מה זה חסידות?

שטריימלים, מעילים שחורים ארוכים, ניגונים בלי מילים, ריקודים סביב מורה רוחני שקוראים לו הרבי: דמות החסידים מוכרת, ולעיתים מצטמצמת ללבוש. אבל החסידות היא קודם כול תנועה שנולדה במאה השמונה-עשרה במזרח אירופה, ושביקשה להשיב לכל יהודי, אפילו הפשוט ביותר, את שמחת עבודת ה' ואת הביטחון שתפילתו חשובה לא פחות מגדולתו של הלמדן. המאמר חוזר אל המקורות: המילה עצמה במשנה ובתלמוד; ההקשר ההיסטורי; הבעש"ט ויורשיו; הרעיונות המרכזיים, עם טקסטים חסידיים בעברית; המחלוקת הגדולה עם המתנגדים; הזרמים העיקריים; ולבסוף מה ששייך להלכה, למנהג ולמיסטיקה.

מילה עתיקה: מה פירוש "חסיד"?

המילה באה מ"חסד", הטוב והנדיבות החורגים ממה שהצדק דורש. הרבה לפני המאה השמונה-עשרה מדברים המשנה והתלמוד על החסיד, וטקסטים אלה מאירים את מה שהתנועה תבקש להחיות.

משנת אבות מגדירה את החסיד לפי האופן שבו הוא חולק עם אחרים:

(משנה אבות ה, י) — שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד.

הוא נותן בלי חשבון: אינו אומר "שלי שלי ושלך שלך" (מידה בינונית, ויש אומרים "מידת סדום") ולא "שלי שלי ושלך שלי" (הרשע). התלמוד שואל, מצדו, איך נעשים חסידים. רב יהודה משיב: בקיום דיני נזיקין (המגנים על הזולת); רבא: בקיום דברי אבות; ואחרים: דיני ברכות.

(תלמוד בבלי, בבא קמא ל ע"א) — אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי חֲסִידָא – לְקַיֵּים מִילֵּי דִּנְזִיקִין. רָבָא אָמַר: מִילֵּי דְאָבוֹת. וְאָמְרִי לַהּ: מִילֵּי דִּבְרָכוֹת.

היבט אחר, התפילה, מופיע במשנה: "חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם" (משנה ברכות ה, א). החסידות של המאה השמונה-עשרה תסתמך על דרישת הכוונה הזאת בתפילה.

אין לבלבל בין החסידות המודרנית לבין "חסידי אשכנז", תנועה אדוקה ומוסרית בעמק הריין במאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה, שדמותה המרכזית היא רבי יהודה החסיד (מת ב-1217) וחיבורה ספר חסידים. זהו זרם אחר, המופרד מקודמו ביותר מחמש מאות שנה. שניהם חולקים את המילה, לא את ההיסטוריה.

מתי ומדוע נולדה החסידות

ההקשר הוא פולין-ליטא של המאה השבע-עשרה ותחילת השמונה-עשרה. הטבח של 1648-1649, הקשור למרד הקוזקים של חמלניצקי, פצע את קהילות אוקראינה. פרשת שבתאי צבי (המשיח השקר של 1666) ותוצאותיה הותירו חשדנות עמוקה כלפי התלהבות מיסטית. החיים הדתיים, לבסוף, נשלטו בידי אליטה של למדנים, רבנים ותלמידי ישיבה; היהודי הפשוט, שידע מעט תלמוד, יכול היה להרגיש מחוץ לתמונה. החסידות משיבה למצב זה: היא קובעת שעבודת ה' פתוחה לכול, באמצעות הלב, התפילה, השמחה והמעשים הטובים, ולא רק באמצעות הלימוד.

הבעל שם טוב: מה שידוע ומה שמספרת המסורת

ישראל בן אליעזר נולד בסביבות 1698-1700 (המקום המדויק, אוקופי או מולדביה, שנוי במחלוקת) ומת ב-1760 במז'יבוז', בפודוליה, שם התיישב משנות הארבעים של המאה השמונה-עשרה. כינויו, בעל שם טוב, פירושו "בעל השם הטוב": "בעל שם" היה אדם שנודע כמרפא וכעושה פלאים, המסוגל לפעול בשמות קדושים. הוא לא השאיר שום ספר: תורתו נמסרת בידי תלמידיו, ובמיוחד רבי יעקב יוסף מפולנאה, שספרו תולדות יעקב יוסף, שנדפס בקורץ ב-1780, הוא הספר החסידי הראשון שראה אור.

יש להבחין בין היסטוריה לאגדה. המקורות הישירים מן התקופה נדירים: מסמכי מפקד פולניים, בסביבות 1740-1760, מזכירים "איש קדוש" ממז'יבוז', מקובל ובעל שם; מעבר לכך, הסיפורים מאוחרים. אוסף האגדות הגדול, שבחי הבעל שם טוב, הוא משנת 1815. ההיסטוריון משה רוזמן מציע לקרוא את הסיפורים הללו כעדויות של המסורת ולא כביוגרפיות.

האיגרת המיוחסת לו אל גיסו רבי גרשון מקיטוב, שמתוארכת לראש השנה תקס"ז (1746), היא טקסט חשוב במסורת החסידית. הבעש"ט מספר בה על "עליית נשמה" שבה שאל את המשיח: "אימתי קאתי מר?" התשובה: כשתיפוץ תורתו בעולם ו"יפוצו מעיינותיו חוצה". אירוע זה מסביר את שאיפת ההפצה של התנועה: להשפיע חיים רוחניים עד השוליים. (על אמיתות האיגרת ועל תולדותיה יש לחוקרים דעות מגוונות ומסויגות.)

אוסף אמרות המיוחסות לו, כתר שם טוב (שפורסם ב-1794 והושלם אחר כך), מקבץ כמה מרעיונותיו. הנה אחד, על נוכחות ה':

(כתר שם טוב, המיוחס לבעל שם טוב) — בכל תנועה נמצא הבורא ית' שא"א לעשות שום תנועה ושום דיבור בלי כח הבורא ית' וזהו מלא כל הארץ כבודו.

יורשו הוא רבי דב בער, המגיד ממזריטש (1704-1772), שמארגן את ההוראה במעגל תלמידים. אלה מתפזרים ברחבי מזרח אירופה: מדברים על "חצרות" חסידיות בראשות רבי, שנקראות לעיתים על שם העיר המארחת.

הרעיונות המרכזיים של החסידות

שמחה

השמחה היא סימנה הראשון של החסידות. שורשיה עתיקים: "עבדו את ה' בשמחה" (תהילים ק, ב), והתלמוד לומד מכך כלל כמעט פיזי: השכינה אינה שורה מתוך עצבות.

(תהילים ק, ב) — עִבְדוּ אֶת־ה׳ בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה

(תלמוד בבלי, שבת ל ע"ב) — אֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה

יש לקרוא את סוף המשפט: מדובר בשמחה של מצווה, לא בבידור. רבי נחמן מברסלב (1772-1810), נינו של הבעל שם טוב, ינסח זאת בנוסחה מפורסמת:

(לקוטי מוהר"ן ב, כד) — מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ.

רבי נחמן עצמו יודע שהחיים אינם תמיד שמחים: "וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד, וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר – שֶׁלֹּא יִתְפַּחֵד כְּלָל" (לקוטי מוהר"ן ב, מח). השמחה החסידית אינה סירוב לכאב: היא חוצה אותו.

הדבקות בה'

התורה מבקשת "להידבק" בה': "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד). ועוד: "…לאהבה את ה' אלוקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (דברים יא, כב). חכמים שואלים איך יכול האדם להידבק בשכינה, בנוכחות האלוקית: בהתחברות לחכמים ולתלמידיהם (תלמוד, כתובות קיא ע"ב); ולגבי הפסוק "אחרי ה' אלוקיכם תלכו" (דברים יג, ה), בהידמות למידותיו, בהלבשת ערומים ובביקור חולים (סוטה יד ע"א). החסידות עשתה מהדבקות מרכז של העבודה, עבודת ה'. האמרות המיוחסות לבעל שם טוב חוזרות אליה תמיד: הדבקות אינה שמורה לרגעי התפילה, היא יכולה ללוות את האדם בכל רגע, "אפילו כשהוא הולך לעסקיו".

ה' נמצא בכל דבר, ועובדים אותו גם במעשים רגילים

החזון הוא זה של פסוק ישעיהו: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה׳ צְבָאוֹת מְלֹא כׇל־הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג). לדעת החסידות אין מקום או פעילות שה' נעדר מהם. אכילה, דיבור, עבודה יכולים להפוך לעבודת ה' כשחושבים עליהם כך, מה שהמסורת מכנה עבודה בגשמיות. המקור הקבלי הוא ה"ניצוצות" של קדושה המפוזרים בעולם, שהאדם יכול "להעלות" במעשיו (רעיון מקבלת רבי יצחק לוריא, האר"י, במאה השש-עשרה).

רבי יעקב יוסף מפולנאה, המוסר את תורת רבו, מבטא זאת בעניין רבי שמעון בר יוחאי ובנו היוצאים מן המערה (שבת לג ע"ב): דרך הרחמים היא זו שבה עובדים את ה' "בכל פרטי מעשה האדם":

(תולדות יעקב יוסף, ויצא) — דרך הרחמים, שנקרא עבודת הש"י בכל פרטי מעשה האדם

זוהי דרך לומר לאנשים רגילים, בעלי מלאכה, סוחרים, אימהות, שחיי היומיום שלהם הם מקום הקדושה. זה נשען על הפסוק במשלי: "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו).

הנשמה, הענווה, הדרישה

הזרם האינטלקטואלי של החסידות, חב"ד, נתן לתנועה חיבור יסוד, התניא (על שם מילתו הפותחת, "תניא": "שנינו"), של רבי שניאור זלמן מליאדי (1745-1812), שיצא לאור ב-1796. הוא מתאר בו שתי נשמות בכל יהודי: הנפש הבהמית, מקור התאוות, והנפש האלוקית:

(תניא, ליקוטי אמרים, פרק ב) — וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ

חיבור זה אינו מציע רק התעלות: הוא מזמין כל אחד להיות "בינוני", אדם מן האמצע, שאינו עובר עבירה ונאבק בכל יום (עיקרון שמפותח בפרקים הבאים). התניא נפתח באזהרת התלמוד: "משביעין אותו: תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע" (תניא, פרק א, בציטוט נדה ל ע"ב). שמחה ודרישה אפוא כרוכות זו בזו.

הצדיק, הרבי

הצדיק, האיש הישר שמתדבקים בו, הוא הדמות הגלויה ביותר של החסידות: הוא מנחה, מלמד, מתפלל עבור תלמידיו, המבקרים אותו, מוסרים לו פתק בקשה (קוויטל) ומשתתפים ב"טיש" שלו, שולחן השבת שבו הוא מלמד. החצרות החסידיות הן לרוב תורשתיות. בברסלב, לעומת זאת, רבי נחמן, שמת ב-1810, לא מינה יורש: תלמידיו נשארים "דבוקים" בו. בחב"ד תפקיד הרבי התרחב לרשת גדולה של שלוחים ברחבי העולם.

מרכזיותו של הצדיק היא אחת הנקודות שהדאיגו את המתנגדים: אין הדבר מסכן את הפניית הלב אל ה' לבדו? המורים החסידיים משיבים שהרבי הוא מדריך ולא מושא לעבודה. (ראו להלן בתפיסות שגויות.)

המתנגדים ומחלוקת 1772

החסידות עוררה התנגדות עזה, בייחוד בליטא, שבירתה הרוחנית היא וילנה. מתנגדי החסידות נקראים "מתנגדים". המתקפה הגדולה הראשונה היא משנת 1772: נשלחים מכתבי חרם נגד החסידים, בעיקר מווילנה ומעיירות אחרות, בתמיכת הגאון מווילנה, רבי אליהו בן שלמה זלמן (1720-1797).

התלונות נגעו, לדברי ההיסטוריונים, בכמה עניינים: תפילה בשעות שנראו מאוחרות מדי, שימוש בנוסח תפילה שונה (נוסח ספרד, בהשראת האר"י, במקום נוסח אשכנז), סכיני שחיטה בעלי כללים מחמירים יותר משל אחרים, הקמת בתי כנסת נפרדים, ובעיקר החשש שההתרגשות וההתלהבות יקדימו את לימוד התלמוד ואת דקדוק ההלכה. אפשר לראות בהדגשת הכוונה המשך למה ש"חסידים הראשונים" כבר שאפו אליו (משנה ברכות ה, א, שצוטטה לעיל).

ההיסטוריה אינה נעצרת בהתנגדות. הגאון עצמו היה מקובל גדול. תלמידו רבי חיים מוולוז'ין (1749-1821), מייסד ישיבת וולוז'ין הגדולה ב-1803, כתב את נפש החיים, המאמץ נושאים קבליים רבים במסגרת שבה לימוד התורה הוא פסגת עבודת ה'. שתי הדרכים, זו של הלב וזו של הלימוד, התקרבו עם הזמן, בעיקר מול האיום המשותף של ההשכלה במאה התשע-עשרה. כיום יורשי המתנגדים נקראים "ליטאים" או "ישיבישים" ועומדים בעולם האורתודוקסי לצד החסידים.

הזרמים החסידיים הגדולים

אין חסידות אחת, אלא עשרות חצרות, לכל אחת רבי, סגנון והיסטוריה משלה.

• חב"ד (לובביץ'). נוסדה בידי רבי שניאור זלמן מליאדי, מחבר התניא והשולחן ערוך הרב; שמה הוא ראשי תיבות של חכמה, בינה, דעת, שכן היא מדגישה את ההבנה השכלית של האמונה. בהנהגת הרבי האחרון, מנחם מנדל שניאורסון (1902-1994), פיתחה רשת רחבה של שלוחים בעולם. חלק מהחסידים ראו ברבי זה את המשיח, מה שעדיין שנוי מאוד במחלוקת בעולם האורתודוקסי.
• ברסלב. נוסדה בידי רבי נחמן מברסלב (1772-1810), הידוע בסיפוריו, בתורתו על השמחה וב"התבודדות", היא ההתבדלות והשיחה האישית עם ה'. בלי יורש.
• גור, בעלז, ויז'ניץ, בובוב, סאטמר. שושלות שמוצאן בעיקר בפולין, בגליציה, בהונגריה או ברומניה; סאטמר היא הגדולה ביותר, לפי ספירת ההיסטוריון מרצין וודז'ינסקי (2016), ואחריה חב"ד, גור וויז'ניץ. לפי מחקר זה העולם החסידי מונה כ-130,000 משקי בית, בעיקר בישראל ובארצות הברית.

השואה החריבה חצרות שלמות, שחלקן מנו עשרות אלפי חסידים ב-1939 ולא שרדו. שושלות רבות שוקמו אחרי המלחמה בישראל, באמריקה, בבלגיה ובמקומות אחרים.

הלכה, מנהגים, מיסטיקה: להבחין היטב

כדי להבין את החסידות יש להפריד בין כמה רבדים.

1. ההלכה (הדין). החסידים הולכים לפי השולחן ערוך כמו שאר היהודים האורתודוקסים, עם הפוסקים של זרמם (חב"ד הולכת לפי שולחן ערוך משלה, זה של רבי שניאור זלמן). אין "הלכה חסידית" נפרדת מההלכה היהודית. ההבדלים נוגעים בעיקר לחומרות ולמנהגים (שעות תפילה, שחיטה, מקווה ועוד). 2. המנהגים. תפילה בנוסח ספרד או נוסח האר"י, לבוש, שמות, ריקודים, סעודות שבת עם הרבי, מנהגי ליל ל"ג בעומר ועוד. מנהגים אלה משתנים בין החצרות. הלבוש השחור של חסידים רבים בא מאופנת מזרח אירופה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה ואינו הלכה; אין לבלבל בין הבגד לעיקר (ראו מאמרנו על בגדים שחורים ולבנים). 3. המיסטיקה. החסידות שואבת מן הקבלה, בעיקר זו של האר"י, אך מתרגמת אותה לחיים פנימיים ולפסיכולוגיה, ומנגישה אותה לכול. יש כאן הבדלי קריאה אמיתיים: קבלת הזוהר ספקולטיבית וקוסמית, והחסידות רוצה להפוך אותה ל"שימושית" לנפש. 4. הסיפורים. סיפורי המעשיות (רבי נחמן) וסיפורי הצדיקים הם דרך של הוראה; אין קוראים אותם כעובדות היסטוריות, ושגוי לומר ש"החסידים מאמינים בכול". המורים עצמם מבחינים בין אגדה להלכה.

תפיסות שגויות

• "חסידים = יהודים חרדים." החסידים הם חלק מהעולם האורתודוקסי; יש גם ליטאים (צאצאי המתנגדים) וקהילות ספרדיות מסורתיות שאינן חסידיות.
• "החסידות היא כת." לא: זהו זרם פנימי ביהדות האורתודוקסית, עם אותה תורה ואותה הלכה. היא נלחמה בתחילת דרכה בחריפות, אך המחלוקת שככה מזמן.
• "החסידים עובדים את הרבי שלהם." שגוי: הרבי הוא מדריך; העבודה מגיעה רק לה' לבדו (ראו שלושה עשר עיקרי האמונה, העיקר החמישי).
• "החסידים מזלזלים בלימוד." זו טענת המתנגדים במאה השמונה-עשרה. בפועל הלימוד נשאר מרכזי, ולחצרות החסידיות יש ישיבות. מה שמשתנה הוא הדגש: ללמוד בלב, בשמחה ובכוונה.
• "הלבוש נדרש בתורה." לא: זהו מנהג של מזרח אירופה.
• "חב"ד = כל החסידים." לא: חב"ד היא זרם אחד מכמה, בולט ברשת השלוחים שלו.

שאלות נפוצות על החסידות

מה ההבדל בין חסיד למתנגד?

מבחינה היסטורית, החסיד מדגיש התלהבות, שמחה ודבקות בה', והולך אחרי רבי; המתנגד, יורשו של הגאון מווילנה, מדגיש לימוד תלמוד מדוקדק ומשמעת של ההלכה. שניהם מקיימים אותה הלכה, ומכירים היום זה בזה.

מי היה הבעל שם טוב?

רבי ישראל בן אליעזר (בסביבות 1698-1760), שהתיישב במז'יבוז' שבפודוליה. מכירים אותו בעיקר מתלמידיו. הוא נחשב למייסד החסידות. הסיפורים סביב חייו הם ברובם אגדיים.

מדוע החסידים רוקדים?

כי שמחה היא עבודת ה' (תהילים ק, ב; שבת ל ע"ב), וריקוד ושירה הם צורות של תפילה. רבי נחמן עשה מכך עיקרון: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" (לקוטי מוהר"ן ב, כד).

האם החסידות היא ענף של הקבלה?

לא בדיוק. היא שואבת השראה מן הקבלה, בעיקר זו של האר"י, אך מתרגמת אותה להוראה לחיי היומיום ולתפילה. ראו המאמר על קבלה.

האם כל החסידים דומים?

לא. לחב"ד, ברסלב, גור, בעלז, סאטמר, ויז'ניץ, בובוב ועוד חצרות רבות יש סגנון, מנהגים, רבי ולעיתים עמדות שונות מאוד.

אפשר ללמוד חסידות בלי להיות חסיד?

כן. התניא, כתר שם טוב או לקוטי מוהר"ן נלמדים הרבה מעבר לקהילות החסידיות; ניגשים אליהם עם מורה, אחרי בסיס איתן של תורה, כמו בקבלה.

האם יהודי ספרדי יכול להיות חסיד?

החסידות נולדה במזרח אירופה, במסגרת אשכנזית. כיום יש ספרדים הנמשכים לחב"ד או לברסלב, והחסידות נוכחת בקהילות רבות. אבל למסורת הספרדית יש היסטוריה רוחנית משלה (ראו יהודים אשכנזים וספרדים).

להרחבה

• מהי קבלה?
• מהם שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם?
• מדוע יהודים מתנדנדים בתפילה?
• מדוע יהודים לובשים בגדים שחורים ולבנים?
• מדוע פאות וזקן?
• תפילה יומית ומניין
• המחשבה היהודית: מקורות, זרמים ושאלות גדולות
• גדולי המחשבה היהודית, מרבי עקיבא עד הרב קוק
• ל"ג בעומר: המדורות ואורו של הזוהר
• מילון מונחים עבריים ביהדות

מקורות והפניות (18)

• דברים ד, ד; יא, כב
• ישעיהו ו, ג
• תהילים ק, ב
• משלי ג, ו
• משנה אבות ה, י
• משנה ברכות ה, א
• תלמוד בבלי, שבת ל ע"ב; לג ע"ב; בבא קמא ל ע"א; נדה ל ע"ב; כתובות קיא ע"ב; סוטה יד ע"א
• ספר חסידים (רבי יהודה החסיד, גרמניה, המאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה)
• רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, קורץ, 1780 (פרשת ויצא)
• כתר שם טוב (אמרות המיוחסות לבעל שם טוב, פרסום ראשון 1794)
• איגרת הבעל שם טוב לרבי גרשון מקיטוב (ראש השנה תקס"ז / 1746), לפי המסורת החסידית
• שבחי הבעל שם טוב, 1815
• רבי שניאור זלמן מליאדי, תניא (ליקוטי אמרים), 1796, פרקים א-ב
• רבי נחמן מברסלב, לקוטי מוהר"ן ב, כד; ב, מח
• רבי חיים מוולוז'ין, נפש החיים
• Moshe Rosman, Founder of Hasidism: A Quest for the Historical Ba’al Shem Tov, University of California Press, 1996
• Marcin Wodziński, Historical Atlas of Hasidism, Princeton University Press, 2018
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: פרקי אבות, חלק ראשון: הקדמה ; פרקי אבות ה: עבודה שלא על מנת לקבל פרס ; נח: שחרור המידות

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.