אריג פרוש על גבי ארבעה מוטות, כוס יין, שטר כתוב בארמית, טבעת פשוטה לגמרי, ואז, ברגע שההתרגשות מגיעה לשיאה, קול הנפץ היבש של כוס שהחתן מועך ברגלו, ואחריו קריאת "מזל טוב!" אדירה. מדוע החתונה היהודית נערכת תחת חופה? מהי הכתובה? ולמה שוברים כוס דווקא בתוך השמחה? לפניכם תשובה מלאה: המקורות מן התורה ומן התלמוד, המשמעות של כל מעשה, ההיסטוריה והמנהג בימינו.
בקצרה: הנישואין היהודיים (בעברית קידושין, מלשון קדושה, ולאחריהם נישואין, מלשון נשיאה והתרוממות) הם התחייבות שבה איש ואישה מקדישים את עצמם זה לזה לפני ה' ובפני עדים. הם נערכים תחת החופה, אפיריון הכלולות המסמל את הבית העתידי. החתן נותן לכלה טבעת ואומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". לאחר מכן קוראים את הכתובה, שטר הנישואין המבטיח את זכויות האישה, שתיקנו חכמים כדי להגן עליה. מברכים את שבע ברכות הנישואין, והחתן שובר כוס זכר לחורבן בית המקדש בירושלים: גם בשיא השמחה יהודי אינו שוכח את ירושלים (תהלים קלז, ה-ו; ברכות ל ע"ב-לא ע"א).
מה אומרת התורה: "לא טוב היות האדם לבדו"
בתורה, הנישואין מתחילים בזוג הראשון. לאחר בריאת האדם, ה' קובע לראשונה שדבר מה "לא טוב": "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח). ואחר כך באה המסקנה שעליה מושתתת כל ההשקפה היהודית על בני הזוג: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד).
על הביטוי עזר כנגדו נשפך דיו רב. אין פירושו עוזרת זוטרה. המילה "עזר" משמשת במקום אחר במקרא לתיאור ה' עצמו: "עֶזְרִי מֵעִם ה'" (תהלים קכא, ב). ו"כנגדו", מולו, מבטא את העמידה פנים אל פנים, את הדו־שיח, ולפעמים את המחלוקת שמצמיחה. התלמוד מספר שהקב"ה עצמו קישט את חוה והביאה אל אדם, ועשה לו שושבינות (ברכות סא ע"א). החתונה הראשונה בתולדות האנושות נערכה אפוא בידי ה'.
התורה אינה מתארת טקס. היא מזכירה את הנישואין כמוסד מוכר: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" (דברים כד, א). היא קובעת את חובות הבעל כלפי אשתו: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" – מזון, לבוש וחיי אישות (שמות כא, י). היא אף פוטרת את החתן הצעיר משירות צבאי לשנה אחת: "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" (דברים כד, ה). המצווה הראשונה שניתנה לאנושות, "פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית א, כח), מוצאת בנישואין את מסגרתה הטבעית.
מן הפסוקים האלה הסיקו חכמים הכרה עמוקה: "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה" (יבמות סב ע"ב). הנישואין אינם ויתור לחולשה האנושית, וגם לא סידור חברתי בלבד. הם המקום שבו האדם, שנברא "בְּצֶלֶם אֱלֹקִים", "זָכָר וּנְקֵבָה" (בראשית א, כז), חוזר אל אחדותו.
קידושין: מילה שפירושה "התקדשות"
השם העברי של הנישואין אומר הרבה. אין מדברים קודם כול על חוזה או על איחוד, אלא על קידושין, מן השורש ק־ד־ש, "קדוש", "מובדל". בנישואיו כל אחד מבני הזוג מקדיש את עצמו לשני באופן בלעדי, כשם שחפץ שהוקדש למקדש אינו יכול עוד לשמש לחולין. כך מסביר התלמוד את נוסח הקידושין: במילים האלה הבעל "אוסר" את אשתו על כל אדם אחר, "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש" (קידושין ב ע"ב).
המשנה מונה שלוש דרכים שבהן נעשים הקידושין: "האשה נקנית בשלש דרכים… בכסף, בשטר, ובביאה" (משנה קידושין א, א). למעשה, זה מאות שנים נוהגים רק בדרך הראשונה: החתן נותן לכלה חפץ בעל ערך, ובימינו טבעת. התלמוד לומד דרך קניין זו מהיקש בין "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" (דברים כד, א) לבין השדה ש"לקח" אברהם מעפרון בכסף: "נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי" (בראשית כג, יג) – "קיחה קיחה משדה עפרון" (קידושין ב ע"א).
המונח "קניין" צורם לפעמים לאוזן הקורא בן זמננו. יש להבינו במובנו המשפטי: האישה אינה נקנית, שהרי הסכום הנדרש זעום (פרוטה, המטבע הקטן ביותר), והנישואין אינם יכולים להיעשות בלי הסכמתה המלאה. התלמוד חד־משמעי: אין מקדשים אישה בעל כורחה, "מדעתה – אין, שלא מדעתה – לא" (קידושין ב ע"ב), ו"אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה", שמא לא תמצא חן בעיניו (קידושין מא ע"א). מה שנקנה הוא מעמד חדש: מאותו רגע הם איש ואישה.
הרמב"ם מדגיש את החידוש שהביאה התורה: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לתוך ביתו… כיון שניתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה, יקנה אותה תחילה בפני עדים" (משנה תורה, הלכות אישות א, א). הנישואין הופכים להתחייבות פומבית, שקולה ומקודשת.
שני השלבים: אירוסין ונישואין
בתקופת התלמוד נעשו הנישואין בשני שלבים, שבדרך כלל הפרידה ביניהם שנה (משנה כתובות ה, ב).
- אירוסין (או קידושין): החתן נתן את החפץ בעל הערך. מאותו רגע בני הזוג היו נשואים מבחינה משפטית (פרידה חייבה גט), אך כל אחד נשאר בבית הוריו. אין להבין זאת כ"אירוסין" במובן המודרני של התקשרות לפני החתונה, שכן כבר היה כאן קשר של ממש.
- נישואין: כעבור שנה הובלה הכלה אל החופה, לבית הבעל, והחיים המשותפים החלו.
בימי הביניים, הסכנות והקשיים של חיי הגלות הביאו את הקהילות לאחד את שני השלבים לטקס אחד. משום כך מברכים היום תחת החופה שתי סדרות של ברכות: ברכת האירוסין, ולאחר קריאת הכתובה המפרידה ביניהן, שבע ברכות הנישואין.
מה שקרוי היום "אירוסין" (תנאים אצל האשכנזים, או פשוט ערב ההתקשרות) הוא הסכם מוסרי ומשפחתי, שאין לו תוקף של נישואין.
לפני החופה: הצום, ההינומה והברכות
יום כיפור פרטי
יום החתונה נחווה כהתחלה חדשה. התלמוד הירושלמי מלמד ש"חתן מוחלין לו כל עונותיו" ביום זה (ירושלמי ביכורים ג, ג). לכן, על פי מנהג נפוץ, החתן והכלה צמים עד הטקס (רמ"א, אבן העזר סא, א) ואומרים בתפילת מנחה את הווידוי של יום הכיפורים. אצל האשכנזים החתן לובש פעמים רבות תחת החופה את הקיטל, הבגד הלבן של יום הכיפורים. אין זו עצבות: זוהי ההכרה שנכנסים לחיים חדשים, ושרוצים להיכנס אליהם טהורים.
הבדקן: החתן מכסה את פני הכלה
ממש לפני החופה, בקהילות האשכנזיות, החתן ניגש עם קרוביו אל הכלה, מביט בה ומוריד בעצמו את ההינומה על פניה. זהו הבדקן. מברכים אותה אז במילים שבהן בירכו בני משפחתה את רבקה: "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" (בראשית כד, ס). ההינומה עצמה מזכירה את רבקה, שכאשר ראתה את יצחק מרחוק, "וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית כד, סה).
נאמרו כמה טעמים למעשה זה. הידוע שבהם: יעקב נשא את לאה בחושבו שהוא נושא את רחל, משום שהכלה הייתה מכוסה (בראשית כט, כג-כה). כשהחתן מוודא בעצמו את זהות הכלה, הוא מבטיח שלא ירמו אותו. טעם אחר, עמוק יותר: ההינומה אומרת שיופייה של הכלה שייך מעתה לה ולביתה, ושהבעל נקשר אל אדם, לא אל מראה חיצוני.
תחת החופה: אפיריון הבית
מהי החופה
החופה היא אפיריון, לרוב בד או טלית גדולה, טלית התפילה, הפרושים על גבי ארבעה מוטות. המילה מופיעה במקרא: "יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ" (יואל ב, טז); השמש "כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ" (תהלים יט, ו). במקורה ציינה החופה את חדרו או את אוהלו של החתן, שאליו הובלה הכלה. האפיריון של ימינו הוא סמל לכך: הוא מייצג את הבית שבני הזוג עומדים לבנות.
הפוסקים דנים מה בדיוק נחשב חופה מבחינה הלכתית: הכניסה תחת האפיריון, או הרגע שבו החתן והכלה מתייחדים לבדם (רמ"א, אבן העזר נה, א). לכן, אצל האשכנזים ובקהילות רבות, בני הזוג שוהים כמה דקות לבדם בחדר לאחר הטקס: זהו הייחוד, שמשלים את הנישואין.
ראו באפיריון זה, הפתוח מכל צדדיו, דימוי לאוהלם של אברהם ושרה, שהיה פתוח לארבע הרוחות כדי לקבל את העוברים והשבים. לבית יהודי, כך נאמר, צריך להיות גג, אבל לא קירות הסוגרים אותו בפני אחרים. על פי מנהג אשכנז מעמידים את החופה תחת כיפת השמיים, לסימן שיהיה זרעם של בני הזוג רב ככוכבים, כהבטחה שניתנה לאברהם (רמ"א, אבן העזר סא, א; בראשית טו, ה). אצל הספרדים הטקס נערך פעמים רבות בתוך בית הכנסת, ולעיתים פורסים טלית מעל ראשי החתן והכלה.
ההקפות סביב החתן
בקהילות האשכנזיות, הכלה, בליווי אמה וחמותה לעתיד, מקיפה את החתן שבע פעמים כשהיא מגיעה לחופה (יש המקיפים שלוש פעמים). מנהג זה נקשר לפסוק בנביא: "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיהו לא, כא). שבע ההקפות רומזות לשבעת ימי הבריאה, כאילו בני הזוג בונים עולם חדש. שלוש ההקפות כנגד שלוש לשונות האירוסין בדברי הנביא הושע: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה" (הושע ב, כא-כב). אין זו הלכה אלא מנהג, והספרדים בדרך כלל אינם נוהגים בו.
הברכות והטבעת
המסדר קידושין נוטל כוס יין ומברך עליה "בורא פרי הגפן", ואחר כך את ברכת האירוסין, המשבחת את ה' "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין" (כתובות ז ע"ב). החתן והכלה שותים מן הכוס.
אז מגיע לבם המשפטי של הנישואין. בפני שני עדים כשרים, החתן עונד את הטבעת על אצבע המורה של יד ימין של הכלה ואומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". הנוסח היסודי מופיע בתלמוד (קידושין ה ע"ב). הטבעת צריכה להיות שייכת לחתן ובעלת ערך ברור; לכן נוהגים מסורתית להשתמש בטבעת פשוטה, בלי אבן יקרה, כדי שלא תהיה טעות בהערכת שוויה. בנוסח המסורתי הכלה אינה נותנת טבעת בחזרה תחת החופה: מעשה הקניין הוא אחד, ואין לטשטש אותו.
הכתובה: השטר המגן על האישה
מה כתוב בכתובה
הכתובה ("מה שנכתב") היא שטר הנישואין. היא כתובה בארמית, השפה המשפטית של תקופת התלמוד, וחתומים עליה שני עדים. הבעל מתחייב בה כלפי אשתו "ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי כהלכות גוברין יהודאין" – לעבוד, לכבד, לזון ולפרנס אותה כמנהג בעלים יהודים – ובכך הוא חוזר על שלוש החובות שבתורה: שאר, כסות ועונה (שמות כא, י). ובעיקר הוא מתחייב לשלם סכום קבוע במקרה של גירושין או אלמנות. המשנה קובעת את הסכום הבסיסי: "בתולה כתובתה מאתים, ואלמנה מנה" – מאתיים זוז לנערה הנישאת בפעם הראשונה, ומאה זוז לאלמנה או לגרושה (משנה כתובות א, ב). לסכום זה מתווספים מה שהאישה מביאה עמה ומה שהבעל מוסיף מעצמו.
הכתובה נקראת בקול רם תחת החופה, בין שני חלקי הטקס, ואחר כך נמסרת לכלה, והיא שומרת אותה. ההלכה מחמירה: אסור לחתן להתייחד עם הכלה לפני שנכתבה הכתובה (שולחן ערוך, אבן העזר סו, א), ואסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלי כתובה; אם אבדה, כותבים כתובה חדשה (כתובות נז ע"א; אבן העזר סו, ג).
מדוע תיקנו אותה חכמים
התלמוד מספר את תולדות התקנה הזו (כתובות פב ע"ב). בתחילה הופקד הסכום בבית אבי הכלה, והבעלים, כשכעסו, גירשו בקלות. אחר כך השאירו אותו אצל הבעל, בצורת חפצי ערך, ולא הועיל יותר. שמעון בן שטח, במאה הראשונה לפני הספירה, תיקן שהבעל יכתוב: "כל נכסיי אחראין לכתובתה". הטעם נאמר במפורש: "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". הגירושין נעשים יקרים, ולכן שקולים.
הכתובה היא אפוא אחד המסמכים הראשונים בהיסטוריה המגינים על האישה הנשואה מבחינה משפטית וכלכלית. היא אומרת שהנישואין אינם רק רגש, אלא אחריות מוחשית ומתמשכת. במשפחות רבות הכתובה היא יצירת אמנות, מעוטרת וממוסגרת על קיר הסלון.
מסמך עתיק מאוד
הארכאולוגיה מאששת את קדמותה של מסורת זו. באי יב (אלפנטינה) שבמצרים העליונה הותירה קהילה יהודית מן המאה החמישית לפני הספירה פפירוסים בארמית, ובהם חוזי נישואין של ממש הקובעים את הנדוניה ואת זכויות האישה במקרה של פרידה. מאוחר יותר שמרו כתבי היד של גניזת קהיר מאות כתובות מימי הביניים, עדות לחיי הקהילות בכל אגן הים התיכון.
שבע הברכות: שירת הלל לבריאה
לאחר קריאת הכתובה ממלאים כוס יין שנייה ואומרים את שבע הברכות, ברכות הנישואין, שנוסחן מובא בתלמוד (כתובות ז ע"ב-ח ע"א). הן מחייבות נוכחות של מניין, עשרה גברים, שהתלמוד לומד מבועז, ש"וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר" לנישואיו עם רות (רות ד, ב; כתובות ז ע"ב). נהוג לכבד בכל ברכה קרוב משפחה או רב שרוצים לכבדו.
סדרן מופלא. הן פותחות בברכת היין, ואחר כך עולות אל בריאת העולם ("שהכל ברא לכבודו"), אל בריאת האדם ("יוצר האדם"), ואל בריאת בני הזוג, "אשר יצר את האדם בצלמו". משם הן עוברות לירושלים, הנמשלת לאם עקרה השמחה בשוב בניה ("שוש תשיש ותגל העקרה"), ואחר כך לשמחת החתן והכלה, הנמשלת לשמחת אדם וחוה בגן עדן ("כשמחך יצירך בגן עדן מקדם"). הברכה האחרונה מונה עשרה ביטויים של שמחה, "ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה, דיצה וחדוה, אהבה ואחוה ושלום ורעות", ומייחלת ליום שבו יישמע שוב בערי יהודה ובחוצות ירושלים "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" (ירמיהו לג, י-יא).
המסר ברור. כל חתונה משחזרת, בקנה המידה שלה, את הזוג הראשון של הבריאה, וכל חתונה היא צעד לקראת בנייתה מחדש של ירושלים. בני הזוג אינם עניין פרטי: הם תופסים מקום בתולדות העולם ובתולדות ישראל.
ברכות אלה חוזרות בסוף סעודת החתונה, וכאשר יש "פנים חדשות", גם בסעודות החג הנערכות לכבוד החתן והכלה בשבעת הימים שאחרי החתונה (שולחן ערוך, אבן העזר סב). שבעת הימים האלה מזכירים את "שבוע" החתונה של יעקב ולאה: "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת" (בראשית כט, כז).
למה שוברים כוס בחתונה יהודית?
המקור בתלמוד
זהו המעשה המפורסם ביותר בחתונה היהודית, ולעיתים קרובות הפחות מובן. מקורו בסיפור תלמודי (ברכות ל ע"ב-לא ע"א). מר בריה דרבינא ערך סעודת חתונה לבנו. כשראה שהחכמים נסחפים בעליזות יתרה, "אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו, ואעציבו" – הביא כוס יקרה בשווי ארבע מאות זוז ושבר אותה לפניהם, והם חזרו מיד לרצינותם. רב אשי עשה כך בחתונת בנו, ב"כסא דזוגיתא חיורתא", כוס של זכוכית לבנה. באותו מקום שר אחד החכמים לפני החתן והכלה: "ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן" – אוי לנו שנמות! התלמוד לומד מסיפורים אלה את הלקח: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (תהלים ב, יא). בעלי התוספות, מפרשי ימי הביניים, כותבים שמכאן נהגו לשבור כוס בחתונות (תוספות על ברכות לא ע"א).
זכר לירושלים
אחרי חורבן הבית השני, בשנת 70 לספירה, תיקנו חכמים סימני אבל רבים המלווים אפילו את הרגעים השמחים ביותר. כך מורה התלמוד לתת מעט אפר על ראש החתן, במקום הנחת התפילין, זכר לירושלים (בבא בתרא ס ע"ב). מעשים אלה נשענים על שבועת המשורר בגלות: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז, ה-ו).
השולחן ערוך מביא את מנהג האפר, והרמ"א מוסיף שנהגו לשבור כוס בחופה (שולחן ערוך, אורח חיים תקס, ב; אבן העזר סה, ג). בימי הביניים קושר ספר כלבו במפורש את הכוס השבורה לזכר החורבן. זו המשמעות שהמסורת מקבלת כיום: ברגע שבית חדש נבנה, זוכרים את בית ה' שעדיין לא נבנה מחדש. בקהילות רבות החתן אומר או שר ממש לפני כן את הפסוק "אם אשכחך ירושלים".
איך זה נעשה היום
אצל האשכנזים שוברים את הכוס בסוף הטקס ממש, אחרי שבע הברכות; בקהילות אחרות עושים זאת ברגע אחר, לפי מנהג המקום. עוטפים את הכוס במפית או בשקית קטנה, כדי שהרסיסים לא יפצעו איש, והחתן מועך אותה במכת עקב. הקהל קורא אז "מזל טוב!" והמוזיקה פורצת.
הסברים נוספים
הרבנים הציעו פירושים נוספים, שאינם סותרים את הראשון. הפרי מגדים רואה בכך זכר ללוחות הראשונים, שמשה שבר למרגלות הר סיני: הברית בין ה' לישראל, הנמשלת לנישואין, ידעה שבר, ומקווים ל"חתונה" חדשה ונצחית בגאולה (פרי מגדים, משבצות זהב על אורח חיים תקס, ד). אחרים רואים בכך תזכורת לשבריריותו של כל דבר: נישואין, כמו כוס, עלולים להישבר ברגע אם לא שומרים עליהם; המעשה מחייב אפוא את בני הזוג לעירנות יומיומית. יש גם ששומעים שהרעש מרחיק רוחות רעות: זהו הסבר עממי, שאין לו יסוד במקורות הקלאסיים.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
כמה משיעורי הרב בניזרי, המתפרסמים באתר זה, מאירים את משמעותם של מעשי החתונה. הנה הרעיונות העיקריים שבהם, בסיכום נאמן.
הכוס השבורה: שתי בריתות מאותו סוג
בשיעורו על בראשית רבה לט (חלק ח, בית אל), הרב מפרש את הפסוק שבו אברם "וַיֵּט אָהֳלֹה" בארץ כנען. המילה כתובה בצורת נקבה ("אהלה", אוהלה), והמדרש לומד מכך שאברם נטע תחילה את אוהלה של שרה, ורק אחר כך את אוהלו. לדברי הרב, הברית שכורתים עם ארץ ישראל היא מאותו סוג של הברית שכורתים עם האישה. ואכן, הוא מעיר, איננו מדברים לעולם על "ארץ אבות" במובן של מולדת זכרית: ארץ ישראל היא הרחם של העם היהודי.
כשם שהאדם מגיע למימוש מלא רק באישה שבחר בה, ובלעדיה נשאר בחוסר יציבות, כך הוא מגיע למימוש מלא רק בקשר לארצו. לכן, מסביר הרב, כל חתונה מסתיימת בכוס השבורה ובפסוק "אם אשכחך ירושלים": הברית שנכרתת עם האישה היא מאותו עניין של הברית שנכרתת עם הארץ.
ההינומה: הבחירה והייעוד
בשיעורו "ויצא: רחל ולאה, שני פנים", הרב מקשר בין סיפורו של יעקב, שאהב את רחל ומצא את עצמו נשוי ללאה, לבין מנהג הבדקן. החתן ניגש בפנים גלויות אל מי שבחר בה, ואחר כך מכסה את פניה: הוא בחר בה, אבל האם היא ייעודו? כשהכלה הולכת אל החופה בפנים מכוסות, הייעוד הוא שמוביל אותה, ואותו באות הברכות לברך.
יש אפוא שני צדדים בכל נישואין: האהבה והבחירה, והמציאות שמגלים "בבוקר". יעקב, כשהוא מגלה את לאה, אינו מגרש אותה ואינו מתקומם נגד אשתו: הוא רואה בכך ייעוד. ומלאה ייוולד יהודה, שממנו תצא המלכות. לבסוף מזכיר הרב שמברכים כל זוג בברכה שתהיה הכלה "כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (רות ד, יא).
הקפות הכלה ומשמעות "עזר כנגדו"
בשיעור "סוכות: חג השמחה", הרב משווה את הסוכה, המקיפה ו"מלבישה" את מי שחוסה בה, להקפות שהכלה מקיפה את בעלה תחת החופה: "הנשיות היא החומה של האיש", היא מקיפה אותו מכל צד.
בשיעור "אשת חיל, חלק א: מעמד הנשיות", הוא חוזר אל הביטוי "עזר כנגדו". לקרוא אותו כהקטנה זו טעות בהבנה: כשאומרים על ה' שהוא "עזרי", אין הכוונה שהוא העוזר שלי, אלא מי שבונה אותי, מעצב אותי ועוזר לי לממש את עצמי. הנשיות אינה עוד "זה לצד זה" אלא "פנים אל פנים". זה מה שאדם מכיר בו: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב, כג), והעצם היא המהות, מה שמעניק לאדם את קומתו.
המשמעות העמוקה: ה' בין האיש לאישה
התלמוד מביא הבחנה מפורסמת על המילים העבריות "איש" ו"אישה" (סוטה יז ע"א). איש נכתב באותיות א־י־ש; אישה – א־ש־ה. לשתי המילים משותפות האותיות א' ו־ש', היוצרות "אש". מה שמבדיל ביניהן הוא היו"ד של האחת והה"א של השנייה: יחד הן יוצרות י־ה, שם משמותיו של ה'. רבי עקיבא לומד מכך: "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן".
הנישואין היהודיים נתפסים אפוא כקשר משולש: האיש, האישה, וה' המאחד ביניהם. לכן אומרים חכמים ש"קשין לזווגן כקריעת ים סוף" (סוטה ב ע"א). הם אף מלמדים ש"ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סוטה ב ע"א). מדרש מספר שמטרונה רומית שאלה את רבי יוסי מה עושה הקב"ה מאז שברא את העולם, והוא ענה: "יושב ומזווג זיווגים" (בראשית רבה סח, ד).
שמחת החתן והכלה היא עצמה מצווה המוטלת על הכול. התלמוד מלמד שמי שנהנה מסעודת החתן חייב לשמח את החתן והכלה, ומספר כיצד היו חכמים מרקדים לפני הכלה ושרים "כלה נאה וחסודה" (כתובות טז ע"ב-יז ע"א; ברכות ו ע"ב). לרקוד לפני זוג, לשעשע אותו, להצחיק אותו – אין זה בילוי בעלמא: זהו מעשה חסד שהמסורת מייחסת לו חשיבות רבה.
דעות שגויות על החתונה היהודית
- "שוברים את הכוס בשביל המזל." לא: מקורה בזכר ירושלים ובקריאה למתן את השמחה במודעות (ברכות ל ע"ב-לא ע"א; תהלים קלז). הרעיון שהיא מגרשת רוחות רעות שייך לפולקלור.
- "הכתובה היא קניית האישה." להפך: זהו מסמך המגן על האישה והופך את הגירושין לקשים ויקרים לבעל (כתובות פב ע"ב).
- "החופה היא קישוט." לחופה יש תוקף הלכתי: הכניסה תחת האפיריון או הייחוד שאחריה משלימים את הנישואין (רמ"א, אבן העזר נה, א).
- "צריך רב כדי להתחתן." על פי ההלכה, מה שיוצר את הנישואין הוא מעשה החתן בפני שני עדים כשרים, בהסכמת הכלה. אבל תפקידו של הרב הכרחי למעשה, שכן הפרטים ההלכתיים רבים, וטעות עלולה לגרום לתוצאות חמורות. הוא מנהל את הטקס ומשגיח על תקפותו.
- "החתונה היהודית זהה בכל מקום." הלב משותף, אבל המנהגים שונים מאוד: הקפות, בדקן, קיטל וחופה תחת כיפת השמיים אצל האשכנזים; טלית על ראשי החתן והכלה, חינה בערב שלפני החתונה ומסורות נוספות אצל הספרדים ובני עדות המזרח.
שאלות נפוצות על החתונה היהודית
למה שוברים כוס בחתונה יהודית?
כדי לזכור את חורבן בית המקדש בירושלים ברגע השמחה הגדולה ביותר, כדברי הפסוק "אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז, ו). המנהג מבוסס על הסיפור בתלמוד שבו חכמים שברו כוס יקרה כדי למתן שמחה מופרזת (ברכות ל ע"ב-לא ע"א). הוא מזכיר גם שהשמחה היהודית תמיד מודעת למה שעוד חסר בעולם.
מה אומר החתן כשהוא נותן את הטבעת?
הוא אומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". המשפט הזה, הנאמר בפני שני עדים, הוא שיוצר את הנישואין.
למה החתן והכלה צמים ביום חתונתם?
משום שיום החתונה נחשב ליום כיפור פרטי: עוונותיהם של החתן והכלה נמחלים, והם מתחילים חיים חדשים (ירושלמי ביכורים ג, ג). לפי המנהג הם צמים עד הטקס ואומרים וידוי בתפילת מנחה.
מה פירוש "מזל טוב"?
מילולית: "כוכב טוב" או "גורל טוב". זוהי ברכת האיחולים שקוראים ברגע שבירת הכוס, ובאופן כללי בכל אירוע משמח.
האם אפשר להתחתן בכל יום?
לא. אין עורכים חתונה בשבת ובימים טובים, וגם לא בתקופות אבל מסוימות בלוח השנה, כמו שלושת השבועות שלפני ט' באב, ולפי המנהגים, בחלק מימי ספירת העומר. כדי לקבוע תאריך יש להתייעץ עם רב.
להעמקה
תחת החופה, בתוך דקות ספורות, נפגשים בריאת העולם, סיפורם של אברהם ושרה, של יעקב, רחל ולאה, זכר ירושלים והתקווה לבנייתה מחדש. החתונה היהודית אומרת שאהבתם של שני אנשים היא קדושה, שהיא מחייבת, ושהיא בונה דבר מה הגדול מהם.
- בראשית רבה לט, חלק ח: בית אל
- ויצא: רחל ולאה, שני פנים
- סוכות: חג השמחה – שיעור של הרב בניזרי
- אשת חיל, חלק א: מעמד הנשיות
- תשעה באב: מדוע ט' באב הוא יום אבל
- למה נשים יהודיות נשואות מכסות את שערן?
- למה עושים ברית מילה ביהדות?
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- בראשית א, כז-כח; ב, יח-כד; טו, ה; כג, יג; כד, ס-סה; כט, כג-כז
- שמות כא, י
- דברים כד, א ו־כד, ה
- ירמיהו לא, כא ו־לג, י-יא
- הושע ב, כא-כב
- יואל ב, טז
- תהלים ב, יא; יט, ו; קכא, ב; קלז, ה-ו
- רות ד, ב ו־ד, יא
- משנה קידושין א, א; משנה כתובות א, ב ו־ה, ב
- תלמוד בבלי, קידושין ב ע"א-ב ע"ב, ה ע"ב, מא ע"א
- תלמוד בבלי, כתובות ז ע"ב-ח ע"א, טז ע"ב-יז ע"א, נז ע"א, פב ע"ב
- תלמוד בבלי, ברכות ו ע"ב, ל ע"ב-לא ע"א, סא ע"א; תוספות על ברכות לא ע"א
- תלמוד בבלי, בבא בתרא ס ע"ב; יבמות סב ע"ב; סוטה ב ע"א ו־יז ע"א
- תלמוד ירושלמי, ביכורים ג, ג
- בראשית רבה סח, ד
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות א, א
- שולחן ערוך, אורח חיים תקס, ב (עם הרמ"א)
- שולחן ערוך, אבן העזר נה, א; סא, א; סב; סה, ג; סו, א ו־סו, ג (עם הרמ"א)
- כלבו (המאה ה־14), על שבירת הכוס
- פרי מגדים (רבי יוסף תאומים), משבצות זהב על אורח חיים תקס, ד
- פפירוסי יב (אלפנטינה) בארמית (המאה החמישית לפני הספירה); כתובות מגניזת קהיר
- הרב רפאל בניזרי, בראשית רבה לט, חלק ח: בית אל
- הרב רפאל בניזרי, ויצא: רחל ולאה, שני פנים
- הרב רפאל בניזרי, סוכות: חג השמחה
- הרב רפאל בניזרי, אשת חיל, חלק א: מעמד הנשיות
מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.