על עמוד הצד הימני של דלת הכניסה בבתים של יהודים רואים לעיתים קרובות בית קטן, מעץ, ממתכת או מקרמיקה, הקבוע באלכסון. עוברים ושבים רבים מניחים עליו את אצבעותיהם ומקרבים אותן לשפתיהם. יש הסבורים שזהו קמע למזל טוב, סימן של השתייכות או קישוט קטן. למעשה זוהי המזוזה, אחת המצוות העתיקות ביותר והיומיומיות ביותר שבתורה. מה יש בתוכה, מה מקורה, למה מנשקים אותה ומה משמעותה? הנה תשובה מלאה, עם הפסוקים, התלמוד, ההיסטוריה והמשמעות העמוקה של המגילה הקטנה הזאת.
בקצרה: המזוזה אינה הבית החיצוני, אלא מגילת הקלף הקטנה שהוא מגן עליה. סופר כתב עליה בכתב יד שתי פרשיות מן התורה: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד" (דברים ו, ד-ט), והפרשה הבאה אחריה בתפילה (דברים יא, יג-כא). שתי הפרשיות האלה עצמן מצוות לכתוב אותן "על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו, ט; יא, כ). המילה מזוזה פירושה, אגב, עמוד הצד של הפתח. קובעים אותה על המזוזה הימנית של כל פתח של חדר מגורים, בתחילת השליש העליון, ובנגיעה בה נזכרים, בכל כניסה ויציאה, שהבית נתון תחת עינו של הקב"ה. לפי הרמב"ם, תכליתה לעורר את האדם מן השגרה בכל פעם שהוא נכנס או יוצא (הלכות מזוזה ו, יג).
מה פירוש המילה "מזוזה"?
בעברית המקראית, מזוזה (ברבים: מזוזות) היא תחילה עמוד הצד הזקוף של הפתח, הקורה שעליה הדלת תלויה. המילה מופיעה במובן הזה עוד לפני המצווה: ביציאת מצרים נצטוו בני ישראל לתת מדם קורבן הפסח "עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף" של בתיהם (שמות יב, ז). היא חוזרת גם אצל העבד העברי המסרב לצאת לחופשי: אדוניו מגישו "אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה" ורוצע את אוזנו (שמות כא, ו).
בהשאלה עבר השם מן הפתח אל החפץ שקובעים עליו. כשאומרים היום "מזוזה", מתכוונים למגילה ולבית שלה. אבל יש לזכור את ההבחנה: הבית אינו אלא הגנה, לעיתים קרובות יפה, לפעמים יצירת אמנות; מה שעושה את המצווה הוא הקלף הכתוב שבתוכו. בית ריק, יפה ככל שיהיה, אינו מזוזה.
מה אומרת התורה שבכתב
מצוות מזוזה מופיעה פעמיים בתורה, בספר דברים, בתוך שתי הפרשיות הראשונות של קריאת שמע.
הפרשה הראשונה היא לב האמונה היהודית: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו, ד-ט).
הפרשה השנייה, כמה פרקים אחר כך, חוזרת על אותו ציווי לאחר שהיא מדברת על השכר ועל האחריות: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי […] וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ […] וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם" (דברים יא, יג-כא).
שני דברים בולטים כאן. ראשית, המזוזה נזכרת באותו משפט עם התפילין, הבתים הקטנים שבהם פרשיות מן התורה, שקושרים על הזרוע ועל הראש: התורה מבקשת לרשום את אותם דברים על הגוף ועל הבית. שנית, מה שכותבים על הפתח הוא בדיוק הטקסט המצווה לכתוב אותו שם. המזוזה אינה מכילה נוסחה מאגית או תפילה כלשהי: היא מכילה את הדיבור שעליו היא מיוסדת, ושמסכם את הברית כולה.
התקדים של מצרים
המסורת מקשרת את המצווה הזאת אל ליל יציאת מצרים. באותו לילה נועד הדם שעל מזוזות הפתחים להיות אות: "וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם" (שמות יב, יג; ראו גם יב, כב-כג). הפתח של בתי העברים כבר היה המקום שבו ניכרו השייכות לה' והגנתו.
התלמוד עצמו עושה את הקישור. מדוע העבד המסרב לחירות נרצע דווקא אל הדלת ואל המזוזה? משום, כפי שדרש רבי שמעון ברבי, ש"דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות". מי שמעדיף אדון בשר ודם מסומן במקום שבו התחילה חירותו (קידושין כב, ב; רש"י על שמות כא, ו).
מה יש בתוך המזוזה, ואיך כותבים אותה
מזוזה כשרה כפופה לכללים מדויקים, שנקבעו במשנה, בתלמוד ובספרי ההלכה (שולחן ערוך, יורה דעה רפה-רצא).
- הטקסט: שתי הפרשיות, דברים ו, ד-ט ויא, יג-כא, כתובות ברצף, בעברית, על יריעה אחת. המשנה מלמדת ששתי הפרשיות אינן נפרדות: "שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו, ואפילו כתב אחד מעכבן" (משנה מנחות ג, ז).
- החומר: קלף, עור מעובד של בהמה טהורה (כשרה).
- הסופר: סופר סת"ם מוסמך, הכותב בכתב יד, בדיו שחורה, בקולמוס, בכתב אשורית המסורתי, ובכוונה לשם מזוזה. המנהג הוא לכתוב אותה בעשרים ושתיים שורות.
- ללא טעות: אות פגומה, מחוקה או נוגעת באות שלידה עלולה לפסול את המזוזה. לכן מזוזה מודפסת, מצולמת או נמכרת במחיר זול מאוד צריכה לעורר חשד.
לאחר מכן גוללים את הקלף מסופו לתחילתו, כך שהמילים הראשונות, "שמע ישראל", נמצאות בצד החיצוני של המגילה. על גב הקלף כותבים מילה אחת: שד-י, אחד משמותיו של הקב"ה, שמפרשים אותו לעיתים קרובות כראשי תיבות של "שומר דלתות ישראל". המנהג לכתוב אותו בגב הקלף מובא כבר בשולחן ערוך (יורה דעה רפח, טו). מתקינים את הבית או מנקבים אותו כך שהשם הזה יישאר גלוי, או ייקרא דרכו.
ערכה של מזוזה, אם כן, אינו נמדד ביופיו של הבית, אלא באיכות הקלף: מוטב בית פשוט עם כתב שנבדק, שנקנה אצל סופר או אצל מוכר נאמן.
היכן וכיצד קובעים את המזוזה?
על אילו פתחים?
החובה חלה על פתחי חדרי המגורים: דלת הכניסה, אבל גם פתחי חדרי השינה, הסלון, המטבח וחדר העבודה. התלמוד דן בתנאים בהרחבה (יומא י, א-יא, ב; מנחות לג, א-לד, א): צריך פתח עם שתי מזוזות ומשקוף, חדר בגודל מינימלי, מקום שגרים בו. חדרי רחצה ובתי שימוש פטורים, שכן אין מניחים דברי תורה במקום שאינו הולם את כבודם (שולחן ערוך, יורה דעה רפו, ב). גם לבתי כנסת ולבתי מדרש יש דינים מיוחדים. במקרים מעשיים, כגון מוסך, מרתף, מרפסת או מקום עסק, יש לשאול רב.
באיזה צד, ובאיזה גובה?
קובעים את המזוזה על המזוזה הימנית, מנקודת מבטו של הנכנס. התלמוד לומד זאת מן המילה "ביתך", שהוא דורש כ"ביאתך": דרך ביאתו של אדם היא ברגל ימין (יומא יא, ב; מנחות לג, ב-לד, א). מקומה הוא בתחילת השליש העליון של גובה הפתח (מנחות לג, א; שולחן ערוך, יורה דעה רפט, ב), ובחלק החיצוני של עובי המזוזה, לצד הרחוב או המסדרון, בתוך טפח (כרוחב כף יד) מן הקצה.
למה היא נטויה?
זה אחד הפרטים המעוררים את הסקרנות יותר מכול. התלמוד אינו אומר במפורש אם המזוזה צריכה להיות זקופה או שוכבת. רש"י, הפרשן הגדול בן המאה האחת-עשרה, רצה אותה עומדת, כמו עמוד הפתח; נכדו רבנו תם רצה אותה שוכבת, כמו מגילה שמניחים. קהילות אשכנז אימצו פשרה, שהביא הרמ"א: קובעים אותה באלכסון, וראשה פונה אל תוך הבית (רמ"א על שולחן ערוך, יורה דעה רפט, ו). קהילות ספרדיות רבות, לעומת זאת, קובעות אותה זקופה, במאונך, לפי דעת רש"י והשולחן ערוך. שני המנהגים כשרים לגמרי.
מן הפשרה הזאת הפיקו לא פעם לקח: בבית צריך לדעת לפנות מקום גם לדעתו של האחר. המזוזה הנטויה היא סימן מוחשי לכך ששני גדולי עולם זכו שניהם לכבוד.
הברכה והעיתוי
לפני הקביעה מברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצונו לקבוע מזוזה" (שולחן ערוך, יורה דעה רפט, א). קובעים אותה היטב, במסמרים, בברגים או בדבק עמיד. ברכה אחת מספיקה לכמה מזוזות שקובעים ברצף.
בארץ ישראל קובעים את המזוזה מיד עם הכניסה לדירה. בחוץ לארץ, השוכר דירה פטור במשך שלושים יום (מנחות מד, א; שולחן ערוך, יורה דעה רפו, כב). כשעוזבים דירה שיהודים עתידים להיכנס אליה, משאירים בה את המזוזות.
הבדיקה
קלף מתבלה עם הזמן: לחות, שמש, דיו שמתקלפת. התלמוד מורה ש"מזוזת היחיד נבדקת פעמים בשבוע" (יומא יא, א; שולחן ערוך, יורה דעה רצא, א), כלומר פעמיים בשבע שנים. רבים נוהגים לתת לסופר לבדוק אותן בחודש אלול, לפני ראש השנה.
למה יהודים מנשקים את המזוזה?
זו השאלה ששואלים רבים מן העוברים ושבים: למה נוגעים בפתח, ואחר כך מנשקים את האצבעות?
המחווה עתיקה. התלמוד מספר את סיפורו של אונקלוס, אציל רומי שהתגייר (עבודה זרה יא, א; במקום אחר מציג אותו התלמוד כבן אחותו של הקיסר טיטוס, גיטין נו, ב). הקיסר שולח חיילים להחזיר אותו. כשהוא יוצא מביתו עמם, אונקלוס מניח את ידו על המזוזה ושואל אותם: "מאי האי?" "אימא לן את", הם משיבים. אז הוא מסביר: "מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרין אותו מבחוץ, ואילו הקב"ה, עבדיו יושבים מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר: ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם (תהלים קכא, ח)". החיילים, שדבריו נגעו ללבם, התגיירו גם הם.
הרמ"א מביא את המנהג להניח את היד על המזוזה ביציאה מן הבית ולומר: "ה' שֹׁמְרִי, ה' צִלִּי עַל יַד יְמִינִי" (רמ"א על יורה דעה רפה, ב, על פי תהלים קכא, ה). המנהג לקרב אחר כך את האצבעות אל השפתיים מובא בשם האר"י ז"ל, גדול המקובלים בצפת במאה השש-עשרה, על ידי מפרשי השולחן ערוך. רוב האנשים עושים זאת בכניסה לבית וביציאה ממנו.
אין בנשיקה הזאת שום סגידה לחפץ. מנשקים ספר תורה שנפל, מנשקים את הציציות בקריאת שמע, ומנשקים את המזוזה. זוהי מחווה של חיבה כלפי דבר ה', כמו שמנשקים תמונה של אדם יקר. ויותר מכול, זו דרך להפוך לרגע מודע את מה שבלעדיה היה חולף בלי שישימו לב: אני חוצה סף.
מזוזה אינה קמע
זו כנראה הדעה השגויה הנפוצה ביותר, והמסורת היהודית נאבקה בה בתוקף. המזוזה אינה "מביאה מזל" ואינה פועלת כמו קמע.
הרמב"ם חמור בנקודה הזאת באופן יוצא דופן. הוא מדבר על אלה הכותבים בתוך המזוזה שמות מלאכים, שמות קדושים, פסוקים או סימנים נוספים, וכותב: "הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא". למה חומרה כזאת? משום, כדבריו, "שאלו הטפשים לא דיין שביטלו המצוה, אלא שעושין מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו, כאילו היא קמיע של הנאת עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם" (הלכות מזוזה ה, ד).
אין פירוש הדבר שלמזוזה אין שום קשר לשמירה. התלמוד עצמו אומר שהיא שומרת על הבית, כמו בסיפור אונקלוס. אבל השמירה באה מן הקב"ה, לא מן החפץ, והיא עוברת דרך מה שהמזוזה עושה לאדם: היא מזכירה לו, יום יום, תחת עינו של מי הוא חי. מזוזה שנקבעה מתוך אמונה טפלה ונשכחה אחר כך מחמיצה את העיקר.
טעמי המזוזה: מה אומרים חכמים
לעורר את האדם מן השגרה
הטקסט המפורסם ביותר על משמעות המזוזה נמצא בסוף הלכות מזוזה של הרמב"ם. ראוי להביאו כמעט במלואו: "חייב אדם להזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויצא, יפגע ביחוד השם שמו של הקב"ה, ויזכור אהבתו, ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים" (רמב"ם, הלכות מזוזה ו, יג).
והרמב"ם מוסיף: "אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק לו שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירים רבים, והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר: חֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם" (תהלים לד, ח; מנחות מג, ב).
הרעיון פשוט ועמוק: האדם שוכח. המזוזה הופכת את המעשה המכני של כניסה ויציאה לפגישה, ומציבה את ההכרזה החשובה ביותר של היהדות, "ה' אחד", במקום שבו עוברים כל חיי היומיום.
לקדש את הבית
המזוזה אומרת גם משהו על הבית היהודי. קריאת שמע מצווה לדבר בדברי התורה "בשבתך בביתך". הבית אינו מרחב ניטרלי, מוגן מפני הקדושה: הוא המקום הראשון שבו התורה צריכה להיות מוגשמת, בדרך הדיבור, בהכנסת האורחים, בחינוך הילדים. ספר החינוך, חיבור מן המאה השלוש-עשרה המבאר את תרי"ג המצוות, רואה במזוזה תזכורת מתמדת לאמונה בה', הניצבת בלב הקיום (ספר החינוך, מצווה תכג).
זו גם הסיבה שנשים, הפטורות ממצוות מסוימות שהזמן גרמן, חייבות במזוזה חיוב מלא (משנה ברכות ג, ג). הבית שייך לכל מי שגרים בו, וכך גם הדיבור ששומר עליו. התלמוד מסביר שהפסוק מבטיח "למען ירבו ימיכם", ו"גברי בעי חיי, נשי לא בעי חיי?", כלומר גם הנשים זקוקות לברכה הזאת (ברכות כ, ב).
הבטחה של חיים ושל שמירה
הפרשה השנייה שבמזוזה מסתיימת בהבטחה "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם" (דברים יא, כא). התלמוד קושר למזוזה כמה מאמרים. רב הונא אומר: "הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה" (שבת כג, ב). ולהפך, התלמוד רואה בזלזול במצווה הזאת סיבה לפורענות במשפחה (שבת לב, ב).
הסיפור הנוגע ללב ביותר מובא בתלמוד הירושלמי (פאה א, א). ארטבן, מלך פרתיה, שולח לרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, מרגלית שאין לה מחיר, ומבקש בתמורה חפץ יקר כמותה. רבי שולח לו מזוזה. המלך תמה: "אנא שלחית לך מילה דלית לה טימי, ואת שלחת לי מילה דטבא חד פולר!" (אני שלחתי לך דבר שאין לו מחיר, ואתה שולח לי דבר ששווה מטבע אחד!). רבי משיב לו: "חפציי וחפציך לא ישוו בה. ולא עוד, אלא דאת שלחת לי מילה דאנא מנטר לה, ואנא שלחית לך מילה דאת דמיך לך והיא מנטרא לך" (אתה שלחת לי דבר שאני צריך לשמור עליו, ואני שלחתי לך דבר ששומר עליך בשעה שאתה ישן), ומביא את הפסוק: "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ" (משלי ו, כב).
קצת היסטוריה: המזוזה לאורך הדורות
המזוזה מתועדת מוקדם מאוד. קלפי המזוזה העתיקים ביותר הידועים נמצאו בין המגילות הגנוזות של ים המלח, במערות קומראן (בעיקר במערות 4 ו-8), והם מימי בית שני, לפני יותר מאלפיים שנה. הם מראים שהמנהג כבר היה מושרש היטב באותה תקופה, אף שהפרשיות שנבחרו וסידורן שונים במעט מן הנוהג שנקבע אחר כך בתלמוד.
ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (פלביוס יוספוס), במאה הראשונה, מתאר גם הוא את המנהג לכתוב על פתחי הבתים את חסדי ה' (קדמוניות היהודים ד, 213). המשנה והתלמוד, בין המאה השנייה למאה השישית, קובעים את הלכותיה בפירוט, בעיקר במסכת מנחות.
בימי הביניים נאלצו הפוסקים להיאבק בהוספת שמות מלאכים ונוסחאות מאגיות, ומכאן חומרתו של הרמב"ם במאה השתים-עשרה; זו גם תקופת המחלוקת בין רש"י לרבנו תם על אופן הנחת המזוזה.
כיום המזוזה היא כנראה הסמל היהודי הבולט ביותר במרחב הציבורי: על דלתות בתים, משרדים, בתי מלון, משרדי ממשלה בישראל ובסיסי צבא. ליהודים רבים, גם לרחוקים מן המסורת, קביעת מזוזה בכניסה לבית חדש נשארת מעשה טבעי, ולעיתים קרובות המעשה הדתי הראשון של זוג צעיר בביתו.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי לא הקדיש שיעור שלם למזוזה, אבל הוא חוזר אליה בכמה משיעוריו, כדי ללמוד ממנה לקח על הדרך שבה האדם שוכן במרחב ובזמן.
המזוזה במרחב, השופר בזמן
בשיעורו אלול וזעקת השופר, הרב מקרב בין שתי מצוות שלפי הרמב"ם מחזיקות את האדם במצב של ערנות מתמדת: השופר בזמן, והמזוזה במרחב. ההזדקנות, הוא מסביר, אינה קודם כול עניין של גיל: היא ההישארות במסגרת חיים שבה הכול נעשה יומיומי, חוזר על עצמו, טבעי. המזוזה קוראת לשנות גישה בכל מעבר ממרחב אחד לאחר. כל זמן שנשארים באותו מרחב, אין צורך במזוזה; אבל ברגע שצריך להבדיל בין רשות הרבים לרשות היחיד, צריך מזוזה. ובכל פעם שעוברים בפתח שיש בו מזוזה, נדרש שינוי בגישה ובהתנהגות. השופר עושה את אותו הדבר בזמן: "עורו ישנים משנתכם".
שד-י, השם שמציב גבולות
בוארא: למה יש סבל?, הרב מתעכב על השם הכתוב בגב המזוזה. אין זה שם בן ארבע האותיות, שם ההכרה הפנימית, אלא שד-י, השם שבו אומר הקב"ה: אני הוא שהצבתי גבולות להתפשטות בריאתי. הקב"ה אינו מבקש מן המאמינים בו להתפזר במרחב או לנסות לכלוא אותו בתוכו, שהרי הוא מקומו של עולם; הוא מבקש שיתפסו אותו בזמן, בקיום שהוא חולק עמם. אין לחפש את הקב"ה מחוץ לנו, אלא בתוכנו. המזוזה שעל פתחינו אומרת לנו אפוא: שימו לב, יש גבולות שיש לכבד במרחב, גם אם התנהגותנו משתנה ממקום למקום, ובלבד שנישאר עקביים עם עצמנו.
הוא חוזר לרעיון הזה בבראשית: ראשית הבריאה. בין הדברים שלפי חכמים קדמו לבריאת העולם יש כיסא הכבוד, המבטא את היכולת לא להיות מוצף על ידי הבריאה, לנהל אותה ולתחום אותה. הרב מקרב אותו לשם שד-י, "המידה שמוצגת על פתחי בתינו", שכן המזוזה קובעת את גבולות פעילותנו במרחב מוגדר. זהו, לדבריו, עיקרון ההשגחה: העולם אינו מופקר למקרה, הקב"ה ממשיך לנהל אותו.
המזוזה אינה מספיקה
הרב מזהיר גם מפני קיום מצווה שמסתפק במחווה. בבראשית רבה 40, חלק א: יופייה של שרה, הוא מזכיר שספר בראשית אינו בראש ובראשונה ספר של מצוות, אלא "ספר הישר", ספר הדרך ארץ שהשאירו לנו האבות, ושעליו נבנות המצוות. "לקבוע מזוזה בפתח הבית, זה לא מחייב לשום דבר", הוא אומר: יצאנו ידי חובה, אבל מה אנחנו במעמקי נפשנו? לא המזוזה היא שמממשת את מהותנו: היא נותנת כיוון לבית שלנו. הרבה יותר קשה, הוא מוסיף, לשלוט בכעס. המזוזה מורה דרך; על האדם ללכת בה.
בין המזוזה לנר חנוכה
התלמוד מורה להדליק את נרות חנוכה בפתח הבית, משמאל, מול המזוזה שמימין, "כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין", כך שהנכנס יהיה מוקף מצוות (שבת כב, א). בחנוכה: החינוך היהודי מחדש, הרב נותן לסידור הזה משמעות חזקה. מה שמאיים על עם ישראל הוא "העתקת" זהותו, נטישת הפנימיות שלו לטובת התרבות שסביבו. ההעתקה הזאת, לדבריו, אורבת לנו בפתח הבית, לא בצד ימין שבו קבועה המזוזה, אלא בצד שמאל, שדרכו עלולות לחדור כל הסטיות במחשבה. מכאן מקומה של החנוכייה: משמאל, מול המזוזה, כדי שהאדם יעבור בין השתיים ויעמוד באמצע מה שקיבל.
על הסף, השכינה
לבסוף, באלול: תפקידו של האדם, הרב מתאר את ההתקדמות של חגי תשרי: יחסים של בני זוג בראש השנה, יחסים של אב ובן ביום הכיפורים, ואחר כך סוכות, שבו הבית נבנה, "אבל על סף הפתח, במזוזה, לא בין ארבעה קירות", ושבו השכינה שוכנת אצלנו כבן בית. המזוזה מסמנת את מקום הסף הזה, שבו הקשר עם הקב"ה נעשה דרך של מגורים.
שאלות נפוצות על המזוזה
האם מי שאינו יהודי יכול לקבוע מזוזה?
המצווה חלה על יהודים בדירתם שלהם. מי שאינו יהודי אינו חייב בה, והפוסקים דנים אם ראוי לתת לו מזוזה, בין היתר מחשש שלא ינהגו בה בכבוד הראוי לכתבי קודש. במקרה מסוים, כמו זוג מעורב או חבר שמבקש מזוזה, יש לשאול רב.
האם צריך מזוזה בכל פתח בבית?
כן, באופן עקרוני בכל פתח של חדר מגורים, ולא רק בדלת הכניסה: חדרי שינה, סלון, מטבח, חדר עבודה. חדרי רחצה ובתי שימוש פטורים. מקומות מסוימים מעוררים שאלות מיוחדות (מוסך, מחסן, פתח בלי משקוף): יש להתייעץ עם רב.
האם אפשר לקבוע את המזוזה בעצמי?
כן, וזה אף המנהג: כל אחד קובע בעצמו את המזוזות שלו ומברך. רבים מזמינים לשם כך רב או חברים, ועורכים מסיבה קטנה לחנוכת הבית. אין צורך בשום מתווך.
מה עושים עם מזוזה ישנה ופגומה?
קלף של מזוזה מכיל את שם ה': לא זורקים אותו לפח. מזוזה פסולה מניחים בגניזה, המקום שבו אוספים כתבי קודש בלויים כדי לקבור אותם, לעיתים קרובות בבית הכנסת. בבית עצמו, לעומת זאת, אפשר להשתמש שוב.
האם המזוזה שומרת על הבית?
המסורת אומרת שהקב"ה שומר על מי שגרים תחת המזוזה, כמו בסיפור אונקלוס. אבל היא אינה קמע למזל: הרמב"ם מגנה בחומרה את מי שעושים ממנה קמע. השמירה שלה עוברת דרך מה שהיא מעוררת באדם: התודעה שביתו נתון תחת עינו של הקב"ה.
להעמקה
כמה שורות על קלף מגולל, קבועות על מזוזת הפתח: כמעט כלום. ובכל זאת, בכל מעבר, הסף השגרתי ביותר נעשה המקום שבו נזכרים ש"ה' אחד", ושבו מחליטים באיזה מין בית רוצים לגור.
- אלול וזעקת השופר
- וארא: למה יש סבל?
- חנוכה: החינוך היהודי מחדש
- למה שמונה נרות בחנוכה?
- מה פירוש "שמע ישראל"?
- מה הן תפילין?
- מה הם הציציות שיהודים לובשים?
- מה הן תרי"ג המצוות?
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- דברים ו, ד-ט ויא, יג-כא (שתי פרשיות המזוזה); דברים ו, ט; יא, כ-כא
- שמות יב, ז; יב, יג; יב, כב-כג (הדם על המזוזות במצרים)
- שמות כא, ו (העבד אל הדלת ואל המזוזה)
- תהלים לד, ח; קכא, ה; קכא, ח
- משלי ו, כב
- משנה מנחות ג, ז
- משנה ברכות ג, ג
- תלמוד בבלי, מנחות לג, א; לג, ב-לד, א; מג, ב; מד, א
- תלמוד בבלי, יומא י, א-יא, ב
- תלמוד בבלי, קידושין כב, ב
- תלמוד בבלי, עבודה זרה יא, א (אונקלוס); גיטין נו, ב
- תלמוד בבלי, שבת כב, א; כג, ב; לב, ב
- תלמוד בבלי, ברכות כ, ב
- תלמוד ירושלמי, פאה א, א (ארטבן ורבי יהודה הנשיא)
- רש"י על שמות כא, ו
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ה, ד וו, יג
- ספר החינוך, מצווה תכג
- שולחן ערוך, יורה דעה רפה-רצא, ובפרט רפה, ב (רמ"א); רפו, ב; רפו, כב; רפח, טו; רפט, א-ב; רפט, ו (רמ"א); רצא, א
- יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ד, 213
- המגילות הגנוזות: קטעי מזוזות ממערות 4 ו-8 בקומראן
- הרב רפאל בניזרי, אלול וזעקת השופר
- הרב רפאל בניזרי, וארא: למה יש סבל?
- הרב רפאל בניזרי, בראשית: ראשית הבריאה
- הרב רפאל בניזרי, בראשית רבה 40, חלק א: יופייה של שרה
- הרב רפאל בניזרי, חנוכה: החינוך היהודי מחדש
- הרב רפאל בניזרי, אלול: תפקידו של האדם
מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.