מהו לשון הרע? דיני שמירת הלשון

"מה שאני אומר לך זה לא לשון הרע, זו האמת." המשפט הזה שגור כל כך עד שהוא כמעט מצחיק, ובכל זאת הוא מכיל בדיוק את הטעות שהמסורת היהודית נאבקת בה זה שלושת אלפים שנה: ההנחה שדיבור הוא תמים רק מפני שהוא נכון. לשון הרע (תרגום מילולי: "לשון רעה") הוא בדיוק מה שאומרים על הזולת מתוך אמת, כשהדבר עלול להזיק לו. המאמר מציג מה אומרים עליו התורה, התלמוד, הרמב"ם והחפץ חיים, מבחין בין ההלכה המעשית לבין הקריאות המוסריות והמיסטיות, ומסביר באילו מקרים מותר לדבר, ולעיתים אף חובה.

המונחים: לשון הרע, מוציא שם רע, רכילות, אבק

המקורות מבחינים בין כמה קטגוריות, וצריך להכיר אותן כדי להבין את הדיון.

• לשון הרע: לדבר רע על מישהו, אף שהדברים אמת. הרמב"ם: "והוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת" (הלכות דעות ז, ב).
• מוציא שם רע: לדבר רע שקרי, בדוי. זו עבירה חמורה עוד יותר, שיש לה קטגוריה משלה בתורה, בעניין האיש המוציא שם רע על אשתו (דברים כב, יג-יט; משנה ערכין ג, א).
• רכילות: ללכת מאדם לאדם ולהעביר "פלוני אמר עליך כך וכך". גם כשהדברים אמת, היא "מחריבה את העולם" (הלכות דעות ז, ב).
• אבק לשון הרע, "אבקו" של לשון הרע: רמזים, חצאי משפטים, שבחים שגורמים לביקורת. הדוגמה של הרמב"ם: לשבח אדם לפני אויביו, כי הדבר יגרום להם לדבר בגנותו (הלכות דעות ז, ד).
• אונאת דברים, הנזק שנגרם בדיבור, כמו הערה שמזכירה לבעל תשובה את מעשיו הקודמים, או לבן גרים את מוצא הוריו (משנה בבא מציעא ד, י; ויקרא כה, יז).

(רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות ז, ב) — אי זהו רכיל. זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני. אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם. יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע. והוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חברו.

מה אומרת תורה שבכתב

איסור הרכילות

המקור היסודי נמצא בלב פרשת הקדושה: "לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, טז). פירושו המדויק של הביטוי "הלך רכיל" שנוי במחלוקת, וחכמים למדו ממנו את איסור לשון הרע. שתי הערות: הפסוק הבא אוסר "לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" ומצווה להוכיח את העמית (יט, יז), והוא מורה מה לעשות כשיש לאדם טענה: לדבר אליו, לא עליו. וסוף פסוק טז, "לא תעמוד על דם רעך", נקרא בשתי דרכים: אל תעמוד מנגד כשחייו בסכנה, ואל תהרוג אותו בדבריך. הרמב"ם קושר ביניהם: אחרי איסור הרכילות בא "לא תעמוד על דם רעך" משום שהעבירה הזו, כלשונו, "עון גדול הוא וגורם להרג נפשות רבות מישראל", והוא מפנה למעשה דואג האדומי (הלכות דעות ז, א), שהלשין לשאול על ביקורו של דוד אצל אחימלך הכהן, והדבר הביא להריגת שמונים וחמישה כהנים (שמואל א כב, ט-יח).

(ויקרא יט, טז) — לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה׳׃

פסוקים נוספים נקשרו לאיסור: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" (שמות כג, א), שהתלמוד דורש גם כ"לא תַשִּׂיא", כלומר אל תגרום לאחרים לקבל (פסחים קיח ע"א); "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת־עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז), המכוון גם לדברים פוגעים (בבא מציעא נח ע"ב).

מרים והמרגלים

שני סיפורי יסוד מראים את חומרת העבירה. בראשון, מרים ואהרן "וַתְּדַבֵּר… בְּמֹשֶׁה עַל־אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א). מרים לוקה מיד בצרעת ומוסגרת מחוץ למחנה שבעה ימים, ו"הָעָם לֹא נָסַע עַד־הֵאָסֵף מִרְיָם" (יב, י; יב, יד-טו). התורה הופכת זאת לחובת זיכרון: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כד, ט). הרמב"ם למד מכאן שהצרעת (שמתרגמים בטעות "לפרה") היא אות מופלא שנשלח כדי להזהיר מפני לשון הרע, ושמרים, שלא התכוונה כלל לבזות את אחיה אלא רק השוותה אותו לשאר הנביאים, צריכה להביא אותנו לחשוב: קל וחומר מי שמדבר מתוך בוז (הלכות טומאת צרעת טז, י). וכך אמר התלמוד: "זאת תהיה תורת המצורע: זאת תהיה תורת מוציא שם רע" (ערכין טו ע"ב, ריש לקיש, בדרשתו על ויקרא יד, ב).

בסיפור השני, המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען חוזרים ומתארים אותה בצבעים מייאשים. התורה מספרת שהם "וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת־כָּל־הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל־הָאָרֶץ" (כלומר עוררו את כל העדה להתלונן נגדו בהוצאת דיבה על הארץ), ושהאנשים האלה, "מוֹצִאֵי דִבַּת־הָאָרֶץ רָעָה", מתו "בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'" (במדבר יד, לו-לז). רבי אלעזר בן פרטא מסיק: "בא וראה כמה גדול כוחו של לשון הרע: ומה אם המוציא שם רע על העצים ועל האבנים (על ארץ ישראל) כך, המוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה!" (ערכין טו ע"א). הרמב"ם מגיע לכתוב: "ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע לבד" (הלכות דעות ז, ו).

נביאים וכתובים

תהילים ומשלי חוזרים ללא הרף אל הלשון. תהילים לד שואל את השאלה שתיתן את שמו לספרו הגדול של החפץ חיים: "מִי־הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב? נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה־טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהילים לד, יג-טו).

(תהילים לד, יג-טו) — מִי־הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב׃ נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה׃ סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה־טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ׃

תהילים טו מצייר את דמות "הוֹלֵךְ תָּמִים": "לֹא־רָגַל עַל־לְשֹׁנוֹ" (תהילים טו, ג). תהילים קכ משווה את הלשון המרמה ל"חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים" (תהילים קכ, ד), וירמיהו אומר: "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר, בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת־רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ" (ירמיהו ט, ז). משלי מרבה בניסוחים: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן" (משלי יח, כא); "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה־אֵשׁ, וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן" (משלי כו, כ); "מְכַסֶּה־פֶּשַׁע מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה, וְשֹׁנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלּוּף" (משלי יז, ט); "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים" (משלי טו, ד); "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא, כג).

התלמוד קורא פסוק בקהלת כרמז ללשון הרע: "אִם־יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא־לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן" (קהלת י, יא). ריש לקיש מסביר: לעתיד לבוא יבואו כל החיות אל הנחש ויאמרו לו: האריה טורף ואוכל, הזאב טורף ואוכל, ואתה, איזו הנאה יש לך בנשיכה? והוא משיב: "אין יתרון לבעל הלשון" (תענית ח ע"א). הרכלן דומה לנחש הזה: הוא נושך בלי להרוויח דבר.

התלמוד: "לשון תליתאי"

מסכת ערכין

עיקר העיון התלמודי בלשון הרע נמצא במסכת ערכין (טו ע"א – טז ע"ב), בעקבות הדין על המוציא שם רע. הקביעות שם הן מן החמורות בכל הספרות הרבנית:

• "לשון תליתאי קטיל תליתאי": הלשון השלישית הורגת שלושה: את האומר, את המקבל ואת מי שאומרים עליו (ערכין טו ע"ב, כך אמרו "במערבא", כלומר בארץ ישראל).
• "כל המספר לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולים לדור בעולם", על פי הפסוק "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית, גְּבַהּ־עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל" (תהילים קא, ה), בקריאת "אותו לא אוכל" כ"איתו לא אוכל": אינני יכול לדור עמו (ערכין טו ע"ב).
• לשון הרע מצטרף במשקלו לשלוש עבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (ערכין טו ע"ב, בית רבי ישמעאל).
• נגעי צרעת באים על שבע עבירות, ולשון הרע הראשונה שבהן (ערכין טז ע"א).

(ערכין טו ע"ב) — במערבא אמרי: לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו, ולמקבלו, ולאומרין עליו. אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב ״מות וחיים ביד לשון״, וכי יש יד ללשון? לומר לך: מה יד ממיתה — אף לשון ממיתה. אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה — אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה? תלמוד לומר: ״חץ שחוט לשונם״.

התלמוד ממשיך: הלשון היא כחץ, אך חץ מגיע לארבעים או חמישים אמה והלשון מגיעה רחוק יותר: "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ" (תהילים עג, ט). והוא נותן את התרופה: "מה תקנתו של מספר לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה, שנאמר 'מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים'; ואם עם הארץ הוא, ישפיל דעתו" (רבי חמא ברבי חנינא, ערכין טו ע"ב, על פי משלי טו, ד). התלמוד מציין גם שרבא למד מ"מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן" שמי שרוצה חיים, בלשונו הוא מוצא אותם, ומי שרוצה מוות, בלשונו הוא מוצא אותו (ערכין טו ע"ב).

קטעים נוספים

• המספר לשון הרע, המקבלו, והמעיד עדות שקר ברעהו, "ראוי להשליכו לכלבים" (פסחים קיח ע"א, רב שישא בשם רבי אלעזר בן עזריה): ניסוח מוגזם בכוונה, המבטא את חומרת העבירה.
• ארבע כיתות אינן מקבלות פני שכינה: כיתות לצים, כיתות חנפים, כיתות שקרנים וכיתות מספרי לשון הרע (סוטה מב ע"א, רבי ירמיה בר אבא).
• "אין אדם ניצול בכל יום משלוש עבירות", ובהן "אבק לשון הרע" (בבא בתרא קסה ע"א, רב): אבק לשון הרע נפוץ כל כך עד שאיש אינו חומק ממנו.
• מבין היורדים לגיהנום ואינם עולים משם, התלמוד מונה "המלבין פני חברו ברבים" ו"המכנה שם רע לחברו" (בבא מציעא נח ע"ב). המשנה באבות אומרת כך: "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא" (אבות ג, יא).
• תפילתו של מר בריה דרבינא בסוף תפילת העמידה הפכה לזו שאומרים עד היום בסוף כל עמידה: "אלוקי, נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה" (ברכות יז ע"א).

(ברכות יז ע"א) — אלהי, נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה, ולמקללי נפשי תדום, ונפשי כעפר לכל תהיה.

משנת אבות מוסיפה חכמת שתיקה. שמעון בנו של רבן גמליאל: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה… וכל המרבה דברים מביא חטא" (אבות א, יז); רבי עקיבא: "סייג לחכמה שתיקה" (אבות ג, יג); אבטליון: "חכמים, היזהרו בדבריכם" (אבות א, יא).

משפט אחד בתלמוד מסכם את הרוח: "אין העולם מתקיים אלא על מי שבולם את עצמו בשעת מריבה", בקריאת הפסוק "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל־בְּלִי־מָה" כאילו נאמר "על בלימה" (חולין פט ע"א, רבי אילעא).

הרמב"ם: קוד לשון הרע

הרמב"ם מקדיש לדיני הדיבור את פרק ז של הלכות דעות, במשנה תורה. הוא מבחין שם בין רכילות, לשון הרע ואבק לשון הרע, מזכיר את אמרות התלמוד ("לשון הרע כנגד שלוש עבירות", "הורגת שלושה", "המקבל גרוע מן האומר") וקובע כללים מעשיים:

(רמב"ם, הלכות דעות ז, ג) — אמרו חכמים שלש עברות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא. עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כלם. ועוד אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת. האומרו. והמקבלו. וזה שאומר עליו. והמקבלו יותר מן האומרו.

הרמב"ם מונה את הצורות העדינות: הרמז ("מי יאמר לפלוני שימשיך כמו שהוא עושה?"), השבח לפני אויביו, לשון הרע שנאמרת בדרך שחוק ("אני רק מצחק", ומצטט את משלי כו, יח-יט), ולשון הרע "תמימה" שבה מעמידים פנים כאילו אינם יודעים שזה רע (ז, ד). הוא מבהיר שהאיסור חל בין שמדברים בפני האדם ובין שלא בפניו, ועל כל דבר שאם יחזרו עליו עלול להזיק לגופו או לממונו של אחר, ואפילו רק לצערו או להפחידו (ז, ה). הוא מוסיף דין שנוי במחלוקת: אם הדברים נאמרו בפני שלושה, הם כבר "ידועים", ואחד משלושתם רשאי לחזור עליהם בלי לשון הרע, ובלבד שלא יתכוון להפיץ את השמועה (ז, ה). הפוסקים חלוקים בדין זה, ואין לסמוך עליו בלי להתייעץ עם רב. לבסוף הוא קובע שמי שנוהג כך הוא מן האנשים ש"אסור לדור בשכונתם, וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם" (ז, ו).

החפץ חיים: ספר על עבירה יומיומית

רבי ישראל מאיר הכהן קגן (נולד ב-1838 לפי התאריך המצוי ביותר, נפטר ב-1933 בראדין, כיום בבלארוס) מוכר בשם ספרו הראשון, חפץ חיים (על פי תהילים לד, יג), שפורסם ב-1873. המדרש מספר על מקור הפסוק: רוכל עבר בכפרים סמוך לציפורי וקרא: "מי רוצה לקנות סם חיים?" רבי ינאי קורא לו והרוכל מראה לו את תהילים לד: "מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע" (ויקרא רבה טז, ב). אחר כך כתב שמירת הלשון (1876), ולאחר מכן את הפירוש הגדול להלכות היומיום, משנה ברורה (1884-1907). הוא גם ייסד את ישיבת ראדין.

חידושו הוא בכך שטיפל בלשון הרע כקובץ הלכות, עם מקרים מפורטים. בהקדמה הוא מונה את המצוות שעובר עליהן האומר לשון הרע: שבעה עשר לאוין, ארבע עשרה מצוות עשה וכמה ארורים (חפץ חיים, הקדמה: לאוין, עשין, ארורין). הספר מחולק אחר כך לשני חלקים: עשרה כללים בלשון הרע, תשעה ברכילות. כבר בהקדמה הוא מראה שהאיסור חל גם על השומע: "המדבר והמקבל עוברים" על הפסוק "לא תשא שמע שוא" (שמות כג, א, הנקרא גם "לא תשיא").

מתי מותר, ואף חובה, לדבר?

האיסור אינו מחייב לחנוק תלונות מוצדקות. התורה עצמה מצווה לא לעמוד מנגד כשחיי הזולת על הפרק ("לא תעמוד על דם רעך", ויקרא יט, טז), והמסורת מקבלת כמה מקרים: להעיד בבית דין, להזהיר אדם מפני סכנה ממשית, לגלות עוול כדי לעזור לנפגע. החפץ חיים מקדיש למצבים אלה כללים מפורטים; במקרה של מי שראה עוול שנעשה לזולת, הוא קובע שבעה תנאים מדויקים (חלק א, כלל י). נסכם אותם:

1. לראות את הדבר בעיניו, או שיש לו הוכחה ברורה, ולא להסתמך על שמועה. 2. לוודא היטב שאכן מדובר בעוול על פי ההלכה, בלי למהר להסיק מסקנות. 3. להוכיח את העושה תחילה, ברכות, בתקווה שיתקן; לדבר רק אם אינו שומע. 4. לא להגזים בעוול. 5. לכוון לתועלת, ולא להפיק רווח מן הפגיעה בשמו או לסלק טינה ישנה. 6. אם אפשר להשיג את אותה תוצאה בלי לחשוף את העוול, אסור לחשוף אותו. 7. לא לגרום לאדם נזק גדול יותר מזה שהיה גורם לו בית דין.

(חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל י, א) — שֶׁיִּרְאֶה זֶה הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי שְׁמִיעָה מֵאֲחֵרִים (…) שֶׁיּוֹכִיחַ אֶת הַחוֹטֵא מִתְּחִלָּה וּבְלָשׁוֹן רַכָּה, אוּלַי יוּכַל לְהוֹעִיל לוֹ (…) שֶׁלֹּא יַגְדִּיל הָעַוְלָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִיא (…) שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת (…) וְלֹא מִצַּד שִׂנְאָה.

המסגרת הזו תובענית. היא אינה מתירה שיחות מסדרון, "אזהרות" בין שכנים או תגובות ברשתות החברתיות: כל אחת מן ההזדמנויות האלה נכשלת לפחות באחד התנאים (ראייה בעיניים, תוכחה מוקדמת, היעדר הגזמה, טוהר הכוונה). היישום עדין, ומי שניצב בפני שאלה אמיתית (למשל מידע שיש למסור לפני שידוך או קבלה לעבודה) יתייעץ ברב מוסמך לפני שידבר.

הלכה, מוסר, מיסטיקה: שלוש קריאות שצריך להבחין ביניהן

ההלכה (הדין המעשי) נותנת הגדרות, גבולות וחריגים. היא עוסקת במעשה: מה אסור לומר, לשמוע ולהאמין. מקורותיה הם התורה (ויקרא יט, טז), התלמוד (ערכין), הרמב"ם (דעות ז) והחפץ חיים. הטקסטים משותפים לכל הקהילות; הניואנסים (דין "שלושה", היקפו של האבק) משתנים בין הפוסקים.

האגדה והמוסר (הקריאה המוסרית) מחפשים את המשמעות. הדיבור הוא כוח: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן" (משלי יח, כא). הוא פוגע בשלושה בבת אחת ונוסע רחוק יותר מכפי שחושבים (ערכין טו ע"ב). המוסר מחפש גם את השורש: לשון הרע נולד מגאווה ("גְּבַהּ־עֵינַיִם", תהילים קא, ה), מקנאה או משנאת חינם. כך אומר התלמוד ביומא ט ע"ב: בית שני, חרף הלימוד, המצוות וגמילות החסדים, חרב בגלל "שנאת חינם", ש"היא כנגד שלוש עבירות".

המיסטיקה רואה בדיבור כוח של בריאה. ספר יצירה, טקסט עתיק של המסורת המיסטית, מקשר בין הדיבור לברית המילה: "ברית יחיד" מכוונת באמצע, בין עשר הספירות, "במילת הלשון ובמילת המעור" (ספר יצירה א, ג), משחק מילים בין "מילה" כדיבור לבין "מילה" כברית המילה. אם הדיבור הוא ממין הברית, חילולו הוא עבירה בממד אחר מחוסר נימוס. זוהי קריאה קבלית, לא כלל מעשי, ואנו מצטטים אותה ככזו.

קצת היסטוריה

ההיסטוריה היהודית מספקת שלוש הדגמות לכוחו ההרסני של הדיבור. ראשית דואג האדומי: בכך שסיפר לשאול שדוד התקבל אצל אחימלך הכהן (שמואל א כב, ט-י), הוא גרם לטבח בעיר נוב (כב, יח-יט); הרמב"ם מביא את המקרה כדי להראות שהדיבור יכול להרוג (הלכות דעות ז, א). שנית המרגלים, שדיבתם הרעה עיכבה את הכניסה לארץ ישראל בארבעים שנה (במדבר יד, לו-לז).

השלישי הוא סיפור קמצא ובר קמצא (גיטין נה ע"ב – נו ע"א), שבו רואה התלמוד אחת הסיבות לחורבן ירושלים. אדם עורך סעודה ושולח את משרתו להזמין את ידידו קמצא; המשרת טועה ומזמין את בר קמצא, שונאו. בעל הבית מבחין בו ורוצה לגרשו; בר קמצא מציע לשלם על סעודתו, אחר כך על מחצית הסעודה, ואחר כך על כולה. מגרשים אותו, לעיני החכמים היושבים ושותקים. מושפל, הוא הולך להלשין על היהודים לפני הקיסר הרומי, כמורדים; בדרך הוא פוגם בבהמה שנועדה לקורבן בפגם שפוסל אותה אצל היהודים אך לא אצל הרומאים. החכמים מסרבים להקריב והמלחמה פורצת. רבי יוחנן מסיק: "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים", כלומר: בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים (גיטין נה ע"ב). הסיבה הראשונה היא השפלה ברבים, השנייה הלשנה. התלמוד חוזר ואומר גם שבית שני חרב בגלל שנאת חינם (יומא ט ע"ב).

בימינו, החפץ חיים כתב לעולם של כפרים ומכתבים; הוא לא הכיר את הרשתות החברתיות. עקרונותיו, כותבים היום, חלים גם על הודעות, מיילים ופרסומים: הדיבור שמתפשט מתפשט רחוק יותר מחץ הלשון. ההרחבה הזו היא יישום עכשווי של העקרונות, לא טקסט של החפץ חיים עצמו, ובמקרים פרטיים פונים לרב.

תפיסות שגויות על לשון הרע

"זה לא לשון הרע, זה נכון." זו בדיוק ההגדרה של לשון הרע: "המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת" (רמב"ם, הלכות דעות ז, ב). מה שאינו נכון נקרא מוציא שם רע, וזה חמור יותר.

"זה לא נורא אם רק שומעים." גם השומע בכלל האיסור: "לשון תליתאי קטיל תליתאי", ובהם המקבל (ערכין טו ע"ב), והרמב"ם אומר ש"המקבלו יותר מן האומרו" (הלכות דעות ז, ג). השומע יכול לפחות להתרחק, או לא להאמין.

"אם אני אומר בפניו, זה בסדר." לא: "בין בפניו בין שלא בפניו" (רמב"ם, דעות ז, ה). לומר לאדם בפניו שהוא לא מוכשר זו אונאת דברים (בבא מציעא נח ע"ב), ועלולה להיות גרועה יותר.

"אסור לומר דבר שלילי על אף אחד לעולם." שגוי: התורה מצווה גם לא לעמוד מנגד (ויקרא יט, טז), והחפץ חיים מפרט שבעה תנאים שבהם מותר, ולעיתים חובה, לדבר (כלל י).

"זו עבירה קלה, כולם עושים את זה." התלמוד אומר כמעט אותו דבר, אך כדי להתריע: "אין אדם ניצול" מאבק לשון הרע בכל יום (בבא בתרא קסה ע"א), ובכל זאת הוא מדרג אותו, יחד עם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (ערכין טו ע"ב; רמב"ם, דעות ז, ג).

"שבח לא יכול להיות לשון הרע." כן יכול: לשבח אדם לפני אויביו פירושו לתת להם הזדמנות לבקר אותו (רמב"ם, דעות ז, ד).

שאלות נפוצות על לשון הרע

מה ההבדל בין לשון הרע לרכילות?

לשון הרע הוא לדבר רע על מישהו (אפילו אמת). רכילות היא להעביר למישהו מה שאחר אמר עליו, או ללכת מאחד לשני עם דברים הזורעים מדון (רמב"ם, דעות ז, ב; חפץ חיים, חלק ב).

האם לומר אמת בבית דין זה לשון הרע?

לא: עדות בבית דין היא בין המקרים שבהם חובה לדבר, כשראו את העובדות. האיסור אינו חל על העדות, אלא על הפצת המידע מחוץ למסגרת שבה הוא משרת את הצדק. בהליך משפטי יש להתייעץ ברב או בבית דין רבני.

האם מותר להזהיר אדם מפני סכנה?

כן, ואף חובה כשנזק ממשי מאיים ("לא תעמוד על דם רעך", ויקרא יט, טז). אך הדיבור מוגבל: בודקים את העובדות, לא מגזימים, מכוונים בטוהר, ואומרים רק את הנחוץ (זו רוח תנאי החפץ חיים, חלק א, כלל י). במקרה מעשי (קבלה לעבודה, שותפות, שידוך) יש להתייעץ ברב.

האם הרשתות החברתיות משנות את הכללים?

הכללים זהים, אך ההשפעה מוכפלת: משפט שפורסם מגיע לאנשים שלא היינו פונים אליהם ואינו נמחק. דימוי התלמוד מאיר: הלשון היא חץ שמגיע רחוק מארבעים או חמישים אמה (ערכין טו ע"ב). במצבים מעשיים שואלים רב.

מה עושים כשאמרנו לשון הרע?

המסורת מבקשת להכיר בעבירה, לבקש סליחה מן הנפגע ולהתחייב שלא לחזור: יום הכיפורים אינו מכפר על עוולות כלפי הזולת כל עוד לא פייסנו אותו (משנה יומא ח, ט). תפילת העמידה, "אלוקי, נצור לשוני מרע" (ברכות יז ע"א), נאמרת מדי יום בסוף התפילה. התלמוד מציע גם תרופה: לימוד תורה לתלמיד חכם, ענווה לאחרים (ערכין טו ע"ב). במקרים מעשיים של תיקון פונים לרב.

למה מרים נענשה על דבר כל כך קטן?

הכתוב אומר שדיברה "בְּמֹשֶׁה" (במדבר יב, א). הרמב"ם מסיק מכך לקח: מרים, הגדולה ממשה, גידלה אותו וסיכנה את חייה להצילו; היא לא השפילה אותו אלא רק טעתה בהשוואתו לשאר הנביאים. אם גם היא נענשה, מה נאמר על מי שמדבר בקלות ראש (הלכות טומאת צרעת טז, י)!

להרחבה

• תשעה באב: מדוע תשעה באב הוא יום אבל
• תשעה באב: מקור החורבן
• פסח: פה-סח, הפה המדבר
• משלי: מבוא לספר משלי
• פרקי אבות: משנת אבות בחמישה עשר שיעורים
• יום כיפור: משמעותו של יום הכיפורים
• מילון מונחים עבריים ביהדות
• מהי תשובה, החרטה ביהדות?
• מהי צדקה? הנתינה ביהדות
• מהו יצר הרע, הנטייה לרע?

מקורות והפניות (29)

• שמות כג, א
• ויקרא יג, מו; יד, ב; יט, טז-יז; כה, יז
• במדבר יב, א-טו; יד, לו-לז
• דברים כב, יג-יט; כד, ח-ט
• שמואל א כב, ט-יח
• תהילים יב, ד-ה; טו, ג; לד, יג-טו; עג, ט; קא, ה; קכ, ב-ד
• משלי י, יט; יא, יג; טו, ד; טז, כח; יז, ט; יח, כא; כא, כג; כו, יח-כ; כז, יד
• קהלת י, יא
• ירמיהו ט, ז
• משנה ערכין ג, א; משנה בבא מציעא ד, י
• אבות א, יא; א, יז; ג, יא; ג, יג
• תלמוד בבלי, ערכין טו ע"א; טו ע"ב; טז ע"א
• תלמוד בבלי, ברכות יז ע"א
• תלמוד בבלי, פסחים קיח ע"א
• תלמוד בבלי, סוטה מב ע"א
• תלמוד בבלי, בבא בתרא קסה ע"א
• תלמוד בבלי, בבא מציעא נח ע"ב
• תלמוד בבלי, תענית ח ע"א
• תלמוד בבלי, חולין פט ע"א
• תלמוד בבלי, מכות כג ע"ב – כד ע"א
• משנה יומא ח, ט
• תלמוד בבלי, יומא ט ע"ב
• תלמוד בבלי, גיטין נה ע"ב – נו ע"א
• ויקרא רבה טז, ב
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות ז, א-ו
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאת צרעת טז, י
• ספר יצירה א, ג
• רבי ישראל מאיר הכהן קגן, חפץ חיים (1873): הקדמה (לאוין, עשין, ארורין); חלק א, כלל י; שמירת הלשון (1876)
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: תשעה באב: מקור החורבן ; פסח: פה-סח, הפה המדבר ; משלי: מבוא לספר משלי ; פרקי אבות: יהי ביתך פתוח

מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.