מה הם מעשר ותרומה?

בתורה נקבע שלפני שאוכלים חיטה, יין או שמן שגדלו בארץ ישראל, מפרישים מהם כמה מתנות: תרומה ראשונה לכהן, מעשר ללוי, ומעשר שני שאוכלים בירושלים או נותנים לעניים. להפרשות האלה יש שמות שחוזרים בכל המסורת היהודית: תרומה ("מה שמפרישים, מה שמרימים") ומעשר ("עשירית"). רבים מכירים את המילה "מעשר" גם כמנהג של צדקה: נתינת עשירית מההכנסה. מאמר זה מבחין בקפידה בין שתי המציאויות האלה, מציג את מקורות התורה והתלמוד, ואומר מה נשאר מהם כיום.

1. המונחים: מתנות התורה

התורה מונה כמה "מתנות" שבעל שדה או פרדס חייב להפריש. להלן התמונה הכללית, ואחריה הפירוט.

• תרומה גדולה: ההפרשה הראשונה, הניתנת לכהן (במדבר יח, ח-יב; דברים יח, ד).
• מעשר ראשון: עשירית ממה שנשאר, הניתנת ללוי (במדבר יח, כא-כד).
• תרומת מעשר: הלוי מפריש בתורו עשירית ממעשרו לכהן (במדבר יח, כו-כח).
• מעשר שני: עשירית ממה שנשאר, שבעל היבול אוכל בעצמו בירושלים (דברים יד, כב-כז).
• מעשר עני: במקום המעשר השני, בשנים השלישית והשישית של המחזור; הוא ניתן ללוויים, לגרים, ליתומים ולאלמנות (דברים יד, כח-כט).
• הפרשות נוספות: חלה (במדבר טו, כ), בכורים (דברים כו, א-יא), מעשר בהמה (ויקרא כז, לב).

הרמב"ם מסכם את הסדר: "אחר שמפרישין תרומה גדולה מפריש אחד מעשרה מן הנשאר וזהו הנקרא מעשר ראשון" (רמב"ם, הלכות מעשרות א, א). המילה תרומה משמשת גם במובן אחר, לתרומות נדבה למשכן (זהו שמה של פרשת תרומה); כאן הכוונה לתרומת התבואה.

2. מה אומרת התורה

התרומה: "ראשית דגנך"

ההפרשה לכהן נזכרת לראשונה בדברי ה' אל אהרן: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל" (במדבר יח, ח). ספר דברים מפרט את החומרים:

(דברים יח, ד) — רֵאשִׁ֨ית דְּגָֽנְךָ֜ תִּירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ וְרֵאשִׁ֛ית גֵּ֥ז צֹאנְךָ֖ תִּתֶּן־לֽוֹ׃

התורה אינה קובעת שום כמות; חכמים הם שקבעו אותה (ראו להלן). הפסוק "מלאתך ודמעך לא תאחר" (שמות כב, כח) נדרש כציווי להפריש בלי איחור.

המעשר הראשון: נחלת הלוויים

(במדבר יח, כא) — וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כׇּל־מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֙ אֲשֶׁר־הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

ללוויים אין נחלת קרקע בישראל: "אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל", אומר ה' לאהרן (במדבר יח, כ). המעשר הוא אפוא שכרם, תמורת עבודתם במשכן והוראתם. הכתוב מוסיף שהלוויים עצמם חייבים להפריש מן המעשר שלהם:

(במדבר יח, כו) — וְאֶל־הַלְוִיִּ֣ם תְּדַבֵּר֮ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶם֒ כִּֽי־תִ֠קְח֠וּ מֵאֵ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַֽמַּעֲשֵׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תִּי לָכֶ֛ם מֵאִתָּ֖ם בְּנַחֲלַתְכֶ֑ם וַהֲרֵמֹתֶ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ תְּרוּמַ֣ת ה׳ מַעֲשֵׂ֖ר מִן־הַֽמַּעֲשֵֽׂר׃

זוהי תרומת המעשר (במדבר יח, כח), והיא שייכת לכהן. הרמב"ם מדגיש שהמעשר הראשון עצמו אינו נושא שום קדושה לאחר שהופרשה ממנו תרומת המעשר: ישראלי רשאי לאכול אותו, אפילו בטומאה (רמב"ם, הלכות מעשרות א, ב).

המעשר השני ומעשר העני

ספר דברים מוסיף שני מעשרות נוספים, שמתחלפים זה בזה:

(דברים יד, כב) — עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כׇּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה׃

את המעשר השני אוכלים "לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר" (דברים יד, כג), כלומר בירושלים. אם הדרך ארוכה מדי אפשר להמיר אותו בכסף: "ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו" (דברים יד, כה); ואז מוסיפים חומש לערך (ויקרא כז, לא). את הכסף מוציאים בירושלים כדי לקנות אוכל שאוכלים "ושמחת אתה וביתך" (דברים יד, כו).

אחת לשלוש שנים מוחלף המעשר הזה במעשר עני:

(דברים יד, כח-כט) — מִקְצֵ֣ה ׀ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים תּוֹצִיא֙ אֶת־כׇּל־מַעְשַׂר֙ תְּבוּאָ֣תְךָ֔ בַּשָּׁנָ֖ה הַהִ֑וא וְהִנַּחְתָּ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃ וּבָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְ֠הַגֵּ֠ר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ ה׳ אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇל־מַעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃

התורה אף הופכת את המעשה הזה לנושא של הצהרה חגיגית (וידוי מעשר): "בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני" (דברים כו, יג). הרמב"ם מונה את ההצהרה הזאת בין מצוות העשה (רמב"ם, הלכות מעשר שני יא, א).

ולבסוף, לגבי הבהמות: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'" (ויקרא כז, לב); וכללית יותר: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא" (ויקרא כז, ל).

(ויקרא כז, ל) — וְכׇל־מַעְשַׂ֨ר הָאָ֜רֶץ מִזֶּ֤רַע הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּרִ֣י הָעֵ֔ץ לַה׳ ה֑וּא קֹ֖דֶשׁ לַֽה׳

3. חכמים מפרטים: השיעור, החיוב והטבל

שיעור התרומה. התורה אינה קובעת אותו; המשנה כן:

(משנה תרומות ד, ג) — שעור תרומה, עין יפה, אחד מארבעים. בית שמאי אומרים, משלשים. והבינונית, מחמשים. והרעה, מששים

הרמב"ם מסביר שלפי התורה אין לתרומה שיעור: "כל שהוא אפלו חטה אחת פוטרת הכרי"; אך לכתחילה מפרישים רק לפי השיעור שנתנו חכמים, ולא פחות מאחד משישים (רמב"ם, הלכות תרומות ג, א-ב). באותו מקום הוא קובע שבזמן הזה התרומה "עומדת לשרפה מפני הטמאה" (שהרי הכהנים אינם במצב של טהרה), ולכן מותר להפריש לכתחילה כל שהוא (הלכות תרומות ג, א).

מה חייב בהפרשה. המשנה קובעת כלל: "כל שהוא אוכל, ונשמר, וגדוליו מן הארץ, חייב במעשרות" (משנה מעשרות א, א). דגן, יין, שמן, פירות וירקות נכללים אפוא בחיוב.

הטבל. פירות שעדיין לא הופרשו מהם תרומה ומעשר נקראים טבל, ואסור לאכול אותם. הרמב"ם מציין שהאוכל טבל "חייב מיתה לשמים" (רמב"ם, הלכות מעשרות א, ה).

מי רשאי לאכול תרומה? רק הכהן ובני ביתו: "וכל זר לא יאכל קדש" (ויקרא כב, י). מי שאכל אותה בשוגג חייב להחזיר את שוויה בתוספת חומש: "ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמשיתו עליו" (ויקרא כב, יד; משנה תרומות ו, א).

4. מחזור שבע השנים

המסורת מחלקת את המעשרות על פני מחזור (רמב"ם, הלכות מעשר שני א, א; הלכות מתנות עניים ו, ד):

• שנים 1, 2, 4 ו-5: מפרישים מעשר שני.
• שנים 3 ו-6: מפרישים במקומו מעשר עני, לעניים.
• שנה 7: זו שנת השמיטה (ראו מהי שמיטה?), ולאחריה מתחיל שוב מחזור ששת השנים.

לחכמים יש יחס חברתי חזק מאוד למעשרות האלה. משנה אבות ה, ט מלמדת שהדבר (המגפה) מתרבה בארבעה פרקים, ובהם "ברביעית, מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית, מפני מעשר עני שבששית": מי שאינו נותן לעניים את המגיע להם משלם על כך.

בסוף כל תקופה של שלוש שנים היו עושים ביעור, כלומר מוציאים מהבית את כל המתנות שהגיע זמנן, בערב פסח של השנה הרביעית ושל השביעית (משנה מעשר שני ה, ו); ואחר כך אמרו את הווידוי של דברים כו, יג (רמב"ם, הלכות מעשר שני יא, א).

5. מי מקבל? כהנים, לוויים וישראלים

דבר אחד מפתיע את הקורא בימינו: המעשר הראשון שייך ללוי, לא לכהן. הרמב"ם מסביר מדוע ללוויים אין חלק בנחלה: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובבזתה עם אחיו מפני שהבדל לעבד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים" (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל יג, יב).

(רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל יג, יב) — אלא הם חיל השם שנאמר (דברים לג יא) "ברך ה' חילו". והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר (במדבר יח כ) "אני חלקך ונחלתך

הרמב"ם מרחיב: "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלוקים ופרק מעל צוארו על החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים" (הלכות שמיטה ויובל יג, יג). זו קריאה פילוסופית שמרחיבה את הרעיון בלי לשנות את ההלכה: המעשרות נשארים מעשרות התורה.

"תקנת עזרא"

חכמים מספרים שבימי עזרא חדל המעשר הראשון להינתן ללוויים ועבר לכהנים. הרמב"ם כותב שעזרא קנס את הלוויים בזמנו, ומאז ניתן המעשר הראשון לכהנים (רמב"ם, הלכות מעשרות א, ד):

(רמב"ם, הלכות מעשרות א, ד) — ועזרא קנס את הלוים בזמנו שלא יתנו להן מעשר ראשון אלא ינתן לכהנים לפי שלא עלו עמו לירושלים

התלמוד מביא שני טעמים לקנס הזה: לפי האחד, משום שהלוויים לא עלו מבבל; לפי האחר, כדי שהכהנים יסמכו על המעשר הזה בימי טומאתם (יבמות פו ע"ב). התלמוד נסמך על עזרא ח, טו ("ומבני לוי לא מצאתי שם") כדי לקבוע שהם לא עלו עמו.

(יבמות פו ע"ב) — איתמר, מפני מה קנסו לוים במעשר? פליגי בה רבי יונתן וסביא. חד אמר: שלא עלו בימי עזרא. וחד אמר: כדי שיסמכו כהנים עליו בימי טומאתן.

6. מעט היסטוריה

המקורות. התורה מציגה שני תקדימים: אברהם נותן "מעשר מכל" למלכי צדק אחרי נצחונו (בראשית יד, כ), ויעקב, הבורח לבית אל, נודר: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, כב).

(בראשית כח, כב) — וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃

בימי הנביאים. ספר מלאכי מוחה נגד אלה שמעכבים את החלק הקדוש, בניסוח שהפך מפורסם: "היקבע אדם אלוקים כי אתם קבעים אתי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה" (מלאכי ג, ח). הוא ממשיך: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר" (מלאכי ג, י).

(מלאכי ג, י) — הָבִ֨יאוּ אֶת־כׇּל־הַֽמַּעֲשֵׂ֜ר אֶל־בֵּ֣ית הָאוֹצָ֗ר וִיהִ֥י טֶ֙רֶף֙ בְּבֵיתִ֔י וּבְחָנ֤וּנִי נָא֙ בָּזֹ֔את אָמַ֖ר ה׳ צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֧א אֶפְתַּ֣ח לָכֶ֗ם אֵ֚ת אֲרֻבּ֣וֹת הַשָּׁמַ֔יִם וַהֲרִיקֹתִ֥י לָכֶ֛ם בְּרָכָ֖ה עַד־בְּלִי־דָֽי׃

בשיבת בבל. בספר נחמיה התושבים מתחייבים להביא "ואת ראשית עריסתינו ותרומתינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכהנים אל לשכות בית אלוקינו ומעשר אדמתנו ללוים" (נחמיה י, לח); וכשנחמיה מגלה שמנות הלוויים לא ניתנו, ושהם ברחו איש לשדהו, הוא מוכיח את הסגנים, ואז "וכל יהודה הביאו מעשר הדגן והתירוש והיצהר לאוצרות" (נחמיה יג, י-יב).

בימי בית שני. המשנה שומרת את זכר כהן גדול בשם יוחנן, שמזהים בדרך כלל עם יוחנן הורקנוס (המאה השנייה לפני הספירה): הוא העביר את הודאת המעשר, ביטל את ה"מעוררין" ואת ה"נוקפין", ובימיו לא היה אדם צריך לשאול על הדמאי (משנה סוטה ט, י; משנה מעשר שני ה, טו). דמאי הוא תוצרת שיש ספק אם הופרשו ממנה המעשרות כראוי, מפני שהיא באה ממי שאין בטוחים בדייקנותו (משנה דמאי ב, ב מתארת את מי שמקבל על עצמו להיות "נאמן" על המעשרות). משמעותם המדויקת של דברי המשנה שנויה במחלוקת בתלמוד, ואיננו מרחיבים בו כאן.

(משנה סוטה ט, י) — יוחנן כהן גדול העביר הודית המעשר. אף הוא בטל את המעוררין ואת הנוקפין. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים. ובימיו אין אדם צריך לשאל על הדמאי:

אחרי חורבן המקדש. בלי מקדש, כמה הוראות שמניחות את קיומו אינן יכולות להתקיים כלשונן; ההפרשות מיבול ארץ ישראל, לעומת זאת, המשיכו להיעשות, כפי שנראה להלן.

7. כיום: חובה מדרבנן, הנוהגת בישראל

לפי הרמב"ם, התרומה והמעשרות "אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל" (רמב"ם, הלכות תרומות א, א). הנביאים, ואחריהם החכמים הראשונים, הרחיבו את החיוב לארצות סמוכות (בבל, מצרים, עמון ומואב). השולחן ערוך מביא את המסגרת הזאת (יורה דעה שלא, א) ומוסיף שסוריה חייבת במעשרות "מדברי סופרים" כשקונים בה שדה.

ובעיקר, הוא קובע את מעמדם בימינו: "בזמן הזה אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל ואפי' בימי עזרא אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה אלא מדבריהם מפני שנאמר כי תבואו משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן" (שולחן ערוך, יורה דעה שלא, ב; רמב"ם, הלכות תרומות א, כו).

(רמב"ם, הלכות תרומות א, כו) — התרומה בזמן הזה ואפלו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפלו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן. שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד

הרמ"א מציין שיש חולקים וסבורים שכיום חייבים בארץ ישראל מן התורה, אך המנהג אינו כך (רמ"א על יורה דעה שלא, ב, בשם הטור). קיימת אפוא מחלוקת בין הפוסקים על דרגת החיוב; בישראל המנהג המקובל הוא להפריש בכל מקרה.

הלכה למעשה בימינו:

• מחוץ לישראל, התוצרת אינה חייבת בהפרשות האלה (שולחן ערוך, יורה דעה שלא, א).
• בישראל מפרישים מתוצרת שלא תוקנה: כמות קטנה לתרומה גדולה (שהרי היא עומדת בכל מקרה להיזרק מפני הטומאה, רמב"ם, הלכות תרומות ג, א), ואחריה מעשר ראשון, תרומת מעשר, ולפי השנה מעשר שני או מעשר עני. המעשר השני "נפדה" על ידי הקדשת ערכו למטבע (עיקרון הלקוח מדברים יד, כה ומויקרא כז, לא). זהו תחום טכני שבו פונים לרב או לרבנות המקומית, וסומכים על תוצרת בעלת תעודת כשרות.
• הכהנים בימינו אינם אוכלים תרומה, מפני שאינם במצב של טהרה; זו הסיבה שמפרישים אותה כדי להיפטר ממנה.

8. מעשר כספים: נתינת עשירית מההכנסה

במובן הנפוץ בקהילות ישראל, "מעשר" הוא עשירית מההכנסה הניתנת לצדקה. צריך לומר זאת במפורש: התורה מחייבת מעשר רק על יבול ארץ ישראל. הפרשת עשירית מההכנסה היא מנהג המבוסס על דברי חכמים, ואלה המקורות שלו.

המקור המקראי הרמוז. נדרו של יעקב (בראשית כח, כב). התלמוד, ששואל מהו הפסוק שביסוד גבול החומש, מצטט בדיוק את הפסוק הזה: "מאי קרא? וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". הדיון שאחר כך, טכני מאוד, סובב סביב הפועל הכפול (כתובות נ ע"א).

התקרה. באושא תיקנו חכמים שמי שמבזבז לא יבזבז יותר מחומש (כתובות נ ע"א).

(כתובות נ ע"א) — אמר רבי אילעא, באושא התקינו: המבזבז — אל יבזבז יותר מחומש

השיעור. הרמב"ם: "עד חמישית נכסיו מצוה מן המבחר. ואחד מעשרה בנכסיו בינוני. פחות מכאן עין רעה" (רמב"ם, הלכות מתנות עניים ז, ה). השולחן ערוך מביא את אותה הדרגה (יורה דעה רמט, א).

(שולחן ערוך, יורה דעה רמט, א) — עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה מדה בינונית פחות מכאן עין רעה

הרמ"א מוסיף שני פרטים: אין מבזבזים יותר מחומש בימי החיים, אלא בשעת המוות; וכסף המעשר אינו נועד לקניית דבר מצווה (למשל נרות לבית הכנסת), אלא לנתינה לעניים (רמ"א על יורה דעה רמט, א, בשם המהרי"ל). פרט זה הוא של הרמ"א, פוסק מן המסורת האשכנזית.

ההבטחה. חכמים קושרים את המעשר להתעשרות, ודורשים "עשר תעשר": עשר בשביל שתתעשר (תענית ט ע"א). התלמוד מספר שרבי יוחנן שאל את ילדו הקטן של ריש לקיש על הפסוק הזה; הילד ענה: "עשר בשביל שתתעשר", והזמין אותו לבדוק. רבי יוחנן הקשה שאסור לנסות את ה' ("לא תנסו את ה' אלוקיכם"); והתלמוד משיב, בשם רבי הושעיא, שהמקרה הזה יוצא מן הכלל, על פי מלאכי ג, י: "ובחנוני נא בזאת" (תענית ט ע"א).

(תענית ט ע"א) — ״עשר תעשר״ — עשר בשביל שתתעשר.

קריאה זו היא אגדה: היא מעודדת, ואינה יוצרת חובה.

9. טעויות נפוצות על המעשר

• "המעשר הוא עשרה אחוזים מההכנסה, לפי התורה." לא: התורה מחייבת אותו על תוצרת חקלאית; השימוש הכספי הוא מדרבנן או מנהג (רמב"ם, הלכות מתנות עניים ז, ה).
• "המעשר שייך לכהנים." לא: המעשר הראשון שייך ללוי (במדבר יח, כא); הכהן מקבל את התרומה ואת תרומת המעשר (במדבר יח, ח; יח, כו-כח). אחרי עזרא עבר המעשר הראשון לכהנים בקנס (רמב"ם, הלכות מעשרות א, ד).
• "יש רק מעשר אחד." יש לפחות שלושה (מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני), ובנוסף התרומה.
• "התרומה היא תרומת נדבה." לגבי היבול היא חובה; אותה מילה משמשת גם לתרומות נדבה למשכן.
• "זה נוהג בכל מקום." לפי התורה והשולחן ערוך, רק בארץ ישראל (שולחן ערוך, יורה דעה שלא, א).
• "הכהנים בימינו אוכלים תרומה." לא: התרומה מופרשת היום מפני הטומאה (רמב"ם, הלכות תרומות ג, א).

10. שאלות נפוצות על מעשר ותרומה

מה ההבדל בין תרומה למעשר?

התרומה היא ההפרשה הראשונה, לכהן. המעשר הוא עשירית: תחילה ללוי (מעשר ראשון), ואחר כך, לפי השנה, לאכילה בירושלים (מעשר שני) או לעניים (מעשר עני).

האם צריך לתת עשירית מהמשכורת?

זו אינה חובה מן התורה. רבים נוהגים כך כמנהג: הרמב"ם והשולחן ערוך מתארים את העשירית כשיעור ה"בינוני" של הצדקה, כשהחומש הוא המובחר ביותר (הלכות מתנות עניים ז, ה; יורה דעה רמט, א).

אפשר לנכות ממעשר כספים קניות לבית הכנסת?

לפי הרמ"א, לא: כסף המעשר מיועד לעניים (יורה דעה רמט, א, בהגהה). למקרה שלכם, התייעצו עם רב.

למה זורקים היום את התרומה?

מפני שהכהנים אינם יכולים לאכול אותה בטהרה. הרמב"ם כותב שהיא "עומדת לשרפה מפני הטמאה" ושאפשר להפריש ממנה כמות מזערית (הלכות תרומות ג, א).

האם פירות שנקנו בישראל הופרשו מהם מעשרות?

תוצרת הנמכרת עם הכשר רבני מתוקנת, ככלל. תוצרת מפוקפקת נקראת דמאי, מעמד שחכמים מקלים בו (משנה דמאי ב, ב; משנה מעשר שני ה, טו).

מהו מעשר עני?

זהו מעשר העני של השנים השלישית והשישית במחזור (דברים יד, כח-כט; רמב"ם, הלכות מתנות עניים ו, ד).

להרחבה

להמשך הקריאה, כמה מאמרים באתר.

• מהי שמיטה, שנת השבתון, ומהו היובל?
• מי הם הכהנים, הלוויים והישראלים?
• מהי צדקה? הנתינה ביהדות
• מהו בית המקדש, המקדש בירושלים?
• מהו פדיון הבן, פדיון הבכור?
• ט"ו בשבט: למה ראש השנה לאילנות?
• פרשת השבוע: 42 שיעורי וידאו של הרב בניזרי
• מילון המונחים העבריים ביהדות

מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives).