מה אומרת התורה על כיבוד הורים (כיבוד אב ואם)?

"כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ": כמעט כולם מכירים את הציווי הזה, אחד מעשרת הדיברות החרוטים על הלוחות. אבל מה הוא דורש בדיוק? האם תמיד חייבים לציית להורים? מה עושים עם אב שמצווה לעבור על התורה, עם אם שאינה צלולה עוד, עם הורה שנהג שלא כשורה? ולמה התלמוד מגיע עד כדי השוואת החובה הזו לכבוד שחייבים לה' עצמו? המאמר עונה על כך מתוך התורה, המשנה, הגמרא, הרמב"ם והשולחן ערוך, ומבחין בין ההלכה (הדין שנוהגים בו) לבין הקריאה המוסרית והרוחנית.

1. מה אומרת תורה שבכתב

הציווי מופיע לראשונה בסיני, בעשרת הדיברות:

(שמות כ, יב) — כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ

נוסח ספר דברים מוסיף שני פרטים: "כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" ו"לְמַעַן יִיטַב לָךְ" על האדמה המובטחת (דברים ה, טז). בשני המקרים הציווי מלווה בהבטחה: אריכות ימים על האדמה.

התורה מנסחת גם את הפן השני, המורא, בספר ויקרא, בתוך דיני הקדושה:

(ויקרא יט, ג) — אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם

נשים לב לסדר המילים. בעשרת הדיברות האב קודם לאם; בוויקרא האם קודמת לאב. רש"י, בעקבות התלמוד, מסביר: הכתוב יודע שהבן ירא את אביו יותר, ולכן הקדים את האם במורא; ויודע שהבן מכבד את אמו יותר, כי היא משדלת אותו בדברים רכים, ולכן הקדים את האב בכבוד (רש"י על ויקרא יט, ג, על פי קידושין ל ע"ב – לא ע"א):

(רש"י על ויקרא יט, ג) — אמו ואביו תיראו. כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים

הרמב"ם מסיק את המסקנה: השניים מוצבים בשוויון, "ללמד ששניהם שווים בין למורא בין לכבוד" (משנה תורה, הלכות ממרים ו, ב).

התורה גם אומרת, בחומרה מופלגת, מה אסור לעשות. מי שמכה את אביו או את אמו (שמות כא, טו), מי שמקלל אותם (שמות כא, יז; ויקרא כ, ט) דינו מיתה, והקללה נמנית בין הארורים שנאמרו בהר עיבל: "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ" (דברים כז, טז). הפסוקים האלה הם הצד השלילי של הכבוד; נראה להלן עד כמה צמצמה תורה שבעל פה את יישומם המעשי.

לבסוף, התורה הופכת את הקשר בין הורים לילדים למודל של כל מסירה והעברה של דעת. ספר משלי, המיוחס לשלמה, פונה בלי הרף אל "בני" המקבל את ההוראה מהוריו:

(משלי א, ח) — שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל־תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ

ספר בראשית כבר מציע דמויות לדוגמה. שם ויפת מכסים את ערוות אביהם נח כשהם הולכים אחורנית ופניהם הפוכות (בראשית ט, כג). הכתוב מציין שיעקב "וַיִּשְׁמַע… אֶל־אָבִיו וְאֶל־אִמּוֹ" לפני שהלך פדנה ארם (בראשית כח, ז). ואותו ספר קובע גם את העיקרון שמתווך, מן הצד השני, בין החובה כלפי ההורים לבין חיי הנישואין: "עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" (בראשית ב, כד). לעזוב אין פירושו לנטוש: נשוב לכך עם הרב בניזרי.

2. כבוד ומורא: מה שהגמרא מגדירה

התלמוד הבבלי מקדיש למצווה זו את עיקר סוף הפרק הראשון של מסכת קידושין (ל ע"ב – לב ע"א). שם נקבעות ההגדרות הקלאסיות:

(קידושין לא ע"ב) — איזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא – לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו. כיבוד – מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא

המורא הוא אפוא יציבה: לא לתפוס את המקום הקבוע של האב (כיסאו ליד השולחן, מקומו בבית הכנסת), לא להתעמת איתו, לא להכריע במקומו בדיון. הכבוד הוא שירות: אוכל, לבוש, עזרה בהליכה. השולחן ערוך מדגיש שמקיימים אותו "בסבר פנים יפות": מי שמאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים בכל יום אך בפנים זועפות נענש, ואילו מי שמעמיד את אביו לטחון בריחיים, כדי לחסוך ממנו עבודה קשה יותר, ומדבר אליו ברכות, זוכה לעולם הבא (שולחן ערוך, יורה דעה רמ, ד, עם הגהת הרמ"א; על פי קידושין לא ע"א).

הרמב"ם מפרט את המורא: אין קוראים לאב בשמו, לא בחייו ולא לאחר מותו, אלא "אבא מרי"; עומדים לפניו כשם שעומדים לפני הרב (הלכות ממרים ו, ג). הוא מוסיף הערה מחויכת: אם שם האב הוא שם נפוץ (אברהם, יצחק, יעקב, משה…), אפשר לקרוא לאחרים בשם הזה שלא בפניו; הזהירות נדרשת רק בשם נדיר. השולחן ערוך חוזר על הכלל (יורה דעה רמ, ב).

גברים ונשים כאחד חייבים בשתי החובות. המשנה אומרת ש"כל מצוות האב על הבן" (כלומר חובות הבן כלפי אביו) חלות על אנשים ונשים כאחד (משנה קידושין א, ז); הגמרא מבינה שהכוונה לחובות הבן כלפי אביו, כלומר כבוד ומורא (קידושין ל ע"ב – לא ע"א; רש"י על ויקרא יט, ג), ואילו חובות האב כלפי בנו (מילה, פדיון, לימוד, נישואין) חלות על האב בלבד (קידושין כט ע"א). התלמוד מדייק בעניין האישה הנשואה: "האיש יש בידו לעשות, והאישה אין בידה לעשות, שהרי רשות אחרים עליה"; אם התגרשה או התאלמנה, שניהם שווים (קידושין ל ע"ב – לא ע"א; רש"י על ויקרא יט, ג). כלומר, האישה הנשואה אינה פטורה מן הכבוד, אך חובותיה המעשיות מוגבלות בגלל חובותיה כלפי בעלה (רמב"ם, הלכות ממרים ו, ו; שולחן ערוך, יורה דעה רמ, יז). הפרשנות המעשית משתנה ממשפחה למשפחה: במצבים קשים מתייעצים ברב.

3. שלושה שותפים: למה החובה הזו היא "כמו" החובה כלפי ה'

הקטע העמוק ביותר בתלמוד בנושא מקביל בין כיבוד ההורים לכיבוד ה':

(קידושין ל ע"ב) — השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום

והתלמוד מסביר למה:

(קידושין ל ע"ב) — שלשה שותפין הן באדם: הקדוש ברוך הוא, ואביו, ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם, וכבדוני

הברייתא הבאה מוסיפה, להפך: כשהאדם מצער את הוריו, אומר הקב"ה: "יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאילו דרתי ביניהם הרי הם מצערין אותי" (קידושין לא ע"א). הרעיון הוא כזה: האב והאם אינם רק מיטיבים; הם שותפים בבואו של כל אדם לעולם, לצד ה'. התלמוד גוזר מכאן השוואה בכל הרכיבים: כבוד ("כבד"), מורא ("תיראו", בהשוואה ל"את ה' אלוקיך תירא") ואפילו קללה (קידושין ל ע"ב). הרמב"ם מסכם: "כבוד אב ואם מצות עשה גדולה וכן מורא אב ואם. שקל אותן הכתוב בכבודו ובמוראו" (הלכות ממרים ו, א).

הנביא מלאכי נשען כבר על קשר זה כשהוא נוזף בכוהנים על בוזם:

(מלאכי א, ו) — בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם־אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם־אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי

קטע בירושלמי הולך רחוק עוד יותר. רבי שמעון בר יוחאי מלמד שם שהכתוב נתן לכיבוד ההורים משקל גדול מזה של כבוד ה' עצמו: לכבד את ה' "מֵהוֹנֶךָ" (משלי ג, ט) פירושו להפריש מתנות לעניים, תרומה, מעשרות, לבנות סוכה, ליטול לולב, להניח תפילין, אך "אם יש לך, אתה חייב בכל אלה, ואם אין לך, אינך חייב באף אחת מהן"; ואילו בכיבוד הורים, "בין שיש לך ובין שאין לך, כבד את אביך ואת אמך, אפילו אתה צריך לחזור על הפתחים" (ירושלמי, פאה א, א). אותו קטע מקרב את המצווה הזו, שנאמר עליה שהיא "חמורה שבחמורות", למצוות שילוח הקן (דברים כב, ז), "קלה שבקלות": בשתיהן הכתוב מבטיח "אריכות ימים" (ירושלמי, פאה א, א).

הרעיון של שותפים מופיע גם בתורתו של הרב בניזרי, המסוכמת להלן: הוא מעיר שמצוות כיבוד ההורים נמצאת בלוח הראשון של עשרת הדיברות, זה שעוסק ביחס אל ה', ולא בשני, העוסק ביחס אל הזולת.

4. עד כמה מגיע הכבוד?

זו השאלה שחכמים שואלים בעצמם: "עד היכן כיבוד אב ואם?" התשובה בתלמוד היא סיפור:

(קידושין לא ע"א) — צאו וראו מה עשה נכרי אחד באשקלון, ודמא בן נתינה שמו

החכמים רצו לקנות ממנו סחורה (אבנים לאפוד הכהן הגדול, לפי גרסה אחת), ברווח עצום. אך מפתח הארגז היה מתחת לראש אביו הישן: הוא לא העיר אותו, והפסיד את העסקה. בשנה שלאחר מכן שילם לו ה' שכרו: פרה אדומה נולדה בעדרו, וישראל נזקקו לה לטהרה. כשבאו החכמים, הוא ביקש מהם רק את הסכום שהפסיד בגלל כיבוד אביו (קידושין לא ע"א). המדרש מספר גם שאמו, שדעתה נטרפה, הייתה מכה אותו לעיני חבריו, והוא הסתפק באמירה: "די, אמא" (דברים רבה א, טו). הירושלמי מוסיף שהיה מנכבדי אשקלון (ירושלמי, פאה א, א).

התלמוד מוסיף מיד את הלקח: אם נכרי, שאינו מצווה, מקבל שכר כזה, על אחת כמה וכמה מי שמצווה (קידושין לא ע"א, בשם רבי חנינא). נשוב לכך בהקשר לאוניברסליות של הכבוד.

הגמרא מביאה לאחר מכן דוגמאות קיצוניות. רבי אליעזר משיב על השאלה "עד היכן?":

(קידושין לב ע"א) — כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו

הרמב"ם הופך זאת לכלל: אפילו אם ההורה נוטל כיס של זהובים ומשליכו לים לפני בנו, הבן אינו מכלים אותו, אינו כועס עליו, אלא "יקבל גזרת הכתוב וישתוק". לגבי המורא: אפילו אם הוא לבוש בגדים יקרים וישוב בראש הקהל, ואביו קורע את בגדיו, מכה אותו בראשו ויורק בפניו, אינו מכלים אותו אלא שותק ויירא מפני מלך מלכי המלכים שציווה כך (הלכות ממרים ו, ז; שולחן ערוך, יורה דעה רמ, ג ורמ, ח). התלמוד מספר שרבי טרפון היה מרכין גבו כדי שאמו תעלה עליו למיטתה, וחכמים אמרו לו: "עדיין לא הגעת למחצית הכבוד: וכי השליכה כיסך לים לפניך בלי שביישת אותה?" (קידושין לא ע"ב).

הטקסטים האלה אינם המלצה לפסיביות: הם מתארים איפוק פנימי, סירוב להשפיל. השולחן ערוך, עם הגהת הרמ"א, מבהיר: אם ההורה רוצה להשליך לים את כיס בנו בטרם עשה זאת, הבן רשאי למנוע זאת, כי הוא חייב לכבד רק מנכסי האב; אך משהושלך הכיס, אינו רשאי להשפילו או לגעור בו, אלא לתבוע אותו בדין בלבד (יורה דעה רמ, ח, רמ"א).

הגמרא אינה שוכחת גם את כף המאזניים השנייה. רבה, בשם רב יצחק בר שמואל בר מרתא, מלמד ש"גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם": ארבע עשרה שנה שיעקב עמד בבית עבר ללמוד, לא נענש על שהתרחק מאביו. הגמרא למדה מכאן שיוסף היה מופרד מאביו עשרים ושתיים שנה, כשם שיעקב היה מופרד מאביו שלושים ושש שנה פחות ארבע עשרה השנים בבית עבר (מגילה טז ע"ב – יז ע"א). הקריאה הזו היא אגדה: היא מבטאת את הרעיון שלהתרחקות מהאב יש מחיר, ואינה הלכה מעשית.

5. גבולות חובת הבן

כיבוד ההורים אינו ציות מוחלט. התורה עצמה קובעת זאת בפסוק הנזכר מוויקרא: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ". רש"י, בעקבות התלמוד, קורא: "אף על פי שהזהרתיך על מורא אביך, אם אמר לך חלל את השבת, אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות" (רש"י על ויקרא יט, ג; בבא מציעא לב ע"א). התלמוד מוסיף: "כולכם חייבים בכבודי."

(בבא מציעא לב ע"א, בציטוט המשנה) — אם אמר לו אביו ״היטמא״, או שאמר לו ״אל תחזיר״ – לא ישמע לו

הרמב"ם מכליל: בין שההורה מצווה לעבור על איסור ובין שהוא מצווה לבטל מצוות עשה, אפילו מדרבנן, אין שומעים לו (הלכות ממרים ו, יב; שולחן ערוך, יורה דעה רמ, טו):

(רמב"ם, הלכות ממרים ו, יב) — מי שאמר לו אביו לעבר על דברי תורה בין שאמר לו לעבר על מצות לא תעשה או לבטל מצות עשה אפלו של דבריהם. הרי זה לא ישמע לו שנאמר (ויקרא יט ג) "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו". כלכם חיבין בכבודי

הפוסקים מציינים גבולות נוספים:

• לימוד תורה קודם לכיבוד הורים (שולחן ערוך, יורה דעה רמ, יג). זו תורתה של מגילה טז ע"ב: יעקב לא נענש על שנות הלימוד בבית עבר.
• מצווה דחופה: אם האב מבקש לשתות ומזדמנת מצווה חולפת (כמו קבורת מת), אם אחרים יכולים לקיים אותה, עוסקים באב; אם לא, מקיימים את המצווה (שולחן ערוך, יורה דעה רמ, יב, על פי קידושין לב ע"א).
• איסור אישי שנעשה בו שימוש לרעה: אם אב אוסר על בנו להתפייס עם מישהו, הבן אינו חייב לשמוע לו (שולחן ערוך, יורה דעה רמ, טז); אם הוא אוסר עליו לשאת אישה שהבן חפץ בה, הרמ"א אומר שגם אז אינו חייב לשמוע (יורה דעה רמ, כה).
• הורה בעל חטא: השולחן ערוך אומר שגם אם האב "רשע ובעל עבירות", הבן מכבדו ומתיירא ממנו; הרמ"א מציין שיש אומרים שאינו חייב אם לא עשה תשובה (יורה דעה רמ, יח). אם הבן רואה את אביו עובר על התורה, אינו אומר לו: "עברת", אלא כאילו שואל אותו: "אבא, הלא כתוב בתורה כך וכך?" (קידושין לב ע"א; רמב"ם, הלכות ממרים ו, יא):

(קידושין לב ע"א) — הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה, אל יאמר לו ״אבא עברת על דברי תורה״, אלא אומר לו: ״אבא כך כתוב בתורה״. ״כך כתוב בתורה״ – צעורי קא מצער ליה! אלא אומר לו: ״אבא, מקרא כתוב בתורה כך

• הורה שדעתו נטרפה: הבן צריך להתאים את עצמו למצבו "עד שירחם עליהן"; אם הדבר נעשה בלתי אפשרי, רשאי להתרחק ולהטיל על אחרים לטפל בהוריו כראוי (רמב"ם, הלכות ממרים ו, י; שולחן ערוך, יורה דעה רמ, י):

(רמב"ם, הלכות ממרים ו, י) — מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהג עמהם כפי דעתם עד שירחם עליהן. ואם אי אפשר לו לעמד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם

גם להורה יש חובות

הדין אינו חד-צדדי. הרמב"ם אומר זאת בלי היסוס: "אף על פי שבכך נצטוינו, אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול. אלא ימחל ויתעלם, שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול" (הלכות ממרים ו, ח). התלמוד מנסח זאת גם כך:

(קידושין לב ע"א, בשם רב חסדא) — האב שמחל על כבודו – כבודו מחול

הגמרא והשולחן ערוך מבהירים שאב המכה את בנו הגדול (במקרה זה מעל גיל עשרים ושניים או עשרים וארבע) נידוי, משום שהוא עלול להביא את בנו לעבירת מרדנות: "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד; מועד קטן יז ע"א; רמב"ם, הלכות ממרים ו, ט; שולחן ערוך, יורה דעה רמ, כ). חינוך הילדים, מצדו, הוא חובת האב: התלמוד מונה שעליו למול אותו, לפדותו, ללמדו תורה, להשיא לו אישה ולהקנות לו מקצוע (קידושין כט ע"א – ל ע"ב).

6. כמה מקרים מעשיים

הנה כמה מצבים נפוצים, מסוכמים בזהירות; היישום בפועל תלוי תמיד בנסיבות ויש להתייעץ ברב.

מי משלם? התלמוד דן: האם הכבוד על חשבון הבן או על חשבון האב (קידושין לב ע"א)? רב יהודה אומר: משל בן; רב נתן בר אושעיא: משל אב; ההלכה כדעה השנייה. הרמב"ם מפרט: מאכילים את האב מנכסיו שלו; אם אין לו והבן יש לו, כופים את הבן לזון אותו "כפי מה שהוא יכול" (הלכות ממרים ו, ג). השולחן ערוך חוזר על הכלל, אך הרמ"א מוסיף את דעת הסבורים שהבן חייב רק במה שהיה נותן לצדקה; לפי השולחן ערוך, אם לבן אין די לפרנסתו הוא, אינו חייב לחזור על הפתחים כדי לזון את אביו (יורה דעה רמ, ה), ואילו ספר החינוך כותב שהבן חייב אפילו לחזור על הפתחים כדי לזון את אביו (מצווה לג, המפנה לירושלמי). הפוסקים אינם מכריעים אפוא כולם באותו אופן. זו דוגמה למחלוקת בין ספרדים (הנוהגים לפי השולחן ערוך של רבי יוסף קארו) לאשכנזים (המתחשבים גם בהגהת הרמ"א).

האם בית הדין יכול לכפות? הרמ"א כותב שבית הדין אינו כופה לקיים מצווה זו, שכן זו מצווה ששכרה כתוב בצדה (יורה דעה רמ, א). ספר החינוך (מצווה לג) כותב לעומת זאת ש"אם יש כוח ביד בית דין, כופים". זו דוגמה למחלוקת בין סמכויות קלאסיות על כוחה המשפטי של המצווה.

לשרת את ההורים. הבן צריך "להכניס ולהוציא": לעזור בהליכה, ללוות לרופא, ובדרך כלל לשרת "כדרך שהעבד משרת את רבו" (שולחן ערוך, יורה דעה רמ, ד). העובדה שהוא תלמיד חכם גדול אינה משנה דבר: הבן עומד מפני אביו אפילו אם הוא תלמידו, ואם האב תלמיד בנו, כל אחד עומד מפני חברו (יורה דעה רמ, ז). הרמ"א מוסיף שהבן רשאי לוותר על כבודו כדי לשרת את אביו.

חם, חמות, אח גדול, סבים וסבתות. השולחן ערוך מחייב לכבד את אשת האב כל עוד האב חי, ואת בעל האם כל עוד האם חיה; את האח הגדול (גם אם האח הקטן תלמיד חכם); ואת החם (יורה דעה רמ, כא-כד). הרמ"א מוסיף שחייבים לכבד את האב יותר מאשר את הסב.

לאחר מותם. התלמוד מנסח זאת כך: "מכבדו בחייו ומכבדו במותו". מי שמצטט דבר מפי אביו בתוך שנים עשר חודש למותו אומר: "כך אמר אבא מרי, אני כפרת משכבו"; לאחר מכן אומר "זכרונו לחיי העולם הבא" (קידושין לא ע"ב; רמב"ם, הלכות ממרים ו, ה; שולחן ערוך, יורה דעה רמ, ט). רב יוסף, כששמע את קול רגליה של אמו, היה אומר: "איקום מקמי שכינה דאתיא", כלומר אקום מפני השכינה הבאה (קידושין לא ע"ב). בקהילות האשכנזיות, הרמ"א מביא את המנהג לומר קדיש (ראו הקדיש) ולהתפלל להורים רק אחד עשר חודש, "כדי שלא יחשבו שהוריו היו רשעים, שכן משפט הרשעים י"ב חודש" (שולחן ערוך, יורה דעה שעו, ד, רמ"א). המנהגים משתנים: נוהגים כמנהג הקהילה, בהתייעצות עם הרב. לאבל ולזיכרון בכלל, ראו האבל היהודי.

הכנסת הורה למוסד. אין תשובה אחת. הרמב"ם אומר שכשמצב ההורים קשה מדי, אפשר להטיל את הטיפול על אחרים (הלכות ממרים ו, י, המצוטט לעיל), אך הדבר אינו פוטר מן החובה לדאוג להם. אלה שאלות לרב המכיר את המצב.

7. למה המצווה הזו? הטעמים

טעם פשוט: הכרת הטוב

ספר החינוך (במאה ה-13, בספרד) נותן את הטעם הישיר ביותר:

(ספר החינוך, מצווה לג) — ראוי לו לאדם שיכיר ויגמל חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה

החינוך ממשיך: כשהאדם מכיר שהוריו הם הגורם לקיומו ושהם עמלו עליו בילדותו, הוא ילמד להכיר בטובת ה', הגורם לו ולכל אבותיו עד אדם (ספר החינוך, מצווה לג). החובה כלפי ההורים היא אפוא בית ספר: לומדים בה לומר תודה, לפני שיודעים לומר תודה לה'.

קשר להבטחת אריכות הימים

רש"י, על פי המכילתא, קורא "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ" כהוראה: "אם כיבדת, יאריכו; ואם לא, יתקצרו" (רש"י על שמות כ, יב). אבן עזרא מעיר שהפועל "יַאֲרִכוּן" הוא יוצא: ההורים, בזכות המצווה שנעשית להם, הם הגורם לאריכות הימים; והוא קורא "על האדמה" כרמז לכך שישראל לא יגלו מן הארץ אם יקיימו מצווה זו (אבן עזרא על שמות כ, יב). המשנה מונה את המצווה בין אלה ש"אוכל אדם פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא":

(משנה פאה א, א) — אלו דברים שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא. כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כלם

שם ה' בחמשת הדיברות הראשונות

אבן עזרא מעיר ששם ה' ("ה' אלוקיך") נזכר בכל אחד מחמשת הדיברות הראשונות; "כבד את אביך ואת אמך" הוא החמישי (אבן עזרא על שמות כ, יב). כבוד ההורים נמצא אפוא בצד הדיברות הנושאות את שם ה', וזה מתיישב עם ההשוואה שעושה התלמוד בין הכבוד שחייבים להורים לכבוד שחייבים לה'.

קריאה קבלית וחסידית

המסורת הקבלית והחסידית מפתחת קריאות ארוכות על זוג ההורים כהשתקפות של ההתגלות האלוקית; איננו מצטטים כאן אף קריאה שלא יכולנו לאמת את מקורה. אנו מפנים את הקורא לרבו בעניין זה. ראו גם החסידות.

8. קצת היסטוריה: חובה אוניברסלית, מצווה ייחודית

כבוד ההורים אינו מיוחד לישראל. קודקס חמורבי, מלך בבל במאה ה-18 לפני הספירה, כבר מעניש את הבן המכה את אביו: "אם בן הכה את אביו, יכרתו את ידו" (קודקס חמורבי, סעיף 195). התורה קובעת עונש מוות למי שמכה או מקלל את אביו או אמו (שמות כא, טו ושם כא, יז), אך תורה שבעל פה מצמצמת מאוד את יישומו: לפי השולחן ערוך, עונש הסקילה חל רק על מי שמקלל בהזכרת אחד משמות ה'; המקלל בכינוי עובר רק על לאו, והבן המכה לוקה בחנק רק אם חבל, בעדים ובהתראה (שולחן ערוך, יורה דעה רמא, א).

בימי בית שני, ההיסטוריון יוספוס פלביוס מסכם כך את החוק היהודי לקהלו היווני-רומי: "החוק מצווה לכבד את ההורים מיד לאחר ה'"; הוא מוסיף שהבן שאינו משיב להוריו את הטובות שקיבל נמסר לסקילה (נגד אפיון ב, 206). יוספוס כותב לקוראים לא יהודים וההצגה שלו אינה הצגת חכמים; עם זאת היא מראה שכבר באותה תקופה נחשב כיבוד ההורים לאחד מעמודי התורה.

התלמוד, מצדו, מקפיד להזכיר שכבוד זה אוניברסלי. דמא בן נתינה, הדוגמה העליונה, היה נכרי. רבי חנינא מסיק מכך שהמצווה ועושה גדול מזה שאינו מצווה ועושה, אך סיפורו של דמא מראה עד כמה החובה הזו נטועה בטבע האנושי (קידושין לא ע"א). הרב בניזרי מסיק מכך, כפי שנראה, מסקנה מדויקת.

למחקר כולל על הספרות היהודית בנושא, מן המקרא ועד הפוסקים המודרניים, מומלץ לקרוא את Gerald J. Blidstein, Honor Thy Father and Mother: Filial Responsibility in Jewish Law and Ethics (Ktav, 1975).

9. הבן הסורר ומורה: חוק ש"לא היה ולא עתיד להיות"?

התורה מתארת "בן סורר ומורה" שהוריו מביאים אותו לפני הזקנים והוא נסקל (דברים כא, יח-כא). המשנה מצמצמת מאוד את יישומו: הילד חייב להגיע לבגרות ועדיין אין לו זקן (סנהדרין ח, א); הוא חייב לאכול כמות מדויקת של בשר ולשתות כמות מדויקת של יין (ח, ב); הוא חייב לגנוב מאביו (ח, ג); ושני הוריו חייבים להסכים להעמידו לדין ואף אחד מהם אינו אילם, עיוור, חרש, חיגר או חסר ידיים (ח, ד). התלמוד מביא אז ברייתא:

(סנהדרין עא ע"א) — בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר

הגמרא מייחסת ברייתא זו לרבי שמעון, שתמה: "משום שאכל זה טרטימר בשר ושתה חצי לוג יין איטלקי, אביו ואמו מוציאים אותו לסקילה?" אך רבי יונתן משיב: "אני ראיתיו וישבתי על קברו" (סנהדרין עא ע"א). יש אפוא מחלוקת אם המקרה הזה אכן התרחש. הדוגמה מראה את ההבחנה בין נוסח התורה, קריאתה הרבנית והפרקטיקה: לפי הזרם המיוצג בברייתא, החוק נכתב כדי ללמד על חומרת מרד הבן בהוריו, לא כדי שיוחל.

10. מה מלמד הרב רפאל בניזרי

הרב בניזרי עוסק בכיבוד הורים בשיעור אלול שלו "מוצאים מחדש את המקורות", שיוצא מחודש אלול ועולה "עד כיבוד ההורים כציר של כל התורה". להלן עיקר מה שהוא מפתח שם, לפי השיעור שפורסם.

מצווה בלוח הראשון. "כבד את אביך ואת אמך" נמצאת בלוח הראשון, לא בשני. הלוח הראשון מדגיש את היחס בין האדם לבוראו: שם ה' מופיע בכל ציווי; הוא נעדר מן השני. אז למה כיבוד ההורים נמצא שם? כי שלושה שותפים משתתפים בכל אדם: האב, האם והשכינה (נוכחות ה'). "בזוג, אחד ועוד אחד הם תמיד שלוש."

מצווה אוניברסלית שהופכת אלוקית. כיבוד ההורים הוא אוניברסלי: כל האנושות מקיימת אותו, לפעמים עד הקצה, ואין להאשים אף אחד. אך לכבד אותם מתוך רגישות רגשית או הכרת טובה נשאר בגבולות ההיגיון. מה שהופך אותו למצווה, לדברי הרב, הוא היחס של השתייכות לשרשרת הדורות שהיא פותחת: לכבד אותם משום שמכבדים את ניצוץ האלוקות שבהורים נותן לו ממד אחר. על ציר זה, אומר הרב, סובבים הדינים שבין אדם למקום וגם אלה שבין אדם לחברו. בשיעור אחר, על פרקי אבות, מחלק הרב את עשרת הדיברות לשלוש סדרות ואומר: כיבוד ההורים הוא כבוד לזולת השווה לכבוד ה', שהרי האב והאם שותפים לקדוש מעצמו.

אלול ועלייה בשרשרת. "שלושים יום לבכות אב ואם": הרב מקשר בין השבויה שבוכה על הוריה חודש ימים (דברים כא, יג) לבין חודש אלול, חודש ההכנה לראש השנה. אנו בוכים כך על הניתוק שלנו מאב ואם בממדם האלוקי. לעלות בשרשרת, מאב לאב עד אברהם, "אב המון גויים", זה למצוא מחדש את המקורות; ואם הקשר הזה משוקם כראוי, אנו במסלול הנכון של החודש.

לעזוב אב ואם, בלי לנטוש. על "יעזב איש את אביו ואת אמו" (בראשית ב, כד), הרב מבין שאין זו נטישה אלא דרך לתמוך, להראות את עצמנו ראויים לאב ולאם.

שאלות הקהל. כשנשאל על עשו ועל כיבוד הורים בעולם של ימינו, משיב הרב שאי אפשר להכליל: מי שמכניס את הוריו לבית אבות ומשלם מכיסו "איבד רגישות", אך "לא עזב את בית הספר של ההורים".

שני השיעורים נגישים באתר: אלול: מוצאים מחדש את המקורות ופרקי אבות: קניין התורה לפני שבועות.

11. תפיסות שגויות על כיבוד הורים

"צריך לציית להורים בכל." לא. ההלכה מבחינה בין כבוד לציות: אין שומעים להורה שמצווה לעבור על התורה, ואפילו על איסור דרבנן (רמב"ם, הלכות ממרים ו, יב; בבא מציעא לב ע"א). הרמ"א מתיר גם שלא לציית בעניין נישואין (יורה דעה רמ, כה).

"לכבד הורים זה לשתוק ולסבול." התלמוד דורש ממי שרואה את אביו עובר עבירה להזהיר אותו בעדינות, בניסוח ההערה כשאלה (קידושין לב ע"א). הוא אוסר גם על ההורים לנצל לרעה את סמכותם (רמב"ם, הלכות ממרים ו, ח).

"רק האב חשוב." לא: אב ואם שווים (רמב"ם, הלכות ממרים ו, א; רש"י על ויקרא יט, ג). ההבדל בדרגה ביניהם (לאב קדימה כשהם מבקשים יחד לשתות, משום שגם האם חייבת בכבוד בעלה) נעלם אם האם גרושה או אלמנה (קידושין לא ע"א; שולחן ערוך, יורה דעה רמ, יד).

"דין הבן הסורר מראה שהתורה אכזרית." לפי ברייתא בתלמוד, המקרה הזה "לא היה ולא עתיד להיות"; התורה כתבה אותו כדי שילמדו אותו (סנהדרין עא ע"א).

שאלות נפוצות על כיבוד הורים

מה ההבדל בין "לכבד" ל"לירא" את ההורים?

הכבוד הוא חובה של מעשה: להאכיל, להלביש, ללוות. המורא הוא חובה של איפוק: לא לשבת במקומם, לא להכחיש אותם, לא לקרוא להם בשמם (קידושין לא ע"ב; רמב"ם, הלכות ממרים ו, ג).

האם צריך לציית להורה שמבקש לחלל שבת?

לא. הפסוק בוויקרא מציב את השבת מיד אחרי מורא ההורים בדיוק מסיבה זו (ויקרא יט, ג; רש"י שם; רמב"ם, הלכות ממרים ו, יב).

האם צריך לכבד הורה שנהג שלא כשורה?

לפי השולחן ערוך, כן, אפילו אם הוא רשע (יורה דעה רמ, יח); הרמ"א מזכיר את דעת הסבורים שאין חובה כל עוד לא עשה תשובה. הלכה למעשה יש להתייעץ ברב, במיוחד במקרה של אלימות או התעללות: חובת הכבוד אינה מחייבת לסבול סכנה.

האם אישה נשואה חייבת לכבד את הוריה?

כן, אך חובותיה המעשיות מוגבלות על ידי חובותיה כלפי בעלה, כל עוד היא נשואה; אם היא גרושה או אלמנה, היא חייבת כמו גבר (קידושין ל ע"ב; שולחן ערוך, יורה דעה רמ, יז). הלכה למעשה, בני זוג מתאמים כך ששני בני הזוג יוכלו לכבד את הוריהם.

כשההורים מבוגרים מאוד או חולים, עד כמה החובה מגיעה?

הרמב"ם והשולחן ערוך קובעים שאם מצב ההורים קשה מדי, אפשר להטיל את הטיפול על אחרים תוך המשך הדאגה להם (הלכות ממרים ו, י). המצב המעשי דורש את חוות דעתו של רב.

להרחבה

• אלול: מוצאים מחדש את המקורות, מאת הרב רפאל בניזרי
• פרקי אבות: קניין התורה לפני שבועות
• פרקי אבות: משנת אבות בחמישה עשר שיעורים
• חודש אלול: זמן של התבוננות פנימית
• שלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב
• מילון מונחים עבריים ביהדות
• עשרת הדיברות
• האבל היהודי
• הקדיש
• מהו יצר הרע, הנטייה לרע?

מקורות והפניות (25)

• שמות כ, יב; כא, טו; כא, יז
• ויקרא יט, ג; יט, יד; כ, ט
• דברים ה, טז; כא, יג; כא, יח-כא; כב, ז; כז, טז
• בראשית ב, כד; ט, כג; כח, ז
• משלי א, ח; ג, ט
• מלאכי א, ו
• משנה פאה א, א
• משנה קידושין א, ז
• משנה סנהדרין ח, א-ד (הבן הסורר ומורה)
• תלמוד בבלי, קידושין כט ע"א – לב ע"ב
• תלמוד בבלי, בבא מציעא לב ע"א
• תלמוד בבלי, מגילה טז ע"ב – יז ע"א
• תלמוד בבלי, מועד קטן יז ע"א
• תלמוד בבלי, סנהדרין עא ע"א
• תלמוד ירושלמי, פאה א, א
• דברים רבה א, טו
• רש"י על שמות כ, יב; רש"י על ויקרא יט, ג
• אבן עזרא על שמות כ, יב
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים ו, א-יב
• ספר החינוך, מצוות לג ורי"ב
• שולחן ערוך, יורה דעה רמ, א-כה; רמא, א; שעו, ד
• קודקס חמורבי, סעיף 195
• יוספוס פלביוס, נגד אפיון ב, 206
• Gerald J. Blidstein, Honor Thy Father and Mother: Filial Responsibility in Jewish Law and Ethics, Ktav, New York, 1975
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: אלול: מוצאים מחדש את המקורות ; פרקי אבות: קניין התורה לפני שבועות

מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.