מה זה צדקה? הצדקה ביהדות

בלשונות רבות מתרגמים את "צדקה" כמעט תמיד במילה שפירושה "נדבה" (charity), והיא מעלה על הדעת נדיבות רשות, דחף של הלב שאפשר שיהיה לאדם ואפשר שלא. אך המסורת היהודית מדברת על דבר אחר לגמרי: חובה, שנקבעו לה סכומים, סדרי עדיפות ומוסדות, ושגם מי שכמעט אין לו כלום חייב לקיימה. המאמר יוצא מן התורה, המשנה, התלמוד, הרמב"ם והשולחן ערוך כדי להסביר מהי צדקה, איך נוהגים בה, ולמה היא נושאת את שמו של הצדק.

צדקה אינה נדבה

המילה צדקה באה מן השורש צדק, יושר וישרות. היא אינה מבטאת תחילה רחמים, אלא את הרעיון שמה שברשותי אינו "שלי" לגמרי: חלק ממנו שייך למי שצריך אותו, ולתת לו הוא להשיב את האיזון הצודק. לכן אותה מילה מציינת גם ישרות מוסרית וגם עזרה לעניים. כשהתורה אומרת על אברהם ש"וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו), המילה מציינת זכות, ישרות. ובתיאור שליחותו שני המובנים צמודים: ה' רוצה שאברהם "יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).

הרמב"ם מסיק מן הפסוק הזה מסקנה שהוא מנסח בלי עיקוף: יש להקפיד על מצוות הצדקה יותר מכל מצוות עשה אחרת, כי הצדקה היא סימנו של הצדיק, זרע אברהם אבינו. הוא מוסיף ש"אין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה" (שם, בהסתמך על ישעיהו נד, יד).

(רמב"ם, משנה תורה, הלכות מתנות עניים י, א) — חיבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה. שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו.

יש להבהיר הבחנה במינוח. המשנה מבדילה בין צדקה לבין גמילות חסדים, "מעשי החסד": נשוב לכך, אך ההבדל יסודי. צדקה היא בראש ובראשונה מתן כסף או נכסים לנזקקים; גמילות חסדים רחבה יותר (לסייע בגופו, לבקר חולים, לנחם, ללוות את המתים) (תלמוד בבלי, סוכה מט, ב).

מה אומרת תורה שבכתב

התורה כמעט אינה משתמשת במילה צדקה במובן של מתן כסף; היא מתארת פעולות מדויקות. אפשר לקבצן בארבע משפחות.

מצוות פתיחת היד

הטקסט המרכזי נמצא בפרשת שנת השמיטה, דברים טו. הוא פונה לכל אחד, לא למדינה:

(דברים טו, ז-ח) — כִּי־יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר־ה׳ אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת־לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן׃ כִּי־פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ׃

המשך הפרק אוסר לומר לעצמך, כשמתקרבת השנה השביעית שבה משמיטים חובות: "קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע" ולא לתת דבר, שכן העני "וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים טו, ט). הוא מצווה לתת "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (טו, י) ומסיים במשפט פקוח עיניים: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (טו, יא). בקטע זה שני צדדים של אותה חובה: מצוות עשה (לפתוח את היד) ולא תעשה (לא לקפוץ אותה). השולחן ערוך מזכיר אותם יחד (יורה דעה רמז, א).

מה שמגיע לעניים מעיקרו

טקסטים אחרים אינם משאירים מקום לנדיבות אישית: הם נוטלים מבעל הקרקע מראש חלק מן היבול. "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט… לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט, ט-י; כג, כב). ועוד: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד, יט-כא). אחת לשלוש שנים מפרישים את המעשר ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה (דברים יד, כח-כט).

מערכת זו חיונית להבנת הצדקה: בתורה העני אינו מבקש, הוא בעל זכות. ספר רות נותן את התמונה הקונקרטית: רות שורדת כי יש לה זכות ללקט.

לא לנצל את העני

לבסוף התורה מסדירה את ההלוואה: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שמות כב, כד; ויקרא כה, לה-לז). והיא מעגנת את החובה במשפט אחד: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ… וְחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה, לה). פסוק זה ("והחזקת בו") הוא, לרמב"ם, הבסיס למעלה העליונה של הצדקה: לתמוך בו לפני שייפול.

(ויקרא כה, לה) — וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ׃

הנביאים והכתובים

הנביאים אינם מציגים את הצדקה כהשלמה לדת: הם עושים אותה מבחנה. היום צום שה' חפץ בו, אומר ישעיהו, אינו זה שבו כופפים ראש, אלא זה ש"פָּרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נח, ז). קטע זה נקרא ביום כיפור, בבוקר, כהפטרת הצום (תלמוד בבלי, מגילה לא, א).

(ישעיהו נח, ז) — הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי־תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם׃

ספר משלי מביא נוסחים שהספרות הרבנית תשוב ותצטט: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי י, ב); "מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל, וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ" (משלי יט, יז); "עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן" (משלי יד, לא); "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף" (משלי כא, יד). התהלים אומרים: "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'" (תהלים מא, ב), ועל האיש הצדיק: "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" (תהלים קיב, ט).

המשנה והתלמוד: החובה מתארגנת

מוסד: הקופה והתמחוי

בימי המשנה (בסביבות שנת 200 לספירה) הצדקה אינה עוד עניין פרטי: היא שירות קהילתי. המשנה מציינת שני מנגנונים. הראשון הוא הקופה: גובים כסף מדי שבוע לעניי העיר. השני הוא התמחוי, מזון המחולק מדי יום, גם לעניים עוברי אורח. "קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה" (משנה, פאה ח, ז; תלמוד בבלי, בבא בתרא ח, ב). התלמוד מנמק: שניים מספיקים לגבייה, כי צריך לפחות שניים כדי לפעול בסמכות ציבורית; שלושה לחלוקה, כי חלוקה היא כעין דין, ומרכיבים בית דין של שלושה, כמו בדיני ממונות.

אותה משנה קובעת מינימום: אין נותנים פחות מככר לעני העובר ממקום למקום, מבטיחים לו לינה אם הוא נשאר ללון, ושלוש סעודות אם הוא שובת שבת. היא קובעת גם תקרות של אמצעים: מי שיש לו מזון לשתי סעודות אינו נוטל מן התמחוי, ומי שיש לו מזון לארבע עשרה סעודות אינו נוטל מן הקופה (משנה, פאה ח, ז). העניים אינם אפוא נתמכים בעיקרון: העזרה קיימת למי שאין לו באמת כלום.

הרמב"ם מציין בגאווה שהמוסדות האלה היו אוניברסליים: "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קפה של צדקה" (משנה תורה, הלכות מתנות עניים ט, ג); השולחן ערוך חוזר על כך כמעט מילה במילה (יורה דעה רנו, א). בבית המקדש עצמו הייתה "לשכת חשאים": "יראי חטא נותנים לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי" (משנה, שקלים ה, ו).

(משנה, שקלים ה, ו) — שתי לשכות היו במקדש, אחת לשכת חשאים, ואחת לשכת הכלים, לשכת חשאים יראי חטא נותנים לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי.

חובה המחייבת את העולם

משנה פאה א, א מונה את "גמילות חסדים" בין הדברים "שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא". שמעון הצדיק, מאחרוני אנשי כנסת הגדולה, לימד שהעולם עומד על שלושה דברים: על התורה, על העבודה (של בית המקדש) ועל גמילות חסדים (אבות א, ב). יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: "יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך" (אבות א, ה), ומשנה אחרת במסכת זו מגדירה ארבעה טיפוסים לפי אופן אמירת "שלי" ו"שלך": האומר "שלי שלי ושלך שלך" הוא מידה בינונית, "ויש אומרים זו מדת סדום"; "שלי שלך ושלך שלך", זה חסיד (אבות ה, י).

(אבות א, ה) — יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר, יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך.

התלמוד, במסכת בבא בתרא, אוסף אמרות רבות על צדקה (ט, א-י, ב). רב אסי אומר: "שקולה צדקה כנגד כל המצות" (בבא בתרא ט, א). רבי אלעזר אומר שמי שמביא אחרים לתת גדול ממי שנותן בעצמו (בבא בתרא ט, א, על פי ישעיהו לב, יז: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם"). רבי יצחק מלמד: "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות" (בבא בתרא ט, ב): ניחומו של העני חשוב מן הכסף.

רבי אלעזר אומר עוד, בקטע מפורסם, ש"גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות", שהרי נאמר "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח" (משלי כא, ג), וש"גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה". התלמוד נותן שלוש סיבות: צדקה נעשית רק בממון, וגמילות חסדים נעשית גם בגופו; צדקה נעשית רק לעניים, וגמילות חסדים בין לעשירים בין לעניים; צדקה נעשית רק לחיים, וגמילות חסדים גם למתים (סוכה מט, ב).

(סוכה מט, ב) — אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר: ״עשה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח״. ואמר רבי אלעזר: גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר: ״זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד״.

לתת "אשר יחסר לו"

מה חייבים לעני? התלמוד דורש את המילים בדברים טו, ח, "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ": "אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו". אך "אשר יחסר לו" כולל "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" אם זה היה מעמדו. מספרים שהלל הזקן לקח לעני בן טובים סוס ועבד, ופעם אחת, כשלא מצא עבד, רץ בעצמו לפניו שלושה מילין (תלמוד בבלי, כתובות סז, ב).

(כתובות סז, ב) — תנו רבנן: ״די מחסורו״ — אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. ״אשר יחסר לו״ — אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין.

אותו קטע מספר שמר עוקבא היה שולח מדי ערב יום כיפור ארבע מאות זוזים לעני בשכונתו; יום אחד בנו חזר וסיפר לו שמזגו יין ישן לפני העני הזה כדי לבשם את חדרו. מר עוקבא הסיק שאם העני כה מפונק, צריך לתת לו יותר, והכפיל את הסכום (כתובות סז, ב). העיקרון ברור: מודדים את הצורך לפי כבודו של המקבל, לא לפי מה שהנותן מוצא לנכון.

לא להשפיל

התלמוד מספר על מעשהו של מר עוקבא, שהיה מדי יום משלשל ארבעה זוזים מתחת לדלת של עני בשכונתו. ביום שבו רצה העני לראות מי מיטיבו, מר עוקבא ואשתו ברחו והסתתרו בתנור שהאש בו כבתה זה עתה; רגליו נכוו. אשתו אמרה לו: "הנח רגליך על רגלי, שאינן חרוכות." הוא נעלב; היא הסבירה לו שהיא, כשהיא נשארת בבית, נותנת מזון ישירות, בסיוע מיידי, ואילו הוא נותן כסף (כתובות סז, ב). הרמב"ם נסמך על כך כשהוא מתאר את "גדולי החכמים" שהיו זורקים מטבעות על פתחי העניים (הלכות מתנות עניים י, ט).

העיקרון המוסרי שביסוד הדבר מנוסח במקום אחר בתלמוד: "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא נח, ב). הלבנת פני העני היא אפוא עבירה חמורה, לא פרט של נימוס.

שמונה המעלות של הרמב"ם

הטקסט המפורסם ביותר על צדקה הוא פרק י בהלכות מתנות עניים, שבו מסווג הרמב"ם שמונה מעלות. יש לקרוא אותו בסדר: "שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו" (הלכות מתנות עניים י, ז). העליונה:

(רמב"ם, הלכות מתנות עניים י, ז) — שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שתפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאל.

השבע האחרות, בירידה:

1. לתת בלי שהנותן יודע למי, ובלי שהעני יודע ממי: "מצווה לשמה", כלשכת חשאים של בית המקדש. קרוב מאוד לכך: לתת לקופה של צדקה, ובלבד שהממונה עליה "נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה", כרבי חנניה בן תרדיון (י, ח). 2. הנותן יודע למי, אך העני אינו יודע ממי: כגדולי החכמים שהיו זורקים בסתר מטבעות על פתחי העניים (י, ט). 3. העני יודע ממי, אך הנותן אינו יודע למי: החכמים שקשרו מטבעות בסדין שהושלך מאחורי גבם כדי שהעניים יטלו בלי בושה (י, י). 4. נותנים לפני שיבקש (י, יא). 5. נותנים אחרי שביקש (י, יב). 6. נותנים פחות מן הראוי, אך בסבר פנים יפות (י, יג). 7. נותנים בעצב (י, יד).

סולם זה מעורר שתי הערות. ראשית, מה שהרמב"ם שם בראש אינו הסכום הגדול ביותר אלא העזרה שמבטלת את הצורך: הלוואה, שותפות, עבודה. המעשה "האחרון" אינו לתת, אלא להפוך את המתנה למיותרת. שנית, הוא אינו אומר שמעשה נמוך שווה כלום: אפילו המעלה האחרונה, לתת בעצב, היא מתנה, ואפוא מצווה שקויימה. הטקסט מתאר את איכות הנתינה, לא את עצם קיומה.

אותו פרק מציג שני עקרונות התנהגות כלפי העני. "שאל העני ממך ואין בידך כלום לתן לו, פיסהו בדברים. ואסור לגער בעני או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכא… אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים" (י, ה). ומי שכופה אחרים לתת צדקה ומעשה אותם שכרו גדול משכר הנותן (י, ו). ספר החינוך, שמונה את המצוות במאה הי"ג, מדגיש את השמחה: מצוות הצדקה היא לעשות צדקה עם מי שצריך לה, בשמחה ובטוב לב (מצווה תעט).

כמה לתת, למי, איך

הסכומים

התורה אינה קובעת סכום. חכמים קבעו אותו בשלבים. הרמב"ם כותב: אם העני שואל את מחסורו ואין ידו של הנותן משגת, "נותן לו כפי השגת ידו, וכמה? עד חמישית נכסיו מצוה מן המבחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה" (הלכות מתנות עניים ז, ה). השולחן ערוך חוזר על כך: "יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה מדה בינונית, פחות מכאן עין רעה" (יורה דעה רמט, א). מעשר כספים זה הפך לנורמה בקהילות רבות.

הרמ"א (רבי משה איסרליש, קרקוב, המאה ה-16, שהשלים את השולחן ערוך במנהגי האשכנזים) מוסיף גבול: "ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות" (יורה דעה רמט, א). לכלל זה מקור תלמודי: באושא התקינו שהמבזבז ממון על עניים לא יעלה על החומש, "שמא יצטרך לבריות" (כתובות נ, א). הרמ"א מבהיר שזה בימי חייו; סמוך למותו אפשר לתת כל מה שרוצים. הוא מבהיר גם שמצוות "הידור" (נרות לבית הכנסת, למשל) אינן נעשות מן המעשר המיועד לעניים.

רב אסי מוסיף מינימום כמעט סמלי: "לעולם אל ימנע אדם עצמו [מלתת] שלישית השקל בשנה" (בבא בתרא ט, א, על פי נחמיה י, לג). הרמב"ם מסיק שמי שנותן פחות מזה לא קיים מצווה (ז, ה).

כולם נותנים

שאלה שלא תמיד מבינים אותה נכון: אפילו העני חייב לתת. הרמב"ם אומר: "ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חיב לתן צדקה לאחר" (ז, ה), והשולחן ערוך: "כל אדם חייב ליתן צדקה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו" (יורה דעה רמח, א). הרב בניזרי מוסיף ש"העשיר חייב לעני" (ראו להלן): איש אינו פטור מלתת, כי איש אינו פטור מלהיות נותן.

כפייה?

אם מישהו מסרב לתת, בית הדין רשאי לכפות אותו. לפי הרמב"ם, בית הדין מכה אותו "מכת מרדות" עד שיתן את מה שהעריכו, ויכול אף לתפוס את נכסיו, ואפילו בערבי שבתות (ז, י); השולחן ערוך חוזר על כך (יורה דעה רמח, א). כיום אין בית דין יהודי המפעיל סנקציות כאלה, אך העיקרון נשאר: החובה היא משפטית, לא רשות.

מי קודם?

הרמב"ם קובע סדר עדיפויות הנלמד מן הפסוק "לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (דברים טו, יא): "עני שהוא קרובו קדם לכל אדם. עניי ביתו קודמין לעניי עירו. עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת" (ז, יג). פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותם, כי השבוי מצטרף בו רעב, צמא, עירום וסכנת נפשות (ח, י). השולחן ערוך מבהיר שהאכלת הרעב קודמת להלבשת הערום (יורה דעה רנא, ז).

הצדקה אינה נעצרת בגבול העם היהודי. התלמוד מלמד: "מפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי גוים עם חולי ישראל, וקוברין מתי גוים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום" (גיטין סא, א), והשולחן ערוך חוזר על כך (יורה דעה קנא, יב; ראו גם רנא, א).

יחיד וקהילה

הרמ"א עושה הבחנה חשובה: חובת הנתינה "די מחסורו" (לשון דברים טו, ח) מוטלת על קופת הקהילה (הגבאים) או על כמה יחד; היחיד, מצדו, מודיע לאחרים על מצוקת האיש, ונותן בעצמו, כפי יכולתו, רק אם אין אחר (יורה דעה רנ, א). כל עיר חייבת למנות גבאי צדקה, "אנשים ידועים ונאמנים", שגובים כל אחד לפי מה שמוטל עליו ומחלקים מדי ערב שבת (יורה דעה רנו, א). התלמוד כבר הרחיק לומר שאין תובעים חשבון מגבאי צדקה (בבא בתרא ט, א), אך הרמב"ם מבהיר שאין נותנים אלא למנהל "נאמן וחכם" (י, ח).

הלכה, מוסר, מיסטיקה: שלוש קריאות שצריך להבחין ביניהן

ההלכה (הדין הנוהג) קובעת את החובה, הסכומים, סדרי העדיפות והארגון. ההבדלים בין אשכנזים לספרדים בה מצומצמים, כי הטקסטים הבסיסיים (רמב"ם, שולחן ערוך) משותפים. הם מופיעים בעיקר בהגהות הרמ"א (החומש כתקרה, ההבחנה בין יחיד לקהילה) ובמנהגים מקומיים של גבייה.

האגדה והמוסר (הקריאה המוסרית) מחפשים את המשמעות. מדוע ה' אינו מפרנס את העניים בעצמו? התלמוד מציג רומאי, טורנוסרופוס (המזוהה בדרך כלל עם טיניוס רופוס, מושל יהודה בימי רבי עקיבא), ושאלתו נשארה מפורסמת. הוא שואל את רבי עקיבא: אם אלוקיכם אוהב את העניים, מדוע אינו מפרנס אותם? רבי עקיבא משיב: כדי שנינצל בהם מדינה של גיהנום. הרומאי משיב שהדבר הפוך: מלך שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים וציווה שלא להאכילו; אם מישהו מאכיל אותו, האם לא יכעס המלך? רבי עקיבא משיב במשל אחר: המלך כעס על בנו וחבשו; אם מישהו מאכיל אותו, "לא דורון משגר לו? ואנן קרוין בנים, דכתיב: 'בנים אתם לה' אלוקיכם'" (בבא בתרא י, א, על פי דברים יד, א).

(בבא בתרא י, א) — אמר לו רבי עקיבא, אמשול לך משל: למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו. והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא דורון משגר לו?! ואנן קרוין בנים, דכתיב: ״בנים אתם לה׳ אלהיכם״!

קריאה מוסרית נוספת היא ההגנה: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי י, ב), שהתלמוד מיישם על שני מקרים. באחד, אדם שהחכם אבלט ראה אותו כנידון לנשיכת נחש ניצל כי בחלוקת הלחם העמיד פנים שהוא לוקח את חלקו של מי שלא היה לו, כדי לחסוך ממנו בושה; באחר, בתו של רבי עקיבא נמלטת מנחש מפני שנתנה את חלקה בסעודה לעני שאיש לא שמע אותו דופק. רבי עקיבא מסיק שהצדקה מצילה "לא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה" (שבת קנו, ב). התלמוד הירושלמי מוסיף שהצדקה, עם התפילה והתשובה, "מעבירין את רוע הגזרה" (תענית ב, א, בשם רבי אלעזר), נוסח שהפך לאחד מעמודי התווך של תפילות ראש השנה ויום כיפור.

המיסטיקה והחסידות מעניקות לצדקה היקף קוסמי. התניא (לקוטי אמרים, פרק לז), מן הקלאסיקות של חסידות חב"ד, מונה את כסף הצדקה שאינו גזול בין החפצים החומריים שהמצווה מעלה: החיות שבמטבע עולה ונמסה באור אין סוף. אין זה אפוא מעשה מוסרי בלבד: החומר עצמו משתנה על ידי המעשה. זוהי קריאה מיסטית, לא דין למעשה, והקורא צריך לראות בה כזאת.

קצת היסטוריה

הצדקה מלווה את ההיסטוריה היהודית כצורה של ארגון חברתי. בימי הבית השני משמש בית המקדש עצמו קופה, עם "לשכת חשאים" (משנה, שקלים ה, ו); ספר נחמיה (המאה החמישית לפני הספירה, לפי התיארוך המקובל) מספר על ההתחייבות לתת שלישית השקל בשנה (נחמיה י, לג). אחרי חורבן הבית בשנת 70 לספירה הקהילה המקומית היא שנוטלת את התפקיד, עם הקופה והתמחוי שמתארים המשנה והתלמוד (פאה ח, ז; בבא בתרא ח, ב). התלמוד עצמו מסביר מה עלה בגורל השקל: "בזמן שבית המקדש קיים אדם נותן שקלו ומתכפר לו; עכשיו שאינו קיים, אם עושין צדקה — מוטב, ואם לאו — באין אומות העולם ונוטלין בזרוע" (בבא בתרא ט, א).

בימי הביניים, מסמכי גניזת קהיר, מאגר כתבי היד של בית כנסת בפוסטאט (קהיר העתיקה), מראים כיצד ארגנו קהילות מצרים את העזרה לעניים בפועל: גבייה קהילתית, תמיכה בעניים, באלמנות וביתומים, פדיון שבויים. ההיסטוריון מארק ר. כהן חקר את המסמכים האלה והפיק מהם תמונה מפורטת של העוני והצדקה ביהדות מצרים בימי הביניים. הרמב"ם, שישב במצרים, מדבר מניסיון כשהוא כותב שמעולם לא ראו קהל בלי קופה של צדקה (הלכות מתנות עניים ט, ג).

הקהילות היהודיות בתפוצות שכפלו את הדגם כמעט בכל מקום: קופות, חלוקה לפני שבת, סיוע בנישואי יתומות (כבר מוזכר בכתובות סז, ב). המסורת הזאת נמשכת כיום בוועדות הצדקה ובגביות החגים.

טעויות נפוצות על הצדקה

"הצדקה היא נדבה רשותית." שגוי: זוהי מצוות עשה מן התורה (דברים טו, ח), המלווה באיסור (טו, ז), שהתלמוד משווה לכל שאר המצוות (בבא בתרא ט, א) ושמי שמתחמק ממנה מושווה, בחומרה מפתיעה, לעובד עבודה זרה: "כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות סח, א, רבי יהושע בן קרחה; שולחן ערוך, יורה דעה רמז, א).

"רק עשירים נותנים." שגוי: "כל אדם חייב ליתן צדקה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה" (שולחן ערוך, יורה דעה רמח, א; רמב"ם ז, ה).

"צריך לתת את כל מה שיש." שגוי: התקרה הרגילה היא חומש נכסיו (כתובות נ, א; שולחן ערוך, יורה דעה רמט, א, רמ"א), כדי לא להיעשות בעצמך נתמך.

"נותנים רק ליהודים." שגוי: מפרנסים עניי נכרים "מפני דרכי שלום" (גיטין סא, א; יורה דעה קנא, יב).

"הצדקה קונה מצפון נקי." התלמוד אומר את ההפך: המתנה הגדולה ביותר היא זו ששומרת על כבודו של העני (הרמב"ם, מעלות 1 עד 3 ברשימה שלעיל), ומי שמשפיל בנתינתו איבד את העיקר (בבא מציעא נח, ב).

"אילו ה' אהב את העניים, היה מפרנס אותם." זוהי טענתו של טיניוס רופוס, ותשובת רבי עקיבא הופכת את הצדקה לתגובה למצוקה, לא להסבר שלה: אנו בנים המפרנסים אח (בבא בתרא י, א).

שאלות נפוצות על הצדקה

כמה צריך לתת?

לכל הפחות, סמלית, שלישית השקל בשנה (בבא בתרא ט, א). המידה הבינונית היא עשירית מההכנסות, והחומש הוא הצורה המובחרת, עם תקרה של חומש כדי לא להתרושש (שולחן ערוך, יורה דעה רמט, א). כדי לחשב את מצבו האישי (הכנסה נטו או ברוטו, הוצאות מצווה) יש להתייעץ ברב.

מה ההבדל בין צדקה לגמילות חסדים?

צדקה היא מתן כסף לעני, לחיים. גמילות חסדים רחבה יותר: עושים אותה בגופו ובממונו, לעניים ולעשירים, לחיים ולמתים (סוכה מט, ב).

האם אפשר לתת למקבץ נדבות שאנו חושדים בו?

המקורות מדגישים תחילה את קופת הקהילה, שגבאיה אנשים נאמנים (שולחן ערוך, יורה דעה רנו, א), ואת הסכנה שבאי-נתינה ("כל המעלים עיניו…", יורה דעה רמז, א). במקרים מסופקים (מבקש לא מוכר, ארגון בלי ערבויות) יש להתייעץ ברב; הרמב"ם ממליץ לתת רק לקופה שמנהלה אמין (י, ח).

האם הלוואה היא סוג של צדקה?

כן. הפסוק מדבר על הלוואה ("וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ", דברים טו, ח), והרמב"ם מציב את "ההלוואה" בין צורות העזרה הגבוהות ביותר, יחד עם השותפות והעבודה (י, ז). ספר החינוך הולך רחוק יותר: מצוות ההלוואה לעני חזקה יותר ממצוות הנתינה, כי מי שעדיין לא איבד את כבודו חושש לבקש (מצווה סו).

מה עושים בפורים?

בפורים נותנים לפחות שתי מתנות לשני עניים (מתנות לאביונים), נוסף על משלוח מנות לחברים, על פי אסתר ט, כב. הרמב"ם מלמד שעדיף להרבות במתנות לעניים מאשר בסעודה: "אין שם שמחה גדולה ומפארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים" (הלכות מגילה וחנוכה ב, טז-יז). הרב בניזרי מקשר נתינה זו לעמוד השלישי של הימים הנוראים.

האם אפשר לתת כסף לבית כנסת על חשבון המעשר?

לפי הרמ"א, לא: אין מפרישים מן המעשר המיועד לעניים כדי לממן מצוות אחרות, כגון נרות לבית הכנסת; נותנים אותו לעניים (יורה דעה רמט, א). בספק לגבי החישוב, יש לגשת לרב.

להרחבה

• ראש השנה: משמעות ראש השנה היהודי
• יום כיפור: משמעות יום הכיפורים
• פורים: חג השמחה מוסבר בווידאו
• פרקי אבות: יהי ביתך פתוח
• שבועות: מגילת רות והחסד
• חודש אלול: זמן של חשבון נפש
• מילון המילים העבריות של היהדות
• מה זה תשובה? החרטה והחזרה בתשובה ביהדות
• מה זה לשון הרע? דיני השמירה על הלשון
• מהו מעשר ומהי תרומה?

מקורות והפניות (28)

• בראשית טו, ו; יח, יט
• שמות כב, כד
• ויקרא יט, ט-י; כג, כב; כה, לה-לז
• דברים יד, א; יד, כח-כט; טו, ז-יא; כד, יט-כא
• ישעיהו לב, יז; נד, יד; נח, ז
• נחמיה י, לג
• אסתר ט, כב
• תהלים מא, ב; קיב, ט
• משלי י, ב; יד, לא; יט, יז; כא, ג; כא, יד
• משנה, פאה א, א; ח, ז
• משנה, שקלים ה, ו
• משנה, אבות א, ב; א, ה; ה, י
• תלמוד בבלי, בבא בתרא ח, ב; ט, א; ט, ב; י, א
• תלמוד בבלי, סוכה מט, ב
• תלמוד בבלי, כתובות נ, א; סז, ב; סח, א
• תלמוד בבלי, שבת קנו, ב
• תלמוד בבלי, גיטין סא, א
• תלמוד בבלי, מגילה לא, א
• תלמוד בבלי, בבא מציעא נח, ב
• תלמוד ירושלמי, תענית ב, א
• רות רבה ה, ט
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות מתנות עניים ז, א; ז, ה; ז, י; ז, יג; ח, י; ט, ג; י, א-יד
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ב, טז-יז
• ספר החינוך, מצוות סו ותעט
• שולחן ערוך, יורה דעה קנא, יב; רמז, א-ד; רמח, א; רמט, א; רנ, א; רנא, ז; רנו, א
• התניא (לקוטי אמרים), פרק לז
• Mark R. Cohen, Poverty and Charity in the Jewish Community of Medieval Egypt, Princeton University Press, 2005
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: פרקי אבות: יהי ביתך פתוח; ראש השנה: משמעות ראש השנה היהודי; אלול: לשוב אל המקורות; שבועות: מגילת רות והחסד; פסח: פה-סח, הפה המדבר

מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.