מה זה חנוכה, ולמה מדליקים נרות שמונה ימים?

בכל חורף, בלבה של הלילות הארוכים ביותר, מופיעים אורות בחלונות הבתים היהודיים: אחד, אחר כך שניים, אחר כך שלושה, עד שמונה. זהו חנוכה (בעברית: "הקדשה", "חנוכת הבית"), החג שמתחיל בכ"ה בחודש כסלו. למה שמונה ימים? למה מדליקים, ולמה דווקא בפתח הבית? מה אירע, ומה מספר התלמוד באמת? המאמר עונה מתוך ספרי המקבים, המשנה, התלמוד, הרמב"ם והשולחן ערוך, תוך הבחנה בין ההיסטוריה, ההלכה (הדין שנוהגים בו למעשה) לבין הקריאות המוסריות והרוחניות.

חג של חכמים, שאינו בתורה

חנוכה אינו מצווה בשום מקום בתורה שבכתב. האירועים שהוא מזכיר התרחשו כמה מאות שנים אחרי סגירת קובץ הנביאים; סיפורם המפורט הגיע אלינו בספרי המקבים (שנכתבו ביוונית ואינם בקנון היהודי), ולא בתנ"ך. הרמב"ם אף מונה את ההדלקה בין המצוות "מדברי סופרים":

(רמב"ם, משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ג, ג) — וְהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת בָּהֶן מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כִּקְרִיאַת הַמְּגִלָּה

אין בכך כדי לגרוע מהחג. מברכים על המצווה הזאת כעל מצוות התורה: "…אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה". התלמוד שואל אפוא היכן ציוונו ה', ונותן שתי תשובות: האיסור לסור מדברי חכמים ("לא תסור", דברים יז, יא), או הפסוק "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז) (שבת כג ע"א). סמכותם של חכמים לתקן שורשה אפוא בתורה עצמה.

הרב רפאל בניזרי מדגיש מצדו שהיעדר הסיפור מן הקנון אינו מקרי: מה שנשמר אינו הכרוניקה אלא הברכה (ראו בהמשך את החלק על שיעוריו).

ההיסטוריה: מההתייוונות ועד חנוכת המזבח

ההקשר

אחרי כיבושיו של אלכסנדר מוקדון, יהודה עוברת לשליטת הממלכות ההלניסטיות, ואחר כך לשליטת הסלווקים של סוריה. בירושלים חלק מן העילית מאמץ את המנהגים היווניים: הספר הראשון של המקבים מספר על "בני בליעל" שיצאו מישראל והתעו רבים באומרם: "נלכה ונכרות ברית עם הגויים אשר סביבותינו"; נבנה גימנסיון בירושלים לפי מנהגי הגויים, וחלק עוזבים את הברית הקדושה (מקבים א, א, יא-טו). הרב בניזרי מכנה את המתייוונים האלה בשיעוריו "מתייוונים", ומדגיש שמלחמת המקבים הייתה תחילה מלחמה פנימית.

בסביבות שנת 167 לפנה"ס אוסר המלך אנטיוכוס הרביעי אפיפאנס את קיום היהדות. המקור המרכזי, מקבים א, מספר שהוקם "שיקוץ שומם" על המזבח בט"ו בכסלו בשנת 145 למניין הסלווקי, שספרי התורה נקרעו ונשרפו, שמי שהחזיק בספר הברית או מל את בניו הומת; ובכ"ה בחודש הוקרב קרבן עובדי אלילים על המזבח (מקבים א, א, נד-סא). הנביא דניאל כבר ניבא ש"וחללו המקדש המעוז והסירו התמיד ונתנו השקוץ משומם" (דניאל יא, לא).

הרמב"ם מסכם את הכול בלשון הלכתית:

(רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ג, א) — בְבַיִת שֵׁנִי כְּשֶׁמַּלְכֵי יָוָן גָּזְרוּ גְּזֵרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל וּבִטְּלוּ דָּתָם וְלֹא הֵנִיחוּ אוֹתָם לַעֲסֹק בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת

המרד והחנוכה

משפחה כהנית ממודיעין, משפחת מתתיהו, עומדת בראש המרד (מקבים א, ב, א). בנו יהודה, המכונה המקבי, מנצח בכמה קרבות, והמקדש נכבש בחזרה. מחבר מקבים א מספר שהוחלט לטהר את המקדש, שנבנה מזבח חדש ושחנכו אותו:

"וביום החמישה ועשרים לחודש התשיעי, הוא חודש כסלו, בשנת מאה ארבעים ושמונה, השכימו והקריבו קרבן כתורה על מזבח העולה החדש שבנו. באותו זמן ובאותו יום שבו חיללוהו הגויים, הוא חונך בשירים, בנבלים, בכינורות ובמצלתיים."

(מקבים א, ד, נב-נד, בתרגום מהנוסח האנגלי NRSVUE)

שנת 148 למניין הסלווקי מקבילה לשנת 164 לפנה"ס. אותו ספר מוסיף שחגגו את חנוכת המזבח שמונה ימים, ו"יהודה, אחיו וכל קהל ישראל החליטו שבכל שנה, בעונה זו, יחגגו בשמחה ובגיל את ימי חנוכת המזבח שמונה ימים, מיום חמישה ועשרים לחודש כסלו" (מקבים א, ד, נו ו-נט).

ספר מקבים ב, שנכתב באופן עצמאי, מציג את אותו חג ומקשר אותו מפורשות לסוכות: "חגגו אותו שמונה ימים בשמחה, כדרך חג הסוכות, כשהם נזכרים שקודם לכן, בחג הסוכות, היו נודדים בהרים ובמערות כחיות הבר. לכן, כשהם נושאים מטות מעוטרים קיסוס, ענפים יפים וגם כפות תמרים, הקריבו הימנונים של הודיה" (מקבים ב, י, ו-ז, על פי הנוסח NRSVUE). יוסף בן מתתיהו כותב גם הוא: "מאותו זמן ועד היום אנו חוגגים חג זה, וקוראים לו 'אורות'" (קדמוניות היהודים, י"ב, 325).

מקורות אלה, שאינם תלויים בתלמוד, מראים שכבר במאה השנייה לפנה"ס חגגו חג בן שמונה ימים החל מכ"ה בכסלו, בדגם סוכות. בסיפור זה האירוע המכונן הוא חנוכת המזבח (המילה "חנוכה" באה מהשורש חנ"ך, "לחנך"); פרשת פך השמן, לעומת זאת, באה מהתלמוד (ראו בהמשך). הרב בניזרי מציין שחנוכה נחגג בתחילה בעיקר בהלל ובהודיה, וסיפור הפך בא מן העם עצמו.

החשמונאים, משפחת מתתיהו, מקימים אחר כך שושלת. הרמב"ם מזכיר זאת בשתי מילים: "והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני" (הלכות מגילה וחנוכה ג, א). החג, כפי שרואים, אינו מצטמצם לסיפור יפה על ניצחון צבאי.

הטקסט המכונן של התלמוד: "מאי חנוכה?"

התלמוד אינו מספר את המלחמה. במסכת שבת, בדרך אגב בדיני הפתילות והשמנים של שבת, הוא שואל: "מאי חנוכה?" ומשיב בברייתא מתוך מגילת תענית, לוח עתיק של ימים שאין מתענים בהם:

(תלמוד בבלי, שבת כא ע"ב) — מַאי חֲנוּכָּה? דְּתָנוּ רַבָּנַן: בְּכ״ה בְּכִסְלֵיו יוֹמֵי דַחֲנוּכָּה תְּמָנְיָא אִינּוּן דְּלָא לְמִסְפַּד בְּהוֹן וּדְלָא לְהִתְעַנּוֹת בְּהוֹן. שֶׁכְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָוֽנִים לַהֵיכָל טִמְּאוּ כׇּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל. וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁהָיָה מוּנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד. נַעֲשָׂה בּוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה יָמִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה.

בקטע זה כמה הערות. הטקסט מדבר על קביעת החג ("לשנה אחרת") ועל שתי תכונותיו: הלל (שבח) והודאה. דיני ההדלקה אינם בברייתא זו אלא בברייתות הסמוכות שנראה בהמשך. ראוי לציין גם שהתלמוד, שאינו מספר דבר מן המלחמה, שומר רק את השמן: דרך לומר שהחג חוגג את האור שנמצא מחדש, יותר מאשר את הניצחון הצבאי. קריאה זו תואמת את זו של הרב בניזרי, שלדבריו מה שניצל "אינו טריטוריה, אלא פנימיות".

ונשים לב, לבסוף, שתפילת "על הניסים", שמוסיפים בימי החג, אינה אומרת מילה על פך השמן. היא מספרת ש"באו בניך לדביר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קודשך, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול" (סידור אשכנז, "על הניסים" של חנוכה). שתי המסורות, זו של המקדש המטוהר וזו של הפך, מתקיימות אפוא יחד בתפילה.

הבית יוסף (רבי יוסף קארו, גדול מפרשי הטור) דן בסיפור התלמוד בכלים של הלכות טהרה. למה שמונה ימים כדי להפיק שמן טהור? משום, הוא משיב, שכל ישראל היו בחזקת טמאי מת: נדרשו שבעה ימי טהרה, ואחר כך יום לכתישת הזיתים; הר"ן, מצדו, כותב ששמן טהור נמצא במרחק ארבעה ימי הליכה, ולכן שמונה ימים הלוך וחזור (בית יוסף, אורח חיים תרע). הרמב"ם הולך באותו כיוון: הדליקו את המנורה שמונה ימים "עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור" (הלכות מגילה וחנוכה ג, ב).

למה שמונה ימים, ולא שבעה?

השאלה מוצגת על ידי הבית יוסף עצמו: אם בפך היה שמן להדליק יום אחד, הנס נמשך רק שבעה ימים. הוא מציע שלוש תשובות:

(בית יוסף, אורח חיים תרע) — ואיכא למידק למה קבעו ח' ימים דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה א' נמצא שלא נעשה הנס אלא בז' הלילות וי"ל שחילקו שמן שבפך לח' חלקי' ובכל לילה היו נותני' במנורה חלק א' והיה דולק עד הבקר

הוא מוסיף שני פתרונות אחרים: אחרי שמילאו את הנרות בשיעור הנדרש, הפך נשאר מלא כמקודם, ולכן הנס נראה כבר בליל הראשון; או שבליל הראשון נשפך כל השמן אל הנרות, שדלקו כל הלילה, ובבוקר מצאו את הנרות מלאים, וכך בכל לילה. תשובה נוספת נובעת ממה שראינו זה עתה: מאחר שנדרשו שמונה ימים להכנת שמן טהור, השאלה אינה מוצגת באותה צורה.

קריאה אחרת אינה מתייחסת עוד לשאלה כאל בעיה חשבונית. המספר שבעה הוא מספר הטבע (הבריאה בשבעה ימים, השבוע החוזר); שמונה הוא מה שמעל לטבע, כמו הברית, שנעשית ביום השמיני. זוהי הקריאה המיוחסת למהר"ל מפראג, בעיקר בספרו "נר מצווה" על חנוכה, והיא נפוצה בכל ספרות המחשבה היהודית; היא שייכת לאגדה ולמוסר, ולא להלכה.

לבסוף, אפשר לקשור את שמונת ימי החנוכה לאלה של סוכות (שבעה ימי חג, ואחר כך שמיני עצרת). כך עושה כבר מקבים ב, י, ו, שצוטט לעיל. הרב בניזרי הופך זאת למבנה של תורתו: פסח ושבועות, המקושרים בספירת העומר, מהווים זוג ראשון; סוכות וחנוכה מהווים זוג שני. בשבת כא ע"ב, אגב, אחד משני הטעמים לדעת בית שמאי הוא "כנגד פרי החג", כלומר של סוכות, שמספרם פוחת מיום ליום (במדבר כט, יב-לד).

המצווה: הדלקת נרות חנוכה

כמה נרות?

הברייתא בשבת כא ע"ב מבחינה בשלוש דרגות. הראשונה, המינימום, היא נר אחד לאיש וביתו. המהדר מדליק נר לכל אחד מבני הבית. המהדר מן המהדרין מתאים את מספר הנרות בכל יום, ובכך נחלקים בית שמאי ובית הלל:

(תלמוד בבלי, שבת כא ע"ב) — תָּנוּ רַבָּנַן: מִצְוַת חֲנוּכָּה, נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ. וְהַמְהַדְּרִין, נֵר לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. וְהַמְהַדְּרִין מִן הַמְהַדְּרִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק שְׁמֹנָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק אַחַת, מִכָּאן וְאֵילָךְ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ.

הגמרא נותנת אחר כך את טעמי שתי הבתים. לבית שמאי המספר מקביל או ליום הנכנס (שנותרו עוד לבוא), או לפרי החג של סוכות; לבית הלל, או ליום היוצא (שחלפו), או לעיקרון: "מעלין בקודש ואין מורידין" (שבת כא ע"ב). רבה בר בר חנה מספר אפילו שבצידון היו שני זקנים, שאחד נהג כבית שמאי והשני כבית הלל, וכל אחד נתן את טעמו (שבת כא ע"ב). ההלכה כבית הלל.

הרמב"ם מנסח את שלוש הדרגות כך: המצווה שיהיה נר אחד בכל בית, בין שבני הבית אחד ובין שהם רבים; מי שרוצה להדר מדליק מספר נרות כמספר בני הבית; ומי שרוצה להדר יותר מתחיל בנר לכל אחד בליל הראשון, ואחר כך מוסיף בכל ערב נר (הלכות מגילה וחנוכה ד, א).

ספרדים ואשכנזים

כאן המנהגים נחלקים. הרמב"ם מציין שבכל ערי ספרד נהגו שכל בני הבית מדליקים נר אחד בליל הראשון, ואחר כך מוסיפים נר בכל ערב, עד שמונה, בין שבני הבית אחד ובין שהם רבים (הלכות מגילה וחנוכה ד, ג). השולחן ערוך פוסק כך: נר אחד בליל הראשון, נוסף נר בכל ערב, שמונה בליל האחרון, "ואפילו אם בני הבית מרובים אין מדליקין יותר" (אורח חיים תרעא, ב). הרמ"א, המבטא את מנהג אשכנז, מוסיף:

(הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים תרעא, ב) — וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (רמב"ם) וכן המנהג פשוט ויזהרו ליתן כל א' וא' נרותיו במקום מיוחד כדי שיהיה היכר כמה נרות מדליקין

למעשה, משפחות אשכנזיות רבות מדליקות כל אחד בחנוכייה משלו (מנורה בת שמונה קנים, ועוד שמש), ואילו משפחות ספרדיות רבות הולכות אחר לשון הרמב"ם והשולחן ערוך: חנוכייה אחת, שבעל הבית מדליק לכל הבית. בשני המקרים מוסיפים נר בכל ערב כבית הלל. לפרטי מנהג כל משפחה יש להתייעץ עם רב.

השמש

בחנוכייה יש שמונה מקומות לנרות החג, ותשיעי, השמש. טעמו בהלכה: נרות חנוכה קדושים ואסור ליהנות מהם. רבא קובע: צריך נר אחר כדי להשתמש באורו (שבת כא ע"ב). המנהג להשתמש בשמש נפרד, המונח מעט בצד, התגבש מכלל זה; הוא אינו נזכר ככזה בתלמוד.

מתי, במה ואיך?

מדליקים בכניסת הלילה: "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כא ע"ב), כלומר כל עוד עוברי אורח מסתובבים. הרמב"ם כותב: "אין מדליקין קודם שקיעת החמה אלא עם שקיעתה, לא מאחרין ולא מקדימין", ואם שכח, מדליק כל עוד הרחוב אינו ריק, כחצי שעה (הלכות מגילה וחנוכה ד, ה). השולחן ערוך מדגיש "עם סוף שקיעת החמה" (אורח חיים תרעב, א), עניין שהמנהגים נחלקים בו: ילכו לפי לוח הזמנים של קהילתם.

באשר לחומר הדלק, "כל השמנים וכל הפתילות כשרים" (שולחן ערוך, אורח חיים תרעג, א), אך הרמ"א מוסיף ששמן זית עדיף ביותר, זכר לשמן מנורת המקדש (ויקרא כד, ב), ושבארצות אשכנז מדליקים גם נרות שעווה, שאורם צלול כשמן.

הדלקת הנרות מלווה בברכות. בליל הראשון המדליק אומר שלוש: "…אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה", "…שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה", ושהחיינו (שולחן ערוך, אורח חיים תרעו, א; רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ג, ד); בערבים הבאים, רק שתיים. סדר ההדלקה מפורט: בליל הראשון מדליקים את הנר הימני ביותר; בערבים הבאים מוסיפים את הנר החדש משמאלו, מתחילים בו ואחר כך חוזרים לימין, "שהנר המוסף מראה את הנס" (שולחן ערוך, אורח חיים תרעו, ה).

אחרי ההדלקה אומרים "הנרות הללו", טקסט עתיק שכבר מסכת סופרים מביאה: "הנרות הללו אנו מדליקין על הישועות ועל הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים; וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד" (מסכת סופרים כ, ו). אחר כך אומרים לרוב "מעוז צור", שנדבר עליו בהמשך.

למה בפתח? פרסום הנס

סגולתה של מצווה זו היא ממדה הפומבי. הברייתא בשבת כא ע"ב קובעת:

(תלמוד בבלי, שבת כא ע"ב) — תָּנוּ רַבָּנַן: נֵר חֲנוּכָּה מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ מִבַּחוּץ. אִם הָיָה דָּר בַּעֲלִיָּיה — מַנִּיחָהּ בַּחַלּוֹן הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבִשְׁעַת הַסַּכָּנָה — מַנִּיחָהּ עַל שֻׁלְחָנוֹ וְדַיּוֹ.

זהו פרסומי ניסא, "פרסום הנס". התלמוד מדייק את המקום:

(תלמוד בבלי, שבת כב ע"א) — אָמַר רַבָּה: נֵר חֲנוּכָּה מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לַפֶּתַח. וְהֵיכָא מַנַּח לֵיהּ? רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: מִיָּמִין רַב שְׁמוּאֵל מִדִּפְתִּי אָמַר: מִשְּׂמֹאל. וְהִילְכְתָא מִשְּׂמֹאל, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נֵר חֲנוּכָּה מִשְּׂמֹאל וּמְזוּזָה מִיָּמִין.

הנכנס מוקף כך במצוות: המזוזה מימינו והנר משמאלו (שבת כב ע"א). התלמוד מוסיף שנר שהונח למעלה מעשרים אמה אינו כשר, שכן אין מרימים את הראש כל כך גבוה (שבת כב ע"א); ושצריך להניחו למטה מעשרה טפחים מן הקרקע (שבת כא ע"ב).

כיום מרבית האנשים מדליקים בפנים, בדירה או בחלון. הרמ"א מודה בכך: "בזמן הזה שהכול מדליקין בפנים, ואין היכר לעוברים ושבים, אין מקפידים כל כך שלא להדליק בטפח הסמוך לפתח; אך המנהג להדליק בטפח הסמוך לפתח, כמו בזמנם" (אורח חיים תרעא, ז). לכל קהילה מנהגה (פתח, חלון ראווה, חלון הפונה לרחוב): יש לסמוך על הרב. כשאי אפשר להדליק באופן גלוי, התלמוד עצמו קובע את הכלל: בשעת הסכנה, השולחן די.

הבהרה הלכתית: ההדלקה עצמה היא שמקיימת את המצווה, ולא הנחת הנר (שבת כג ע"א). נר שהדליק חרש, שוטה, קטן או נוכרי אינו נחשב אפוא; וכן, אם מדליקים בפנים כדי להוציאו אחר כך, צריך להדליק במקומו (רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ד, ט).

מי חייב? נשים, אורחים, עניים

המצווה חלה על כל החייבים בקריאת המגילה (רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ג, ד). הנשים נכללות בה במפורש:

(תלמוד בבלי, שבת כג ע"א) — אִשָּׁה וַדַּאי מַדְלִיקָה, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נָשִׁים חַיָּיבוֹת בְּנֵר חֲנוּכָּה שֶׁאַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס.

רש"י מסביר את ה"נס" הזה: היוונים גזרו שכל בתולה העומדת להינשא תימסר תחילה לשליט, "ועל ידי אישה נעשה הנס" (רש"י על שבת כג ע"א). הרב בניזרי, בשיעורו "חנוכה בהיסטוריה", מזכיר ששתי פגיעות הציתו את המרד, וכל אחת קשורה באישה. לכן האישה חייבת במלואה בהדלקה. השולחן ערוך מביא את מנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בזמן שהנרות דולקים, אך מציין שיש שאינם רוצים לעשות מזה כלל (אורח חיים תרע, א).

האורח, מצדו, חייב אם אין מדליקים בעבורו בביתו: הוא נותן פרוטה לבעל הבית כדי להשתתף בשמן, או מדליק בפתחו אם יש לו פתח משלו (שולחן ערוך, אורח חיים תרעז, א; שבת כג ע"א). רבי זירא מספר בתלמוד שלפני נישואיו השתתף כך עם מארחו, ואחרי שנישא כבר לא נזקק לכך, שכן הדליקו בביתו בעבורו (שבת כג ע"א).

אפילו העני ביותר חייב להדליק. הרמב"ם כותב:

(רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ד, יב) — מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה חֲבִיבָה הִיא עַד מְאֹד וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהּ כְּדֵי לְהוֹדִיעַ הַנֵּס וּלְהוֹסִיף בְּשֶׁבַח הָאֵל וְהוֹדָיָה לוֹ עַל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָנוּ. אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל אֶלָּא מִן הַצְּדָקָה שׁוֹאֵל אוֹ מוֹכֵר כְּסוּתוֹ וְלוֹקֵחַ שֶׁמֶן וְנֵרוֹת וּמַדְלִיק.

(אותו דין, כמעט מילה במילה, בשולחן ערוך, אורח חיים תרעא, א.) אולם שלום הבית קודם: אם אין לו אלא כדי לקנות נר חנוכה או נר ביתו (נר שבת), "נר ביתו קודם, משום שלום ביתו", אומר רבא, והרמב"ם לומד מכאן: "שהרי השם נמחק כדי להטיל שלום בין איש לאשתו" (שבת כג ע"ב; רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ד, יד). אם מתלבט בין נר חנוכה לקידוש, נר חנוכה קודם, "משום פרסומי ניסא" (שבת כג ע"ב). ובליל שבת, מדליקים תחילה נרות חנוכה ואחר כך נרות שבת (שולחן ערוך, אורח חיים תרעט, א).

הלל, "על הניסים", קריאות ומנהגים

במשך שמונת הימים אסרו חכמים הספד ותענית (שבת כא ע"ב), אך המלאכה מותרת (שולחן ערוך, אורח חיים תרע, א). אומרים בכל יום הלל שלם, בברכה, בין בציבור ובין ביחיד (רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ג, ה). מוסיפים "על הניסים" בתפילה ובברכת המזון (שולחן ערוך, אורח חיים תרפב, א).

בבית הכנסת, המשנה מורה לקרוא בחנוכה את פרשת נשיאי השבטים (במדבר ז), המספרת על חנוכת המשכן: "בחנוכה קורין 'הנשיאים'" (משנה מגילה ג, ו). התלמוד מוסיף את הפטרת זכריה, "נרות זכריה" (מגילה לא ע"א): "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה ד, ו). השולחן ערוך מפרט את מנהגי הקריאה (אורח חיים תרפד, א-ב); בשבת חנוכה מפטירים "רני ושמחי בת ציון" (זכריה ב, יד). דבר זה, המדגיש את הרוח ולא את הכוח, הוא מעין משקל נגד שקט לסיפור הצבאי.

יש להוסיף את המנהגים. השולחן ערוך מציין שסעודות הנוספות בימים אלה רשות; הרמ"א מוסיף שהן הופכות לסעודות מצווה אם אומרים בהן שבחים וזמירות, ויש המייעצים לאכול גבינה, "שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב" (אורח חיים תרע, ב, בשם הכל בו והר"ן). אלה מנהגים, לא חובות.

"מעוז צור" ("צור ישועתי") הוא פיוט שרים אחרי ההדלקה. החוקרים מתארכים אותו בדרך כלל למאה ה-13 (הרב בניזרי מקדים אותו יותר, בתוך האלף הזה); המחבר, מרדכי, ידוע לנו רק מראשי התיבות של חמישה בתים. הפיוט עובר על הגאולות: מצרים, בבל, פרס, יוון, והבית החמישי מוקדש לחג:

(מעוז צור, בית חמישי, סידור אשכנז) — יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים. וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים. וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים. בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים.

הרב בניזרי מקדיש שיעור שלם לשיר זה, בית אחר בית, וקורא בו את ארבע הגלויות.

קריאות מוסריות ורוחניות: מה החג מרמז

הטקסטים שלעיל שייכים להלכה ולהיסטוריה. מה שבא להלן שייך לאגדה, למוסר ולמחשבה היהודית. הם מאירים את המעשה; אינם הדין.

האור המתווסף

הברייתא בשבת כא ע"ב נותנת את טעם בית הלל: מעלין בקודש ואין מורידין. מן הכלל הפשוט הזה עשתה המסורת דימוי: אור החנוכה אינו כבה בהדרגה, הוא גדל. הנוסח "נר איש וביתו" הוליד אצל הרב בניזרי אנתרופולוגיה שלמה: לכל אחד אור משלו, שאיש אינו יכול לקחת ממנו, ושהמצווה מחייבת להציג, לא להסתיר.

יוון, האור והדיבור

מסורת עתיקה קוראת בגזרת יוון מתקפה לא על הגופים אלא על הפנימיות. בתפילת "על הניסים", מלכות יוון עמדה על ישראל "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" (סידור אשכנז). גם הרמב"ם מונה את מה שהגזרות כוונו אליו: הדת, לימוד התורה, המצוות (הלכות מגילה וחנוכה ג, א). מפרשים רבים מסיקים מכך שמוקד החנוכה הוא העברת זהות, ולא פרק מלחמה בלבד.

שבע ושמונה

הקריאה המיוחסת למהר"ל, שהוזכרה לעיל, רואה בשבע את זמן הטבע, ובשמונה את מה שמעליו. היא מעניקה לשמן שדולק יותר מן הסביר ערך סמלי: חנוכה אומר שישראל אינו מצטמצם לחוקי הטבע.

מיסטיקה וחסידות

המסורת החסידית הרהרה זמן רב באורות אלה. ה"שפת אמת" (רבי יהודה אריה לייב אלתר, האדמו"ר מגור), בדרשה לחנוכה משנת תרל"א (1870-1871), יוצא מברכת "שעשה ניסים" הנאמרת למראה האור: אם המנורה נדלקה אז בנס, הרי גם בלי מקדש ובלי שמן טהור הנס נשאר לדורות; יסוד ההדלקה הזאת הוא המצווה עצמה, שהרי "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג). הוא רואה בכך עוד משחק מספרים: ערך "נר" (250) שווה לרמ"ח מצוות עשה ועוד יראה ואהבה (שפת אמת, בראשית, "לחנוכה", תרל"א, לילה ראשון). זוהי קריאה מיסטית, לא כלל הלכתי.

תפיסות מוטעות על חנוכה

"חנוכה הוא חג המולד היהודי"

לא. לחנוכה אין שום קשר היסטורי או תיאולוגי לחג המולד; הוא קדם לו בכמה מאות שנים. מבחינה הלכתית זהו חג רבני: מותר בו לעבוד (שולחן ערוך, אורח חיים תרע, א) ומצוותו המרכזית היא מצוות חכמים. מקומו בשנה האזרחית המודרנית, שבה הוא חופף לרוב לחגי סוף השנה, הוא עניין חברתי, לא הלכתי. הרב בניזרי סבור שפופולריות החנוכה, ובכלל זה אצל מי שאינם שומרי מצוות, אינה מקרית.

"התלמוד מספר על ניצחון המקבים"

כלל לא: הקטע המכונן (שבת כא ע"ב) אינו מזכיר לא מתתיהו, לא יהודה ולא קרב; הוא שומר רק את השמן. סיפור המלחמה מועבר בספרי מקבים א וב, שנשתמרו ביוונית ואינם בקנון היהודי.

"הנס הוא השמן לשמונה ימים, נקודה"

הבית יוסף עצמו דן בהצגה זו: אם השמן הספיק ליום אחד, הנס נמשך רק שבעה ימים, ונאמרו כמה הסברים (ראו לעיל). הרב בניזרי מציין מצדו שאפשר היה להדליק בכל שמן, מה שמזיז את שאלת הנס.

"מדליקים שמונה נרות בכל ערב"

לא: מוסיפים נר בכל ערב כבית הלל. "שמונה" הנרות נראים רק בערב האחרון. השמש אינו נמנה בשמונה.

"חנוכה מציין את המלחמה ביוונים, ותרבות יוון נדונה לגנאי"

המקורות מורכבים יותר. חכמים אומרים ש"יפת אלוקים ליפת וישכן באהלי שם" (מגילה ט ע"ב, מתוך בראשית ט, כז), והרב בניזרי מסיק מכך שהיופי היווני מותר באוהל, ובלבד שלא יתיימר להחליף את התורה. הגבול אינו האמנות או הפילוסופיה כשלעצמן, אלא ההחלפה הזאת.

שאלות נפוצות על חנוכה

מה זה חנוכה במשפט אחד?

זהו חג בן שמונה ימים, החל מכ"ה בכסלו, המציין את כיבוש המקדש מחדש וחנוכתו אחרי הרדיפה הסלווקית, שחוגגים בהדלקת נרות בפתח הבית, באמירת הלל ובהוספת "על הניסים".

כמה נרות מדליקים ובאיזה סדר?

בליל הראשון, אחד; מוסיפים נר בכל ערב עד שמונה, כבית הלל. מניחים את הנר המוסף משמאל, מתחילים בו והולכים ימינה (שולחן ערוך, אורח חיים תרעו, ה). השמש משמש להדלקת האחרים.

מתי מדליקים?

בכניסת הלילה, כל עוד אנשים מסתובבים (שבת כא ע"ב; רמב"ם ד, ה). בליל שבת מדליקים לפני שבת, ומכאן הזמן המיוחד (אורח חיים תרעט, א). במוצאי שבת, הסדר (הדלקה לפני או אחרי ההבדלה) משתנה לפי מנהג כל קהילה.

האם נשים מדליקות?

כן, הן חייבות, "שאף הן היו באותו הנס" (שבת כג ע"א). המנהג האשכנזי הוא גם שכל אחד מבני הבית מדליק, לפי הרמ"א.

אפשר להדליק בפנים?

כן, זה הפך לנורמה במקומות רבים. הרמ"א מודה בכך, ושומר על המנהג של הטפח הסמוך לפתח כשאפשר (אורח חיים תרעא, ז). בשעת הסכנה, השולחן די (שבת כא ע"ב).

אפשר להשתמש באור החנוכה כדי להאיר?

לא: הנרות קדושים ואין משתמשים בהם (שבת כא ע"ב; מסכת סופרים כ, ו). לכן מוסיפים את השמש.

מה פירוש "חנוכה"?

המילה באה מהשורש חנ"ך, "לחנך", "להקדיש": זהו חג חנוכת המזבח. קריאה מסורתית, המובאת בפירושים לרמב"ם, רואה בה גם את המילים "חנו כ"ה", כלומר שנחו ביום ה-25 (בכסלו) (ראו הלכות מגילה וחנוכה ג, ב והערותיו).

להרחבה

חנוכה הוא חג מאופק: להבות קטנות, סף, מעבר בלילה. להמשך הקריאה, הנה כמה קריאות באתר.

• חנוכה: חג האורות בארבעה שיעורי וידאו של הרב בניזרי
• למה שמונה נרות בחנוכה? משמעות שמונת האורות
• מה זה פורים? מגילת אסתר, המסכות ומצוות היום
• מה זה סוכות? הסוכה, הלולב והאתרוג
• הלוח היהודי: חודשים, שנים, חגים
• מהו בית המקדש בירושלים?
• למה מזוזה בפתח הבתים היהודיים?
• החגים היהודיים: משמעותו של כל חג בשיעורי וידאו
• מילון המילים העבריות ביהדות

מקורות והפניות (24)

• בראשית ט, כז
• ויקרא כד, ב
• במדבר ז, א; כט, יב-לד
• דברים יז, יא; לב, ז
• זכריה ב, יד; ד, ו
• דניאל יא, לא
• מקבים א, א, יא-טו; א, נד-סא; ב, א; ד, נב-נט (תרגום NRSVUE)
• מקבים ב, י, א-ח (תרגום NRSVUE)
• יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים י"ב, 325
• משנה מגילה ג, ו
• תלמוד בבלי, שבת כא ע"ב; כב ע"א; כג ע"א; כג ע"ב
• תלמוד בבלי, מגילה לא ע"א
• מסכת סופרים כ, ו
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ג, א-ה; ד, א; ד, ג; ד, ה; ד, ט; ד, יב-יד
• בית יוסף, אורח חיים תרע
• שולחן ערוך, אורח חיים תרע, א-ב; תרעא, א-ב; תרעא, ז; תרעב, א; תרעג, א; תרעו, א; תרעו, ה; תרעז, א; תרעט, א; תרפב, א; תרפד, א-ב
• סידור אשכנז, "על הניסים" של חנוכה; מעוז צור
• שפת אמת, בראשית, "לחנוכה", תרל"א (לילה ראשון)
• משלי ו, כג
• רש"י על שבת כג ע"א
• תלמוד בבלי, מגילה ט ע"ב
• מהר"ל מפראג, נר מצווה (קריאה מובאת, ראו יומן האימות)
• ויקיפדיה, "חנוכה" (תיארוך מעוז צור והרדיפה של 167 לפנה"ס)
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: חנוכה: האור של כל אחד; חנוכה: החינוך מחדש היהודי; חנוכה בהיסטוריה; מעוז צור, שיר הגלויות

מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.