למה צמים בתשעה באב? חורבן שני בתי המקדש

פעם בשנה, בלב הקיץ, בתי כנסת מאבדים את אורם. יושבים על הרצפה או על שרפרפים נמוכים, קוראים לאור נר ספר קינות, אינם אוכלים ואינם שותים עשרים וחמש שעות, ואינם שואלים לשלום איש את רעהו. זהו תשעה באב, "התשיעי לחודש אב", יום האבל החמור ביותר בלוח השנה היהודי. מדוע דווקא היום הזה, ומדוע, אלפיים שנה אחרי המאורעות, ממשיכים לבכות על בית מקדש שלא נותרו ממנו אלא אבנים? המאמר עונה מתוך המשנה, התלמוד, הרמב"ם והשולחן ערוך, ואחר כך מעמת את המסורות עם ההיסטוריונים והארכאולוגיה, תוך הבחנה בין ההלכה (הדין שנוהגים על פיו) לבין הקריאה המוסרית או המיסטית.

1. מה מציין תשעה באב? המשנה

מקור היום הוא קטע במשנה, הטקסט היסודי של התורה שבעל פה, שנערך בכתב בסביבות שנת 200. הפרק האחרון של מסכת תענית ("צומות") מונה חמישה אסונות שאירעו בי"ז בתמוז וחמישה אחרים שאירעו בתשעה באב:

(משנה, תענית ד, ו) — בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה.

חמישה אירועים אפוא, ולפני הכול הערה של שיטה: במסורת תאריך יכול להיות "טעון". התלמוד אומר זאת כך: "מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב" (תענית כט ע"א), כלומר דברים טובים באים בעדיפות ביום מוצלח ואסונות ביום שכבר סומן באסון. הרמב"ם חוזר על הרשימה בחיבורו (משנה תורה, הלכות תעניות ה, ג) ומוסיף שנפילת ביתר הייתה "צרה גדולה כמו חרבן בית המקדש", משום שראו שם מלך משיח במי שגדולי החכמים הכירו בו (נשוב לכך להלן).

חמשת האירועים האלה פרושים על פני כשש עשרה מאות שנה: המדבר (בסביבות המאה השלוש עשרה לפני הספירה, לפי הכרונולוגיה המסורתית), 586 לפנה"ס, 70 ו-135 לספירה. זו אינה רשימת מאורעות שונים. מה שהמשנה אומרת הוא שלאירועים האלה מכנה משותף: אובדן הארץ, ירושלים ובית המקדש, כלומר אובדן המקום שבו שכנה נוכחות ה' בקרב העם.

2. האסון הראשון: המרגלים ו"בכייה של חינם"

מדוע הרשימה נפתחת במדבר? משום שלפי התלמוד התאריך נקבע כבר עם הסירוב הראשון להיכנס לארץ. הפרשה מסופרת בפרשת שלח לך. שנים עשר מרגלים חוזרים מכנען; עשרה מהם מתארים ארץ שאי אפשר לכבוש, והכתוב אומר: "וַתִּשָּׂא כׇּל־הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר יד, א). גזר הדין נקבע: רק כלב ויהושע, שהגנו על הארץ, ייכנסו; האחרים ימותו במדבר, ובניהם יתהו ארבעים שנה, "יוֹם לַשָּׁנָה" כמספר ימי התור (במדבר יד, כז-לה). ספר תהילים שומר את זיכרון האירוע: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה" (תהילים קו, כד), "וּלְהָפִיץ זַרְעָם בַּגּוֹיִם" (קו, כז).

התלמוד קושר זאת לתשעה באב:

(תענית כט ע"א) — אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ לַיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם — וַאֲנִי קוֹבֵעַ לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת.

נשים לב למה שנאמר ולמה שלא נאמר. התורה שבכתב אינה נותנת את התאריך: זו מסורת חכמים (הגמרא משחזרת אותה בחישוב הימים מאז הקמת המשכן, תענית כט ע"א). והכתוב מדבר על "בכייה של חינם": בכי של עם המסרב לגורלו, ולא דמעות אבל. בקריאה המוסרית, כאן הכול מתחיל: מי שבוכה בלי לפעול, או בוכה כדי שלא לפעול, מכין דמעות שיוזלו במשך מאות שנים.

3. חורבן בית המקדש הראשון (586 לפני הספירה)

הסיפור המקראי

בית המקדש הראשון, שבנה המלך שלמה בסביבות המאה העשירית לפני הספירה, נחרב בידי נבוכדנצר מלך בבל. המצור מתחיל בחודש העשירי (זהו מקור צום עשרה בטבת, מלכים ב כה, א). החומות נבקעות בתשיעי לחודש הרביעי: "בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר… וַתִּבָּקַע הָעִיר" (מלכים ב כה, ג-ד). התלמוד מבהיר שהבקעת החומה הייתה בט' בתמוז בבית ראשון ובי"ז בתמוז בבית שני (תענית כח ע"ב), וזה מסביר את תאריך הצום. כעבור חודש:

(מלכים ב כה, ח-ט) — וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ־בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת־בֵּית־יְהֹוָה וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ.

ובהמשך הפסוק: "ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית גדול שרף באש".

אבל ספר ירמיהו מציב את האירוע "בעשור לחודש" (ירמיהו נב, יב). אז היכן התשיעי? התלמוד מיישב בין הכתובים בלי להכריע באופן מלאכותי: אי אפשר לומר "בשבעה", שהרי כתוב "בעשור", ואי אפשר לומר "בעשור", שהרי כתוב "בשבעה". כיצד אפוא?

(תענית כט ע"א) — בְּשִׁבְעָה נִכְנְסוּ נׇכְרִים לַהֵיכָל, וְאָכְלוּ וְקִלְקְלוּ בּוֹ שְׁבִיעִי שְׁמִינִי. וּתְשִׁיעִי סָמוּךְ לַחֲשֵׁיכָה הֵצִיתוּ בּוֹ אֶת הָאוּר, וְהָיָה דּוֹלֵק וְהוֹלֵךְ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ.

רבי יוחנן מוסיף שאילו היה באותו הדור לא היה קובע את האבל אלא בעשירי, "מפני שרובו של היכל בו נשרף"; אבל חכמים סברו ש"אתחלתא דפורענותא עדיפא", כלומר שעדיף לציין את תחילת האסון (שם). לכן חלק מדיני האבל נמשך עד חצות היום של עשירי (שולחן ערוך, אורח חיים תקנח, א).

התושבים גולים לבבל (מלכים ב כה, יא). הנביא ירמיהו מבשר שהגלות תימשך "שבעים שנה" (ירמיהו כט, י): שיבת ציון בימי כורש, ואחר כך השלמת בית המקדש השני כשישים שנה מאוחר יותר, יהיו המענה לכך.

מה אומרות ההיסטוריה והארכאולוגיה

התאריך המסורתי הוא 586 לפני הספירה; היסטוריונים אחדים מעדיפים 587, לפי אופן החישוב של שנות מלכותו של נבוכדנצר. הממצאים מאשרים את אלימות הכיבוש: בעיר דוד נחשפו שכבות חורבן בשריפה, עם קורות פחומות וראשי חצים מסוג בבלי; בגבעה המערבית (הר ציון), צוות בראשות שמעון גיבסון מצא ב-2019 אפר, חצים וחפצי יוקרה, שהוא מקשר ל"כל בית גדול" ששרף נבוזראדן במלכים ב כה, ט. אגרות לכיש, אוסטרקונים בני התקופה של המצור, מראות את ימיו האחרונים של צבא יהודה. הגילויים האלה מאשרים את המסגרת הכללית של הסיפור המקראי; מובן שהם אינם מאפשרים לקבוע יום בלוח השנה. ההיסטוריונים מציינים, אגב, שמאחר שהמקרא נותן את השביעי וירמיהו את העשירי, התשיעי הוא מסורת רבנית.

החורבן לא היה מוחלט: רוב האוכלוסייה נשארה בארץ, ובבל הפכה למרכז יהודי חשוב למשך מאות שנים, זה שבו ייערך בהמשך התלמוד הבבלי. אין בכך כדי להפחית מן הדרמה, אבל זה עוזר להבין מדוע המסורת מדברת על גלות ולא על היעלמות.

4. חורבן בית המקדש השני (70 לספירה) ומה שבא אחריו

כעבור שבעים שנות שבי נבנה בית המקדש מחדש, ואחר כך הורחב בימי המלך הורדוס. בשנת 66 פורץ מרד ברומא. הגנרל אספסיאנוס, ואחריו בנו טיטוס, צרים על ירושלים. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), עד ראייה למצור, מספר שבית המקדש הועלה באש ביום העשירי של החודש לוֹאוּס (אב) ושזה היה "אותו יום ממש שבו נשרף בעבר בידי מלך בבל" (מלחמת היהודים ו, ד, ה). יוספוס נותן אפוא את העשירי, כמו ירמיהו; התלמוד, לעומת זאת, מחזיק בתשיעי כתחילת השריפה. לדעת חוקרים אחדים, תאריך התשיעי היה דווקא תאריך החורבן השני, והזיכרון הקולקטיבי החיל אותו אחר כך על הראשון. בעיני המסורת, ההתאמה הזאת בין התאריכים היא בדיוק מה שהמשנה אומרת: יום אחד נושא את שני החורבנות.

התלמוד מזכיר את לילה השריפה במשפט שנשאר מפורסם: הכוהנים הצעירים, אוחזים במפתחות ההיכל, עולים לגג בית המקדש ואומרים: "רבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים, יהיו מפתחות מסורות לך." הם זורקים אותם כלפי מעלה, "ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם", ואחר כך קופצים ונופלים לתוך האור (תענית כט ע"א). זהו סיפור אגדה, קריאה מוסרית ולא דיווח צבאי; הוא מבטא את תחושת האחריות שחשו חכמים נוכח האסון.

מה מגלה הארכאולוגיה

בניגוד לבית המקדש הראשון, שכמעט דבר לא נשאר ממנו במקום, השני הותיר עקבות מרשימים. למרגלות הכותל המערבי של הר הבית, ליד קשת רובינסון, חפירות מצאו את הרחוב מימי הורדוס מכוסה ערמות של אבנים גדולות: אלה גושים מחומות התמך שחיילים רומאים השליכו מלמעלה. ברובע היהודי של העיר העתיקה, "הבית השרוף" (Burnt House) העלה שכבת אפר עבה, כלי מטבח ושרידי אדם, שרידי בית שנשרף בשנת 70. בעיר העליונה, שכבות שריפה מגיעות לכמעט שני מטרים. המסורת היהודית אפוא לא המציאה דבר: אלימות כיבוש ירושלים נראית באדמה.

ביתר, החריש ואליה קפיטולינה

שני דורות מאוחר יותר מחליט הקיסר הדריאנוס לבנות את ירושלים מחדש כמושבה רומית בשם אליה קפיטולינה, מה שמעורר את מרד בר כוכבא (132-135 לפי ההיסטוריונים; דיו קסיוס, ספר ס"ט, 12). ביתר, המבצר האחרון של המורדים, נופלת בשנת 135. הרמב"ם מזכיר שרבי עקיבא וגדולי החכמים ראו בבר כוכבא את מלך המשיח, ושתבוסתו "הייתה צרה גדולה" (הלכות תעניות ה, ג; ראו גם הלכות מלכים יא, ג). לגבי "חריש העיר", התלמוד מספר שהרשע טורנוסרופוס (טינאיוס רופוס), קצין רומי, חרש את ההיכל ואת סביבתו, ומקיים את הפסוק "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵּחָרֵשׁ" (תענית כט ע"א; מיכה ג, יב). לפי אוסביוס ומקורות נוצריים אחרים, נאסר אחר כך על היהודים להיכנס לאליה; סיפורים מאוחרים יותר מזכירים חריג, לבוא ולבכות על החורבות בתשעה באב, פרט שהאמינות ההיסטורית שלו שנויה במחלוקת.

הזיכרון היהודי קשר אחר כך לתאריך הזה דרמות נוספות. גזירת הגירוש של יהודי אנגליה, למשל, פורסמה ב-18 ביולי 1290 (לוח יוליאני), שהוא ט' באב; היסטוריונים אחדים רואים בכך בחירה מכוונת. הקישורים האלה שייכים לזיכרון הקולקטיבי ולא להלכה, שנשענת רק על רשימת המשנה.

5. מדוע חרב בית המקדש?

חכמים מציבים את השאלה בגלוי. התלמוד שואל, לגבי בית המקדש הראשון, אילו עבירות עמדו שם, ואחר כך לגבי השני. מקדש ראשון חרב, הוא אומר, בגלל שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. והשני, שעסקו בו בתורה, במצוות ובגמילות חסדים, מדוע חרב? הנה התשובה:

(יומא ט ע"ב) — אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת וּגְמִילוּת חֲסָדִים, מִפְּנֵי מָה חָרַב? מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה בּוֹ שִׂנְאַת חִנָּם. לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת: עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.

גם האבחנה הזאת מקבלת גוון נוסף בהמשך הסוגיה: התלמוד מקשה שגם בימי בית ראשון היו אנשים ש"אוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם" (יומא ט ע"ב). בית המקדש אינו נחרב אפוא מסיבה אחת בלבד. אך הלקח ברור: עם תרבותי, אדוק וצדקן יכול לאבד את עצמו רק בגלל האופן שבו חבריו מביטים זה בזה.

קמצא ובר קמצא

התלמוד מדגים את הטענה בסיפור (גיטין נה ע"ב – נו ע"א). אדם מירושלים עורך משתה ושולח את משרתו להזמין את ידידו קמצא; בטעות המשרת מזמין את בר קמצא, אויבו. בעל הבית מוצא אותו אצל שולחנו ומצווה עליו לעזוב. בר קמצא מתחנן, מציע לשלם את חלקו, אחר כך חצי מהמשתה, אחר כך את המשתה כולו; מוציאים אותו החוצה. חכמים ישבו שם ולא אמרו דבר. הוא אומר אז בלבו: הואיל וחכמים ישבו ולא מחו, סימן שהדבר נוח להם; אלך ואלשין עליהם אצל המלך. הוא משכנע את הקיסר (התלמוד אומר: נירון) שהיהודים מורדים, ומציע לו לשלוח קרבן לבית המקדש כדי לראות אם יקבלו אותו. בדרך בר קמצא עושה בבהמה מום בשפה (או בעין), מום שלדעתנו הוא מום, ושאצלם אינו נחשב מום. חכמים רוצים לקבל את הקרבן מפני שלום המלכות; רבי זכריה בן אבקולס מתנגד: "יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח". אחר כך מציעים להרוג את בר קמצא כדי שלא ילך וימסור; רבי זכריה מתנגד שוב: "יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג". התלמוד מסכם:

(גיטין נו ע"א) — אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס, הֶחְרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ, וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ, וְהִגְלְתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ.

אותה סוגיה מספרת אחר כך על המצור של אספסיאנוס ועל בחירתו של רבן יוחנן בן זכאי, שיצא מן העיר הנצורה ומבקש מן הקיסר "יבנה וחכמיה" (גיטין נו ע"ב): את מה שמצילים מירושלים הוא הלימוד. בקשה זו עומדת ביסוד המשכיות היהדות לאחר החורבן. סיפור קמצא הוא אגדה: משל על חטא השתיקות, הטינות והחששות שהוצבו במקום הלא נכון, ולא דוח היסטורי. הוא מסביר מדוע שנאת חינם היא בעיני חכמים חטא פוליטי לא פחות ממוסרי.

6. ארבעת צומות החורבן ושלושת השבועות

תשעה באב הוא שיאה של סדרה. הנביא זכריה, בשובו מן הגלות, מזכיר ארבעה צומות:

(זכריה ח, יט) — כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית־יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.

הרמב"ם מזהה אותם (הלכות תעניות ה, ב-ד): הרביעי הוא י"ז בתמוז (החומות נבקעו); החמישי, ט' באב (בית המקדש נשרף); השביעי, ג' בתשרי (רצח גדליה, המושל שהשאירו הבבלים); העשירי, י' בטבת (תחילת המצור). השולחן ערוך הופך זאת לחובה לכולם: "חייבים להתענות בתשעה באב ובשבעה עשר בתמוז ובג' בתשרי ובעשרה בטבת מפני דברים הרעים שאירעו בהם" (אורח חיים תקמט, א).

דיון תלמודי: צום חובה או רשות?

הפסוק בזכריה מדבר גם על "צום" וגם על "שמחה". התלמוד (ראש השנה יח ע"ב) מכריע כך: כשיש שלום, הימים האלה לשמחה ולששון; בזמן גזירה, הם צום; ובין לבין, "רצו מתענין, רצו אין מתענין". אם כך, מדוע צמים תמיד בתשעה באב? רב פפא משיב:

(ראש השנה יח ע"ב) — שָׁאנֵי תִּשְׁעָה בְּאָב, הוֹאִיל וְהוּכְפְּלוּ בּוֹ צָרוֹת.

הדיון הזה יעמוד במרכז כל השאלות המודרניות על הצום (ראו להלן). ההלכה מכריעה: הימים האלה חובה על כולם, ו"אסור לפרוץ גדר" (שולחן ערוך, אורח חיים תק"נ, א).

שלושת השבועות (בין המצרים)

בין י"ז בתמוז לט' באב עוברים שלושה שבועות הנקראים "בין המצרים". השם בא מאיכה: "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה א, ג). האבל מתייצב בשלבים, לפי עיקרון שהמשנה מציבה: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית ד, ו), והתלמוד מוסיף: "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט ע"א).

המנהגים משתנים מקהילה לקהילה; יש לשאול את הרב על מנהגו שלו. לצורך הדוגמה:

• מי"ז בתמוז: אין עורכים חתונה (רמ"א, אורח חיים תקנא, ב); לפי מנהג אשכנז, אין מסתפרים עוד (רמ"א תקנא, ד). נמנעים גם מלומר ברכת שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש (תקנא, יז).
• מראש חודש אב: לפי מנהג אשכנז, אין אוכלים בשר ואין שותים יין חוץ משבת ובסעודת מצווה; אין מכבסים, ומצמצמים את המסחר ואת עבודות הבנייה "של שמחה" (אורח חיים תקנא, ב; תקנא, ט; משנה ברורה תקנא, נח). השולחן ערוך עצמו מזכיר רק מנהגים שונים: יש הנמנעים "בשבוע זה", אחרים מראש חודש, אחרים מי"ז בתמוז (תקנא, ט).
• בשבוע שחל בו תשעה באב: אצל ספרדים רבים ההולכים אחר השולחן ערוך, מכאן נמנעים מבשר, מיין, מתספורת ומכיבוס (תקנא, ג-ט). המשנה כבר קובעת זאת: "שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור מלספר ומלכבס" (תענית ד, ז).

שלוש ההפטרות "של פורענות" נקראות בשלוש השבתות שלפני תשעה באב. האחרונה, שבת חזון, קרויה על שם המילה הראשונה בספר ישעיהו: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ" (ישעיהו א, א). אחרי תשעה באב מתחילות שבע שבתות של נחמה, שהראשונה בהן, שבת נחמו, קרויה על שם ההפטרה "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" (ישעיהו מ, א). ללוח השנה יש אפוא פדגוגיה משלו: האבל לעולם אינו לבדו, אחריו באים שבעה שבועות המובילים עד ראש השנה.

7. איך חיים את תשעה באב: ההלכה

להלן הכללים הבסיסיים, בקווים כלליים; במקרים מיוחדים יש לשאול רב.

ערב תשעה באב והסעודה המפסקת

אחר הצהריים של ח' באב אוכלים את הסעודה האחרונה לפני הצום, הסעודה המפסקת. "ערב תשעה באב לא יאכל אדם בסעודה המפסקת שאוכלה אחר חצות בשר ולא ישתה יין ולא יאכל שני תבשילין" (שולחן ערוך, אורח חיים תקנב, א; משנה, תענית ד, ז). אוכלים בה מאכלי אבלים: עדשים עם ביצים קשות (תקנב, ה), ומי שיכול אינו אוכל אלא "פת חריבה במלח וקיתון של מים" (תקנב, ו; רמב"ם, הלכות תעניות ה, ט, הרואה בכך את דרכם של החסידים הראשונים). המנהג הוא לשבת על הארץ בסעודה הזאת (תקנב, ז). כשהצום נדחה למוצאי שבת, אוכלים כרגיל (תקנב, י; ראו להלן).

חמשת האיסורים

הצום מתחיל בשקיעה ומסתיים בצאת הכוכבים למחרת, כעשרים וחמש שעות. הברייתא התלמודית קובעת את העיקרון:

(תענית ל ע"א) — כׇּל מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּאָבֵל — נוֹהֲגוֹת בְּתִשְׁעָה בְּאָב; אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה, וּבְסִיכָה, וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְאָסוּר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה בַּנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בַּמִּשְׁנָה בַּתַּלְמוּד וּבַמִּדְרָשׁ וּבָהֲלָכוֹת וּבָאַגָּדוֹת.

השולחן ערוך מונה חמישה איסורים, בהוסיפו את הרחצה: "תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה" (אורח חיים תקנד, א), בנוסף לאכילה ולשתייה, והוא מנמק את איסור הלימוד: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהילים יט, ט). מותר, לעומת זאת, לקרוא דברים עצובים: איוב, הקטעים הקשים של ירמיהו והלכות אבלות (תקנד, א).

התלמוד נותן את הרעיון העמוק: "כל האוכל ושותה בתשעה באב — כאילו אוכל ושותה ביום הכפורים" (תענית ל ע"ב, בשם רבן שמעון בן גמליאל). נשים הרות ומניקות צמות בתשעה באב כמו ביום כיפור (אורח חיים תקנד, ה), אלא אם כן יש הוראת רופא ורב; ההלכה מקלה לחולים וליולדות, משום ש"במקום חולי לא גזרו רבנן" (תקנד, ו). יש להתייעץ עם רב ועם רופא.

סימני האבל בבית הכנסת

• חולצים את הנעליים של העור לפני תפילת ערבית, יושבים על הארץ או על שרפרף נמוך, והאור מצומצם לנר שמאיר את קריאת איכה והקינות, קינות ליטורגיות (אורח חיים תקנט, ג).
• אין שואלים בשלום: "אין שאלת שלום לחבירו בתשעה באב, והדיוטות שאינם יודעים ונותנים שלום משיבים להם בשפה רפה ובכובד ראש" (תקנד, כ).
• אין מניחים טלית ותפילין בבוקר: המנהג הוא להניחם במנחה, ולברך עליהם שם (תקנה, א); לובשים טלית קטן בלי ברכה. אין אומרים תחנון, משום שהיום נקרא "מועד": "קָרָא עָלַי מוֹעֵד" (איכה א, טו; אורח חיים תקנט, ד).
• במנחה מוסיפים בתפילה את הבקשה "נחם", "נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון" (תקנז, א), כי לקראת סוף היום פרצה האש בבית המקדש.
• מחצות היום האבל מתמעט; אפשר לשבת על כיסא ולחזור לעיסוקים מסוימים. אחרי הצום נמנעים מבשר ומיין בלילה וביום העשירי (שולחן ערוך), או, לפי מנהג אשכנז של הרמ"א, עד חצות היום של עשירי (תקנח, א).

כשתשעה באב חל בשבת

השבת אינה מתיישבת עם אבלות פומבית. כשתשעה באב חל בשבת, הצום נדחה לראשון, י' באב (רמב"ם, הלכות תעניות ה, ה; שולחן ערוך, אורח חיים תקנב, י). אוכלים את הסעודה האחרונה בלי הגבלה, אפילו "כסעודת שלמה בעת מלכותו" (תקנב, י; הלכות תעניות ה, ח); במוצאי שבת עושים הבדלה על היין, בלי ברכה על הנר ועל הבשמים (תקנו, א).

8. הלכה, אגדה, מוסר: שלוש רמות קריאה

צריך להבחין בין מה שהוא דין, מה שהוא קריאה מוסרית ומה שהוא מסורת מיסטית, משום שתשעה באב משתמש בשלושתן.

ההלכה היא הדין שנוכחנו בו זה עתה: צום, איסורים, תפילות. הרמב"ם מסביר את משמעותה: הימים האלה נועדו "לעורר הלבבות לפתח דרכי התשובה" ולהיות "זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו" (הלכות תעניות ה, א). הצום אינו אפוא מטרה כשלעצמו אלא אמצעי; צום בלי חזרה אל עצמו מחטיא את מטרתו.

האגדה והמוסר (סיפורים והוראה מוסרית) מוסיפים את המשמעות: בית המקדש נחרב בשנאת חינם, ונבנה מחדש באהבה. התלמוד נותן קנה מידה לקריאה: "כל המתאבל על ירושלים — זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים — אינו רואה בשמחתה" (תענית ל ע"ב, בציטוט ישעיהו סו, י):

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב וְאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ.

(תענית ל ע"ב)

אותה רוח ניכרת גם בדין מחיי היום־יום: משאירים בבית פינה קטנה שלא סיידו, האישה אינה עונדת את כל תכשיטיה, "זכר לירושלים" (בבא בתרא ס ע"ב: "סָד אָדָם אֶת בֵּיתוֹ בְּסִיד, וּמְשַׁיֵּיר בּוֹ דָּבָר מוּעָט"). התלמוד מוסיף מיד מגבלה של שכל ישר: "אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה" (בבא בתרא ס ע"ב):

אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵירָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב צִבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ.

(בבא בתרא ס ע"ב)

במילים אחרות, האבל על בית המקדש צריך להישאר אנושי: אין מוותרים על כל שמחה, אבל שומרים אותה בצד.

מסורת התקווה (אגדה ומיסטיקה) מציבה את הנחמה בלב האבל עצמו. התלמוד הירושלמי מספר על איכר יהודי שפרתו התחילה לגעות. ערבי שעבר שם אמר לו להתיר את שורו, כי חרב בית המקדש; הפרה געתה שוב, והערבי אמר לו לאסור את שורו, כי נולד מלך המשיח. אמו של הילד, ששמו מנחם (כלומר "מנחם"), אמרה שהייתה רוצה לחנוק את שונאי ישראל, שהרי ביום שנולד בו חרב בית המקדש; והוא השיב לה (תלמוד ירושלמי, ברכות ב, ד):

אָמְרָא בְּעָיָיא אֲנָא מֵיחְנְקוּנֵיהּ סַנְאֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דִּבְיוֹמָא דְאִיתְיַלִּיד אִיחְרוּב בֵּית מוּקְדְּשָׁא. אָמַר לָהּ רְחִיצֵיא אֲנָן דִּבְרַגְלֵיהּ חֲרֵיב וּבְרַגְלֵיהּ מִתְבְּנֵיי.

(ירושלמי, ברכות ב, ד)

המסורת, ובפרט הקריאה הרווחת של הטקסט הזה, ממקמת את הלידה הזאת בט' באב; הטקסט בברכות מציין רק שביום שנולד בו חרב בית המקדש. זו אגדה ולא דין, אבל היא מסבירה מדוע אחר הצהריים של תשעה באב עוברים מקינה לנחמה (נחם, שבת נחמו).

הקריאה המיסטית רואה בחורבן גלות של השכינה עם העם, רעיון שכבר נמצא בתלמוד: "בכל מקום שגלו — שכינה עמהן" (מגילה כט ע"א). מנהגים מסוימים קשורים בכך, כגון שינה על הארץ עם אבן מתחת לראש (שולחן ערוך, אורח חיים תקנה, ב, המדבר על "יש נוהגים"). המנהגים האלה אינם משותפים לכל הקהילות.

האם עדיין צריך לצום היום?

השאלה חוזרת מדי שנה: ירושלים נבנתה, קיימת מדינה יהודית. מדוע לצום? הדיון עתיק: הוא כבר בגמרא על זכריה ח, יט (ראש השנה יח ע"ב, לעיל). הרמב"ם קובע שהצומות האלה יבוטלו בימות המשיח ויהפכו לחגים (הלכות תעניות ה, יט):

כָּל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ עֲתִידִים לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֵם עֲתִידִים לִהְיוֹת יוֹם טוֹב וִימֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה.

(רמב"ם, הלכות תעניות ה, יט)

ההלכה המעשית, אצל אשכנזים, ספרדים וחסידים, מקיימת אפוא את הצום כל עוד בית המקדש לא נבנה, בישראל כמו בתפוצות. עמדה זו נשענת על טעם פשוט מאוד: מה שמבכים הוא בית המקדש, נוכחות ה' בקרב העם והשלום בין ישראל; בניית העיר לא החזירה אותם. רבנים בני זמננו דנו כיצד לציין, במסגרת זו, את השיבה לציון; איננו מרחיבים בוויכוחים האלה, ששייכים לפוסקים של כל קהילה.

9. מה מלמד הרב רפאל בניזרי

הרב רפאל בניזרי הקדיש לתשעה באב סדרה שלמה של שיעורים, במחזור שיעוריו על ימי הצום. אנו מביאים כאן את הרעיונות העיקריים, כפי שהם מופיעים בשיעוריו שפורסמו.

• מקור החורבן פנימי (שיעור תשעה באב: מקורו של החורבן). הרב יוצא מן המילה "מורשה", המופיעה לדבריו רק פעמיים בתורה, לגבי התורה ולגבי הארץ: שתיהן קשורות בשטר. הקשר של העם לארצו, הוא מסביר, הוא כקשר של הבעל לאשתו, ורעל האהבה הוא השגרה; כשהאהבה אינה מתחדשת, הארץ "מקיאה" את יושביה והטיפול נקרא גלות. הוא קורא מחדש את שני החטאים הגדולים של המדבר: העגל, דחיית התורה, שנסלח; והמרגלים, דחיית הארץ, שכופר במשך ארבעים שנה. על קמצא ובר קמצא הוא קורא את השמות עצמם: קומץ, חופן, מציין את האדם הסגור במעגלו הקטן; המגורש, לעומת זאת, ביקש פתיחות. השערורייה האמיתית, הוא אומר, היא שתיקת החכמים שישבו שם. הוא מוסיף שהגלות אינה עונש במובן של נקמה אלא טיפול, ושהיהדות אינה מכירה "חטא קדמון". ראו את השיעור: תשעה באב: מקורו של החורבן.
• החורבן מתחיל בפילוג (שיעור תשעה באב: חורבן בית המקדש הראשון). אחרי שלמה הממלכה מתפצלת בין ישראל ליהודה, מתח עתיק, לדבריו, שמחליש את ההתנגדות הרבה לפני בואם של הצבאות. הרב קושר את שבירת לוחות הברית הראשונים לצורך בתורה שבעל פה, ומזכיר את ירמיהו הקורא את איכה לפני המלך יהויקים, ששורף את המגילה (ירמיהו לו). הוא מסביר שהגלות הראשונה הסתיימה אחרי שבעים שנה משום שעוונותיה היו ברי תיקון, ואילו שנאת החינם, שגרמה לשנייה, לא מצאה את תיקונה. ראו את השיעור: תשעה באב: חורבן בית המקדש הראשון.
• איכה, ספר לכל הטרגדיות (שיעור תשעה באב: מגילת איכה). בפירושו לפרק הראשון פסוק אחר פסוק, הוא מעיר שהכתוב אומר "כְּאַלְמָנָה" ולא "אלמנה": הבעל הלך, אבל ישוב ויופיע, וה' לא ייתן גט כריתות. הנחמה שבאיכה אינה ניחום אבלים אלא בנייה מחדש מתוך הספר עצמו, וסירוב לאבד את הקשר עם ירושלים. ראו את השיעור: תשעה באב: מגילת איכה.
• מדוע אסור ללמוד תורה ביום הזה (שיעור תשעה באב: ההתעלות על עצמנו). הרב יוצא מן השאלה הזאת כדי להציג את ספר איוב ואת הרעיון שהבנייה מחדש לא תבוא מבחוץ: המשיח, שנולד לפי המסורת ביום תשעה באב, תלוי במה שכל אחד מסוגל להתעלות עליו בתוך עצמו. ראו את השיעור: תשעה באב: ההתעלות על עצמנו.

לסדרה כולה, כולל הצום כזיכרון ("לחקוק זיכרון בגוף ולא בנאום"), ראו את הדף ימי הצום.

10. דעות שגויות על תשעה באב

"תשעה באב הוא חג האסונות של ההיסטוריה היהודית." לא בדיוק. רשימת המשנה מדויקת ומונה חמישה אירועים בלבד; מאות שנים של פירושים ומסורות קשרו אליה אסונות אחרים, בלי תוקף של דין.

"בוכים על בניין." בית המקדש הוא המקום שבו שכנה נוכחות ה' בקרב העם, והרמב"ם מזכיר שהצום נועד לעורר את התשובה (הלכות תעניות ה, א). המשמעות מוסרית אפוא לא פחות מזיכרונית.

"בית המקדש נחרב בתשעה באב, וזהו." המקורות נותנים את השביעי (מלכים ב כה, ח), את העשירי (ירמיהו נב, יב), ויוספוס נותן גם הוא את העשירי לבית המקדש השני. המסורת היהודית יודעת זאת ואומרת זאת בעצמה (תענית כט ע"א): התשיעי הוא יום תחילת השריפה.

"זה צום רשות, כמו צומות מסוימים." לא: ארבעת צומות החורבן הם חובה (שולחן ערוך, אורח חיים תקמט, א; תק"נ, א), ותשעה באב החמור שבהם: הוא נמשך עשרים וחמש שעות, כולל חמישה איסורים כביום כיפור, ואפילו נשים הרות ומניקות צריכות לצום בו עקרונית (רמ"א, תק"נ, א; תקנד, ה).

"אי אפשר ללמוד תורה ביום הזה כי זה אסור בעיקרון." הטעם הניתן הוא ש"פקודי ה' משמחי לב" (תהילים יט, ט); לכן לומדים נושאי אבל (אורח חיים תקנד, א).

שאלות נפוצות על תשעה באב

מתי חל תשעה באב וכמה זמן נמשך הצום?

בט' באב (יולי או אוגוסט). הצום מתחיל בשקיעה בערב וכלה בצאת הכוכבים למחרת (שולחן ערוך, אורח חיים תקנג, ב). בשנת תשפ"ז הוא מתחיל ביום רביעי 11 באוגוסט 2027 בערב ומסתיים ביום חמישי 12 באוגוסט בלילה. כשתשעה באב חל בשבת, הוא נדחה לראשון (הלכות תעניות ה, ה).

למה קוראים איכה?

איכה ("איך!", הקינות) הוא הספר המיוחס לירמיהו, המקונן על חורבן בית המקדש הראשון. קוראים אותו בערב תשעה באב, לאור נר, ויושבים על הארץ (אורח חיים תקנט, ג). המילה מהדהדת את הקריאה שהופנתה לאדם אחרי חטאו, אַיֶּכָּה, "איפה אתה?" (בראשית ג, ט), בקריאה שמציע הרב בניזרי בשיעוריו.

האם אפשר לצום כשחולים, בהריון או בגיל מבוגר?

חולה שצריך לאכול אינו חייב לצום, ויולדת בתוך שלושים יום פטורה (שולחן ערוך, אורח חיים תקנד, ו). אישה הרה או מניקה צמה עקרונית בתשעה באב, כמו ביום כיפור, אלא אם כן יש קושי רציני (תקנד, ה; רמ"א תק"נ, א). כל אחד ישאל את הרב ואת הרופא שלו.

למה אין שואלים בשלום?

הברכה בשלום היא סימן שמחה, שאינו מתיישב עם אבל, והשולחן ערוך אומר: "אין שואלין בשלום חברו בתשעה באב" (תקנד, כ). אם מישהו נותן שלום מתוך חוסר ידיעה, משיבים לו ברכות.

מה אוכלים לפני הצום ואחריו?

לפני: הסעודה המפסקת, צנועה, עם מאכלי אבלים כמו עדשים וביצים קשות (תקנב, ה). אחרי: מפסיקים את הצום, אבל נמנעים מבשר ומיין בלילה וביום העשירי, או עד חצות לפי מנהג אשכנז (תקנח, א); המנהגים משתנים מקהילה לקהילה.

למה שלושת השבועות כל כך חשובים?

זו התקופה שבה סיפור החורבן מתעדכן: בקיעת החומות (י"ז בתמוז), ואחר כך השריפה (ט' באב). הגבלות השמחה הן מה שהמשנה מכנה "ממעטין בשמחה" (תענית ד, ו). המנהגים המדויקים (תספורת, מוזיקה, חתונות, בשר) משתנים מקהילה לקהילה.

אפשר להתחתן בשלושת השבועות?

באופן כללי לא: השולחן ערוך אוסר חתונות מראש חודש אב עד הצום (תקנא, ב), ואשכנזים נמנעים מהן מי"ז בתמוז (רמ"א תקנא, ב). אירוסין בלי סעודה מותרים. במצבים מיוחדים יש לשאול רב.

להעמקה

תשעה באב נפתח אל הנחמה: הנה כמה קריאות להמשך באתר.

• למה ט' באב הוא יום אבל: תשעה באב, החורבנות והתקווה
• ימי הצום: הצום, נשק הזיכרון
• עשרה בטבת: הצום שפותח את החורבן
• מה זה בית המקדש בירושלים?
• מה הם הקורבנות?
• מה זה המשיח ביהדות?
• אבלות ביהדות: שבעה, מראות מכוסות, קבורה
• מה זה לשון הרע?
• מילון מונחים עבריים ביהדות

מקורות והפניות (27)

• במדבר יג, א – יד, לה; יד, א; יד, כז-לה
• תהילים יט, ט; קו, כד-כז
• ישעיהו א, א; מ, א; סו, י
• ירמיהו כט, י; לו; נב, יב-יג
• מיכה ג, יב
• זכריה ח, יט
• איכה א, א-ג; א, טו
• בראשית ג, ט
• מלכים ב כה, א; כה, ג-ד; כה, ח-ט; כה, יא
• משנה, תענית ד, ו-ז
• תלמוד בבלי, תענית כח ע"ב; כט ע"א; ל ע"א; ל ע"ב
• תלמוד בבלי, ראש השנה יח ע"ב
• תלמוד בבלי, יומא ט ע"ב
• תלמוד בבלי, גיטין נה ע"ב – נו ע"ב
• תלמוד בבלי, בבא בתרא ס ע"ב
• תלמוד ירושלמי, ברכות ב, ד
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות תעניות ה, א-ט; ה, יט
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים יא, ג
• שולחן ערוך, אורח חיים תקמט, א; תק"נ, א; תקנא, א-ד; תקנא, ט; תקנא, יז; תקנב, א; תקנב, ה-ז; תקנב, י; תקנג, א-ב; תקנד, א; תקנד, ו; תקנד, יט-כ; תקנה, א-ב; תקנו, א; תקנז, א; תקנח, א; תקנט, א; תקנט, ג-ד
• משנה ברורה, אורח חיים תקנא, נח-נט
• יוספוס פלביוס, מלחמת היהודים, ו, ד, ה (ו, 250)
• דיו קסיוס, ההיסטוריה הרומית, ס"ט, 12
• אוסביוס מקיסריה, ההיסטוריה הכנסייתית, ד, 6 (איסור כניסת היהודים לירושלים)
• שמעון גיבסון ואחרים, חפירות הגבעה המערבית (הר ציון), ירושלים, 2019: שכבת חורבן בבלית (586 לפני הספירה)
• זאב פארבר, "Tisha b'Av: On What Day Were the Jerusalem Temples Destroyed?", TheTorah.com
• גזירת הגירוש של יהודי אנגליה, 18 ביולי 1290
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: תשעה באב: מקורו של החורבן ; תשעה באב: חורבן בית המקדש הראשון ; תשעה באב: מגילת איכה ; תשעה באב: ההתעלות על עצמנו ; ימי הצום

מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו שפורסמו באתר זה.