מי הם הכהנים, הלוויים והישראלים?

בבית הכנסת, כשמוציאים את ספר התורה, קול קורא: "יעמוד הכהן!" אחריו בא הלוי, ואחר כך ישראל. מאחורי הטקס השקט הזה מסתתרים שלושה מעמדות שעוברים מאב לבן כבר יותר משלושת אלפים שנה, משפחות ששירתו במשכן ואחר כך בבית המקדש בירושלים, שמות משפחה נפוצים מאוד (כהן, לוי, כ"ץ) ואפילו מחקרי גנטיקה. מה פירוש שלוש הקטגוריות האלה, מאין באו, ומה הן משנות היום? המאמר מתחיל בתורה, במשנה, בתלמוד, ברמב"ם ובשולחן ערוך, מפריד בין הדין (ההלכה) לבין הקריאה המוסרית והמיסטית, ואחר כך מעמת את הכול עם ההיסטוריה והגנטיקה.

שלושת המעמדות במבט אחד

• כהן (כֹּהֵן, ברבים כהנים): גבר שהוא צאצא בקו האב של אהרן, הכהן הגדול הראשון. הוא היה מופקד על הקרבנות, על הקטורת, על ברכת העם ועל הוראת התורה. הוא כפוף לדיני קדושה מחמירים מאלה של שאר היהודים (ויקרא כא).
• לוי (לֵוִי, ברבים לוויים): צאצא בקו האב של לוי בן יעקב, שאינו כהן. הוא היה קשור למשכן: שמירה, הובלה, שירה, הוראה. הוא לא קיבל נחלה בארץ ישראל (במדבר יח, כ-כד).
• ישראל (יִשְׂרָאֵל): כל יהודי אחר, צאצא של אחד־עשר השבטים האחרים, או גר. למילה שתי משמעויות: היא מציינת את כל העם היהודי, ובחלוקה הזאת את מי שאינו כהן ואינו לוי. גם הכהן והלוי הם "מישראל" במובן הרחב.

מאין באים שלושת המעמדות?

לוי, בנה של לאה

לוי הוא הבן השלישי של יעקב ושל לאה, שנותנת לו את השם באומרה: "עתה הפעם ילוה אישי אלי" (בראשית כט, לד). בניו הם גרשון, קהת ומררי; מקהת נולד עמרם, אביהם של אהרן ושל משה (שמות ו, טז-כ). שני האחים הם אפוא לוויים, אבל רק צאצאי אהרן יהיו משפחת הכהנים. בניו של משה נמנים עם הלוויים (דברי הימים א כג, יד).

אך תולדות השבט מתחילות בנימה קודרת. בעת ברכתו מזכיר יעקב את האלימות של שמעון ולוי ומסיים: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מט, ה-ז). רש"י קורא בכך שהפיזור הזה נעשה "בכבוד" ללוי: שבטו היה מחזר על הגרנות לקבל את התרומות (רש"י על בראשית מט, ז). הפיזור הופך אפוא לשירות. ההיפוך הזה מוכן למרגלות סיני: אחרי חטא העגל עומד משה בשער המחנה וקורא: "מי לה' אלי!"; "ויאספו אליו כל בני לוי" (שמות לב, כו-כט). על הנאמנות הזאת מדבר משה בברכתו: "כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו" (דברים לג, ח-יא).

אחר כך נותנת התורה סיבה מדויקת להבדלת הלוויים. כל בכורי ישראל הוקדשו במכת בכורות במצרים; ה' לוקח את הלוויים תחתיהם:

(במדבר ג, יב) — וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כׇּל־בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּֽם׃

אהרן ובניו

בעניין הכהונה הנוסח ישיר: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל, לכהנו לי" (שמות כח, א). הכהונה מכונה "חוקת עולם" (שמות כט, ט), והשושלת תאושר לפינחס, נכד אהרן, ב"ברית כהונת עולם" (במדבר כה, יג). במילים בלתי צפויות אומר ה' לאהרן: "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" (במדבר יח, ז). הכהן אינו מנכס אותה לעצמו: הוא מקבל אותה.

התורה אינה מסתירה את מחיר הקרבה הזאת. שניים מבני אהרן, נדב ואביהוא, מקריבים "אש זרה" שלא נצטוו עליה; אש יוצאת ואוכלת אותם. משה אומר לאהרן: "הוא אשר דבר ה' לאמר: בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד", ואהרן "וידם", כלומר שתק (ויקרא י, א-ג). מרד קורח, לוי אחר, נגד החלוקה הזאת מסתיים בנס מטה אהרן, שפרח והניב שקדים (במדבר טז, לה; יז, כג).

הכהנים

מי כהן?

המעמד עובר מן האב. המשנה קובעת את העיקרון לכל הנישואין התקפים:

(משנה, קידושין ג, יב) — כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִדּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵרָה, הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר. וְאֵיזֶה, זוֹ כֹהֶנֶת, לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּשְּׂאוּ לְכֹהֵן וּלְלֵוִי וּלְיִשְׂרָאֵל

כמה תוצאות נובעות מכך. בנם של כהן וישראלית הוא כהן; בנם של בת כהן וישראל הוא ישראל. בת הכהן, בת כהן, אינה כהנת בעצמה, אך שומרת על קשר לכהונה: התורה קובעת שהיא אוכלת בתרומה כל עוד אינה נשואה לזר (ויקרא כב, יב-יג). הכהן נשאר כהן מה שלא יעשה: אם נשא אישה האסורה לו, ילד הנישואין האלה הוא "חלל", אבל האב אינו מאבד את מעמדו (משנה, קידושין ג, יב).

האם אפשר להיעשות כהן? לא. גר הוא ישראל: אינו שייך לשום שבט ואין לו אב קדמון כהן. אין גם הסמכה שהופכת ישראל לכהן. הנקודה הזאת מבדילה בבירור בין הכהן לכמרים של הכנסיות הנוצריות: נולדים כהן, ואין נעשים כאלה בסקרמנט.

איך יודעים שהוא כהן?

למעשה, מתוך המסורת של המשפחה: אדם יודע שהוא כהן משום שאביו אמר לו זאת והיה כזה לפניו. המסירה הזאת הייתה תמיד הנקודה השברירית, והמקרא יודע זאת. בשיבה מגלות בבל משפחות כהונה מחפשות את יחוסן ואינן מוצאות:

(עזרא ב, סב-סג) — אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָאוּ וַֽיְגֹאֲלוּ מִן־הַכְּהֻנָּֽה׃ וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא־יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּֽים׃

כמה מאות שנים אחר כך מצהיר ההיסטוריון יוספוס פלביוס שאבותיו הקפידו שזרע הכהנים יישאר בלי תערובת: הכהן לקח את יחוס אשתו מן הרישומים הקדומים והזמין עדים, ורשימת נישואי הכהנים נוהלה ביהודה, במצרים, בבבל ובכל מקום שבו ישבו כהנים (נגד אפיון א, 30-36). זו עדות מועילה, אבל היא באה מכהן המגן על עתיקותו של עמו; אנו מצטטים אותה כמקור היסטורי, לא כראיה.

מה עושה הכהן

עבודת בית המקדש. זו המשימה הראשונה: להקריב קרבנות, להקטיר קטורת, לסדר את נרות המשכן "מערב עד בקר" (שמות כז, כא), לשמור על טהרת המקום. התורה מסכמת את שליחותו בשני פעלים: "ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור" ו"להורות את בני ישראל את כל החוקים" (ויקרא י, י-יא). על הקרבנות ראו את המאמר על הקרבנות, ועל המקום את המאמר על בית המקדש.

הוראה ושיפוט. הכהן הוא גם מורה. הנביא מלאכי אומר זאת במשפט אחד:

(מלאכי ב, ז) — כִּֽי־שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ־דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה׳־צְבָאוֹת הֽוּא׃

בענייני דין שקשים מדי לבתי הדין המקומיים שולחת התורה את בעל הדין "אל הכהנים הלוים ואל השופט" במקום הנבחר (דברים יז, ח-ט). בשיבה מבבל מוצג עזרא, צאצא אהרן, כ"סופר מהיר בתורת משה" (עזרא ז, א-ו); הוא "הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט" (עזרא ז, י).

המתנות. לכהנים אין נחלת קרקע. התורה נותנת להם את הסיבה במשפט מפורסם:

(במדבר יח, כ) — וַיֹּאמֶר ה׳ אֶֽל־אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא־יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל׃

הם חיים אפוא ממתנות העם: התורה מונה את "מתנות הכהונה" (במדבר יח, ח-כ), שהמסורת מונה עשרים וארבע (בבא קמא קי ע"ב). ביניהן התרומה מן היבול, ראשית העיסה (החלה), הבכורים ופדיון הבכור. חלק מן המתנות האלה קיים גם בלי בית מקדש: פדיון בן הבכור הוא הנראה ביותר (ראו את המאמר על פדיון הבן).

הברכה. נוסח ברכת כהנים הוא מן העתיקים בתורה:

(במדבר ו, כד-כו) — יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶֽךָ׃ יָאֵר ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ׃ יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלֽוֹם׃

הפסוק הבא מבהיר מה עושה הכהן: "ושמו את שמי על בני ישראל, ואני אברכם" (במדבר ו, כז). הכהן הוא רק צינור; ה' הוא המברך. המנהג הזה מתועד בצורה מרשימה בארכאולוגיה: ב-1979 מצא צוות הארכאולוג גבריאל ברקאי בכתף הינום, ליד העיר העתיקה בירושלים, שני מגילונים זעירים של כסף, מתוארכים לסוף המאה ה-7 או לראשית המאה ה-6 לפנה"ס, ובהם נוסח של הברכה הזאת. אלה הטקסטים המקראיים העתיקים ביותר הידועים כיום.

דיני הקדושה של הכהן

הקרבה לקודש משולמת במגבלות. התורה מונה אותן בפרק כא של ויקרא, והסיבה ניתנת בשורה אחת:

(ויקרא כא, ח) — וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּֽי־אֶת־לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִֽהְיֶה־לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶֽם׃

שלוש קבוצות כללים נובעות מכך.

• מוות. הכהן אינו מיטמא למת, חוץ מקרוביו ביותר: אם, אב, בן, בת, אח, אחות בתולה (ויקרא כא, א-ד), ולהם מוסיפים חכמים את האישה (יבמות כב ע"ב). ההלכה מסיקה מכך שהכהן אינו נכנס לאותו גג עם מת (שולחן ערוך, יורה דעה שעא, א) ושהוא נמנע מבית הקברות: כשכהן קובר קרוב, מעמידים אותו בקצה בית הקברות כדי שלא ייכנס אליו (יורה דעה שעג, ז; ראו גם שסט, א).
• נישואין. הוא אינו יכול לשאת אישה "זונה", ולא גרושה (ויקרא כא, ז). המונח "זונה" נלקח במשמעות טכנית, הכוללת את הגיורת (שולחן ערוך, אבן העזר ו, ח). הכהן הגדול חייב לשאת בתולה ואינו יכול לשאת אלמנה (ויקרא כא, יג-יד).
• אבל. הכהן הגדול אינו פורע את ראשו (או, לפי תרגומים אחרים, אינו מגלה את ראשו) ואינו פורם את בגדיו, מחוות האבל הרגילות (ויקרא כא, י).

טעמי המצוות נפרשים על כמה מישורים. במישור הפשוט ביותר, המקדש הוא מקום חיים והכהן משרתו: כל מה שנוגע למוות, לטומאה או לקשר שאינו הולם מתרחק ממנו. במישור המוסרי קוראים בכללים האלה את הרעיון שהאדם המייצג את העם לפני ה' אינו שייך לעצמו עוד לגמרי. שתי הקריאות הן הסברים, לא ההלכה; ההלכה היא שמקיימים אותם גם בלי להבין.

הכהן הגדול

הכהן הגדול נמשח בשמן ולובש בגדים מיוחדים (ויקרא כא, י). היום הגדול של עבודתו הוא יום הכיפורים, כשהוא נכנס לבדו לקודש הקודשים (ויקרא טז; ראו יום כיפור: משמעותו של יום הכפרה). לפי המשנה, כתר הכהונה הוא אחד משלושת הכתרים הגדולים של ישראל, אך אינו הראשון:

(פרקי אבות ד, יג) — רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן

הלוויים

שבט המוקדש למשכן

המדבר הוא בית הספר הגדול של השבט. התורה מפקידה בידם את המשכן: "המה ישאו את המשכן ואת כל כליו, והם ישרתהו, וסביב למשכן יחנו" (במדבר א, נ-נא). הם ממוקמים "לפני אהרן הכהן" כדי לשרתו (במדבר ג, ה-י). מוזכרים שני גילי שירות: מגיל עשרים וחמש (במדבר ח, כד) ומגיל שלושים עד חמישים לנשיאה (במדבר ד, ג), כשגיל חמישים מציין פרישה מן העבודה, לא מן הסיוע (במדבר ח, כה-כו).

בימי דוד תפקידם מתרבה. דברי הימים מונים אותם בשלושים ושמונה אלף: עשרים וארבעה אלף למלאכת הבית, ששת אלפים שוטרים ושופטים, ארבעת אלפים שוערים וארבעת אלפים מהללים (דברי הימים א כג, ג-ה); בני אסף, הימן וידותון "הנבאים בכנרות בנבלים ובמצלתיים" (דברי הימים א כה, א). את שמותיהם מוצאים בספר תהילים: "לאסף" (תהילים נ, א), "לבני קרח" (תהילים מב, א).

הלוויים הם גם מורים. בברכת משה:

(דברים לג, י) — יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַֽעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַֽל־מִזְבְּחֶֽךָ׃

בימי עזרא הם עושים זאת בירושלים, בקריאה הציבורית הגדולה בתורה: "והלוים מבינים את העם לתורה, והעם על עמדם" (נחמיה ח, ז).

אין קרקע, אבל חלקו של ה'

בניגוד לשאר השבטים, לוי לא קיבל שטח (דברים י, ח-ט; יח, א-ב). הוא מקבל ארבעים ושמונה ערים עם מגרשיהן, מפוזרות בין שאר השבטים (במדבר לה, ב-ג ו-לה, ז; יהושע כא, א-ג), ואת מעשר תבואת הארץ, הנקרא מעשר ראשון, "חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אוהל מועד" (במדבר יח, כא ו-יח, כד). מן המעשר הזה הם מפרישים בתורם עשירית לכהנים (במדבר יח, כו).

הרמב"ם, בסוף הלכות שמיטה ויובל, נותן את הסיבה למצב הזה, ואחר כך מרחיב את הפרספקטיבה בקטע מפורסם:

(רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל יג, יב) — וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים

(רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל יג, יג) — וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ … הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים

לדברי הרמב"ם יש כאן משקל מיוחד: הכהונה והלויות עוברות בירושה, אבל הקדושה מוצעת לכל בן אדם שמבדיל את עצמו לשרת את ה' ולחיות ביושר.

שבט שלא חזר

התלמוד שומר זיכרון מר. בשיבה מבבל כמעט אין לוויים: רשימת עזרא מונה ארבעת אלפים מאתיים שמונים ותשעה כהנים (973 + 1,052 + 1,247 + 1,017), אך רק שבעים וארבעה לוויים (עזרא ב, לו-מ). כשעזרא מקבץ את העולים על נהר אהוא הוא מציין: "ומבני לוי לא מצאתי שם" (עזרא ח, טו). התלמוד רואה בכך את הסיבה שמעשר ראשון, שנועד במקור ללוויים, הועבר בחלקו לכהנים: לדעת אחד החכמים זה היה עונש על שלא עלו בימי עזרא (יבמות פו ע"ב; חולין קלא ע"ב). דעה אחרת רואה בכך אמצעי מעשי כדי שלכהנים הטמאים יהיה מה לאכול (יבמות פו ע"ב). הנוהג במעשרות היום מורכב ושייך לשאלות רבניות.

הלוי היום

נשארו שני מנהגים ודאיים: הלוי נקרא שני לתורה (שולחן ערוך, אורח חיים קלה, ג) והוא שופך מים על ידי הכהנים לפני הברכה (שולחן ערוך, אורח חיים קכח, ו). משפחות לוויות וכהניות פטורות גם מפדיון הבכור (יורה דעה שה, יח). שמות המשפחה Levy, לוי, לוין והלוי מסגירים לא פעם את המוצא הזה. סגל הוא עוד שם כזה: קוראים בו בדרך כלל את ראשי התיבות של סגן לויה, אף שמיעוט מקורות רואים בו סגן כהונה. הרמזים האלה אינם אלא רמזים.

הישראלים

שם לכל העם

"ישראל" הוא השם שניתן ליעקב אחרי המאבק הלילי: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב, כט). "ישראלים" הם אפוא קודם כול כל העם, ובחלוקה של המאמר הזה, הקבוצה הגדולה שאינה כהנים ואינה לוויים.

בימי המקדש הישראלים לא היו צופים בלבד. כדי שהקרבן התמידי יהיה קרבן כל העם, הנביאים הראשונים התקינו עשרים וארבעה "משמרות": בכל שבוע עלו לירושלים משפחת כהנים, קבוצת לוויים ומשלחת ישראלים (המעמד), ואילו הישראלים של אותו משמר התכנסו בעריהם וקראו את מעשה בראשית (משנה, תענית ד, ב).

ממלכת כהנים

בסיני, עוד לפני קבלת התורה, נקרא כל העם לייעוד של כהונה:

(שמות יט, ו) — וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ

אפשר לקרוא את המשפט בשתי דרכים: כל ישראל הוא עם בעל תפקיד של כהן לגבי האומות, והוא כולל בתוכו כהנים המשרתים אותו בתורם. שתי הרמות משתלבות. זה מה שהרב בניזרי מביע באומרו שאנו "כהנים קטנים לאנושות" (ראו להלן).

אין היררכיה של זכות

חכמים הקפידו לא להפוך את המוצא לתואר של עליונות. המשנה קובעת סדר קדימה, אך מציבה מיד תנאי:

(משנה, הוריות ג, ח) — כֹּהֵן קוֹדֵם לְלֵוִי, לֵוִי לְיִשְׂרָאֵל … אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּן שָׁוִין. אֲבָל אִם הָיָה מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם וְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ

(הממזר הוא ילד שנולד מאיסור תורה; הוא נמצא במשנה בתחתית סולם המעמדות.) הידיעה קודמת למוצא. העיקרון הזה חוזר בתורתו של הלל: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פרקי אבות א, יב).

בבית הכנסת: מה זה משנה היום

סדר העלייה לתורה

זה המנהג הנראה ביותר. המשנה אומרת:

(משנה, גיטין ה, ח) — וְאֵלּוּ דְבָרִים אָמְרוּ מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם

הטעם לתקנה הוא אפוא השלום: למנוע ריב על המקומות הראשונים. התלמוד שואל מניין לנו שהכהן קודם, ומשיב בפסוק:

(גיטין נט ע"ב) — אָמַר רַב מַתְנָה, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּכְתּוֹב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי״ – אַטּוּ אֲנָא לָא יָדַעְנָא דְּכֹהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי נִינְהוּ? אֶלָּא כֹּהֵן בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר לֵוִי

הפסוק המצוטט הוא דברים לא, ט. השולחן ערוך הופך זאת להלכה: "כהן קורא בתורה ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל" (אורח חיים קלה, ג). כשאין כהן ולוי, קוראים לישראלים.

ברכת כהנים

הכהנים עולים לדוכן, בלי נעליים (שולחן ערוך, אורח חיים קכח, ה), אחרי שהלוי שפך להם מים על הידיים (קכח, ו), ובתנאי שיש מניין של עשרה גברים (קכח, א). הנוהג משתנה. השולחן ערוך, שאחריו הולכים הספרדים, אינו מתנה את הברכה בשום חג, ואילו הרמ"א מציין שבארצות אשכנז בזמנו נשאו כפיים רק בימים טובים, בעת מוסף (אורח חיים קכח, מד). בישראל הנוהג הרווח ביותר הוא ברכה יומית, גם אצל אשכנזים; כל אחד ילך אחרי מנהג בית הכנסת שלו.

פדיון הבכור

אבי בן שהוא הבכור לאמו נותן חמישה סלעי כסף לכהן כדי לפדותו (במדבר יח, טו-טז; שולחן ערוך, יורה דעה שה, א). הפטור של משפחות הכהונה והלויה תלוי באם: בן לאישה כהנת או לוייה פטור, גם אם נישאה לישראל (יורה דעה שה, יח). במקרים מיוחדים ישאל כל אחד רב. ראו פדיון הבן.

מעמד שאינו כופה את עצמו על אחרים

האורתודוקסיה מקיימת את המעמדות האלה. ביהדות הליברלית הם נזנחים או מפורשים אחרת: רוב בתי הכנסת הרפורמיים והרקונסטרוקציוניסטיים ביטלו את ההבדלים המסורתיים, בשם השוויון, וכמה רבנים בתנועה הקונסרבטיבית (המסורתית) מעניקים לבת כהן את מעמד אביה, למשל לעלייה ראשונה לתורה או לברכה. המאמר הזה מתאר את המנהג המסורתי.

היסטוריה, ארכאולוגיה, גנטיקה

הכהונה לאורך הזמן

המקרא מציג את הכהנים כמשפחה אחת תחילה, משפחת אהרן, שהתפצלה אחרי מותם של נדב ואביהוא בין אלעזר לאיתמר. בימי דוד המלך, צדוק (מבית אלעזר) ואחימלך (מבית איתמר) מחלקים את הכהנים לעשרים וארבע משמרות (דברי הימים א כד, א-ד). שיטת ה"משמרות" הזאת תקבע את חיי המקדש עד חורבנו. בית המקדש בירושלים נחרב פעם ראשונה בשנת 586 לפנה"ס, ופעם שנייה בשנת 70 לספירה; מאז אין לכהנים עבודת קרבנות, אך המסורת שמרה על מעמדם.

תולדות הכהונה אינן דתיות בלבד: החנוכה נולדה ממרד שהובילה משפחת כהנים, החשמונאים: מתתיהו בן יוחנן היה כהן ממשמר יהויריב (מקבים א, פרק ב), ותפילת "על הניסים" מזכירה אותו עד היום. הרב בניזרי מקדיש לכך שיעור (ראו להלן).

מה אומרת הביקורת המקראית

ההיסטוריונים הביקורתיים אינם שומעים את כל הסיפורים האלה כמו המסורת. מאז יוליוס וולהאוזן (Prolegomena zur Geschichte Israels) רבים רואים בהבחנה בין כהנים ללוויים התפתחות שהתחדדה לאורך מאות שנים, בעיקר בימי בית ראשון ואחרי הגלות. המסורת היהודית קוראת את הסדר הכהני כניתן כבר במדבר. שתי הקריאות אינן עומדות על אותו מישור: האחת משחזרת היסטוריה של הטקסטים, האחרת מוסרת הלכה. קורא שמקיים מצוות נשאר בשנייה.

מה אומרים הגנים

מאז מאמר של קרל סקורצקי ועמיתיו שפורסם ב-Nature ב-1997 ("Y chromosomes of Jewish priests") ידוע שרוב הגברים המצהירים שהם כהנים נושאים חתימה אופיינית בכרומוזום Y, הנקראת "ההפלוטיפ המודאלי של הכהנים" (Hammer et al., 2009). מחקר מ-1998 (Thomas et al., Nature) המשיך את החקירה על מוצא השושלת הכהנית. מחקר מ-2009 (Hammer et al., Human Genetics), מדויק יותר, בחן 215 כהנים מקהילות שונות: הם נושאים 21 הפלוגרופים של כרומוזום Y, אבל חמישה מהם מכילים 79.5% מן הכהנים, והשושלת השכיחה ביותר (46.1%), המסומנת במוטציה P58, היא ממוצא מזרח־תיכוני; פיצולה מוערך ב-3,190 ± 1,090 שנה. המחברים מסיקים שרוב הכהנים היהודים בני זמננו יורדים ממספר קטן של שושלות אב, מה שמתיישב עם מוצא משותף עתיק, קודם לפיזור הקהילות.

אצל הלוויים התוצאה מורכבת יותר. כ-300,000 גברים אשכנזים מצהירים שהם לוויים, ושני שלישים מהם יורדים כנראה מאדם אחד, נושא שושלת הנקראת R1a-Y2619. אך ב-2017 (Behar et al., Scientific Reports), הרצף של כרומוזום Y תיאר אב קדמון ממוצא מזרח־תיכוני שהצהיר שהוא לוי, ושצאצאיו התרבו לפני כ-1,743 שנה, בקצב ההתרחבות של שאר מייסדי האשכנזים, "ללא קשר מיוחד" לשייכות הלוית. הסמן הזה אינו מגיע אפוא משבט לוי של התורה, מה שאינו מפריך את המסורת: סמן אחד אינו אומר דבר על שושלות אחרות.

שתי הסתייגויות חשובות. הגנטיקה אינה קובעת את המעמד: ההלכה מושתתת על המסירה המשפחתית, לא על בדיקה, ותוצאת מעבדה אינה עושה כהן. והמחקרים האלה עוסקים באוכלוסיות, לא במשפחה: הם מראים שחלק מכהני ימינו חולקים אבות קדמונים משותפים עתיקים מאוד, ולא יותר.

הלכה, קריאה מוסרית, קריאה מיסטית

ההלכה היא כל האמור לעיל: מעמד תורשתי, מחוות מדויקות (קריאה לתורה, ברכה, פדיון הבכור), איסורים (בית קברות, נישואין). הפוסקים מקפידים להבחין בין מה שמחייב לבין מה שמציעים.

הקריאה המוסרית (מוסר, אגדה) הופכת את הזכות: מה שהכהן מקבל בלידה, כל יהודי יכול לרכוש במעשיו. המשנה אומרת זאת (אבות ד, יג; הוריות ג, ח), הלל מבטא זאת בבקשה להיות "מתלמידיו של אהרן" (אבות א, יב), והרמב"ם הופך זאת למעין מניפסט: כל אדם יכול להתקדש קודש קודשים (שמיטה ויובל יג, יג).

הקריאה המיסטית (קבלה, חסידות) מקשרת ברצון כהן, לוי וישראל לשלוש מידות אלוקיות (חסד, גבורה, תפארת), ואת המבנה המשולש לחוק כללי של היקום. זו שפה סמלית, חסרת משקל הלכתי. הרב בניזרי מפיק ממנה קריאה כוללת בשיעורו על פרקי אבות ה (ראו להלן).

המנהגים. אשכנזים, ספרדים וחסידים נבדלים בעיקר בתדירות ברכת כהנים (הרמ"א, אורח חיים קכח, מד); בספק, הולכים אחרי מנהג הקהילה ושואלים את הרב.

אי־הבנות נפוצות על כהנים, לוויים וישראלים

"הכהן הוא כמו כומר בנצרות"

לא. הכהן אינו מתווך שבלעדיו אי אפשר להתפלל, אינו מקבל וידוי, אינו מקיים סקרמנט ואינו המנהיג הרוחני של הקהילה. תפקיד זה שייך לרב, שאינו בהכרח כהן, ואפילו לא צאצא למשפחת כהנים. הכהונה הייתה שירות של בית המקדש, בזמן שהיה קיים; היום נשארו מעמד ומנהגים.

"הכהן קדוש יותר או טוב יותר משאר העם"

גם לא. הוא מחויב בקדושה תובענית יותר, אבל המשנה מסרבת להפוך זאת לתואר: כהן גדול עם הארץ נדחה אחרי ממזר שהוא חכם (הוריות ג, ח). הרב בניזרי אומר אותו דבר בדרכו: קדושתו "ניתנה לו" בלידה, ולא משום שהוא צדיק.

"כל בעלי השם כהן הם כהנים, וכל בעלי השם לוי הם לוויים"

שגוי. שם אינו מוכיח דבר: רבים מבעלי השם כהן אינם כהנים, ורבים מן הכהנים אינם נושאים את השם הזה. כ"ץ הוא הדוגמה המוכרת: כמעט תמיד זה ראשי התיבות של כהן צדק, אך לא כל הכ"ץ יורדים מכהנים. הוצע גם ש"אזולאי" בא מראשי התיבות של פסוק על נישואים האסורים לכהן (ויקרא כא, ז), אבל זה הסבר אחד מבין כמה.

"אפשר להיעשות כהן בגיור או בלימוד"

לא. הגר הוא ישראל, והכהונה אינה ניתנת. כפי שראינו, הקדושה כן אפשר לרכוש בלימוד ובמעשים (הרמב"ם, שמיטה ויובל יג, יג).

"היום כל זה כבר לא משמש לכלום"

שגוי. בכל שבת קוראים כהנים ראשונים; כל פדיון הבן מחייב כהן; ובקהילות המקיימות את הדוכן, כהנים מברכים את העם. המעמדות הם אחד מן הקשרים החיים המעטים לעבודת המקדש.

שאלות נפוצות על כהנים, לוויים וישראלים

מהו כהן במשפט אחד?

יהודי גבר, צאצא בקו האב של אהרן, שירש מעמד של שירות קדוש: הוא אינו משרת עוד בבית המקדש, אך שומר על זכויות (עלייה ראשונה לתורה, ברכת העם, פדיון הבכור) ועל איסורים (בית קברות, נישואין).

האם בת כהן היא כהנת?

לא. היא בת כהן ושומרת על קשר לכהונה, למשל הזכות לאכול תרומה כל עוד אינה נישאת לזר (ויקרא כב, יב-יג). הילדים הולכים אחרי האב: ילד של בת כהן וישראל הוא ישראל (משנה, קידושין ג, יב).

למה הכהן נקרא ראשון לתורה?

חכמים תיקנו זאת "מפני דרכי שלום" (משנה, גיטין ה, ח) והתלמוד מחפש את יסודו בפסוק "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי" (גיטין נט ע"ב; דברים לא, ט).

למה כהן אינו הולך לבית קברות?

משום שהתורה אוסרת עליו להיטמא למת, חוץ מקרובי משפחה קרובים ביותר (ויקרא כא, א-ד; שולחן ערוך, יורה דעה שסט, א). הסיבה היא הקשר של הכהן למקדש, מקום החיים. להשתתפות בהלוויה ישאל כל אחד רב.

האם אפשר לדעת מבדיקת DNA אם אתה כהן?

לא, לא במובן ההלכה. בדיקה יכולה להראות שיש בידך חתימה שכיחה אצל הכהנים, וזה אינו שווה למעמד. המעמד בא מן המסירה המשפחתית. במקרה של ספק, יש לפנות לרב.

מה עושה לוי היום?

הוא נקרא שני לתורה ושופך מים על ידי הכהנים לפני הברכה. בשאר העניינים הוא ישראל כמו כולם.

האם ישראל יכול להחליף כהן?

לתורה, אם אין כהן, קוראים לישראל וקוראים כרגיל. לעומת זאת, רק כהן יכול לומר את ברכת כהנים (שולחן ערוך, אורח חיים קכח, א).

להרחבה

הכהנים, הלוויים והישראלים הם שלושת ה"בנים" של אותה היסטוריה, של עם שלומד להתקרב אל הקדושה. להמשך הקריאה, הנה כמה קריאות באתר.

• מהו בית המקדש?
• למה יש קרבנות בתורה?
• מהו פדיון הבן?
• מהו התנ"ך? תורה, נביאים וכתובים
• מיהו יהודי? וכיצד נעשים יהודי?
• הנישואין היהודיים: חופה, כתובה וכוס שבורה
• יום כיפור: משמעותו של יום הכפרה
• מילון מונחים עבריים ביהדות

מקורות והפניות (35)

• בראשית כט, לד; לב, כט; מט, ה-ז
• שמות ו, טז-כ; יט, ו; כח, א; כט, ט; לב, כו-כט
• ויקרא י, א-ג; י, י-יא; טז; כא, א-ד; כא, ז-ח; כא, י; כא, יג-יד; כב, יב-יג
• במדבר א, נ-נא; ג, ה-י; ג, יב; ד, ג; ו, כב-כז; ח, כד-כו; טז, לה; יז, כג; יח, ז-ח; יח, טו-טז; יח, כ-כא; יח, כד; יח, כו; כה, יג; לה, ב-ג; לה, ז
• דברים י, ח-ט; יז, ח-ט; יח, א-ב; לא, ט; לג, ח-יא
• יהושע כא, א-ג
• עזרא ב, לו-מ; ב, סב-סג; ז, א-ו; ז, י; ח, טו
• נחמיה ח, ז
• דברי הימים א כג, ג-ה; כג, יד; כד, א-ד; כה, א
• תהילים מב, א; נ, א
• מלאכי ב, ז
• משנה, קידושין ג, יב
• משנה, גיטין ה, ח
• משנה, תענית ד, ב
• משנה, הוריות ג, ח
• פרקי אבות א, א; א, יב; ד, יג
• תלמוד בבלי, גיטין נט ע"ב
• תלמוד בבלי, יבמות כב ע"ב; פו ע"ב
• תלמוד בבלי, בבא קמא קי ע"ב
• תלמוד בבלי, חולין קלא ע"ב
• רש"י על בראשית מט, ז
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל יג, יב-יג
• שולחן ערוך, אורח חיים קכח, א; קכח, ה-ו; קכח, מד; קלה, ג
• שולחן ערוך, יורה דעה שה, א; שה, יח; שסט, א; שעא, א; שעג, ז
• שולחן ערוך, אבן העזר ו, ח
• יוספוס פלביוס, נגד אפיון א, 30-36
• Karl Skorecki et al., "Y chromosomes of Jewish priests", Nature 385, 1997, p. 32
• Mark G. Thomas et al., "Origins of Old Testament priests", Nature 394, 1998, p. 138-140
• Michael F. Hammer et al., "Extended Y chromosome haplotypes resolve multiple and unique lineages of the Jewish priesthood", Human Genetics 126, 2009, p. 707-717
• Doron M. Behar et al., "The genetic variation in the R1a clade among the Ashkenazi Levites' Y chromosome", Scientific Reports 7, 2017, art. 14969
• גבריאל ברקאי ואחרים, מגילוני הכסף מכתף הינום, שהתגלו ב-1979 (סוף המאה ה-7 או ראשית המאה ה-6 לפנה"ס)
• Julius Wellhausen, Prolegomena zur Geschichte Israels
• מקבים א, פרק ב (מתתיהו הכהן, ממשמר יהויריב); תפילת על הניסים; ערך "Mattathias", ויקיפדיה
• ערך "Kohen", ויקיפדיה (כינויים, בת כהן, עמדות התנועות הלא־אורתודוקסיות); ערך "Katz (surname)", ויקיפדיה; ערך "Segal", ויקיפדיה
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: תצוה: ההתעלות העצמית ; פרקי אבות: שרשרת המסירה ; פרקי אבות: האריתמטיקה של הבריאה ; פסח: מאיפה מתחילים את ההגדה? ; חנוכה בהיסטוריה

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.