מהי ספירת העומר ומהו ל"ג בעומר?

בכל ערב, בין פסח לשבועות, יהודים עומדים על רגליהם, מברכים, ואחר כך מכריזים בקול רם באיזה יום הם נמצאים: "היום שבעה עשר יום, שהם שבועיים ושלושה ימים לעומר". בתקופה הזאת אין מתחתנים ואין מסתפרים, עד היום השלושים ושלושה, שבו נדלקות מדורות בלילה ואלפי עולי רגל עולים למירון. מדוע סופרים, ומדוע האבלות הזאת נקטעת בחג?

1. העומר: אלומת שעורים למחרת פסח

לפני שסופרים, צריך לדעת מה סופרים. המילה "עומר" מציינת תחילה מידה: "וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שמות טז, לו), מנת המן היומית שקיבל כל אחד במדבר. היא מציינת אחר כך אלומה, היבול הראשון של השעורים בכל שנה בארץ ישראל. התורה מצווה: "כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת־קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת־עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל־הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת־הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן" (ויקרא כג, ט-יא).

הכתוב מוסיף איסור המארגן את כל האביב החקלאי: "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת־קׇרְבַּן אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא כג, יד). כל עוד העומר לא הוקרב, התבואה החדשה (בעברית: חדש) אסורה. השולחן ערוך מסיק מכאן את הכלל הנוהג עד היום: אסור לאכול חדש "עד תחילת ליל י"ח בניסן, ובארץ ישראל עד תחילת ליל י"ז בניסן" (אורח חיים תפט, י), גם בימינו, אף שאי אפשר עוד להקריב את האלומה. הכלל הזה שנוי במחלוקת ביישומיו המעשיים: במקרה של ספק, שואלים רב.

המשנה מתארת את הטקס בדייקנות (משנה מנחות י, ג). שליחי בית הדין יוצאים ערב החג וקושרים את השיבולים לאלומות בעודן מחוברות לקרקע; הכפרים הסמוכים מתכנסים "כדי שיהא קצירו ברוב עם". עם רדת החשכה שואל הקוצר: "השקעה החמה?" והקהל עונה שלוש פעמים: "הן". אותו סדר נוהג לגבי המגל ולגבי הקופה, ואם חל הדבר בשבת, גם בשאלה "שבת זו?". המשנה מדגישה: "מצוותו לקצור בלילה, ואם קצר ביום כשר, והוא דוחה את השבת" (מנחות י, ט). טקס תיאטרלי כל כך מוסבר במחלוקת עקרונית על משמעותה של המילה "ממחרת השבת".

מחלוקת עתיקה: על איזו "שבת" מדובר?

הפסוק אומר שהעומר מוקרב "ממחרת השבת". הבייתוסים, זרם צדוקי, קראו: יום ראשון שאחרי שבת של פסח; לפי זה חג השבועות היה חל תמיד ביום ראשון. החכמים, לעומתם, הבינו "שבת" במובן של "יום טוב": ממחרת היום הראשון של פסח, בכל יום בשבוע שיחול. התלמוד מספר שדווקא כדי להפריך את הקריאה הזאת מדגישה המשנה את הדיאלוג הטקסי ("וכל כך למה? מפני הבייתוסין שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב", מנחות סה ע"א). הוא מספר גם שרבן יוחנן בן זכאי התעמת איתם:

ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי, ואמר להם: שוטים, מנין לכם?

(מנחות סה ע"א)

התלמוד ממשיך ומספר את התשובה שגמגם זקן אחד, ורבן יוחנן מפריך אותה בפסוק. האפיזודה הזאת מזכירה שספירת העומר אינה מנהג עממי גרידא: מועדה הוא נקודה בתורה שבעל פה, שהחכמים הגנו עליה מפני קריאה מילולית מתחרה. גם היום קריאת החכמים היא שקובעת את לוח השנה של חג השבועות, תמיד בו' בסיוון, בכל יום בשבוע שיחול.

2. מה אומרת התורה: לספור שבעה שבועות

עצם מצוות הספירה מנוסחת פעמיים בתורה. בספר ויקרא:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה

(ויקרא כג, טו-טז)

ובספר דברים, בהדגשה אחרת, זו של הקציר: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפׇּר־לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים טז, ט-י). מופיעים שני הבדלי ניסוח: ויקרא סופר "ימים" (חמישים), דברים סופר "שבועות" (שבעה), והראשון מדגיש את התואר "תמימות" (שלמות). כל התלמוד ייסמך על שלוש הנקודות האלה.

יש לשים לב למה שהתורה אינה אומרת. היא אינה נותנת תאריך לחג השבועות: החג אינו נקבע לפי לוח החודשים אלא לפי הספירה, כלומר מניין שיוצא מפסח. שבועות הוא ממש "השבועות", החג ששמו הוא שם הספירה המובילה אליו. התלמוד קורא לו גם עצרת, כמו בקטע ממנחות סה ע"א שהובא לעיל, וכך שבועות הוא סיומו של פסח, כשם ששמיני עצרת הוא סיומו של סוכות.

3. דיני הספירה: התלמוד, הרמב"ם, השולחן ערוך

סופרים בלילה, ימים ושבועות

התלמוד קובע שני כללים. ראשית, סופרים בלילה, כדי שהשבועות יהיו "תמימות". ברייתא המובאת במנחות סו ע"א קוראת את המילים "שבע שבתות תמימות" כרמז לזמן:

אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות? בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב.

(מנחות סו ע"א)

שנית, סופרים ימים ושבועות. מאחר שהכתוב מזכיר את שניהם, אביי מסיק:

אמר אביי: מצוה למימני יומי, ומצוה למימני שבועי.

(מנחות סו ע"א)

באותה סוגיה מובאת פרקטיקה של התקופה: בני בית מדרשו של רב אשי היו סופרים ימים ושבועות, ואילו אמימר היה סופר רק ימים, ואמר:

אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא.

(מנחות סו ע"א)

דבריו של אמימר פותחים שאלה מרכזית: האם הספירה בימינו (בלי בית מקדש, בלי עומר) היא מצווה מן התורה או תקנה של חכמים "זכר למקדש"? הרמב"ם מונה אותה בין מצוות התורה הנוהגות בכל זמן ובכל מקום (הלכות תמידין ומוספין ז, כב; ראו להלן). פוסקים אחרים, שמביא ספר החינוך (מצווה שו), סבורים שהספירה היא מן התורה "בזמן המקדש, כשיש עומר", ומדרבנן בכל מקום אחר, אף בלי עומר. למעשה שתי הדעות מובילות לאותן פעולות (הרמ"א, הפוסק האשכנזי שנוטה לדעה שהספירה נשארה מן התורה, אף קובע שיש להפסיק סעודה שהתחילה מאוחר מדי כדי לספור: אורח חיים תפט, ד).

מה אומר הרמב"ם

הרמב"ם מקדיש שלושה סעיפים לכללי היסוד. הראשון:

מצות עשה לספר שבע שבתות תמימות מיום הבאת העמר

(רמב"ם, משנה תורה, הלכות תמידין ומוספין ז, כב)

הוא מוסיף שאם שכח לספור בלילה סופר ביום, שסופרים מעומד (אך "אם ספר מיושב יצא"), ושהמצווה הזאת מוטלת על "כל איש מישראל, בכל מקום ובכל זמן", ואילו נשים ועבדים פטורים ממנה (ז, כג-כד):

ונשים ועבדים פטורין ממנה

(הלכות תמידין ומוספין ז, כד)

פטור הנשים הזה הוא פטורן מכל מצוות העשה שהזמן גרמן. המנהג חלוק מימים רבים: יש נשים שסופרות בלי לברך, אחרות עם ברכה; מנהג הקהילה או הרב קובע.

הנוהג בימינו

השולחן ערוך מקדיש את סימן תפט באורח חיים לדין המעשי. הוא מורה: מתחילים בליל השני של פסח, אחרי תפילת ערבית; כל אחד סופר לעצמו, מעומד, אחרי שבירך ("…אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר"); מצהירים על הימים ואחר כך על השבועות: "היום יום אחד לעומר […], שבעה ימים שהם שבוע אחד, […], שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד" וכן הלאה עד ארבעים ותשעה (אורח חיים תפט, א).

הנקודות שחוזרות לרוב:

• השעה. הספירה נעשית בלילה. מי שמתפלל עם הציבור לפני צאת הכוכבים סופר איתו בלי ברכה וחוזר וסופר בברכה מאוחר יותר בלילה (תפט, ג); המדקדקים ממתינים לצאת הכוכבים (תפט, ב).
• שכחה. מי ששכח כל הלילה סופר ביום, בלי ברכה (תפט, ז), וממשיך בלילות הבאים בברכה; מי שהחסיר יום שלם סופר בימים הבאים בלי ברכה (תפט, ח). הכלל החמור הזה נובע מאופיה היחיד של המצווה: אם חסר יום, הסדרה נשברה. ספר החינוך (שו) מביא שיש שהרחיקו לכת עוד יותר (מי שהחסיר יום לא יוכל עוד לספור באותה שנה), אך ש"רבנו" סירב לחומרה הזאת; ההלכה למעשה היא כשולחן ערוך. בספק ("האם דילגתי על יום?"), סופרים בברכה (תפט, ח).
• שבת וחגים. בליל שבת או חג סופרים אחרי הקידוש בבית הכנסת; במוצאי שבת, לפני ההבדלה (תפט, ט).
• השאלה "כמה היום?" עם רדת החשכה, אם מישהו שואל אותנו איזה יום בעומר היום, עונים "אתמול היה כך וכך" כדי שלא לאבד את האפשרות לספור אחר כך בברכה (תפט, ד).

האשכנזים והספרדים אינם סופרים באותו אופן בפרטים (נוסח, זמן התפילה, שימוש בשבועות), ולחסידים מנהגים משלהם: העיקרון משותף לכולם.

4. מדוע סופרים? משמעויות העומר

הפשט: להשתוקק ליום התורה

הטעם הקלאסי ביותר ניתן בספר החינוך, שעולה מפסח אל שבועות. העם לא שוחרר לשם חירותו בלבד: "כל עיקרם של ישראל אינו אלא התורה"; לשם כך יצאו ממצרים, כפי שאמר ה' למשה: "וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת־הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת־הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג, יב).

והיא העקר והסבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני

(ספר החינוך, מצווה שו)

הוא מסיק שסופרים כדי להראות את התשוקה ליום הזה, כעבד שסופר את הימים עד שחרורו:

להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות

(ספר החינוך, מצווה שו)

המשפט הזה מאיר פרט בנוסח: אין אומרים "נשארו לנו כך וכך ימים" אלא "כך וכך ימים עברו". ספר החינוך מסביר את הנוסח הזה באותה תשוקה: אין רוצים להזכיר, בתחילה, את מספר הימים הרב שמפריד מן החג. הפסוק שמובא על העבד הוא איוב ז, ב.

הוא מסיק מכאן גם את נקודת ההתחלה: אין סופרים מהיום הראשון של פסח, משום שהוא מוקדש כולו לזכר הנס הגדול של יציאת מצרים; הספירה מתחילה אפוא למחרת, עם הקרבת העומר (ספר החינוך, מצווה שו).

קריאה מוסרית: לספור כדי לחשוב על עצמנו

מסורת האגדה והמוסר מוסיפה ששבעת השבועות האלה הם עבודה עצמית, כי "לא די שיצאנו ממצרים": צריך להפוך למי שאפשר להפקיד בידיו את התורה. האבל על תלמידי רבי עקיבא, שנראה להלן, הופך את הספירה לבית ספר של כבוד לזולת. אחד מאמרי פרקי אבות ממחיש את אותו רעיון: כשרבן יוחנן בן זכאי שואל את תלמידיו מהי הדרך הישרה שידבק בה האדם, תשובתו של רבי אלעזר היא "לב טוב", ורבן יוחנן מכריז: "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם" (פרקי אבות ב, ט). נפגוש את ה"לב" הזה בקריאתו של הרב בניזרי.

הקריאה הקבלית: שבע פעמים שבע

הקבלה (המסורת המיסטית) רואה בארבעים ותשעה הימים מסע דרך שבע "המידות" (או הספירות): חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. כל שבוע צבוע באחת מהן, וכל יום בצירוף של שתיים; כך ארבעים ותשעה הימים יוצרים ארבעים ותשעה גוני אופי. החלוקה הזאת, שהמסורת הקבלית פיתחה בעיקר בצפת במאה ה-16, היא קריאה רוחנית ולא כלל בהלכה: היא אינה מוסיפה שום חובה למצווה, אך נותנת לכל יום נושא לחשבון נפש. היא אינה מופיעה לא במשנה ולא בתלמוד; ובכל זאת היא הטביעה חותם עמוק על המעשה, בעיקר החסידי.

5. זמן של איפוק: תלמידי רבי עקיבא

המקור התלמודי

אבלות תקופת העומר נשענת על סיפור בתלמוד, בהקשר של החובה להוליד בנים ולגדל תלמידים עד הזקנה. רבי עקיבא הוא הדוגמה:

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה.

(יבמות סב ע"ב)

והתלמוד מוסיף, בשורה שלאחר מכן:

תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא רבי חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן: אסכרה.

(יבמות סב ע"ב)

העולם נשאר שומם מתורה, ממשיך התלמוד, עד שרבי עקיבא הלך אל "רבותינו שבדרום" ולימד אותם: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, "והם הם שהעמידו תורה אותה שעה" (יבמות סב ע"ב). שתי נקודות ראויות לציון. ראשית, התלמוד מדבר על "שנים עשר אלף זוגים", ואת זה מסכמים כעשרים וארבעה אלף תלמידים. שנית, התלמוד אינו אומר דבר על היום השלושים ושלושה: הוא אינו מזכיר את ל"ג בעומר, וגם אינו מדבר על איסורים שיש לשמור.

איסורים ומנהגים

הלכות האבלות הן אפוא מנהג, לא כלל תלמודי, המתועד אצל הגאונים והראשונים. השולחן ערוך מסכם אותן בארבעה סעיפים (אורח חיים תצג):

נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג בעומר מפני שבאותו זמן מתו תלמידי ר' עקיבא

(שולחן ערוך, אורח חיים תצג, א)

נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר שאומרים שאז פסקו מלמות

(שולחן ערוך, אורח חיים תצג, ב)

רואים מיד את הכלל ואת גבולותיו: אירוסין וסעודת אירוסין מותרים (תצג, א); מי שכבר נשא "אין מענישין אותו"; והפוסקים מבחינים לפי מנהג כל מקום. הרמ"א, ההגהה האשכנזית, מבהיר: "אצלנו אין נוהגים כך: מסתפרים ביום ל"ג, ומרבים בו קצת שמחה, ואין אומרים בו תחנון". הנוסח העברי:

ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון

(הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים תצג, ב)

יש אפוא כמה דרכים לספור את האבלות, והרמ"א מזהיר שאין לערב מנהגים בעיר אחת (תצג, ג). המשנה ברורה (אורח חיים תצג, יד) מסכמת: כולם נוהגים שלושים ושלושה ימי אבלות, אך אינם מציבים אותם באותו אופן. יש שסופרים אותם מהיום השני של פסח עד ל"ג בעומר, ואינם אוסרים דבר אחר כך. אחרים מנכים את שישה עשר הימים הראשונים ונוהגים אבלות מראש חודש אייר עד שבועות, ומתירים חלקית את יום ל"ג בעומר עצמו. הספרדים נוהגים בדרך כלל לפי השולחן ערוך, עם שינויים מקומיים, למשל עד בוקר היום ה-34. לפיכך, כדי לדעת מתי להסתפר, להתחתן או לארגן אירוע, התשובה היא: הולכים אחר מנהג הקהילה שלך, ולמקרה מסוים שואלים רב. המשנה ברורה (אורח חיים תצג, ג) מביאה מנהג לאסור גם ריקודים ומחולות בתקופה הזאת; מנהג נפוץ מאוד מרחיב את האבלות הזאת גם למוזיקה בכלי נגינה.

מנהג אחרון, שמזכיר השולחן ערוך, נוגע לנשים: נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה "מפסח ועד עצרת, משעה שהחמה שוקעת" (אורח חיים תצג, ד). הטור, שמביא את המנהג, מסביר: התלמידים מתו סמוך לשקיעה ונקברו אחריה, והעם היה אז בטל ממלאכה.

בר כוכבא ומות התלמידים

ההיסטוריה מספקת הקשר. רבי עקיבא חי את דיכוי מרד בר כוכבא נגד רומא (132-135/136 לספירה), שמבצר ביתר נפל בו בשנת 135 (תלמוד ירושלמי, תענית ד, ה). אותה סוגיה מספרת שרבי עקיבא, כשראה את בר כוכבא ("בר כוזיבא"), אמר:

רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר. דין הוא מלכא משיחא.

(תלמוד ירושלמי, תענית ד, ה)

על כך השיב לו רבי יוחנן בן תורתא: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא". התלמוד אינו קושר במפורש את מות התלמידים למרד; זו קריאה של היסטוריונים ושל פרשנים מסוימים, שהרב בניזרי חוזר עליה (ראו להלן). התלמוד, מצדו, נותן את הסיבה המוסרית: חוסר הכבוד ההדדי.

6. ל"ג בעומר: היום השלושים ושלושה

מה אומרים המקורות

"ל"ג" הוא מספר: למ"ד (30) וגימ"ל (3) הם 33. היום השלושים ושלושה של הספירה חל בי"ח באייר. מה קורה באותו יום? התלמוד אינו אומר. המקור הראשון שנותן את הסיבה הוא מסורת גאונית; המאירי (רבי מנחם המאירי, פרובנס, המאה ה-13) כותב זאת במפורש:

וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן

(המאירי על יבמות סב ע"ב)

גם הטור (אורח חיים תצג) מביא את המנהג: "במקומות מסוימים מסתפרים מל"ג בעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות", ומזכיר את דעת רבי יצחק אבן גיאת והגאונים, שלפיה האיסור נוגע לנישואין עצמם, לא לאירוסין. ההיסטוריונים מעירים שההזכרות העתיקות ביותר של ל"ג בעומר כסוף המגפה הן הצדקות של מנהג שכבר היה קיים, היתר הנישואין וההסתפרות מתאריך זה.

רבי שמעון בר יוחאי וההילולה

האירוע השני של היום השלושים ושלושה הוא ההילולה (ממש "חגיגה", "שמחה") של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), תלמיד רבי עקיבא, שהמסורת מייחסת לו את הזוהר. כאן ההבחנה נחוצה.

• המסורת. היא עושה מל"ג בעומר את יום מותו, שחוגגים כיום של שמחה: גילוי החכמה המיסטית, שנחשפת ברגע הסתלקותו (זהו נושא האידרא זוטא, המספרת את רגעיו האחרונים של רשב"י). מותו של צדיק נתפס כעלייה, לא כאבל.
• ההיסטוריון. הוא מציין שהקשר בין היום השלושים ושלושה לעומר לבין מותו של רבי שמעון בר יוחאי אינו מעוגן במקורות עתיקים. לפי מחקרים ביקורתיים המסוכמים באנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה, אחת ההעדויות הראשונות לזיהוי הזה מופיעה בחיבור מן המאה ה-18, חמדת ימים (1731), ועלייה לרגל למירון מתועדת כבר מן המאה ה-16, בצפת. מצב המחקר שנוי במחלוקת, ואנו מציינים זאת כהקשר, לא כשיפוט על ערכה של המסורת.

המנהג כיום ידוע: עלייה למירון שבגליל, אל קברו של רבי שמעון בר יוחאי, מדורות, שירים, סעודות, והתספורת הראשונה של בנים בני שלוש (מנהג נפוץ, אך אינו מופיע בשולחן ערוך). בתפוצות עורכים מדורות, פיקניקים ומשחקים, והילדים משחקים בקשת ובחצים.

המדורות והקשת

ההסבר למדורות ניתן בקבלה: הן מזכירות את האור שהזוהר מעלה סביב רבי שמעון בר יוחאי, ובאופן רחב יותר את "אור התורה הגנוז". אחרים רואים בהן זכר למדורות האיתות של בר כוכבא. הקשת והחץ של הילדים מפנים באותו אופן למרד, שהציונים הראשונים עשו בעת החדשה לסמל של היום (לפי אותו סיכום היסטורי). גם כאן המסורת הרוחנית והקריאה ההיסטורית מתקיימות זו לצד זו בלי להתנגש, אך אינן מתערבבות: הקשת היא סמל עממי, אינה מצווה.

המדורות האלה, שהן בעצם משחק ילדים, נושאות בכל זאת חוט מקראי. האש מופיעה במקור הברית: "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית טו, יז), ועל המזבח: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו, ו):

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה

(ויקרא ו, ו)

דווקא את החוט הזה מושך הרב רפאל בניזרי בשיעורו על ל"ג בעומר.

7. מה מלמד הרב רפאל בניזרי

הרב רפאל בניזרי הקדיש שני שיעורים לעומר, המתפרסמים באתר זה עם התמלול שלהם. הנה מה שאפשר לומר עליהם, בלי לייחס לו דבר מלבד מה שנמצא שם.

חודש העומר: לספור כדי לספור את עצמנו. הרב יוצא מן המגפה שפקדה את תלמידי רבי עקיבא. הם לא הכירו זה בזה: לדבריו אין מדובר בחוסר באהבת הזולת, אלא בחוסר הכרה בכבוד האדם של כל אחד, בסירוב להודות בשונות, בגיוון ובניואנסים בזרם המחשבה שכל אחד בוחר. הוא מזכיר שהמדרש קושר את מצוות העומר להבטחת הארץ, ומכאן המסקנה: אי אפשר לרשת ארץ בלי ללמוד תחילה לפנות מקום לאחר. הוא מסביר שאין סופרים את ימי הבריאה אלא את ימי היווצרות העם היהודי ומסעו אל ארץ ישראל; שהעומר הוא מידת המן, שמחברת בין המזון השמימי למזון הארצי; שהמילה "ספירה" קשורה ל"ספיר", האבן: לספור פירושו להחזיר לחפץ את שקיפותו, לטהר את צורתו. לבסוף הוא פורש חשבון שמוביל ל"ג בעומר: "לב" שווה שלושים ושניים; היום השלושים ושלושה הוא אפוא היום שבו חוצים את הלב; "טוב" שווה שבעה עשר, בדיוק מה שנשאר עד היום הארבעים ותשעה. הוא מקרב זאת לתשובתו של רבי אלעזר בן ערך, "לב טוב" (פרקי אבות ב, ט).

ל"ג בעומר: המדורות ואור הזוהר. הרב קושר ליום הזה את שני אירועיו, סוף המגפה והסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי, שאותו הוא מציג כהילולה שחוגגים. הוא קושר את מות התלמידים למרד בר כוכבא, שהם תמכו בו: צבא שנחלק בגלל גאווה אינו עומד. הוא עובר על מסלול האש בתורה, מברית בין הבתרים (בראשית טו, יז) ועד האש התמיד של המזבח והנר המערבי של המנורה, ומסביר את הקשת (מאבקו של בר כוכבא על הארץ לא כבה) ואת הלהבה שמדליקים בראש המת. הוא מנגיד את ההלכה, שהיא סגורה, לסוד (הממד המיסטי), שמתחדש בכל יום, וקורא בתורתו של רבי שמעון את הרחמים שמרככים את הדין.

שני השיעורים נפגשים בנקודה אחת: מה שעומד על הפרק בעומר הוא כבוד האחר. את השיעורים אפשר למצוא כאן: חודש העומר: לספור כדי לספור את עצמנו ול"ג בעומר: המדורות ואור הזוהר.

8. דעות שגויות על העומר ועל ל"ג בעומר

"ל"ג בעומר הוא חג של תורה כמו פורים או חנוכה." לא. זה אינו חג שתקנו החכמים. אין בו מצווה ואין בו ליטורגיה משלו: מדלגים על תחנון ומקלים בכמה מגבלות אבלות, ותו לא.

"התלמוד אומר שתלמידי רבי עקיבא חדלו למות בל"ג בעומר." לא. התלמוד (יבמות סב ע"ב) אומר שהם מתו בין פסח לעצרת. היום השלושים ושלושה הוא מסורת של הגאונים, שמביאים המאירי והטור.

"רבי עקיבא איבד את תלמידיו בגלל מחלה בלתי מוסברת, בלי אשמה." התלמוד נותן את הסיבה המוסרית (חוסר כבוד הדדי) ואת הסיבה הגופנית (אסכרה). שתיהן כתובות בטקסט.

"רשב"י מת בל"ג בעומר, כתוב בתלמוד." לא: התלמוד אינו מדבר על כך. זו מסורת קבלית, שההיסטוריה שלה שנויה במחלוקת בין החוקרים.

"בתקופת העומר אסור להסתפר, מאז ומעולם." זה מנהג, לא דין בתלמוד, ויש כמה דרכים לנהוג בו. מנהג כל קהילה הוא הקובע.

"הספירה היא טקס לאנשים דתיים." זו מצווה מן התורה (לפי הרמב"ם) שכל אחד מקיים לעצמו; הספירה פתוחה לכל אחת ולכל אחד, עם הניואנסים המקובלים לגבי נשים שהוזכרו לעיל.

שאלות נפוצות על ספירת העומר ועל ל"ג בעומר

מתי מתחילים לספור?

בליל השני של פסח (ליל ט"ז בניסן), אחרי תפילת ערבית (שולחן ערוך, אורח חיים תפט, א). בארץ ישראל ובחוץ לארץ כאחד הספירה מתחילה באותו לילה, כי היא יוצאת ממחרת היום הראשון של החג.

מה עושים אם שכחתי לספור לילה אחד?

אם נזכרים במהלך היום, סופרים בלי ברכה; אם שכחו יום שלם, ממשיכים לספור בימים הבאים, אך בלי ברכה (שולחן ערוך, אורח חיים תפט, ז-ח). רב יכול להבהיר מקרים מיוחדים.

מדוע סופרים מעומד?

הרמב"ם מורה כך ("אין סופרים אלא מעומד"), והכסף משנה מסביר זאת במילה "בקמה" שבפסוק בדברים (דברים טז, ט); אבל אם ספר מיושב יצא ידי חובה (הלכות תמידין ומוספין ז, כג).

מותר להתחתן בתקופת העומר?

השולחן ערוך כותב: "עד ל"ג בעומר", והרמ"א מתיר "מל"ג בעומר ואילך" (אורח חיים תצג, א); אך יש קהילות שנוהגות אבלות מראש חודש אייר ועד שבועות (משנה ברורה תצג, יד). התאריכים משתנים אפוא, והולכים אחר הקהילה. אירוסין, בלי ריקודים, מותרים (תצג, א ומשנה ברורה תצג, ג).

מדוע מדליקים מדורות בל"ג בעומר?

הקבלה רואה בהן את האור של רבי שמעון בר יוחאי; קריאה אחרת מזכירה את מדורות בר כוכבא. זו אינה מצווה אלא מנהג נפוץ בעיקר בישראל.

האם נשים סופרות את העומר?

הרמב"ם פוטר אותן, כמו מכל מצוות העשה שהזמן גרמן (הלכות תמידין ומוספין ז, כד). נשים רבות סופרות בכל זאת, והמנהגים משתנים לגבי הברכה.

שבועות הוא סוף הספירה?

כן: היום החמישים הוא חג השבועות, שהוא גם חג מתן תורה. "יום מתן תורה" הוא אפוא סיומה של הדרך שספר החינוך מתאר כתשוקתו של עבד לחירות.

להרחבה

• ספירת העומר: ארבעים ותשעה ימי הכנה
• ל"ג בעומר: מדוע חוגגים ביום השלושים ושלושה לעומר?
• חודש העומר: לספור כדי לספור את עצמנו (שיעור של הרב בניזרי)
• ל"ג בעומר: המדורות ואור הזוהר (שיעור של הרב בניזרי)
• שבועות: מתן תורה ומגילת רות
• פסח: חג החירות בשישה שיעורי וידאו
• גדולי המחשבה היהודית, מרבי עקיבא ועד הרב קוק
• מהו חג השבועות?
• הלוח העברי
• מהי הקבלה?
• מהם פסח והסדר?
• מהי האבלות היהודית?

מקורות והפניות (19)

• שמות ג, יב; טז, לו
• ויקרא ו, ו; כג, ט-יז
• דברים טז, ט-י
• בראשית טו, יז
• איוב ז, ב
• משנה מנחות י, ג; י, ט
• משנה, פרקי אבות ב, ט
• תלמוד בבלי, מנחות סה ע"א; סו ע"א
• תלמוד בבלי, יבמות סב ע"ב
• תלמוד ירושלמי, תענית ד, ה
• המאירי (רבי מנחם המאירי), בית הבחירה על יבמות סב ע"ב
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות תמידין ומוספין ז, כב-כד
• ספר החינוך, מצווה שו
• טור, אורח חיים תצג
• שולחן ערוך, אורח חיים תפט, א-י; תצג, א-ד (עם הגהות הרמ"א)
• משנה ברורה, אורח חיים תצג, ג; תצג, יד-טו
• זוהר, אידרא זוטא (על פטירת רבי שמעון בר יוחאי)
• סיכום היסטורי על מקורות ל"ג בעומר: הערך "ל"ג בעומר", ויקיפדיה (מקורות מצוטטים: חמדת ימים, 1731; עלייה לרגל למירון במאה ה-16; מרד בר כוכבא, 132-136)
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: חודש העומר: לספור כדי לספור את עצמנו; ל"ג בעומר: המדורות ואור הזוהר

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.