בגד קרוע, מראות מכוסות בסדין, משפחה היושבת על כיסאות נמוכים במשך שבעה ימים, דלת שנשארת פתוחה למבקרים: כשיהודי מאבד אדם קרוב, הבית כולו משנה את פניו. מדוע קוברים כל כך מהר? מדוע שוללים שריפת גופות? מה קורה בימי השבעה, ומה אומרים למשפחה אבלה? לפניכם תשובה מלאה, עם המקורות מן התורה ומן התלמוד, התולדות והמשמעות של המנהגים האלה.
בקצרה: היהדות מסדירה את האבלות בשלבים מוגדרים. לפני הקבורה האבל פטור כמעט מכול, כדי שיוכל לטפל בנפטר. הקבורה נעשית מהר ככל האפשר, באדמה, בתכריכים פשוטים, שכן התורה מצווה: "כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים כא, כג); משום כך שריפת גופות נשללת. לאחר מכן מתחילה השבעה, שבעה ימים שבהם המשפחה נשארת בבית, יושבת נמוך ומקבלת את פני המנחמים; נוהגים לכסות בהם את המראות. אחריהם באים השלושים, ועל אב או על אם – שנה שלמה. העיקרון המנחה את כל זה: לכבד את המת, לתמוך בחיים, ולא לתת לאבל להפוך לאינסופי (מועד קטן כז ע"ב).
מה אומרת התורה: המוות, העפר והאבל
התורה אינה מקדישה פרק אחד לדיני אבלות. היא משרטטת אותם בנגיעות, דרך סיפורים. נקודת המוצא היא הדברים שנאמרו לאדם אחרי החטא: "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט). הגוף בא מן האדמה, ואליה עליו לשוב.
האבל הראשון המתואר בפירוט הוא אבלו של אברהם על שרה: "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג, ב). שני מעשים נזכרים כאן: ההספד, דברי השבח על הנפטר, והבכי. אחר כך אברהם, המכנה את עצמו "גֵּר וְתוֹשָׁב" בקרב יושבי הארץ (כג, ד), מתעקש לקנות מקום קבורה, את מערת המכפלה, ומשלם עליה מחיר מלא (כג, טז-יט). הנכס הראשון שקנה העם היהודי בארץ ישראל הוא קבר.
כאשר יעקב שומע על היעלמותו כביכול של יוסף, "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים", "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם" (בראשית לז, לד-לה). זהו המקור המקראי לקריעה, קריעת הבגד. ובמות יעקב, כשהגיעו יוסף ואחיו אל מקום הקבורה, "וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ, י). זוהי השבעה הראשונה בהיסטוריה.
לבסוף התורה קובעת את דין הקבורה המהירה. דווקא לגבי נידון למוות שהוצא להורג היא מצווה: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים כא, כג). אם כבוד כזה מגיע לגופו של פושע, קל וחומר שהוא מגיע לכל אדם. התורה מונה גם את שבעת הקרובים שמתאבלים עליהם, דרך רשימת הקרובים שכהן רשאי להיטמא להם: אב, אם, בן, בת, אח, אחות ובן הזוג (ויקרא כא, ב-ג; מועד קטן כ ע"ב; שולחן ערוך, יורה דעה שעד, ד).
לפני הקבורה: האונן והקריעה
בין הפטירה לקבורה נקרא האבל בשם מיוחד: אונן. המשנה מלמדת: "מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִלִּין" (משנה ברכות ג, א). אין זה זלזול במצוות, אלא ההפך: ברגע הזה המצווה היחידה שחשובה היא הטיפול בנפטר. וההלכה מכירה בכך שאדם הנתון בהלם אינו יכול להתפלל בכוונה הנדרשת.
כששומעים על הפטירה מברכים "ברוך דיין האמת" (משנה ברכות ט, ב). זה משפט קשה לאמירה, וכך בדיוק נועד: מצהירים, ברגע שבו הכול מתמוטט, שהעולם אינו הפקר.
אחר כך באה הקריעה, קריעת הבגד, הנעשית לרוב סמוך לפני הקבורה (שולחן ערוך, יורה דעה שמ). קורעים בעמידה. התלמוד לומד זאת מן הפסוק על איוב, שכששמע על מות ילדיו, "וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ" (איוב א, כ; מועד קטן כ ע"ב). על אב או על אם קורעים בצד שמאל, צד הלב. הקריעה מבטאת את מה שהמילים אינן יכולות לומר: משהו נתלש. היא גם מאפשרת לחלק מן הכאב לצאת החוצה, במקום שיישאר כלוא בפנים.
הקבורה: מדוע כל כך מהר, ומדוע באדמה
באותו יום, ככל האפשר
המשנה מפורשת: המלין את מתו, כלומר מניח לו לילה אחד בלי קבורה, עובר על איסור, אלא אם כן עושה זאת לכבודו, למשל כדי להמתין לקרובים או להכין לו תכריכים: "הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ, לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו" (משנה סנהדרין ו, ה). משום כך בעולם היהודי ההלוויה נערכת בדרך כלל באותו יום או למחרת. משפחות המבקשות לקבור את יקירן בארץ ישראל מקבלות את העיכוב שבהעברה: גם הוא נעשה "לכבוד המת".
התלמוד שואל מדוע הקבורה היא חובה: "קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא?" – האם כדי לחסוך מן הנפטר את הביזיון שבהתכלות גופו לעין כול, או כדי להעניק לו כפרה (סנהדרין מו ע"ב)? שתי התשובות משלימות זו את זו. האדם נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹקִים" (בראשית א, כז): גופו, גם בלי חיים, שומר על משהו מקודש. והשיבה אל האדמה היא חלק מדרכה של הנשמה.
הרמב"ם מסיק מכך מסקנה חדה: מי שביקש לפני מותו שלא יספידוהו, מכבדים את רצונו; אבל אם ביקש שלא ייקבר, "אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁהַקְּבוּרָה מִצְוָה" (משנה תורה, הלכות אבל יב, א).
הטהרה והתכריכים הלבנים
לפני הקבורה הגופה נמסרת לחברה קדישא, מתנדבי הקהילה. הם עורכים את הטהרה, הרחצה הטקסית: הגוף נרחץ בעדינות, מטוהר במים הנשפכים עליו לפי סדר קבוע, ואחר כך מולבש בתכריכים, בגדי פשתן או כותנה לבנים, בלי כיסים ובלי קישוטים. נשים מטפלות בנשים, וגברים בגברים. כל אותו זמן אין משאירים את הנפטר לבדו: "שומר" יושב לצדו ואומר תהלים.
מדוע תכריכים פשוטים כל כך? התלמוד מספר שבזמן מסוים נהגו לקבור את המתים בבגדים יקרים. המשפחות העניות, שלא יכלו לעמוד בכך, הושפלו, עד שיש שהיו מניחים את המת ובורחים. רבן גמליאל, נשיא העם, ביקש אז שיקברוהו בבגדי פשתן פשוטים, וכל העם נהג כמותו (מועד קטן כז ע"ב; כתובות ח ע"ב). מאז, עשיר ועני, כל אחד יוצא לדרכו האחרונה באותו לבוש. מול המוות אין עוד מעמדות.
בקהילות רבות קוברים את הגברים בטליתם, ופוסלים אחת מן הציציות: הנפטר כבר אינו מחויב במצוות. הארון, כשיש ארון, עשוי עץ פשוט. בארץ ישראל, לפי המנהג הנפוץ ביותר, הגופה מונחת ישירות באדמה, עטופה בתכריכיה, כדי לקיים מקרוב ככל האפשר את הפסוק "וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב".
ללוות את המת: "חסד של אמת"
ללוות נפטר עד קברו, לשאת את הארון, לעזור לכסות אותו בעפר: אלה מן המעשים הנעלים ביותר של חסד. הרמב"ם מונה אותם בין מעשי גמילות החסדים, שאותם הוא קושר למצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (הלכות אבל יד, א). כשיעקב מבקש מיוסף לקברו בארץ כנען, הוא מבקש ממנו לעשות עמו "חֶסֶד וֶאֱמֶת" (בראשית מז, כט). רש"י מסביר: "חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול" (רש"י על בראשית מז, כט, על פי בראשית רבה צו, ה).
בבית העלמין אומרים "צידוק הדין", תפילה המביאה את דברי איוב: "ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" (איוב א, כא). הקרובים עצמם משליכים עפר על הארון, והבנים אומרים קדיש בפעם הראשונה. ביציאה מן הקבר הנוכחים עומדים בשתי שורות שביניהן עוברים האבלים, ואומרים להם את דברי הניחומים הראשונים.
מדוע היהדות שוללת שריפת גופות
זו אחת השאלות הנשאלות ביותר, והתשובה ברורה: על פי ההלכה, בכל העדות כולן, שריפת המת אסורה. כמה טעמים מתלכדים כאן.
- מצוות הקבורה. "קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ" (דברים כא, כג) היא מצוות עשה. מי ששורף את הגוף אינו מקיים אותה. הרמב"ם, כפי שראינו, אינו מכבד אפילו את רצונו של נפטר שביקש שלא ייקבר (הלכות אבל יב, א).
- השיבה אל האדמה. "וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט): הגוף צריך לעבור תהליך טבעי ואיטי, ולא להיהרס בבת אחת.
- כבוד הצלם האלוקי. הגוף נשא נשמה, קיים מצוות, אהב, עמל. אין מתייחסים אליו כאל חפץ שמסלקים. במקרא שריפת עצמות מוצגת כחילול: הנביא עמוס מוכיח את מואב "עַל שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֱדוֹם לַשִּׂיד" (עמוס ב, א).
- האמונה בתחיית המתים. תחיית המתים היא עיקר אמונה ביהדות; זהו האחרון בשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם, והברכה השנייה של תפילת העמידה, הנאמרת שלוש פעמים ביום, מכריזה עליה. חכמים מלמדים שהקב"ה יכול הכול; אבל הקבורה מבטאת במעשה את התקווה שהגוף הזה לא תם. הגוף מופקד, לא מושמד, כמו זרע הנזרע באדמה.
ההיסטוריון הרומי טקיטוס, במאה הראשונה, כבר הבחין בכך: היהודים, הוא כותב, מעדיפים "לקבור את הגופות ולא לשרוף אותן" (היסטוריות ה, 5). בתקופה שבה שריפת המתים הייתה מקובלת אצל הרומאים, הקבורה הייתה סימן היכר של העם היהודי.
ליהודים של ימינו מצטרף לכך פצע של זיכרון: שישה מיליון מהם נרצחו בשואה, ורבים מהם הפכו לאפר בכבשני המשרפות. בחירה מרצון בשריפה פוגעת עמוקות בזיכרון הזה.
מה עושים אם אדם קרוב נשרף בכל זאת? השאלה רגישה ותלויה בכל מקרה לגופו (קבורת האפר, דיני האבלות, הקדיש). יש להתייעץ עם רב, ברוח טובה: המטרה איננה לשפוט, אלא ללוות.
השבעה: שבעה ימים לבכות ולהתנחם
מניין שבעת הימים?
המילה שבעה פירושה פשוט המספר שבע. הדוגמה הראשונה היא יוסף, שעשה לאביו "אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ, י). התלמוד מוסיף סמך נוסף, מדברי הנביא עמוס: "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל" (עמוס ח, י). כשם שהחג נמשך שבעה ימים, כך האבל נמשך שבעה ימים (מועד קטן כ ע"א). הרמב"ם מבאר שמן התורה רק היום הראשון של האבל הוא חובה, ו"משה רבנו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה" (הלכות אבל א, א). ההקבלה יפה: החיים היהודיים מציינים בשבעה ימים את שני המעברים הגדולים של הקיום, שמחת הנישואין וכאב הפרידה.
השבעה מתחילה עם השיבה מבית העלמין ומסתיימת בבוקר היום השביעי. יום הקבורה נחשב ליום הראשון.
מה עושה האבל
בימי השבעה האבל נשאר בביתו או בבית הנפטר. השולחן ערוך מונה את מה שנאסר עליו: לעבוד, לרחוץ לשם תענוג, לסוך את גופו בקרמים או בבשמים, לנעול נעלי עור, לקיים יחסי אישות, ללמוד תורה (מלבד הדברים הקשורים לאבלות), לשאול בשלום אנשים, לכבס או לגהץ את בגדיו, להסתפר (יורה דעה שפ, א; מועד קטן טו ע"א-ע"ב ו־כא ע"א). לובשים את הבגד הקרוע. אין מתגלחים.
האבל יושב על כיסא נמוך או על הארץ. בימי התלמוד נהגו לכפות את המיטות (כפיית המיטה). התלמוד נותן לכך טעם מרטיט, בשם בר קפרא; כביכול אומר הקב"ה: "דְּמוּת דְּיוֹקָנִי נָתַתִּי בָּהֶם, וּבַעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֲפַכְתִּיהָ, כְּפוּ מִטּוֹתֵיכֶם עָלֶיהָ" (מועד קטן טו ע"ב; שולחן ערוך, יורה דעה שפז, א). האדם המשפיל את עצמו עד הקרקע מצטרף באופן סמלי אל מי שהונח באדמה. גם רעיו של איוב "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת" (איוב ב, יג).
סעודת ההבראה
בשובו מבית העלמין האבל אינו אוכל מלחמו שלו: שכניו וחבריו מביאים לו ארוחה ראשונה, סעודת ההבראה (מועד קטן כז ע"ב; שולחן ערוך, יורה דעה שעח, א). הדין נלמד מן הציווי המפתיע שניתן לנביא יחזקאל, שנאסר עליו, לאות, לאכול "לֶחֶם אֲנָשִׁים" (יחזקאל כד, יז), כלומר את הלחם שמביאים לאבלים. הרעיון פשוט ועמוק: ברגע הזה אין לאבל כוח לזון את עצמו; הקהילה נושאת אותו.
נוהגים להגיש בה ביצים קשות או עדשים. התלמוד מספר שביום שמת אברהם בישל יעקב תבשיל עדשים כדי לנחם את יצחק אביו, ומסביר: מה עדשה זו, העגולה, אין לה "פה", אף האבל אין לו פה; ומה עדשה זו מתגלגלת, אף האבלות מתגלגלת ובאה על באי העולם, כל אחד בתורו (בבא בתרא טז ע"ב).
הנר והתפילה בבית
בכל שבעת הימים דולק נר לזכר הנפטר. המנהג נסמך על הפסוק "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז). התפילות נערכות לעתים קרובות בבית האבל, במניין, כלומר בהשתתפות עשרה גברים, כדי שהאבלים יוכלו לומר קדיש בלי לצאת מן הבית.
שבת וחגים
השבת נמנית בשבעת הימים, אבל אין נוהגים בה אבלות בפרהסיה: האבל מתלבש כרגיל, הולך לבית הכנסת ואינו יושב על הארץ (שולחן ערוך, יורה דעה ת, א). ורגל או מועד גדול (פסח, שבועות, סוכות, ראש השנה, יום כיפור) החל באמצע השבעה מפסיק אותה ומבטל אותה (מועד קטן יט ע"א; יורה דעה שצט). שמחת הלוח המשותפת לכל העם גוברת על הכאב הפרטי. החישוב המדויק תלוי במקרים רבים, ולכן יש להתייעץ עם רב.
מדוע מכסים את המראות?
זו אחת השאלות הנפוצות ביותר על האבלות ביהדות, ובכל זאת המנהג הזה אינו מופיע לא בתורה ולא בתלמוד. זהו מנהג מאוחר יותר, הנפוץ כמעט בכל הקהילות ומובא בספרי הלכות אבלות של הדורות האחרונים. ניתנים לו כמה הסברים, שאינם סותרים זה את זה.
- התפילה בבית האבל. התפילות נערכות בבית האבל, והפוסקים מלמדים שאין להתפלל מול מראה, שכן נראה כמשתחווה לדמותו שלו. כיסוי המראות מאפשר להתפלל בכל החדרים.
- הוויתור על המראה החיצוני. בימי השבעה אין מתגלחים, אין מתאפרים ואין מטפחים את ההופעה. המראה היא הכלי של תשומת הלב הזאת לעצמי. כיסויה אומר: השבוע לא אני העיקר, אלא מי שהלך, והקשר שחיבר בינינו.
- הצלם האלוקי שנפגם. התלמוד מסביר את כפיית המיטה בצלם האלוקי ש"נהפך" בנפטר (מועד קטן טו ע"ב). האדם נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹקִים"; כשאדם מת, הצלם הזה כבה בעולם. מוזר היה להתבונן בבבואה של עצמך ברגע שבו צלם אלוקי נעלם זה עתה. כיסוי המראות ממשיך, במובן מסוים, את המנהג הקדום של כפיית המיטה.
- אמונות עממיות. שומעים גם הסברים הקשורים לרוחות או לנשמת הנפטר שעלולה להשתקף. אלה מסורות עממיות, שאינן נמנות בין הטעמים שקיבלו חכמי ההלכה.
בפועל, מכסים את מראות בית האבל בסדין או בבד מיד עם השיבה מבית העלמין, ומסירים את הכיסוי בסוף השבעה. יש המכסים גם מסכים ותמונות. זהו מנהג ולא דין תורה: המנהגים משתנים ממשפחה למשפחה.
אחרי השבעה: השלושים, השנה והיארצייט
האבלות ביהדות אינה נפסקת בבת אחת; היא נסוגה בהדרגה. התלמוד מסכם זאת כך: "שְׁלֹשָׁה לִבְכִי, וְשִׁבְעָה לְהֶסְפֵּד, וּשְׁלֹשִׁים לְגִהוּץ וּלְתִסְפֹּרֶת. מִכָּאן וְאֵילָךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִי אַתֶּם רַחֲמָנִים בּוֹ יוֹתֵר מִמֶּנִּי" (מועד קטן כז ע"ב).
- השלושים. עד היום השלושים לאחר הקבורה האבל אינו מסתפר, אינו לובש בגדים חדשים ואינו משתתף בשמחות עם מוזיקה. על אח, אחות, בן זוג או ילד, האבלות מסתיימת כאן.
- השנה על אב או על אם. על ההורים מאריכים חלק מן ההגבלות במשך שנים עשר חודשים, ובעיקר את ההימנעות משמחות. זהו ביטוי למצוות כיבוד אב ואם, הנמשכת גם אחרי המוות.
- הקדיש. הבנים אומרים קדיש אחד עשר חודשים על הורה. לתפילה הזאת, שאינה מדברת על המוות אלא על קידוש שם ה', מוקדש מאמר נפרד בסדרה זו.
- המצבה. את המצבה מקימים בתום השלושים או בתום שנים עשר החודשים, לפי המנהגים. חורטים עליה את שמו העברי של הנפטר ואת שם אביו (או אמו).
- האזכרה, היארצייט. בכל שנה, ביום השנה לפטירה לפי הלוח העברי, מדליקים נר, אומרים קדיש, לומדים לעילוי נשמת הנפטר, ולעתים קרובות עולים לקברו.
מדוע להגביל את האבל? משום שהיהדות רוצה שנבכה, אבל לא שנאבד את עצמנו. הרמב"ם כותב: "כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּ חֲכָמִים הֲרֵי זֶה אַכְזָרִי" (הלכות אבל יג, יב). אבל ממש לפני כן הוא כותב: "אֵין מִתְקַשִּׁין עַל הַמֵּת יוֹתֵר מִדַּאי", שכן המוות הוא "מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם"; והוא מביא את דברי ירמיהו: "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת" (ירמיהו כב, י), שאותם הוא מפרש כאיסור לבכות יותר מדי (הלכות אבל יג, יא). האבל הוא דרך שיש לה התחלה, שלבים וסוף. הוא מחזיר אל החיים.
איך מנחמים משפחה אבלה
ביקור אצל האבלים, ניחום אבלים, הוא מצווה שהרמב"ם מונה בין מעשי החסד (הלכות אבל יד, א). כמה כללים, עתיקים מאוד, מנחים את הביקור הזה.
- קודם כול לשתוק. התלמוד מלמד: "אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל" (מועד קטן כח ע"ב; שולחן ערוך, יורה דעה שעו, א). הוא לומד זאת מרעי איוב, שישבו עמו שבעה ימים "וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד" (איוב ב, יג). נוכחות שקטה טובה ממשפטים שחוקים.
- לדבר על הנפטר. באים כדי להקשיב, להזכיר את מעלותיו, את הזיכרונות ממנו, את מה שבנה. לעתים קרובות זה מה שהמשפחה מצפה לו יותר מכול.
- לא להאריך. אין מעייפים את האבלים, ואין הופכים את הביקור לאירוח.
- נוסח הפרידה. ביציאה מן הבית אומרים: "הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם". כך מצרפים את כאבה של משפחה אחת לציפייה הגדולה לנחמה של העם כולו.
- לא לשאול בשלום. בימי השבעה אין פונים אל האבל בברכות השגרתיות ("שלום", "מה שלומך?"); יושבים ומקשיבים.
קצת היסטוריה
הקברים היהודיים מן העת העתיקה מאשרים את הנאמנות לקבורה. בימי הבית השני, בירושלים, הניחו תחילה את הנפטר בכוך חצוב בסלע; כשנה לאחר מכן אספו את עצמותיו לתיבת אבן קטנה, גלוסקמה: זהו ליקוט העצמות, הנזכר במשנה (מסכת מועד קטן). מאות גלוסקמאות נמצאו סביב ירושלים, ובהן זו שהתגלתה ב־1990 ועליה שם משפחתו של הכוהן הגדול קיפא.
בימי הביניים, הדבר הראשון שקהילה יהודית קנתה כשהתיישבה בעיר היה לעתים קרובות קרקע לבית קברות, כמו אברהם בחברון. בעברית קוראים לבית הקברות "בית החיים" או "בית עולם". החברה קדישא התארגנה כאגודה מסודרת באירופה של המאות ה־16 וה־17, ובפרט בפראג ב־1564; החברות בה הייתה, ועודנה, כבוד גדול.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי לא הקדיש שיעור מיוחד לדיני אבלות, אך כמה משיעוריו מאירים את המשמעות העמוקה של המוות, של הקבורה ושל הנחמה.
בית הקברות, "בית החיים"
בשיעורו חיי שרה: מותה של שרה (חלק א') הרב יוצא מפרדוקס: הפרשה המספרת על מות שרה נקראת "חיי שרה". הסיבה, הוא מסביר, היא שצדיקים גם במיתתם קרויים חיים. הוא משווה את הקיום לדירת דופלקס שקומתה העליונה היא העולם הבא; המוות הוא ליקוי, הכרחי כדי לעלות בדרגה אחרת של חיים. ויסוד האמונה, הוא מדגיש, איננו דווקא גן עדן אלא תחיית המתים: המעבר דרך המוות דומה לריקבונו של הזרע באדמה.
הרב מעיר שאחיזתו של העם בארץ ישראל מתחילה בקניית בית קברות. אבל המילה העברית מתקנת מיד את הרושם: בית הקברות נקרא "בית החיים". ואברהם מסרב לשדה שעפרון רוצה לתת לו במתנה, משום ששדה אפשר לקחת בחזרה או לשנות את מעמדו; בית קברות, לעומת זאת, נשאר קניינם של הנחים בו ושל מי שקברו בו את יקיריהם, כי שם נמצאים שורשיהם.
ההלוויה: למען המתים או למען החיים?
באותו שיעור הרב שואל: האם ההלוויה היא כבוד לנפטר או לנשארים? לשניהם, הוא משיב. לחיים, משום שהאדם הזה, שלפני שעות ספורות היה מלא אנרגיה, הפך לחומר דומם, ועלינו להמשיך את דרכו ולהציב אותו לדוגמה. וגם לנפטר, משום שלא תמיד אנו מבינים את מלוא היקפם של חיים; אנו רואים מהם רק דוגמיות. מכאן הלקח מאברהם, שמספיד את אשתו לפני שהוא קובר אותה.
לא לשקוע באבל אינסופי
הרב מציין גם שהכתוב מבשר על הולדת רבקה ממש לפני שהוא מספר על מות שרה. כל טרגדיה, הוא אומר, נושאת בתוכה שמש חדשה: שמש אינה שוקעת אלא כשזריחתה של הבאה כבר מתוכננת. לכן "אין לדבר על אנשים שאין להם תחליף, ואין לשקוע באבל אינסופי". יצחק, שהיה בטראומה ממות אמו, מתנחם רק כשהוא מביא את רבקה אל אוהל שרה: אור השבת נדלק בו שוב. הנחמה כאן אינה עוברת דרך נאום, אלא דרך בית שחוזר לחיים.
לקום כדי לברך
בשיעורו תשעה באב: ספר איוב הרב מזכיר שמאיוב למדנו את דיני האבלות: מברכים "דיין האמת" בעמידה, דרך להצהיר שנשרוד למרות הכול, ואחר כך קורעים את הבגד. האבלות, הוא מדגיש, נועדה לכך שיקומו ממנה. ואת הדרך האמיתית לנחם הוא קורא במחווה של הושטת יד למי שאיבד הכול, כדי להקים אותו. ובתשעה באב: מגילת איכה הוא מדגיש לבסוף, בעניין ירושלים, שהנחמה איננה השתתפות בצער בלבד: היא בנייה מחדש.
תפיסות שגויות על האבלות ביהדות
"יהודים לא מביאים פרחים כי הם סגפנים מדי." אכן נהוג שלא להביא פרחים להלוויה ולא להניח אותם על קברים, אבל לא מתוך סגפנות. מעדיפים לתת צדקה לעילוי נשמת הנפטר. ועל הקברים מניחים אבנים קטנות, מנהג המוסבר במאמר אחר בסדרה זו.
"השבעה היא תקופה של אירוח." לא. הבית פתוח, אבל אין זו חגיגה. המבקרים באים לנחם, לא להתארח; הקהילה היא שמאכילה את המשפחה, ולא להפך.
"האבלות ביהדות אוסרת לבכות זמן רב." היהדות דורשת לבכות, ורואה כאכזרי את מי שאינו מתאבל (רמב"ם, הלכות אבל יג, יב). היא רק תוחמת את משך הזמן, כדי שהאבל יוביל אל החיים.
"לכהן אסור לקבור את הוריו." כהן אינו נכנס לבית קברות ואינו מתקרב למת (ויקרא כא, א), אבל התורה מחריגה את שבעת קרוביו הקרובים ביותר (ויקרא כא, ב-ג).
שאלות נפוצות על האבלות ביהדות
מה פירוש "שבעה"?
"שבעה" פירושה המספר שבע. זוהי תקופת האבל בת שבעת הימים שאחרי קבורת אדם קרוב (אב, אם, ילד, אח, אחות או בן זוג). אומרים "יושבים שבעה", משום שהאבלים יושבים על כיסאות נמוכים ומקבלים את פני המנחמים.
למה יהודים מכסים את המראות בזמן האבל?
זהו מנהג ולא דין תורה. ניתנים לו כמה טעמים: מתפללים בבית האבל, ואין מתפללים מול מראה; האבל מוותר במשך שבעה ימים על הדאגה למראהו; ומותו של אדם, שנברא בצלם אלוקים, מזמין שלא להתבונן בדמותו שלו. המראות נשארות מכוסות עד סוף השבעה.
למה יהודים קוברים כל כך מהר?
משום שהתורה מצווה: "כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים כא, כג), ומשום שהשארת מת בלי קבורה נחשבת לפגיעה בכבודו. מותר לעכב אם העיכוב משרת את כבוד הנפטר, למשל כדי להמתין לקרוביו או כדי לקברו בארץ ישראל.
האם שריפת גופות מותרת ביהדות?
לא. ההלכה מחייבת קבורה באדמה, על יסוד מצוות הקבורה (דברים כא, כג), שיבת הגוף אל העפר (בראשית ג, יט), כבוד הגוף שנברא בצלם אלוקים והאמונה בתחיית המתים. במקרה שבו השריפה כבר נעשתה, יש להתייעץ עם רב.
מה אומרים למשפחה יהודית אבלה?
העיקר הוא להיות נוכח ולהקשיב. ממתינים שהאבל ידבר ראשון, מזכירים את הנפטר, וביציאה אומרים את הנוסח המסורתי: "הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם".
האם מי שאינו יהודי יכול לבוא לשבעה או להלוויה?
כן, בוודאי. נוכחותו היא נחמה של ממש למשפחה. די להתלבש בצניעות, לעקוב בשקט אחר מה שהאחרים עושים, ולגברים – לחבוש כיפה בבית העלמין או בזמן התפילה אם מציעים להם.
כמה זמן נמשכת האבלות ביהדות?
השבעה נמשכת שבעה ימים, השלושים – שלושים יום מן הקבורה, ועל אב או על אם חלק מן ההגבלות נמשכות שנים עשר חודשים. לאחר מכן מציינים בכל שנה את יום הפטירה לפי הלוח העברי.
להעמקה
- חיי שרה: מותה של שרה (חלק א')
- חיי שרה: מותה של שרה (חלק ב')
- תשעה באב: ספר איוב
- תשעה באב: מגילת איכה
- תשעה באב: מדוע ט' באב הוא יום אבל
- מהו הקדיש, תפילת האבלים?
- למה יהודים מניחים אבנים על קברים?
- מה קורה אחרי המוות לפי היהדות?
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- בראשית א, כז; ג, יט; כג, ב-יט; לז, לד-לה; מז, כט; נ, י
- ויקרא כא, א-ג
- דברים כא, כג
- עמוס ב, א; ח, י
- ירמיהו כב, י
- יחזקאל כד, יז
- משלי כ, כז
- איוב א, כ-כא; ב, יג
- משנה ברכות ג, א ו־ט, ב
- משנה סנהדרין ו, ה
- תלמוד בבלי, סנהדרין מו ע"ב
- תלמוד בבלי, מועד קטן טו ע"א-ע"ב, יט ע"א, כ ע"א, כ ע"ב, כא ע"א, כז ע"ב, כח ע"ב
- תלמוד בבלי, כתובות ח ע"ב
- תלמוד בבלי, בבא בתרא טז ע"ב
- בראשית רבה צו, ה
- רש"י על בראשית מז, כט
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות אבל א, א; יב, א; יג, יא-יב; יד, א
- שולחן ערוך, יורה דעה שמ; שעד, ד; שעו, א; שעח, א; שפ, א; שפז, א; שצט; ת, א
- טקיטוס, היסטוריות ה, 5
- גלוסקמאות מימי הבית השני בירושלים, ובהן גלוסקמת משפחת קיפא (התגלתה ב־1990)
- הרב רפאל בניזרי, חיי שרה: מותה של שרה (חלק א')
- הרב רפאל בניזרי, תשעה באב: ספר איוב
- הרב רפאל בניזרי, תשעה באב: מגילת איכה
מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.