מהם שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם?

"האם יש ליהודים אמנת אמונה?" השאלה מפתיעה, שהרי נוטים להציג את היהדות כדת של מעשה יותר משל דוגמות. ועם זאת, מדי בוקר קהילות רבות מאוד שרות "יגדל" או אומרות "אני מאמין" ("אני מאמין באמונה שלמה…"), שני טקסטים המעלים בשירה ובפרוזה רשימה של שלושה עשר עיקרים שכתב הרמב"ם במאה השתים-עשרה. מה כוללת הרשימה בדיוק, מניין היא באה, מה מעמד יסודותיה בתורה ובתלמוד, ומדוע נחלקו עליה הדעות כבר בימי הביניים? המאמר משיב מתוך הטקסטים עצמם, ומבחין בין מה ששייך להלכה (הדין שנוהגים בו), לפילוסופיה ולקריאה הרוחנית.

היכן ומדוע כתב הרמב"ם את העיקרים?

הרמב"ם נולד בקורדובה שבספרד ב-1138 לפי התאריך הנפוץ ביותר. כשהאלמוחדים כבשו את העיר ב-1148, עזבה משפחתו את ספרד; אחרי שנות נדודים (פאס, ארץ ישראל) התיישבה במצרים, בפסטאט שליד קהיר, שם מת ב-1204. שם חיבר שלוש יצירות מופת: פירוש המשנה (שהושלם בסביבות 1168), משנה תורה, ספר ההלכה הכולל את כל הדין היהודי (בסביבות 1180), ומורה הנבוכים (בסביבות 1190). עיקרי האמונה שלו שייכים לראשון.

פירוש המשנה נכתב בערבית-יהודית, ואת הקטע הזה קוראים כיום בתרגומים עבריים. בפרק י של סנהדרין נפתחת המשנה במשפט זה:

(משנה סנהדרין י, א) — כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא (…) הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם, וְאֶפִּיקוֹרֶס.

הפרק, הנקרא "פרק חלק" על שם המילים הראשונות שלו ("כל ישראל יש להם חלק"), הוא אפוא המקום שבו המשנה עצמה מדברת על אמונות המותנות בחלק לעולם הבא. הרמב"ם משתמש בו כדי לכתוב הקדמה ארוכה: תחילה הוא מתאר את טעויות בני האדם לגבי העולם הבא והשכר, אחר כך מבחין בשלוש דרכים לקבל את דברי חכמים (לקחת את כולם כפשוטם, ללגלג עליהם כעל שטויות, או להכיר בהם משלים וחידות המסתירים משמעות), ולבסוף מונה "את יסודות תורת משה" (רמב"ם, פירוש המשנה, סנהדרין י, הקדמה). מטרתו המוצהרת חינוכית: שכל אדם ידע במה עליו להאמין, ולא רק מה עליו לעשות.

שלושה עשר העיקרים, אחד אחד

הנה הרשימה לפי סדרו של הרמב"ם, עם הפסוק שהוא מקשר לכל עיקר (כשהוא מצטט פסוק) ועם מה שהוא אומר עליו. לשם בהירות מקובצים העיקרים בארבע קבוצות.

ה': מציאות, אחדות, העדר גוף, קדמות, עבודה לו לבדו (עיקרים 1 עד 5)

1. מציאות הבורא. יש נמצא שלם בכל דרכי המציאות, עילת מציאותם של כל הנמצאים.

(רמב"ם, פירוש המשנה, סנהדרין י, היסוד הראשון) — היסוד הראשון להאמין מציאות הבורא יתברך והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות הוא עילת מציאות הנמצאים כלם

הפסוק המובא הוא הראשון בעשרת הדיברות: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב). במשנה תורה הוא פותח את כל החיבור באותה דרך: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון" (רמב"ם, הלכות יסודי התורה א, א). שימו לב לפועל: "לידע". לרמב"ם האמונה בה' היא גם ידיעה שיש לרכוש, ובכך הוא נבדל ממי שרואה באמונה רק הסכמה של הלב (נחזור לכך).

2. אחדותו. הרמב"ם מבהיר: ה' אינו "אחד" כשם שזוג מורכב משניים, ולא כמין המכיל פרטים רבים, ולא כגוף שמתחלק.

(רמב"ם, פירוש המשנה, סנהדרין י, היסוד השני) — אבל הוא הש"י אחד באחדות שאין כמותה אחדות

הוא מצטט את קריאת שמע: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו, ד). במשנה תורה הוא הופך את הידיעה הזאת למצוות עשה (הלכות יסודי התורה א, ז).

3. אין לו גוף. שום תכונה של הגופים, תנועה, מנוחה, חלוקה, אינה חלה עליו. המקראות המדברים על "יד" או "עין" של ה' הם משלים.

(רמב"ם, פירוש המשנה, סנהדרין י, היסוד השלישי) — וכל מה שבא בכתבי הקדש שמתארים אותו בתארי הגופות כמו ההליכה והעמידה והישיבה והדבור וכיוצא בזה הכל דרך השאלה

הוא נשען על אמרת חז"ל "דברה תורה כלשון בני אדם" (ברכות לא ע"ב, שהרמב"ם מצטט) ועל דברים ד, טו: "כי לא ראיתם כל תמונה…". עיקר שלישי זה הוא מן השנויים ביותר במחלוקת, כפי שנראה אצל הראב"ד.

4. קדמותו. ה' הוא "ראשון" ואין דבר קודם לו. למונח משמעות אחת בלבד: ה' קדמון, וכל השאר קיים ביחס אליו. אין לבלבל זאת עם שאלת קדמות העולם, שהרמב"ם דן בה בהרחבה במורה הנבוכים (חלק ב') ומסיק בה שהעולם נברא. הפסוק שמצטט הרמב"ם הוא "מעונה אלוקי קדם" (דברים לג, כז); המסורת מצרפת אליו "אני ראשון ואני אחרון" (ישעיהו מד, ו), שחוזר ב"אני מאמין".

5. רק ה' ראוי לעבדו. לא המלאכים, לא הכוכבים ולא כוחות הטבע: התפילה והעבודה מופנות רק אליו, ולא משתמשים באמצעים אלה כדי "להתקרב אליו". עיקר זה הוא איסור עבודה זרה: "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני" (שמות כ, ג), והרמב"ם מתאר אותו כמי ש"רוב התורה" באה להזהיר עליו.

הנבואה והתורה (עיקרים 6 עד 9)

6. הנבואה. יש בני אדם, בעלי טבע ותכונות יוצאי דופן, ששכלם מתאחד עם מקור עליון: אלה הנביאים. התורה מעידה על נביאים רבים.

7. נבואת משה, העליונה ביותר. משה הוא אביהם של כל הנביאים שקדמו לו או שבאו אחריו, ואיש לא יגיע למדרגתו. הרמב"ם מציין ארבעה הבדלים בין נבואתו לנבואת האחרים: הוא מקבל את הדבר ללא תיווך ("פה אל פה אדבר בו", במדבר יב, ח); הוא מקבל אותו בהיותו ער, ביום, ולא בחלום או במראה; הוא אינו רועד, בעוד שאר הנביאים נבהלים ("כאשר ידבר איש אל רעהו", שמות לג, יא); והוא יכול להתנבא כרצונו, בעוד האחרים ממתינים שהרוח תבוא עליהם (פירוש המשנה, סנהדרין י, היסוד השביעי; הלכות יסודי התורה ז, ו). פסוקי היסוד הם:

(במדבר יב, ז-ח) — לֹא־כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכׇל־בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא׃ פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט

8. התורה מן השמים. זו הנקודה החזקה ביותר ברשימה. התורה שבידינו היא זו שקיבל משה, והוא כתב אותה "כסופר שמכתיבים לו".

(רמב"ם, פירוש המשנה, סנהדרין י, היסוד השמיני) — אין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים ושם אשתו מהטבאל ותמנע היתה פלגש ובין אנכי ה' אלהיך ושמע ישראל כי הכל מפי הגבורה

הרמב"ם מבהיר שהדבר נכון גם לגבי התורה שבעל פה, כלומר הפירוש שנמסר של המצוות: מה שאנו עושים היום בסוכה, בלולב, בשופר, בציצית ובתפילין הוא "צורתם עצמה שאמר ה' למשה". המקור התלמודי הוא הברייתא בסנהדרין צט ע"א, כפי שהרמב"ם קורא אותה:

(תלמוד בבלי, סנהדרין צט ע"א) — וַאֲפִילּוּ אָמַר כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ מִן הַשָּׁמַיִם, חוּץ מִפָּסוּק זֶה שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ

הפסוק שהרמב"ם עצמו מביא הוא דברי משה לפני קורח: "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי" (במדבר טז, כח).

9. התורה אינה משתנה. היא לא תוחלף באחרת ולא יוסיפו עליה ולא יגרעו ממנה, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה: "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א; ראו גם דברים ד, ב). משנה תורה מרחיב: שום נביא, אפילו כשבידיו אותות ומופתים, אינו רשאי לבטל מצווה, שכן התורה "לא בשמים היא" (דברים ל, יב; רמב"ם, הלכות יסודי התורה ט, א). הערה על הנוסח: במהדורה הרווחת של פירוש המשנה מופיעות כאן שתי גרסאות ("המסירה" או "ההפקעה"), סימן לקטע שעבר תיקוני מעתיקים; משמעות הקביעה, לעומת זאת, אינה מוטלת בספק: תורת משה אינה ניתנת לביטול.

הצדק האלוקי (עיקרים 10 ו-11)

10. ה' יודע את מעשי בני האדם. הוא לא העלים את עיניו מהם, בניגוד לאלה האומרים "עזב ה' את הארץ" (יחזקאל ח, יב; ט, ט). הפסוק המובא: "גדל העצה ורב העליליה אשר עיניך פקחות על כל דרכי בני אדם" (ירמיהו לב, יט).

11. ה' משלם שכר ועונש. הוא גומל למי שמקיים את התורה ומעניש את העובר עליה; השכר הגדול ביותר הוא העולם הבא, והעונש החמור ביותר הוא הכרת. הפסוק המובא הוא תפילת משה: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" והתשובה: "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (שמות לב, לב-לג).

העתיד: המשיח ותחיית המתים (עיקרים 12 ו-13)

12. ימות המשיח. המשיח יבוא, ואין לחשוב שהוא מתעכב.

(רמב"ם, פירוש המשנה, סנהדרין י, היסוד השנים עשר) — ולא יחשב שיתאחר אם יתמהמה חכה לו

הוא נשען על חבקוק ב, ג: "אִם־יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה־לוֹ כִּי־בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר". הוא מוסיף שמי שמחשב את קץ הימים נכנס בכלל אמרת חכמים: "תיפח עצמן של מחשבי קצין" (סנהדרין צז ע"ב, שהרמב"ם מצטט בצורה "תיפח רוחם"). משנה תורה מתאר את המשיח כמלך מבית דוד המחזיר את המלכות, בונה את המקדש ומקבץ את נדחי ישראל (הלכות מלכים יא, א). הוא מדגיש שדבר לא ישתנה בסדרי העולם: פסוק הזאב והכבש הוא "משל" (הלכות מלכים יב, א), והוא מזהיר שלא להיאבד בפרטים:

(רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים יב, ב) — וְכֵן לֹא יְחַשֵּׁב הַקִּצִּין

13. תחיית המתים. הרמב"ם אינו מרחיב בעיקר זה בהקדמה ("כבר ביארנו"; ראו לעיל באותה הקדמה), כי הוא דן בו במקום אחר. מקורו במשנה עצמה: מי שכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעולם הבא (משנה סנהדרין י, א), ובתלמוד, השואל "תחיית המתים מן התורה מנין?" (סנהדרין צ ע"ב). רבי יוחנן קורא שם את הפסוק על תרומת אהרן (במדבר יח, כח) ורבי סימאי פסוק על האבות (שמות ו, ד). הנביאים מבשרים אותה: "יחיו מתיך נבלתי יקומון" (ישעיהו כו, יט); "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" (דניאל יב, ב).

"להאמין" או "לדעת"? מה הרמב"ם דורש באמת

קורא של היום שומע "עיקר אמונה" כ"דבר שיש להאמין בו בלי הוכחה". לרמב"ם יש רעיון אחר. לדעתו כמה מן העיקרים הם אמיתות שיש לשאוף להבין: מציאות ה' ואחדותו הם "יסוד היסודות" שיש לדעת (הלכות יסודי התורה א, א ו-א, ז), ומתוך התבוננות בבריאה מגיע האדם לאהבת ה' וליראתו (הלכות יסודי התורה ב, א-ב). הוא כותב בהלכות יסודי התורה שאוהבים את ה' בהתבוננות ב"מעשיו וברואיו הגדולים והנפלאים".

אך המסורת היהודית מכירה גם ציר אחר, זה של האמונה כאמון, כנאמנות. זו משמעות הפסוק על אברהם: "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ו), והפסוק על ישראל על שפת הים: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא). הנביא חבקוק מסכם: "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד; התלמוד, מכות כד ע"א, רואה בו תמצית כל התורה). אצל חכמים להאמין אינו רק לקבל טענה: זה להחזיק בנאמנות, לאורך זמן, בניסיון. שני הממדים, ידיעה ואמון, מצויים ביהדות, והרמב"ם עצמו אינו מעמיד אותם זה מול זה: הוא מבקש להבין עד כמה שאפשר, ולהחזיק במה שעולה על ההבנה.

מי מחוץ לכלל? מין, אפיקורס, כופר בעיקר

סוף הקדמתו של הרמב"ם הוא החלק הרגיש ביותר. אחרי שמנה את שלושה עשר היסודות, הוא כותב: מי שמאמין בכל הדברים הללו "נכנס בכלל ישראל", חובה לאהוב אותו ולנהוג בו באחווה, אף אם הוא חוטא מחמת תאוותו: הוא יענש לפי חטאיו, אך יש לו חלק לעולם הבא.

(רמב"ם, פירוש המשנה, סנהדרין י, סיום) — ואפי' עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע הוא נענש כפי חטאיו אבל יש לו חלק לעוה"ב והוא מפושעי ישראל

לעומת זאת, אם נפגע אחד מיסודות אלה, "יצא מן הכלל, כפר בעיקר, וקוראים אותו מין ואפיקורס ו'קוצץ בנטיעות'" (שם). הרמב"ם מוסיף שחובה לשנוא אותו ולאבדו, ומצטט את תהילים קלט, כא. את החומרה הזאת יש לקרוא בהקשר של ימי הביניים, של מחבר המבקש להגן על הקהילה מפני תורות שנראו לו כמערערות אותה, ויש להבחין בינה לבין מה שההלכה מיישמת בפועל. המונחים מוגדרים במדויק יותר במשנה תורה:

• חמישה סוגי "המינים" (הכופרים): מי שמכחיש את ה'; מי שמודה בשתי רשויות או יותר; מי שמייחס לו גוף וצורה; מי שאומר שאינו לבדו הראשון ובורא הכול; מי שעובד כוכב או מזל כאמצעי (הלכות תשובה ג, ז);
• שלושה סוגי "האפיקורסים": מי שמכחיש כל נבואה; מי שמכחיש את נבואת משה; מי שאומר שהבורא אינו יודע את מעשי בני האדם (הלכות תשובה ג, ח);
• שלושה סוגי "הכופרים בתורה": אלה האומרים שהתורה אינה מאת ה', ואפילו פסוק אחד; הכופרים בתורה שבעל פה; או הטוענים שהוחלפה (הלכות תשובה ג, ח).

אך הרמב"ם מוסיף מיד שני תיקונים מכריעים. התיקון הראשון: התשובה מוחקת הכול.

(רמב"ם, הלכות תשובה ג, יד) — אֲפִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר כָּל יָמָיו וּבָאַחֲרוֹנָה שָׁב יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא

התיקון השני: צאצאיהם של התועים אינם נידונים כמותם. בעניין הקראים, הכופרים בתורה שבעל פה, הוא כותב שבניהם ונכדיהם, שגדלו בטעות, הם "כתינוק שנשבה ביניהם":

(רמב"ם, הלכות ממרים ג, ג) — הֲרֵי הוּא כְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה בֵּינֵיהֶם (…) לְפִיכָךְ רָאוּי לְהַחְזִירָן בִּתְשׁוּבָה וּלְמָשְׁכָם בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם

זהו מקורו של ה"תינוק שנשבה", מושג שהפוסקים יישמו אחר כך ליהודים שגדלו הרחק מן התורה: אין מתייחסים אליהם כאל כופרים, אלא כאל אחים שיש לקרבם. אין אפוא להפוך את רשימת הרמב"ם לבית דין שיוציא מן הכלל את מי שמסתפק או שאינו יודע: אין זה הטון של הלכתו שלו. בכל מקרה אישי יש להיוועץ ברב.

מה שהעיקרים אינם אומרים

רשימה מניחה בחירות. בחירותיו של הרמב"ם הפתיעו כבר בימי הביניים בהשמטותיהן.

• הבחירה החופשית. הרמב"ם כותב במשנה תורה: "רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו" (הלכות תשובה ה, א), ומוסיף: "וְדָבָר זֶה עִקָּר גָּדוֹל הוּא וְהוּא עַמּוּד הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה" (הלכות תשובה ה, ג). ובכל זאת אינו כלול בשלושה עשר. כך מעיר, במאה החמש-עשרה, רבי יוסף אלבו (ראו להלן).
• בריאת העולם. עיקר 4 מדבר על קדמות ה', לא על בריאה יש מאין; הרמב"ם דן בנושא בנפרד במורה הנבוכים.
• בחירת ישראל, ארץ ישראל, המצוות עצמן. אף אחד מהם אינו מופיע כיסוד.
• נסי התורה, השראת השכינה בישראל. אלבו יעיר על כך גם כן.

יש להוסיף שהרמב"ם אינו מתיימר לערוך רשימה של כל מה שהתורה מצווה להאמין בו: הוא אומר שהוא מקבץ את מה שהוא "יסוד" לתורת משה.

המבקרים: הראב"ד, אלבו, אברבנאל

הרשימה לא זכתה להסכמה כללית. אלה הקולות העיקריים, כדי שהקורא יראה את הדיון כפי שהוא.

הראב"ד (רבי אברהם בן דוד מפוסקייר, המאה השתים-עשרה) מבקר, בהשגותיו על משנה תורה, את הגדרת הכופר המייחס לה' גוף (עיקר 3):

(ראב"ד על רמב"ם, הלכות תשובה ג, ז) — וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות

במילים אחרות: אי אפשר לקרוא כופר למי שבתום לב נשען על טקסטים הנראים כמדברים על אלוקים בעל צורה. הרמב"ם, לעומתו, סבור שהטקסטים הללו הם משלים.

רבי יוסף אלבו (ספרד, המאה החמש-עשרה), ב"ספר העיקרים", מוצא ברשימת הרמב"ם שרירותיות ומצמצם אותה לשלושה יסודות:

(ספר העיקרים, מאמר א, פרק ד) — העקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלהית הם שלשה, והם מציאות השם, וההשגחה לשכר ולעונש, ותורה מן השמים

אלבו תוהה גם מדוע הרמב"ם לא מנה את הבחירה החופשית, אף שהוא עצמו קורא לה "עיקר גדול":

(ספר העיקרים, מאמר א, פרק ג) — והוא תימה גדול למה לא מנה אותו בעקרים בפירוש המשנה בפרק חלק כמו שמנה הי״ג עקרים

לדעת אלבו, ביאת המשיח אינה יסוד (וגם אינה, לדעתו, ייחודית לתורת משה). הוא מביא גם את הרעיון שהמספר שלושה עשר מהדהד את שלוש עשרה מידות ה' ואת שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, ומוצא אותו בלתי משכנע כלל.

רבי חסדאי קרשקש (ספרד, בסביבות 1340-1410), ב"אור ה'", מציע רשימה אחרת, קצרה מזו של הרמב"ם, שנותנת לבחירה החופשית את מלוא מקומה.

דון יצחק אברבנאל (פורטוגל-איטליה, המאות החמש-עשרה והשש-עשרה), ב"ראש אמנה", מגן על הרמב"ם מפני כמה טענות אך מסרב להפוך את שלושה עשר הסעיפים לרשימה סגורה: כל דבר בתורה אמת וראוי לאמונה, ולכן אי אפשר לבחור מתוכם שלושה עשר "דוגמות". (נקודה שיש להעבירה לעיון רב: דקות עמדתו של אברבנאל.)

הדיונים הללו מראים ששלושה עשר העיקרים אינם אמנה שנתקבלה בהצבעה בוועידה: הם הצעה של הרמב"ם, שנתקבלה בתפילה לפני שנתקבלה בתיאוריה. כמה היסטוריונים מציינים שבמשך כמה מאות שנים התקבלו תחילה בהסתייגות ורק אחר כך התבססו בעולם האורתודוקסי.

מן המשנה אל התפילה: יגדל ואני מאמין

הליטורגיה היא שהפכה את העיקרים לדבר מוכר. שני טקסטים משחזרים אותם.

יגדל הוא שיר של שלוש עשרה שורות, שורה לכל עיקר. מחברו מזוהה בדרך כלל עם רבי דניאל בן יהודה, דיין ברומא, שהשלים אותו כנראה ב-1404; אחרים מייחסים אותו למשורר איטלקי אחר, וזהות המחבר שנויה במחלוקת. שורותיו עוקבות אחר סדר הרמב"ם. הנה השורה הראשונה, השביעית והאחרונה:

(יגדל, שורה 1) — יִגְדַּל אֱלֹהִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח, נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ

(יגדל, שורה 7) — לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה עוֹד, נָבִיא וּמַבִּיט אֶת־תְּמוּנָתוֹ

(יגדל, שורה אחרונה) — מֵתִים יְחַיֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדּוֹ, בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ

המנהגים נבדלים: האשכנזים מציבים אותו בראש תפילת שחרית; אצל הספרדים הוא נאמר בזמנים שונים; בקהילות מסוימות (בעיקר חסידיות) הוא מושמט מן התפילה היומית משיקולי נוהג קבלי.

אני מאמין הוא נוסח בפרוזה של הרשימה, שבו כל אחד משלושה עשר המשפטים מתחיל ב"אני מאמין באמונה שלמה". צורתו הרווחת מאוחרת לרמב"ם, מחברו אינו ידוע, והיא שונה במקומות מסוימים מניסוחיו. למשל, בעיקר השנים-עשר:

(אני מאמין, המשפט ה-12) — אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִֽׁיחַ וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵֽהַּ עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא

רבים אומרים אותו בסוף תפילת שחרית; המקום משתנה לפי הנוסחים.

אמונה, מעשה ו"אורתופרקסיה": מה היהדות דורשת

שומעים לעיתים קרובות ש"ליהדות אין דוגמה, רק מעשים". זה פשטני מדי. המשנה מונה אמונות שדחייתן מוציאה מהעולם הבא (סנהדרין י, א), והתורה דורשת "לדעת" (דברים ד, לה: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו"). אך נכון לומר שהמסורת היהודית מדגישה קודם כול את המעשה: רוב משנה תורה מוקדש להלכות, ושלושה עשר העיקרים תופסים עמוד אחד בלבד. לחכמים האמונה מתבררת במעשים, ולהפך, מעשים בלי אמונה מחטיאים את משמעותם.

הלכה, אגדה, פילוסופיה, מיסטיקה

כדי לקרוא כראוי את שלושה עשר העיקרים נבחין בין ארבעה רבדים.

1. ההלכה. היא לוקחת מן הרשימה את מה שיש לו השלכות מעשיות: הגדרת מי הוא "מין" או "אפיקורס" (הלכות תשובה ג, ו-ח), שיש לה השפעה משפטית; אך גם כלל התינוק שנשבה (ממרים ג, ג), המרכך את החומרה. נוסח שלושה עשר העיקרים עצמו אינו בשולחן ערוך. 2. האגדה והמוסר. הם קוראים את העיקרים כחינוך של המבט: ה' "ראשון ואחרון" מזמין לענווה, ותורה מן השמים מזמינה ללימוד. 3. הפילוסופיה. זוהי המסגרת של הרמב"ם: הוכחת מציאות ה', אחדותו והיותו נעדר גוף נשענת על ההיגיון (מורה הנבוכים), גם אם לדעתו לשכל האנושי יש גבולות. 4. הקבלה והחסידות. הן מוסיפות רבדי קריאה: ה' נקרא בהן "אין סוף", והעולם הפנימי של התורה (הסוד) מתווסף לפשט. "יגדל" אינו נאמר בנוסחי תפילה חסידיים מסוימים משיקולי מנהג קבלי, ולא מחמת חילוקי דעות לגופו של עניין.

תפיסות שגויות

• "שלושה עשר העיקרים הם האמנה הרשמית של היהדות." לא בדיוק. הם מקובלים מאוד בעולם האורתודוקסי ומוטבעים בתפילה, אך הם יצירתו של חכם, ואחרים, כמו אלבו או קרשקש, הציעו רשימות אחרות.
• "הרמב"ם המציא את האמונות הללו." לא: לכל אחת מהן יש מקור בתורה, במשנה או בתלמוד. תרומתו היא בקיבוצן ובסידורן.
• "מי שמסתפק בעיקר אינו עוד יהודי." שגוי: יהדותו של אדם אינה תלויה באמונה (נשארים יהודים גם בחטא), והרמב"ם עצמו קובע שהתשובה פותחת את העולם הבא למי שכפר (הלכות תשובה ג, יד). הספק, החיפוש, השאלה הם חלק מן הלימוד.
• "יגדל הוא של הרמב"ם." לא: יגדל הוא שיר מסוף ימי הביניים (בסביבות 1400) המעלה את הרשימה בחרוזים.
• "מאמינים בזה כי הרמב"ם אמר." חכמים מעולם לא ביססו את האמונה על סמכותו של אדם אחד: עם ישראל האמין במשה בגלל "מעמד הר סיני", ההתגלות בסיני, ולא קודם כול בגלל אותותיו (רמב"ם, הלכות יסודי התורה ח, א).

שאלות נפוצות על שלושה עשר עיקרי האמונה

מי כתב את שלושה עשר העיקרים ומתי?

הרמב"ם, בסביבות 1168 לכל המאוחר, בפירושו למשנה, בהקדמה לפרק י של סנהדרין (פרק חלק). הוא כתב בערבית-יהודית; הטקסט העברי שקוראים הוא תרגום מימי הביניים.

האם שלושה עשר העיקרים מופיעים בשולחן ערוך?

לא, בצורת רשימה. השולחן ערוך הוא ספר הלכות מעשיות. העיקרים מוטבעים בתפילה (יגדל, אני מאמין) ובמחשבה היהודית.

מדוע שלושה עשר?

הרמב"ם אינו מסביר את המספר. אלבו מזכיר את הרעיון שביקש להזכיר את שלוש עשרה מידות ה' או את שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, ומוצא אותו בלתי משכנע (ספר העיקרים א, ג).

האם הבחירה החופשית היא עיקר אמונה?

הרמב"ם קורא לה "עיקר גדול, עמוד התורה והמצווה" (הלכות תשובה ה, ג), אך אינו מכניס אותה לרשימת ההקדמה לסנהדרין; אלבו תוהה על כך. בפועל, איש אינו חולק שהיא יסודית.

האם יהודי שאינו מאמין באחד העיקרים הללו נשאר יהודי?

כן. השתייכות לעם היהודי אינה תלויה באמונה. שאלת ה"חלק לעולם הבא" היא עניין אחר, והרמב"ם עצמו מבהיר שהתשובה מוחקת הכול (הלכות תשובה ג, יד) ושצאצאים שגדלו בטעות הם כתינוקות שנשבו (הלכות ממרים ג, ג).

מה יש לומר על תחיית המתים?

זהו עיקר, שנלמד במשנה (סנהדרין י, א) ובתלמוד (סנהדרין צ ע"ב), ונאמר בכל יום בתפילה. חכמים והרמב"ם דנים בדרך הבנתו; אפשר לעיין בפרק ח של הלכות תשובה על העולם הבא.

האם לדתות אחרות יש אמנת אמונה דומה?

לחלקן יש אמנות אמונה שנוסחו בוועידות. ליהדות אין ועידה הקובעת אמונות, ו"אמנות האמונה" שלה הן הצעות של חכמים. אין בכך כדי לגרוע מסמכותן, אך זה מסביר את חופש הדיון.

להרחבה

• מהי תורה?
• מהו התלמוד?
• מה אומרת קריאת שמע ישראל?
• תרי"ג המצוות
• מהו המשיח?
• מה קורה אחרי המוות?
• מהי קבלה?
• המחשבה היהודית: מקורות, זרמים ושאלות גדולות
• גדולי המחשבה היהודית, מרבי עקיבא עד הרב קוק
• מילון מונחים עבריים ביהדות

מקורות והפניות (24)

• בראשית טו, ו
• שמות יד, לא; כ, ב-ג; לב, לב-לג; לג, יא
• במדבר יב, ו-ח; טו, לא; טז, כח
• דברים ד, טו; ד, לה; ו, ד; יג, א; ל, יב
• ישעיהו כו, יט; מ, כה; מד, ו
• ירמיהו לב, יט
• חבקוק ב, ג-ד
• דניאל יב, ב
• תהילים לג, טו; קלט, כא
• משנה סנהדרין י, א
• תלמוד בבלי, ברכות לא ע"ב; סנהדרין צ ע"ב; צז ע"ב; צט ע"א; מכות כג ע"ב – כד ע"א
• רמב"ם, פירוש המשנה, סנהדרין י (פרק חלק), הקדמה ושלושה עשר היסודות
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה א, א; א, ז-ח; ב, א-ב; ז, ו; ח, א; ט, א
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה ג, ו-ח; ג, יד; ה, א; ה, ג; ח, ב-ג; ח, ז
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים ג, ג
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים יא, א; יב, א-ב
• רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק ב' (על הבריאה)
• הראב"ד, השגות על הרמב"ם, הלכות תשובה ג, ז
• רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר א, פרקים ג-ד
• רבי חסדאי קרשקש, אור ה'
• דון יצחק אברבנאל, ראש אמנה
• יגדל (נוסח אשכנז), המיוחס לרבי דניאל בן יהודה מרומא
• אני מאמין (נוסח הסידור הרווח)
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: לך לך: יחסו של האדם אל ה' ; לך לך: האמונה בתנועה ; פרקי אבות, חלק ראשון

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.