מהו פסח וכיצד מתנהל ליל הסדר?

שולחן ערוך בקפידה, לחם שטוח במקום לחם רגיל, קערה ועליה עצם, ביצה וצמחי מרור, וילדים שמעודדים אותם לשאול שאלות: זהו ליל פסח. מה בעצם חוגגים, מדוע נעלם הלחם מבתי היהודים למשך שבוע, ומה קורה בליל הסדר, הסעודה שהיא למעשה סיפור? המאמר הזה עונה על השאלות מתוך התורה, המשנה, התלמוד, הרמב"ם והשולחן ערוך. הוא מבחין בין ההלכה, שנוהגת למעשה, לבין הקריאות המוסריות והמיסטיות, ובסוף מצרף את כל אלה להקשר ההיסטורי.

1. השם, התאריך ושמות החג

פסח: "פסח על בתי בני ישראל"

התורה עצמה נותנת את הביאור: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב, כז; וראו יב, יג). לפועל שני מובנים, ורש"י מחבר ביניהם: חמלה, ואחריה דילוג.

ופסחתי. וחמלתי, … ואני אומר, כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה.

(רש"י על שמות יב, יג)

הקרבן והחג נושאים אפוא את שמו של מעשה אלוקי: בתוך שכונה מעורבת מבחין הקב"ה בין הבתים שהוא חומל עליהם לבין האחרים. (הרב רפאל בניזרי מציע, בשיעור המוזכר בהמשך, קריאה אחרת של המילה: "פה־סח", "הפה המדבר". זו קריאה דרשנית ולא אטימולוגיה.)

מתי?

התורה קובעת את התאריך: קרבן הפסח נשחט ב־14 בחודש הראשון "בין הערבים", וחג המצות מתחיל ב־15 בו (ויקרא כג, ה-ו). זהו חודש ה"אביב", חודש השיבולים החדשות (דברים טז, א). בארץ ישראל נמשך החג שבעה ימים (ויקרא כג, ו); מחוץ לה מוסיפים יום שמיני. הגמרא מסבירה שבעבר לא ידעו באיזה יום הכריז בית הדין בירושלים על ראש החודש, ולכן שמרו שני ימים מחשש. כיום, כשהלוח נקבע בחישוב, נשאר היום השני כ"מנהג אבותינו" (תלמוד בבלי, ביצה ד ע"ב, על פי ההסבר המקובל לסוגיה). בשנת 5787 הסדר הראשון יתקיים ביום רביעי בערב, 21 באפריל 2027 (ערב ט"ו בניסן, יום חמישי, 22 באפריל); מחוץ לארץ ישראל מקיימים סדר שני ביום חמישי בערב.

כמה שמות לחג אחד

• חג המצות: השם הרווח ביותר בתורה (שמות כג, טו; ויקרא כג, ו).
• חג הפסח (שמות לד, כה).
• חג האביב: שם מן המסורת, הלקוח מ"חודש האביב" (שמות כג, טו; לד, יח).
• זמן חרותנו: השם שבתפילה, בקידוש של החג. הוא שם חז"לי ולא מקראי.

2. מה מספרת התורה: מעבדות ליציאה

ספר שמות מספר על השעבוד שהטיל פרעה, על שליחות משה ועל עשר המכות. האחרונה בהן, מות בכורי מצרים, היא האירוע שפסח מציין. לפני שהיא פוגעת מצווה התורה על טקס ביתי: בעשור לחודש כל משפחה לוקחת שה או גדי (שמות יב, ג), שומרת אותו עד ארבעה עשר, שוחטת אותו בין הערבים (יב, ו) ונותנת מדמו על שתי המזוזות ועל המשקוף (יב, ז). אוכלים אותו באותו לילה, צלוי באש, עם מצות ומרורים (יב, ח), "מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם", בחפזון (יב, יא). היציאה הייתה כה פתאומית שהבצק לא הספיק להחמיץ:

וַיֹּאפוּ אֶת־הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי־גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם־צֵדָה לֹא־עָשׂוּ לָהֶם׃

(שמות יב, לט)

ארבעה לשונות של גאולה

עוד לפני המכות ניסח ה' את הבטחתו בארבעה פעלים, שהמסורת תשוב ותזכיר בארבע כוסות הסדר:

וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה … וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם

(שמות ו, ו-ז)

חג שמספרים אותו

התורה עושה את המסירה לנשמת החג: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'…" (שמות יב, כו-כז); "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח). הנוסח שאמרו בהביאם בכורים למקדש, "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי…" (דברים כו, ה-ח), הפך לשלד ההגדה: המשנה מורה לדרוש אותו "עד שיגמור כל הפרשה כולה" (משנה פסחים י, ד).

ספר יהושע מזכיר פסח בגלגל (יהושע ה, י-יא); ספר מלכים מזכיר בימי יאשיהו פסח שלא נעשה כמוהו מימי השופטים (מלכים ב כג, כא-כב); דברי הימים מספר על הזמנת חזקיהו לשבטי הצפון (דברי הימים ב ל, א). לטמאים ולמי שהיו בדרך רחוקה קובעת התורה "פסח שני" כעבור חודש (במדבר ט, י-יא).

3. חמץ ומצה: ההלכה

איסור החמץ

שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כׇּל־אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד־יוֹם הַשְּׁבִעִי׃

(שמות יב, טו)

חמץ לא יראה ולא ימצא בכל גבולנו (שמות יג, ז; יב, יט). חכמים הבהירו שמדובר בבצק מאחד מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שבולת שועל ושיפון; משנה פסחים ב, ה; שולחן ערוך, אורח חיים תנג, א) שהספיק להחמיץ במגע עם מים. השולחן ערוך קובע את הזמן הזה על "מיל", כשמונה עשרה דקות בקירוב (אורח חיים תנט, ב); ולכן בצק המצה נלוש ברצף וללא הפסקה ואפוי במהירות רבה. לדעת הרמב"ם, ביעור החמץ לפני הזמן שבו הוא נאסר הוא מצווה מן התורה (הלכות חמץ ומצה ב, א).

בדיקה, ביעור ומכירה

המשנה פותחת את המסכת בדין הזה: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר" (משנה פסחים א, א). מכאן בדיקת חמץ: בערב הסדר, בבית שכבר נוקה, מחפשים לאור הנר, בברכה, את הפירורים האחרונים (אורח חיים תלא, א). הרמ"א מביא את המנהג להניח מראש כמה פירורי לחם, כדי שהברכה לא תהיה לבטלה (תלב, ב). למחרת בבוקר שורפים את החמץ שנמצא (תמה, א, הגהת הרמ"א). את מה שאי אפשר לבער מוכרים לנכרי במכירת חמץ, מכירה אמיתית וללא תנאי החזרה (תמח, ג): בפועל מוסרים אותה לרב, ואליו פונים גם במקרים מיוחדים.

המצה: לחם עוני ולחם חירות

בליל הסדר אכילת מצה היא מצווה מן התורה (שמות יב, יח). לאחר החורבן פוסק רבא שהמצה נשארת חובה מן התורה, ואילו המרור הוא רק מדרבנן:

אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן.

(פסחים קכ ע"א)

החובה הזאת חלה רק באותו לילה: בימים הבאים אכילת מצה היא רשות, ורק החמץ אסור (רמב"ם, הלכות חמץ ומצה ו, א). המצה נקראת "לחם עוני": "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים טז, ג). אבל אותו לחם הוא גם לחם החירות, שכן הבצק לא הספיק להחמיץ לפני הגאולה. התלמוד משחק בביטוי "לחם עוני":

אמר שמואל: ״לחם עוני״ כתיב — לחם שעונין עליו דברים. תניא נמי הכי: ״לחם עוני״ — לחם שעונין עליו דברים הרבה.

(פסחים קטו ע"ב)

המצה היא אפוא גם לחם שמעורר לדבר.

הקטניות: מנהג שמשתנה

השולחן ערוך מתיר לכול אורז וקטניות, שאינם באים לידי חימוץ; הרמ"א מוסיף: "ויש אוסרים, והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות" (אורח חיים תנג, א). הספרדים נוהגים בדרך כלל כשולחן ערוך, והאשכנזים כרמ"א. אלה מנהגי קהילות ולא מחלוקות בעניין התורה.

4. קרבן הפסח והמקדש

כל עוד עמד בית המקדש בירושלים, לב החג היה השה של קרבן הפסח: נשחט אחר הצהריים של י"ד (שמות יב, ו), נצלה ונאכל בלילה "בְּבַיִת אֶחָד", בלי לשבור בו עצם (יב, מו). הגר לא היה אוכל ממנו אלא אחרי שהתגייר ונימול (יב, מח). אחרי החורבן פסק הקרבן, אך הסעודה שמרה את זכרו: הרמב"ם כותב שבסוף הסעודה היו אוכלים מבשר הפסח, ו"בזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום", כדי שטעם המצווה יישאר בפה (הלכות חמץ ומצה ח, ט). הביס האחרון הזה הוא האפיקומן.

המילה יוונית במקורה (epikōmon, מה שאוכלים אחרי הסעודה). המשנה אומרת: "ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" (משנה פסחים י, ח), והגמרא מסבירה זאת בשתי דרכים: לדעת רב, אין עוברים מחבורה אחת לחבורה אחרת; לדעת שמואל, בזמן הזה אין אוכלים שום דבר אחרי המצה (פסחים קיט ע"ב).

5. הסדר צעד אחר צעד

"סדר" פירושו סדר, והמשנה כבר מתארת אותו (משנה פסחים, פרק י). כללי היסוד שלו נקבעו כבר בפסקה הראשונה: לא אוכלים לפני רדת החשכה, כדי שיהיה תיאבון למצה; "ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב"; ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, "ואפילו מן התמחוי" (משנה פסחים י, א).

חמישה־עשר השלבים

את מהלך הסדר זוכרים בעזרת סימן של חמש־עשרה מילים, החוזר בכל ההגדות:

1. קדש: קידוש על הכוס הראשונה, עם "שהחיינו"; הרמ"א מוסיף שבעל הבית לא מוזג לעצמו, אלא אחר מוזג לו, "דרך חירות" (אורח חיים תעג, א). 2. ורחץ: נוטלים ידיים בלי ברכה (תעג, ו). 3. כרפס: טובלים ירק במי מלח או בחומץ, בברכת "בורא פרי האדמה"; המשנה מתארת כבר את הטבילה הראשונה הזאת (משנה פסחים י, ג). 4. יחץ: חולקים את המצה האמצעית; החלק הגדול, שמניחים בצד, יהיה האפיקומן (אורח חיים תעג, ו). 5. מגיד: מספרים: "הא לחמא עניא", השאלות, ההגדה. 6. רחצה: נוטלים ידיים, בברכה. 7. מוציא: ברכת "המוציא" על המצה. 8. מצה: "על אכילת מצה", ואוכלים את המצה בהסבה. 9. מרור: צמח המרור, טבול בחרוסת. 10. כורך: ה"סנדוויץ'" של הלל (ראו להלן). 11. שולחן עורך: סעודת החג. 12. צפון: האפיקומן, שאחריו לא אוכלים דבר. 13. ברך: ברכת המזון, על הכוס השלישית (רמב"ם, הלכות חמץ ומצה ח, י). 14. הלל: ההלל, שמסיימים אותו על הכוס הרביעית (רמב"ם, שם; משנה פסחים י, ו). 15. נרצה: "שיתקבל ברצון": חותמים בשירים ובתקווה ל"שנה הבאה בירושלים".

ארבע הכוסות

המשנה מחייבת ארבע כוסות יין. התלמוד הירושלמי מביא את מקורן:

מניין לארבעה כוסות. רבי יוחנן בשם רבי בנייה. כנגד ארבע גאולות. לכן אמר לבני ישראל אני יי והוצאתי אתכם וגו׳. ולקחתי אתכם לי לעם וגו׳. והוצאתי. והצלתי. וגאלתי. ולקחתי.

(תלמוד ירושלמי, פסחים י, א)

להבטחה חמישית, "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" (שמות ו, ח), אין כוס חובה: הרמב"ם מתיר רק למזוג כוס חמישית, להלל הגדול, בלי חובה (הלכות חמץ ומצה ח, י). לספק הזה קושרים, לפי הסבר נפוץ, את "כוס אליהו"; זה מנהג ולא הלכה.

הסבה

בני חורין אכלו מסובים. התלמוד דורש להסב על הצד השמאלי, הן למצה הן ליין; באותו עמוד מפורש: "אשה אצל בעלה לא בעיא הסיבה, ואם אשה חשובה היא — צריכה הסיבה" (פסחים קח ע"א). המנהגים כיום משתנים בין קהילה לקהילה.

6. ההגדה: לספר את החירות

מי שואל?

"וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו" (משנה פסחים י, ד). הגמרא מרחיבה את המעגל:

חכם בנו — שואלו. ואם אינו חכם — אשתו שואלתו, ואם לאו — הוא שואל לעצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח — שואלין זה לזה.

(פסחים קטז ע"א)

איש אינו פטור אפוא מן הלילה: מי שנמצא לבדו שואל את עצמו. המשנה מונה ארבע שאלות: על המצה, על המרור, על הבשר הצלי ועל הטבילה הכפולה. היא מדגישה ששאלת הטבילה נשאלה גם לאחר חורבן המקדש; השאלה על הבשר הצלי, שייחודית לתקופת קרבן הפסח, אין לה עוד מקום בלי מקדש, ובנוסח ההגדה הנפוץ מחליפה אותה השאלה על ההסבה. התלמוד מסביר מדוע מסלקים את השולחן לפני הילדים: "כדי שיכירו תינוקות וישאלו" (פסחים קטו ע"ב). הרמ"א ממליץ לומר את ההגדה "בלשון שמבינים הנשים והקטנים" (אורח חיים תעג, ו).

להתחיל בגנות ולסיים בשבח

המשנה קובעת את מבנה הסיפור: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" (משנה פסחים י, ד). מהי "גנות"? שני אמוראים חלוקים:

מתחיל בגנות ומסיים בשבח. מאי בגנות? רב אמר: ״מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו״. [ושמואל] אמר: ״עבדים היינו״.

(פסחים קטז ע"א)

ההגדה שומרת את שתי הגרסאות: "עבדים היינו לפרעה במצרים", ואחר כך "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". הוויכוח נוגע לנקודת המוצא של כל הסיפור: גלות מדינית או גלות רוחנית.

שלושה דברים, ולראות את עצמנו כיוצאים ממצרים

רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן, פסח, מצה, ומרור. פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה, על שום שנגאלו אבותינו במצרים. מרור, על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים. בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים.

(משנה פסחים י, ה)

הרמב"ם מסיק מכאן את ההלכה: לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן היא מצוות עשה מן התורה, הנלמדת מ"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ"; אפילו חכמים גדולים חייבים בה, "וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח" (הלכות חמץ ומצה ז, א; וראו ספר החינוך, מצווה כא). והוא מוסיף: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" (ז, ו).

ארבעה בנים

ההגדה מזכירה ארבעה בנים: החכם, הרשע, התם ושאינו יודע לשאול. הפרק הזה בא מדרשה עתיקה:

תני רבי חייה. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאל.

(תלמוד ירושלמי, פסחים י, ד)

במכילתא דרבי ישמעאל (בא, פסחא יח) יש דרשה מקבילה, עם תשובות אחרות: הנוסח עוד לא היה קבוע. הלקח חינוכי: לכל אחד דרך משלו לשמוע, ואיש אינו מודר מן השולחן.

החרוסת וה"כורך" של הלל

המשנה אומרת על החרוסת שאינה מצווה, אך רבי אליעזר בנו של רבי צדוק סובר שהיא מצווה (משנה פסחים י, ג). הגמרא: "רבי לוי אומר: זכר לתפוח. ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט". ובעניין הלל מסופר שהיה כורך את המצה והמרור ואוכלם יחד, משום שנאמר "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט, יא); חבריו חולקים עליו, והמסקנה היא: אחרי שאכלנו מצה ומרור בנפרד, בברכות, אוכלים אותם יחד:

והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש, כהלל.

(פסחים קטו ע"א)

7. סמלי קערת הסדר

על השולחן מניחים: שלוש מצות מכוסות (האמצעית תשמש לאפיקומן); את המרור (חזרת או חסה); את החרוסת, תערובת פירות, אגוזים ויין, זכר לטיט (פסחים קטז ע"א); את הכרפס; את הזרוע הצלויה ואת הביצה, זכר, לפי ההסבר הרגיל, לקרבן הפסח ולקרבן החגיגה, שני הבשרים שמזכיר הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ח, א).

8. אשכנזים, ספרדים, חסידים: מנהגים שונים

מבנה הסדר משותף; המנהגים שונים. מלבד הקטניות ומצת ה"שמורה" (ראו לעיל): במסורת המרוקאית מתכנסים ביציאת החג למימונה, סביב סעודה שבה אוכלים חמץ לראשונה; משפחות רבות מחביאות את האפיקומן כדי שהילדים "יגנבו" אותו ויישארו ערים. אלה מנהגים ולא הלכות של המשנה.

9. קריאות מוסריות, קבליות וחסידיות

צריך להבחין. ההלכה אומרת מה יש לעשות: לבדוק, לבער ולמכור חמץ, לאכול מצה. ההגדה והמוסר מפיקים מכך משמעות; הקבלה והחסידות מוסיפות קריאה מיסטית. הקריאות האלה אינן הלכה, אך הן העשירו את החג.

השאור שבעיסה

תפילה שמיוחסת לרבי אלכסנדרי מזכירה את השאור:

"רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? — שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם".

(ברכות יז ע"א)

רש"י מפרש: "שאור שבעיסה – יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו". הפועל "להחמיץ" הוא הפועל של "חמץ" עצמו. זה מקור למסורת מוסרית: בפסח מגרשים את החמץ מן הבית, ובודקים את החמץ שבפנים. הרב בניזרי מאמץ אותה ומדייק אותה (ראו להלן).

הנסים הנסתרים

הרמב"ן, בפירושו על התפילין ויציאת מצרים, כותב משפט מפורסם:

ומן הנסים הגדולים המפרסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה.

(רמב"ן על שמות יג, טז)

קבלה וחסידות

הקבלה, בעקבות האר"י (רבי יצחק לוריא, המאה ה־16), רואה במצרים את מקור כל הטומאות וכל הגלויות (כך מציג זאת הרב בניזרי בהמשך); המילה מזכירה את השורש "מצר", "גבול". בהרבה תורות חסידיות החמץ, ש"תופח", מייצג את הגאווה, והמצה, השטוחה, את הענווה. אלה פירושים ולא תנאים במצווה: מי שאינו מכיר אותם אינו מקיים פחות את דין פסח.

10. היסטוריה וארכאולוגיה

יציאת מצרים: מה ידוע ומה לא

אף מקור מצרי אינו מזכיר את עשר המכות או את יציאת עם של עבדים. מצבת פרעה מרנפתח (בערך 1208 לפני הספירה) כוללת את האזכור החוץ־מקראי הקדום ביותר של עם בשם ישראל, השוכן בכנען, אך אינה מדברת על יציאה. ההיסטוריונים חלוקים אפוא על תאריך האירוע, על היקפו ואף על היסטוריותו. לפי המסורת החג אינו נשען על הוכחה ארכאולוגית אלא על מסירה בלתי פוסקת של הסיפור מאב לבן, שהתורה עצמה קובעת (שמות יג, ח).

עקבות עתיקות של החג

"פפירוס הפסח" מאלפנטינה (419 לפני הספירה) הוא מכתב, החתום בידי אדם בשם חנניה, אל חיל המצב היהודי באלפנטינה, בדרום מצרים. הוא כולל הוראות לחג המצות: "שבעה ימים אכלו מצות. עתה היו טהורים והישמרו. [אל תעשו] מלאכה ביום ה־15 וביום ה־21 לניסן" (פפירוס P. 13464, השמור במוזיאון המצרי בברלין). זו אחת העדויות החוץ־מקראיות הקדומות ביותר לחג.

הסדר כמשתה

חוקרים השוו את הסדר למשתה היווני־רומי (symposion): סעודה בהסבה, טבילות בתחילת הסעודה, שאלות, קינוח בסופה (אפיקומן). את התזה ניסח זיגפריד שטיין ("The Influence of Symposia Literature on the Literary Form of the Pesah Haggadah", Journal of Jewish Studies, כרך 8, 1957).

ההגדות

הנוסח השלם הקדום ביותר של ההגדה ששרד הוא חלק מסידור רב סעדיה גאון (המאה ה־10); הגדות עצמאיות, לעיתים מאוירות, מתפשטות מהמאות ה־13–14, והדפוס מפיץ אותן כבר מהמאה ה־15.

תפיסות שגויות על פסח

"בפסח אוכלים רק מצה." שגוי. החובה חלה רק בלילה הראשון (רמב"ם, הלכות חמץ ומצה ו, א); בימים הבאים אוכלים כל מה שרוצים, ובלבד שלא יהיה חמץ.

"חמץ הוא כל דבר שיש בו קמח." לא בדיוק: חמץ הוא בצק מאחד מחמשת מיני דגן שהספיק להחמיץ; המצה עצמה היא קמח ומים, שנאפו לפני תום הזמן הזה (משנה פסחים ב, ה; אורח חיים תנט, ב).

"פסח הוא הפסחא הנוצרית." שתי המילים בנות אותו מקור: המילה הצרפתית "Pâque" באה מהלטינית ומהיוונית pascha, שמקורה בארמית, צורה של המילה העברית "פסח". אבל שני החגים נפרדים: פסח מציין את יציאת מצרים, ב־15 בניסן, ויש לו תפילות, דינים וסיפור משלו.

שאלות נפוצות על פסח

מדוע פסח נמשך שבעה ימים בארץ ישראל ושמונה בחוץ לארץ?

התורה קובעת שבעה ימים (ויקרא כג, ו). היום השמיני בתפוצות נובע מספק עתיק לגבי מועד ראש החודש; לפי ההסבר הקלאסי, הוא נשאר גם אחרי קביעת הלוח (ביצה ד ע"ב).

מדוע ארבע כוסות?

הן מקבילות לארבעת לשונות הגאולה שבשמות ו, ו-ז (תלמוד ירושלמי, פסחים י, א), ואפילו העני ביותר חייב לקבל ארבע (משנה פסחים י, א).

מהו האפיקומן?

זהו ביס המצה האחרון של הסעודה, זכר לקרבן הפסח (רמב"ם ח, ט; פסחים קיט ע"ב). המנהג להחביא אותו כדי שהילדים יחפשו אותו הוא אמצעי חינוכי.

להרחבה

• פסח: חג החירות בשישה שיעורי וידאו
• מדוע אוכלים מצה בפסח? משמעות והלכות
• פסח: מאיפה מתחילים את ההגדה?
• חגי ישראל: משמעותו של כל חג בשיעורי וידאו
• מילון המילים העבריות ביהדות
• הלוח העברי: חודשים, שנים וחגים
• מה פירוש "כשר"? הכשרות מוסברת
• מהי ספירת העומר ומהו ל"ג בעומר?
• מהו חג שבועות ומדוע נשארים ערים כל הלילה?
• מה פירוש ראש השנה ומדוע תוקעים בשופר?

מקורות והפניות (19)

• שמות ו, ו-ח; יב, ג; יב, ו-ח; יב, יא; יב, יג; יב, טו; יב, יח-יט; יב, כו-כז; יב, לט; יב, מו; יב, מח; יג, ז-ח; כג, טו; לד, יח; לד, כה
• ויקרא כג, ה-ו
• במדבר ט, י-יא
• דברים טז, א; טז, ג; כו, ה-ח
• יהושע ה, י-יא; מלכים ב כג, כא-כב; דברי הימים ב ל, א; תהלים קטז, יג
• משנה פסחים א, א; ב, ה; י, א; י, ג-ו; י, ח
• תלמוד בבלי, פסחים קח ע"א; קטו ע"א-ע"ב; קטז ע"א; קיט ע"ב; קכ ע"א
• תלמוד בבלי, ברכות יז ע"א; ביצה ד ע"ב
• תלמוד ירושלמי, פסחים י, א; י, ד
• מכילתא דרבי ישמעאל, בא (פסחא) יח
• רש"י על שמות יב, יג; על ברכות יז ע"א
• רמב"ן על שמות יג, טז
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ב, א; ו, א; ז, א; ז, ו; ח, א; ח, ט-י
• ספר החינוך, מצווה כא
• שולחן ערוך, אורח חיים תלא, א; תלב, ב; תמה, א; תמח, ג; תנג, א; תנט, ב; תעג, א; תעג, ו
• זיגפריד שטיין, "The Influence of Symposia Literature on the Literary Form of the Pesah Haggadah", Journal of Jewish Studies 8, 1957
• מכתב חנניה אל חיל המצב באלפנטינה (419 לפני הספירה), פפירוס P. 13464, ברלין
• מצבת מרנפתח (בערך 1208 לפני הספירה)
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: פסח: לחפש את החמץ שבתוך עצמנו; פסח: מאיפה מתחילים את ההגדה?; פסח: פה־סח, הפה המדבר; ארבע הקושיות של המה נשתנה; פסח: סוד המספר ארבע; פסח: הזמן אינו רציף

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.