מה זה שבועות ולמה נשארים ערים כל הלילה?

אין סוכה לבנות, אין סדר לערוך, אין מצה: שבועות הוא הצנוע שבשלושת הרגלים, ובכל זאת בית הכנסת נשאר מואר כל הלילה, קוראים בו את מגילת רות ואוכלים עוגות גבינה. מדוע דווקא החג שאין בו חפץ לאחוז בו הוא החג של הרגע הגדול ביותר בתולדות ישראל, מעמד הר סיני? המאמר עונה על כך מתוך התורה, המשנה, התלמוד, הרמב"ם, השולחן ערוך והזוהר, תוך הפרדה בין מה שהוא הלכה (הדין שנוהגים על פיו), מה שהוא אגדה (קריאה מוסרית), מה שהוא קבלה ומה שהוא היסטוריה.

מה זה שבועות? שמות, תאריך ומשך

התורה נותנת לחג כמה שמות. הוא "חג שבועות" (שמות לד, כב; דברים טז, י), "חג הקציר" (שמות כג, טז) ו"יום הבכורים" (במדבר כח, כו). חכמים קוראים לו גם "עצרת", משום שהוא סוגר את התקופה שנפתחה בפסח, כשם ששמיני עצרת סוגר את סוכות (פסחים סח ע"ב; משנה, ראש השנה א, ב). השם הלועזי "פנטקוסט" (Pentecôte בצרפתית) נגזר מן היוונית pentèkostè, "החמישים"; חג הפנטקוסט הנוצרי הוא חג אחר, שאינו מציין את אותו אירוע.

ייחודו הוא שאין לו תאריך משלו בתורה. פסח, ראש השנה, יום כיפור וסוכות נקבעו ב"חמישה עשר", ב"אחד" וב"עשור". שבועות הוא היום שבא אחרי שבעה שבועות שלמים של ספירת העומר: "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (ויקרא כג, טז). הספירה מתחילה בליל ט"ז בניסן (רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין ז, כב; ספר החינוך, מצווה שו); היום הארבעים ותשעה חל אפוא בה' בסיוון, והחמישים בו' בסיוון. בישראל החג נמשך יום אחד; בחוץ לארץ, שבה שמרו מחמת הספק גם את היום השני של החג, הוא נמשך יומיים (שולחן ערוך, אורח חיים תצו, א).

מה אומרת התורה: חג קציר וביכורים

הטקסט המרכזי הוא זה שבספר ויקרא, המתאר את הספירה ואת הקרבן:

(ויקרא כג, טז) — עַ֣ד מִֽמׇּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם

ביום ההוא הביאו לבית המקדש "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם… לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם":

(ויקרא כג, יז) — מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים

ספר דברים מבהיר את רוח החג: סופרים שבעה שבועות מן הרגע ש"הָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה", ואז חוגגים את חג השבועות ושמחים, "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי… וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה" (דברים טז, ט-יב). בספר ויקרא, באמצע תיאור החג, מופיעה מצווה שלכאורה אין לה שום קשר אליו: להשאיר לעני ולגר את פאת השדה ואת הלקט (ויקרא כג, כב), וזה מבשר, כפי שנראה, את מגילת רות.

כדאי לשים לב למה שהתורה אינה אומרת. היא אינה אומרת שמעמד הר סיני התרחש ביום הזה, ואינה אומרת שהחג חוגג את מתן תורה. ספר שמות אומר רק שבני ישראל באו אל מדבר סיני "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה" (שמות יט, א); הקשר לשבועות הוא הסקה של חכמים, שנעקוב אחריה להלן. גם הרב בניזרי מדגיש את שתיקת המקרא הזאת (ראו בהמשך).

הספירה, בית המקדש והביכורים

לספור מפסח: הוויכוח עם הבייתוסים

הביטוי "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כג, טו) חילק בין הפרושים ליריביהם. הבייתוסים (הקרובים לצדוקים) קראו בו את השבת הרגילה: קרבן העומר, ולפיכך גם הספירה, צריכים להתחיל ביום ראשון, וגם שבועות צריך לחול ביום ראשון. חכמים פירשו "שבת" במשמעות "יום מנוחה": היום הראשון של פסח. התלמוד מספר שטקס קציר העומר נעשה בפרהסיה, בשאלות ותשובות חוזרות שלוש פעמים ("השבת הזאת? כן"), "מפני הבייתוסים"; הוא מספר גם שרבן יוחנן בן זכאי הפריך את טענותיהם (מנחות סה ע"א). ברייתא מציבה מול הפירוש הבייתוסי טיעון מן הלוח, בשם רבי יוסי בר יהודה: אילו ספרו מן השבת של בראשית, היו מוצאים פעם חמישים ואחד יום, פעם חמישים ושניים, וכן הלאה עד חמישים ושישה, ואילו הפסוק אומר "חמישים יום" (מנחות סה ע"ב). הספירה ממחרת הפסח, בכל יום בשבוע שיחול, היא עמדת הפרושים, שהפכה לעמדת כל היהדות הרבנית.

הוויכוח הזה אינו רק מחלוקת על קריאה. כתבי קומראן וספר היובלים נהגו לפי לוח שמשי בן 364 יום, שבו חל שבועות תמיד ביום ראשון, בט"ו בחודש השלישי; ספר היובלים הופך אותו לחג חידוש הברית השנתי (יובלים ו, יז). בעיני החוגים האלה שבועות היה כבר חג הברית, ואילו המסורת הרבנית פיתחה זאת בדרך אחרת, דרך מתן תורה.

הביכורים ושתי הלחם

המשנה מתארת את העלייה בבכורים לירושלים: אנשי העיירות של אותו מחוז מתכנסים, לנים ברחוב העיר ואינם נכנסים לבתים, ומשכימים בקריאה "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל בֵּית ה' אֱלֹקֵינוּ" (משנה, ביכורים ג, ב). הקרובים מביאים תאנים וענבים טריים, והרחוקים תאנים יבשות וצימוקים; השור הולך לפניהם, "וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו", והחליל מלווה אותם עד שמתקרבים לירושלים (משנה, ביכורים ג, ג). שתי הלחם, לעומת זאת, מובאות מטעם הציבור (ויקרא כג, יז).

המשנה קושרת את שבועות גם לדין העצים: "בארבעה פרקים העולם נדון: בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון… ובחג נדונין על המים" (משנה, ראש השנה א, ב).

מתן תורה: מה אומרים חכמים

ו' בסיוון

התלמוד קובע את התאריך: "תנו רבנן: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו" (שבת פו ע"ב), והולכים אחר הדעה הסתמית. הקישור הזה הוא שהופך את שבועות ל"זמן מתן תורתנו", כלשון התפילה (שולחן ערוך, אורח חיים תצד, א). בקריאת התורה קוראים באותו יום את סיפור מעמד הר סיני (שמות יט-כ); המשנה, לעומת זאת, מציינת לשבועות את קריאת הפרשה של "שבעה שבועות" (משנה, מגילה ג, ה; דברים טז, ט-יב), והמנהג שנקבע מאוחר יותר הוא לקרוא את מעמד הר סיני. השולחן ערוך קובע את קריאת היום הראשון: בספר שמות, מ"בחודש השלישי", ובמפטיר "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים" (במדבר כח, כו), וההפטרה היא מראה המרכבה ביחזקאל (אורח חיים תצד, א).

יום "לכם"

התלמוד גוזר מכך מסקנה מעשית, החשובה ביותר להלכות החג: צריך לשמוח בו גם בסעודות.

(פסחים סח ע"ב) — אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם. מַאי טַעְמָא? יוֹם שֶׁנִּיתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה הוּא.

חכמים דנים, לגבי כל חג, אם היום הוא "כולו לה'" או "חציו לה' וחציו לכם"; בשבועות איש אינו חולק על כך שהוא גם יום של סעודת חג. התלמוד מספר שרב יוסף היה אומר ביום עצרת: "עבדי לי עגלא תלתא" (הכינו לי עגל בן שלוש), ונימק: "אי לא האי יומא דקא גרים — כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים סח ע"ב), כלומר אלמלא התורה שניתנה ביום הזה, היה אדם אחד מן ההמון. מר בר רבינא, שהיה מתענה כל השנה, עשה יוצא מן הכלל לעצרת, לפורים ולערב יום כיפור (שם).

הרמב"ם רואה בכך הסבר עומק: שבועות הוא "יום מתן תורה", וספירת העומר, מיציאת מצרים ועד היום הזה, מבטאת את ציפייתו של מי שסופר את הימים ואפילו את השעות עד שיראה שוב את ידידו היקר ביותר (מורה נבוכים ג, מג). הר סיני הוא תכלית יציאת מצרים: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות יט, ד, מצוטט שם).

מן הכתוב אל קריאות חכמים

התורה עצמה נותנת את תוכנו של היום הזה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו); ואחר כך התחייבות העם: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). חכמים הרבו לדרוש את הקדמת ה"נעשה" ל"נשמע":

(שבת פח ע"א) — בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן: מִי גִּלָּה לְבָנַי רָז זֶה שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ?

באותה סוגיה מופיעה קריאה קשה יותר, שהמסורת לא הסתירה: על הפסוק "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות יט, יז) קורא רב אבדימי בר חמא שהקב"ה כפה עליהם את ההר כגיגית. רב אחא בר יעקב מסיק מכך שהקבלה הייתה באונס, "מכאן מודעא רבה לאורייתא" (כלומר: הסתייגות גדולה מן התורה); רבא משיב שקיבלוה שוב בימי אחשורוש, כמו שנאמר "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט, כז) (שבת פח ע"א):

(שבת פח ע"א) — שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה מוּטָב, וְאִם לָאו — שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם.

זוהי אגדה: דימוי שמבטא את חומרת ההתחייבות, ואין לו תוקף של הלכה. סצנה מפורסמת אחרת באותה מסכת מראה את המלאכים מוחים כשמשה עולה לקבל את התורה: "מה לילוד אשה בינינו?"; עונים להם שבא לקבלה (שבת פח ע"ב – פט ע"א).

ליל הלימוד: מקור ומשמעות

מדרש הישנים

להיות ער בליל שבועות אינו מצווה מן התורה ואינו דין תלמודי. נקודת המוצא שלו היא מדרש (שיר השירים רבה א, יב), המפרש את הפסוק "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ" במשל: מלך הודיע שייכנס למדינה ביום פלוני; בני המדינה ישנו כל הלילה, וכשהגיע המלך מצא אותם ישנים. מלמעלה, ה' הקדים את השעה, "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר" (שמות יט, טז):

(שיר השירים רבה א, יב) — יָשְׁנוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, לְפִי שֶׁשֵּׁנָה שֶׁל עֲצֶרֶת עֲרֵבָה, וְהַלַּיְלָה קְצָרָה.

לפי המדרש היה צורך לתקוע בשופר ובחצוצרות כדי להעיר אותם: משה נאלץ להוציאם לקראת המלך (שם). לפיכך, מי שנשאר ער בלילה הזה עושה היום "תיקון".

מן הזוהר למנהג של ימינו

השלב הבא הוא הזוהר, שנותן לליל השימורים משמעות: "חסידי קדמאי", החסידים הראשונים, לא ישנו בלילה הזה אלא עסקו בתורה ואמרו: נירש לנו ולבנינו נחלה קדושה בשני העולמות; בלילה הזה כנסת ישראל מוכתרת מעליהם ובאה להתחבר עם המלך הקדוש:

(זוהר, אמור, ספריא 35) — וְעַל דָּא, חֲסִידֵי קַדְמָאֵי לָא הֲווֹ נָיְימֵי בְּהַאי לֵילְיָא, וַהֲווּ לָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא,

המנהג התפשט אחר כך ברוב הקהילות. המשנה ברורה מציגה אותו כך: "איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן"; היא מביאה את האר"י, שמי שאינו ישן כלל בלילה הזה ועוסק בתורה "מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק", ואת הטעם שנותן המגן אברהם "על דרך הפשט": ישראל ישנו כל הלילה, וצריך לתקן זאת (אורח חיים תצד, א). אותו פירוש קובע לדחות את תפילת ערבית עד צאת הכוכבים, כדי שארבעים ותשעה ימי הספירה יהיו שלמים, ונותן הוראות לברכות השחר של מי שנשאר ער (שם).

זהו מנהג ולא חובה; הוא בא לידי ביטוי בתיקון, אוסף של קטעים (מן התורה, הנביאים והכתובים, המשנה, ובקהילות מסוימות גם מן הזוהר) הנקראים או נלמדים באותו לילה, או בשיעורים בבית הכנסת. מי שאינו יכול להישאר ער אינו חוטא: ישאל את רבו.

רות, מאכלי חלב, ירק: מנהגי החג

למה קוראים את רות?

מגילת רות היא אחת מחמש המגילות (שיר השירים, רות, קהלת, איכה, אסתר), המוזכרות יחד במסכת סופרים (יד, ג). המנהג לקרוא את רות בשבועות מובא ברמ"א (אורח חיים תצ, ט). נותנים לכך כמה טעמים, המשלימים זה את זה.

הראשון הוא התפאורה. רות באה לבית לחם "בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (רות א, כב), והיא מלקטת "עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים" (רות ב, כג): זה הזמן שבין פסח לשבועות. השני הוא הגיור: רות המואביה בוחרת בעם היהודי, כשם שבני ישראל קיבלו את התורה בסיני. התלמוד משחזר את השיחה עם נעמי, המזהירה אותה במצוות (יבמות מז ע"ב):

(יבמות מז ע"ב) — מִפַּקְדִינַן שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת — ״עַמֵּךְ עַמִּי״. אֲסִיר לַן עֲבוֹדָה זָרָה — ״וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי״.

השלישי הוא דוד. התלמוד הירושלמי מספר שדוד המלך מת בחג השבועות:

(ירושלמי, חגיגה ב, ג) — דָּוִד מֵת בָּעֲצֶרֶת.

ויחוסה של רות מסתיים בו: עובד, אבי ישי, אבי דוד (רות ד, יז). לבסוף, יש את לימוד החסד. המדרש מביא בשם רבי זעירא:

(רות רבה ב, יד) — אָמַר רַבִּי זְעֵירָא, מְגִלָּה זוֹ אֵין בָּהּ לֹא טֻמְאָה, וְלֹא טָהֳרָה, וְלֹא אִסּוּר, וְלֹא הֶתֵּר, וְלָמָּה נִכְתְּבָה לְלַמֶּדְךָ כַּמָּה שָׂכָר טוֹב לְגוֹמְלֵי חֲסָדִים.

הרמ"א מציין שהעם נוהג שלא לברך על קריאת המגילות האלה (אורח חיים תצ, ט); מסכת סופרים, לעומת זאת, מזכירה ברכה (יד, ג), ומכאן נוהגים שונים בקהילות שונות.

מאכלי חלב

המנהג לאכול מאכלי חלב בשבועות נפוץ מאוד. הרמ"א מביא אותו, ונותן את הסבריו שלו ("נראה לי…"):

(רמ"א, אורח חיים תצד, ג) — ונוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות

הטעם שלו הוא הקבלה לליל הסדר: כשם שבפסח לוקחים שני תבשילים זכר לקרבן הפסח ולקרבן החגיגה, אוכלים תבשיל חלבי ואחריו תבשיל בשרי, ומניחים על השולחן שני לחמים המזכירים את "שתי הלחם" של בית המקדש (אורח חיים תצד, ג). המשנה ברורה מזכירה טעם אחר: בסיני בני ישראל, שזה עתה קיבלו את דיני השחיטה והכשרות, לא יכלו להכין בשר מיד, ואכלו חלב (אורח חיים תצד, יב). שיר השירים מספק את הפסוק: "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ" (שיר השירים ד, יא), שבו המסורת קוראת רמז לתורה. אלה טעמי מנהג, שאין להם תוקף של דין.

ירק, עצים ואקדמות

הרמ"א מביא גם את המנהג לפזר ירק בבית הכנסת ובבתים, "זכר לשמחת מתן תורה" (אורח חיים תצד, ג). המשנה ברורה נותנת שני הסברים: הר סיני היה מוקף עשב (היא מפנה לשמות לד, ג), ובשבועות נידונים גם על פירות האילן. היא מוסיפה שהגאון מוילנה (הגר"א) ביטל את מנהג העמדת האילנות, משום שהיום זה מחוקות הגויים (אורח חיים תצד, י): זו דוגמה למחלוקת בין חוגים שונים. בקהילות אשכנז אומרים לפני קריאת התורה את האקדמות, פיוט ארמי המיוחס מסורתית לרבי מאיר מוורמס; המנהג אינו נחלת כל העדות.

מה אומרת ההיסטוריה

היהדות הקדומה הכירה את שבועות בכמה פנים. תחילה הוא חג עלייה לרגל, שריכז בירושלים עולי רגל עם ביכוריהם (משנה, ביכורים ג, ב-ג). אחר כך הוא אחד החגים שבהם התנגשו הזרמים: פרושים, בייתוסים וצדוקים, וקהילת קומראן, שלפי לוחה חל החג ביום ראשון (מנחות סה ע"א-ע"ב; יובלים ו, יז). לאחר חורבן הבית אי אפשר עוד להביא ביכורים או שתי לחם: החג נחווה מעתה בעיקר דרך המשמעות שחכמים נתנו לו כבר קודם, מתן תורה, שאותה לומדים. ההיסטוריון מציין את ההסטה הזאת של מרכז הכובד; התלמוד נותן כבר את הנימה: "כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים סח ע"ב).

דעות שגויות על שבועות

"שבועות הוא חג מתן תורה, כך כתוב בתורה." התורה רואה בו את חג הביכורים והחיטה (ויקרא כג, טו-כא; במדבר כח, כו). הקישור לסיני בא מחכמים (שבת פו ע"ב; פסחים סח ע"ב): הוא מסורתי ומרכזי, אך אינו בכתוב.

"להיות ער כל הלילה זו חובה." זהו מנהג, שמקורו בזוהר והתפשטותו על ידי המשנה ברורה (אורח חיים תצד, א); עושים אותו ברצון, בלי להפוך אותו לדין.

"מאכלי חלב הם כלל החג." זהו מנהג (רמ"א, אורח חיים תצד, ג). התלמוד דורש דווקא סעודת חג "לכם" (פסחים סח ע"ב), והרמ"א עצמו מקשר את החלב לבשר.

"קוראים את רות כי זה סיפור של קציר." כמה טעמים משלימים זה את זה: הקציר, הגיור, דוד, החסד (רות א, כב; ב, כג; יבמות מז ע"ב; ירושלמי, חגיגה ב, ג; רות רבה ב, יד).

שאלות נפוצות על שבועות

מתי חל שבועות וכמה זמן הוא נמשך?

בו' בסיוון, חמישים יום מתחילת ספירת העומר (ויקרא כג, טז). הוא נמשך יום אחד בישראל ויומיים בחוץ לארץ (אורח חיים תצו, א).

מה פירוש השם "שבועות"?

הוא בא מן הספירה: סופרים "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת" מפסח (ויקרא כג, טו; דברים טז, ט-י), ו"שבועות" פירושו "שבעה שבועות". השם הוא שם של ספירה.

למה אומרים ששבועות הוא יום מתן תורה?

כי התלמוד מציב את עשרת הדברות בו' בסיוון (שבת פו ע"ב) וקובע שיש לחגוג את החג גם בסעודות, משום ש"יום שניתנה בו תורה הוא" (פסחים סח ע"ב). התורה שבכתב אינה אומרת זאת במפורש.

למה נשארים ערים כל הלילה?

כדי לתקן את שנתם של ישראל בלילה שקדם להתגלות (שיר השירים רבה א, יב) ולנהוג כמנהג "חסידים הראשונים" שבזוהר (זוהר, אמור; משנה ברורה, אורח חיים תצד, א). זה מנהג, לא חובה.

למה אוכלים מאכלי חלב?

נאמרים כמה טעמים: שתי הלחם וההקבלה לשני התבשילים של פסח (רמ"א, אורח חיים תצד, ג), העובדה שאחרי מתן תורה לא ניתן היה להכין בשר מיד (משנה ברורה תצד, יב), ודימוי התורה כדבש וחלב (שיר השירים ד, יא).

מה משמעות מגילת רות בשבועות?

הקציר (רות א, כב; ב, כג), הגיור (יבמות מז ע"ב), דוד המלך (ירושלמי, חגיגה ב, ג) והחסד (רות רבה ב, יד).

להעמקה

שבועות בא אחרי שבעה שבועות של ספירה. להמשך, הנה כמה קריאות באתר.

• מה זה ספירת העומר ול"ג בעומר?
• מה זה פסח ואיך נראה ליל הסדר?
• מה זה סוכות? הסוכה, הלולב והאתרוג
• מה זו התורה?
• עשרת הדיברות: הנוסח, המשמעות והמקום ביהדות
• מיהו יהודי? ואיך הופכים ליהודי?
• איך פועל הלוח העברי?
• מה זה התלמוד?
• שבועות: מתן תורה ומגילת רות
• שבועות: מתן תורה בהסבר בווידאו
• ספירת העומר: ארבעים ותשעה ימי הכנה
• חגי ישראל: משמעותו של כל חג בשיעורי וידאו
• מילון מונחים עבריים ביהדות

מקורות והפניות (26)

• שמות יט, א; יט, ד; יט, ו; יט, טז-יז; כג, טז; כד, ז; לד, ג; לד, כב
• ויקרא כג, טו-יז; כג, כב
• במדבר כח, כו
• דברים טז, ט-יב
• רות א, טז-יז; א, כב; ב, כג; ד, יז
• שיר השירים ד, יא
• אסתר ט, כז
• משנה, ראש השנה א, ב
• משנה, ביכורים ג, ב-ג
• משנה, מגילה ג, ה
• תלמוד בבלי, שבת פו ע"ב; פח ע"א; פח ע"ב – פט ע"א
• תלמוד בבלי, פסחים סח ע"ב
• תלמוד בבלי, מנחות סה ע"א; סה ע"ב
• תלמוד בבלי, יבמות מז ע"ב
• תלמוד ירושלמי, חגיגה ב, ג
• מסכת סופרים יד, ג
• שיר השירים רבה א, יב
• רות רבה ב, יד
• זוהר, אמור (ספריא: זוהר, אמור 35)
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות תמידין ומוספין ז, כב
• רמב"ם, מורה נבוכים ג, מג
• ספר החינוך, מצווה שו
• שולחן ערוך, אורח חיים תצ, ט; תצד, א; תצד, ג; תצו, א
• משנה ברורה, אורח חיים תצד, א; תצד, י; תצד, יב
• ספר היובלים ו, יז; לוח קומראן (ראו TheTorah.com, "Shavuot: The Festival of Covenants")
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: שבועות: חג השבועות ; שבועות: היום החמישים, מחוץ לספירה ; שבועות: מגילת רות ; רות, אשת חיל והחסד

מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו שפורסמו באתר זה.