רבי שמואל מוהליבר ורבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, התירו את מכירת הקרקעות הפיקטיבית לנכרי, היתר המכירה. הרב קוק, רבה של יפו והמושבות, חידש אותו כבר ב-1909 (תר"ע) וביסס את יסודותיו ב*שבת הארץ*. רבני ירושלים, ובהם רבי שמואל סלנט, התנגדו לו. גם היום היתר המכירה שנוי במחלוקת: יש המקבלים אותו, ויש הדוחים אותו ומעדיפים דרכי קיום אחרות (שביתה ממשית של הקרקע, תוצרת של חקלאים לא יהודים, יבול המנוהל על ידי בית דין רבני, הנקרא אוצר בית דין). בשנים האחרונות נשמרה השמיטה בשנת תשע"ה (2014-2015) ותשפ"ב (2021-2022). הבאה תהיה תשפ"ט (2028-2029).

7. קריאות מוסריות, פילוסופיות ומיסטיות

יש להבחין כאן בין ההלכה (החוק המעשי) לקריאות שאינן משנות אותה.

קריאה של הזמן (אגדה). התלמוד קובע: "שית אלפי שני הוי עלמא, וחד חרוב" (רב קטינא, סנהדרין צז ע"א). מבנה שבעת הימים, שבע השנים והאלף השביעי נקרא כמוטיב אחד.

אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוי עלמא, וחד חרוב

(סנהדרין צז ע"א)

הרמב"ן ו"סוד" השמיטה. בפירושו לוויקרא כה, ב כותב הרמב"ן שהפרשה הזאת מעוררת ל"סוד גדול מסודות התורה": ששת ימי בראשית הם ימי העולם והשביעי שבת לה', "והשנים ירמזו למה שיהיה בכל ימי עולם". משום כך, הוא מוסיף, התורה חמורה יותר בשמיטה מבשאר האיסורים ומביאה בגללה את הגלות. הוא מביא גם את דברי רב ושמואל ש"חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד" (ראש השנה כא ע"ב) ומציע, בזהירות ("אולי"), לראות בכך רמז לשבע השמיטות: היובל יהיה שער הבינה שלא נמסר (רמב"ן על ויקרא כה, ב). זו קריאה מיסטית, מסוג ה"סוד": אין לה השפעה על ההלכה ויש לקרוא אותה ככזאת.

והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם

(רמב"ן על ויקרא כה, ב)

מה מלמד הרב רפאל בניזרי

הרב בניזרי לא הקדיש שיעור לשמיטה כשלעצמה, אבל הוא חוזר אליה בכמה שיעורים, תמיד מהזווית של הזמן והחירות. אנו מביאים את מה שפורסם, בלי להוסיף דבר.

• בשיעורו על חשבון השנה (אלול) הוא מתאר את הזמן היהודי כזמן שיש לו התחלה ותכלית: "בשבוע זו השבת, היום השביעי. זו השמיטה במחזור השנים. זה היובל, במחזור החמישים שנה", עד האלף השביעי. לחיות "בשולי הזמן הזה" זו, לדבריו, ההגדרה הראשונה של עבודה זרה. ראו את השיעור: אלול: חשבון השנה.
• בשיעורו על יונה ויום כיפור הוא מזכיר שבסוף היובל, ביום כיפור, משחררים כל אדם ומחזירים את האדמה לבעליה הראשונים, "מכיוון שהארץ לעולם אינה נמכרת לצמיתות", והוא מסיק מכך שהשחרור צריך להתחיל תחילה מעצמו, כי מי שנשאר משועבד להתניות שלו אינו יוצא מעצמו. ראו את השיעור: יום כיפור: ספר יונה והתשובה.
• בשיעורו על היום החמישים (שבועות) הוא קושר את שופר היובל לשופר סיני: "כשספרנו את השמיטות, שבע פעמים שבע, מגיעים לשנה החמישים: כל אחד שב אל משפחתו, אל אחוזתו, אל שורשו", ואפילו מי שרצה להישאר עבד חייב לצאת ביובל. ראו את השיעור: שבועות: היום החמישים, מחוץ לספירה.
• בשיעורו על פרשת משפטים הוא קושר את שחרור העבד העברי למחזור השבתון: "הכול נובע ממחזור השבתון והכול ניזון מהשבת; כשהשבת של שבע השנים, שבע פעמים שבע, מגיעה לסיומה, העבד משתחרר". ראו את השיעור: משפטים: העבד העברי והחירות.

8. דעות שגויות על השמיטה והיובל

• "שנת שמיטה היא חופשה." לא: האדמה נחה, אבל התורה דורשת בעיקר שינוי ביחס לקניין ולחוב (שמות כג, יא; דברים טו, ב).
• "היובל עדיין נוהג." לא: מאז גלות ראובן, גד ומנשה הוא אינו נוהג (ערכין לב ע"ב; רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל י, ח).
• "החובות נמחקים כל שבע שנים, בלי יוצא מן הכלל." הלכה למעשה, הפרוזבול של הלל שומר עליהם (משנה, שביעית י, ג-ד). ההשמטה נשארת עם זאת עיקרון חזק בתורה.
• "היתר המכירה מוסכם על הכול." לא נכון: הוא נשאר שנוי במחלוקת מאז 1889 (ראו לעיל).

9. שאלות נפוצות על השמיטה והיובל

מהי שנת השמיטה הבאה?

השמיטה חוזרת כל שבע שנים, והשנה העברית תשפ"ב (2021-2022) הייתה שנת שמיטה; הבאה היא תשפ"ט, המתחילה בראש השנה ב-2028 ומסתיימת ב-2029. שנה עברית היא שנת שמיטה כשמספרה מתחלק בשבע.

האם השמיטה חלה מחוץ לישראל?

לא לעניין עבודת האדמה (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל ד, כה). שמיטת הכספים, לעומת זאת, חלה בכל מקום, מדברי חכמים.

מהו פרוזבול, והאם עליי לעשות אחד?

זהו שטר הנכתב בפני בית דין רבני ומאפשר למלווה להמשיך לתבוע את חובותיו למרות השמיטה (משנה, שביעית י, ג-ד; גיטין לו ע"א). הקהילות שנוהגות בשמיטת כספים כותבות אותו לפני סוף השנה השישית. למקרה שלך, התייעץ עם רב.

האם אפשר לאכול את פירות השנה השביעית?

כן, אבל בזהירות: יש להם קדושה (קדושת שביעית) ואסור לבזבז אותם (משנה, שביעית ח, א).

מהו היתר מכירה?

מכירה פיקטיבית של הקרקע לנכרי, שהונהגה ב-1889 על ידי כמה רבנים כדי לאפשר למושבות החקלאיות לשרוד. יש המקבלים אותה ויש הדוחים אותה.

מדוע היובל אינו נוהג עוד?

משום שהוא מניח שכל תושבי הארץ יהיו על מקומם, וזה כבר אינו המצב מאז גלות שבטים מסוימים (ערכין לב ע"ב).

האם יש קשר בין השמיטה לראש השנה?

כן: המשנה קובעת את אחד בתשרי כ"ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות" (ראש השנה א, א). השמיטה מתחילה אפוא בראש השנה.

להעמקה

להמשך, הנה כמה קריאות באתר.

• ראש השנה: משמעות ראש השנה היהודי
• יום כיפור: משמעות יום הכיפורים
• ט"ו בשבט: למה ראש השנה לאילנות?
• פרשת השבוע: 42 שיעורי וידאו של הרב בניזרי
• מהם מעשר ותרומה?
• מהו התנ"ך? תורה, נביאים וכתובים
• הלוח העברי: חודשים, שנים, חגים
• מילון מונחים עבריים ביהדות

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.