לך לך — הניסיון השלישי

ובכן, הבמה שלך. — טוב מאוד. ובכן, ערב טוב לכולם. ערב טוב. השבוע אנו ניגשים לפרשת לך לך. כבר התחלנו בלימוד הזה בשנה שעברה, אך הפעם נלך בעקבות הכתוב אחר הניסיון החדש הזה להניע, כביכול, את תולדות האנושות — דרך אברהם. שלושה ניסיונות יש. הראשון הוא של אדם. אדם שרוי בעולם של גן עדן. יש לו כל מה שהוא רוצה. אין עליו לעשות דבר וחצי דבר. הוא הצדיק שאינו חסר דבר, אך באמת מבקש לנסות בעצמו את עיצוב עצמו, ואינו רוצה להסתפק בעבודת ה' שאין בה תנאים. הניסיון נכשל; הוא ילמד את לקחו מחוץ לגן עדן, בתוך הזמן והמקום, וזהו דבר טבעי לגמרי. והנה, כל התפתחותו של הניסיון הזה מסתיימת בחורבן העולם, בחורבן היקום כולו. ה' מתחרט על מה שעשה — אך מה פירושה של חרטה אצל הקב"ה? חרטה אצל הקב"ה פירושה פשוט שהניסיון הראשון לא עלה יפה: איננו יכולים להגיע לאותה רוחניות עזה של קרבת ה' בלא מאמץ אישי, בלא שקנינו אותה בכוחות עצמנו. ומובן שה' מחליט על שיטה חינוכית אחרת, דרך נח. כבר אמרתי לכם שיש פסוק מפורש מאוד בתפילתו של יעקב, שאנו חוזרים עליו כמעט בכל יום, ושנקרא בשלושה אופנים. "לישועתך קויתי ה'" — לעזרתך אני מייחל, ה' — זוהי הקריאה הראשונה. הקריאה השנייה היא "קויתי ה' לישועתך": אני מקווה, ה', לעזרתך, להשתתפותך, לסיועך. כלומר, דמותו של נח היא של מי שבאמת רוצה להשקיע את עצמו כולו, יחד עם ה', בהגשמת העולם הזה כפי שה' הגה אותו וכפי שהוא חפץ בו — אלא שלשם כך הוא מבקש את עזרתו של ה'. זוהי הברית הראשונה שנכרתה בין ה' לאדם. יפה מאוד. אך הניסיון השני הזה, בתום עשרה דורות — ועשרה דורות מייצגים תמיד יחידה אחת בתולדות האנושות; כך מונים חכמינו, שהרי מנו עשרה דורות מאדם ועד נח, ועשרה דורות מנח ועד אברהם — ואז אברהם פותח בגישה חדשה, כביכול, אל ה'. הגישה הזאת אל ה' היא […]: כלומר, "כל אשר אני עושה, לכבוד שמך הוא, לך בלבד. איני מצפה לדבר, איני רוצה דבר לעצמי; אני מוסר את עצמי כולי לך, ומסירותי היא מסירות של חינם גמור."

אברהם הוא אכן מי שיטביע את חותמו על תולדות האנושות. עמו כורת הקב"ה ברית שאין לה גבולות, לא במקום ולא בזמן, שהרי מדובר בזרע שיהיה כעפר הארץ וככוכבי השמים — כלומר, לא רק במובן שאין אפשרות לספור אותם. אין זו הערכה כמותית של זרע אברהם; זוהי הערכה רוחנית. כלומר, זהו פוטנציאל האור שהעם היהודי עשוי להביא לעולם כולו מתוך רוח זו של הקרבה עצמית, רוח זו של מסירות למען האדם. וזוהי ההתגלות הראשונה של ה' לאברהם.

אקרא לכם את הכתוב. הארץ אינה מוגדרת. "ואעשך לגוי גדול" — נזכור את המילה הזאת, "גוי". "ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" — לאנושות. "ואברכה מברכיך" — אלה הנלווים אליך. ואילו "ומקללך אאר" — אכרית את כל המקללים אותך או הרודפים אותך. "ונברכו בך" — ויתברכו בך, על ידך. כבר תרגמנו את מושג ה"ברכה" הזה, שיש בו מובן של הַבְרָכָה: כמו ענף הנעלם באדמה ומחיה עץ אחר. כך הם דורות ישראל, וכך יהיו כל משפחות האדמה. כאן כבר אין מדברים על "גוי"; מדברים על משפחה.

"משפחת האדמה". ההגדרה הזאת של "גוי" ו"משפחה" מתבררת בפרשת נח. שכן אצל אדם הראשון, משיצא מגן עדן ומנסה את ניסיונו האישי, הכול טיוטה. עדיין אין רואים משפחות מגובשות; רואים רק ילדים שחיים את זמנם ונעלמים. יש כמה כוכבים באותם דורות, אך הם אינם מסתגלים כלל להתפתחות חברתם. אני שם זאת בסוגריים — אצל אדם, אם כן, אין משפחה. מושג המשפחה לובש צורה עם נח, בתיבתו, בביתו, משום שאת המשפחה יש לטפח לפני הכול. אם אין רוצים להיסחף במבול המאיים על אנושות המופקרת לעצמה, יש קודם כול לדעת לסגור את דלתות הבית ולהתחיל באמת לבנות את המשפחה — "את האלוקים התהלך נח", בשאיפתו הרוחנית עם ה', מתוך ענווה גמורה.

ואכן, בפרשת נח, בתולדות נח, אנו רואים משפחות הבאות זו אחר זו. אלא שבמשפחות הבאות זו אחר זו יש שני ממדים. הם מפורטים, למשל, בפרק י: "אלה בני חם למשפחתם ללשנתם בארצתם בגויהם". הרי שאתם רואים כאן את המונח "משפחה" מצד אחד, ואת המונח "גוי" מצד אחר. המשפחה מטפחת "לשון" — לשון פנימית, לשון של אינטימיות, לשון אישית. זוהי ה"לשון". והמשפחה, כאשר היא מגובשת ומתפתחת כראוי, אין לה צורך לתחום את גבולותיה. אדרבה, הקשרים בין המשפחות יוצרים מעין עירוב תחומין: מאחדים את כל הגבולות, וחיים במרחב משותף.

אך כאשר המשפחה נכשלת בדרכה, אז מופיע איומו של הגוי. הגוי מוגדר על ידי שטחו — "בארצתם בגויהם". באותה שעה פונים אל האומה, אל המולדת, אל לאומנות צרת אופקים ממש, ועל כן כל אחד עסוק בתחימת מרחב מחייתו — וזהירות, אל תנסה לפלוש אל גבולות רעך. וכאן זה כבר אינו דיבור של "לשון", כבר אינו לשון פנימית; זהו דיבור של "שָׂפָה". ה"שפה" היא השפתיים: זהו דיבור חיצוני, דיבור מוסכם, דיבור פוליטי — דיבור של יחסי שכנות טובים, נאמר, קוסמופוליטי ותו לא.

ובכן, בדור הפלגה, דור מגדל בבל — דור הפילוג, דור התפצלות המשפחות — נאמר לנו: "ויהי כל הארץ שפה אחת" — השפה החיצונית, שפה מוסכמת, שפה פורמלית לגמרי. אין זו לשון הלב, אין זו הלשון הפנימית, אין זו לשון הרוח, אין זו לשון המשפחה: זוהי לשון הגויים, לשון העמים, לשון האומות. והנה, במה שאומר הקב"ה בהתגלות הראשונה הזאת לאברהם — "לך לך": צא מן העולם הזה שאתה חי בו, מעולם הפלגה הזה שאתה חי בו, עזוב אותו! אלא שהוא עצמו כבר עזב אותו, כפי שנראה. אך הפעם ה' מתערב ואומר: לא — עליך להתגבש לאומה. עליך להיות ל"גוי גדול", עליך להיעשות לעם הגדול — אך לשם מה?

לשם השבת מושג המשפחה אל האומות. "ונברכו בך כל משפחת האדמה" — כל משפחות האדמה יתברכו בך. יש אפוא לחולל את ההמרה הזאת, את המעבר מן ה"גוי" אל ה"משפחה". ומשום כך אומר הקב"ה לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" — שכן היה יכול לעשות זאת במקום שבו הוא נמצא. שהרי במקום שהוא נמצא בו עכשיו, הוא נמצא בחרן. בחרן — מדוע? דעו לכם, צריך מעט לשאול על מקורותינו. לשאול על מקורותינו: מאין באנו? מי אנחנו? מי אנחנו? אנחנו העברים. ואם אנחנו העברים, הרי אנו צאצאי עבר.

אנו צאצאי אותם שבטי ה"חַבִּירוּ" שהארכאולוגים והחוקרים מגלים לאורך ההיסטוריה, ושהם עם שונה מכל העמים, שבט שונה מכל השבטים, בזכות ההשקפה שבידו. איזו השקפה? אך לשם כך עליי לומר לכם שעבר הוא מצאצאי שם. אנו יודעים שלנח היו שלושה בנים: שם, חם ויפת. שם — התגלמות המוסר; חם — התגלמות הכלכלה; ויפת — התגלמות האמנות. לרוע המזל הוא הפריד ביניהם; לאמיתו של דבר היה צריך לכלול אותם בתולדה אחת, בהולדה אחת, בתפיסה אחת. שם, חם ויפת: אי אפשר לחיות משם בלבד ולהישאר תלוי בחם, וגם אי אפשר לבחור בחייו של יפת, המבקש למעשה לחדור אל הפנים מן החוץ — ואילו אנו מבקשים לעצב את החוץ על פי רגישותנו הפנימית, על פי רוחניותנו.

ונח הבין זאת לבסוף, משום שבעצם ההפרדה ביניהם ירד הוא עצמו במידה מסוימת. הוא היה "צדיק תמים", הוא היה שלם; אחר כך נעשה "צדיק" סתם, צדיק ותו לא. אחר כך נעשה "איש האדמה" — במובן מסוים הוא נעשה חילוני, התמסר לדרישות החיים המובנות מאליהן, וכן הלאה. כך שבמידה מסוימת הרפה משאיפותיו, ועל בניו הוא אומר, בברכו אותם: "יפת אלוקים ליפת" […]. ועל אחר הוא אומר שהוא מתמסר אך ורק לדרישות החיים החומריים, משום שאינו מבין שלא זו התכלית.

את האמנות, לעומת זאת, הוא אכן מצרף אל שם. ואנו אכן צאצאיה של משפחת שם זו. אנו שמיים. אם כן, היכן המקור העברי האחר, בעבר? "ולשם יֻלד גם הוא" — אני קורא לכם את פרק י, פסוק כא: גם לשם נולד בן; "אבי כל בני עבר" — הוא אבי כל בני עבר, העברים. זה עתה דיברתי אליכם על יפת — הוא זה שבאקדמיה של האמנות, המטפח את האמנות — "אחי יפת הגדול", ושם קשור אליו, לא כן? ובני שם מביאים לנו את "עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם". "וארפכשד ילד את שלח, ושלח ילד את עבר. ולעבר יֻלד שני בנים, שם האחד פלג" — והתורה קושרת בין "פלג" לבין הפועל "פָּלַג", שפירושו לחלק, לפצל. והנה מגדל בבל שפיצל, שבו בני האדם אינם מבינים עוד זה את לשון זה, אינם מבינים זה את זה, עד כדי כך שקעו בציוויליזציה של תגליות טכניות ותעשייתיות, שאין להם פנאי לחשוב על עצמם, לחשוב את עצמם מחדש, לשאול על פשר חייהם — מדוע, בעצם, הם כאן. הוא קרא אפוא לילד הזה פלג. אך מניין ידע "כי בימיו נפלגה הארץ"?

אם נאמר ש"כי בימיו נפלגה הארץ" אמור על פלג עצמו, הרי שפלג קשר את שמו אל פילוג החברה של זמנו. אך אם נאמר שעבר הוא שקרא לבנו כך, משום שכבר חשב שעתידה להתרחש טרגדיה בהתפתחות תולדות האנושות, שהאנושות תתפצל לשבעים אומות וכל אחת תיטול חלק מאדם הראשון — אדם הראשון מתפרק, וכל אחד נוטל חלק ממנו — מניין ידע זאת? אומרים לנו: לא, שימו לב! עבר היה נביא. נביא — יודעים אנו היטב מהו, וכבר דיברנו על מושג זה של חיפוש אישי, של אותו חיפוש אל מעמקי הנפש, המחולל את החיבור בין שורש האדם לבין הרוח האלוקית המפעמת בו, עד שהקב"ה מדבר באדם, דרך האדם, דרך קולו. ממילא, עבר הוא אכן אותו אדם המסור כולו לחיפוש אישי ועמוק, שמתוכו הוא מפתח, יום אחר יום, כיווני מחשבה, חיים ואידיאל שונים.

[…] ההיסטוריה מספרת על שבטי החבירו האלה, שהיו מפוזרים במידה מסוימת בין העמים, משום שאיש לא סבל אותם בארצו. ואתם יודעים היטב: אין רוצים בריכוז של מחשבה המכביד על הפוליטיקה, ומבקשים, ולו במעט, לסתום את פיה. כיצד? על ידי תופעת הפיזור. כך מקווים, כביכול, להחליש את כוחה, את השפעתה על בני האדם. והחבירו האלה אינם נכנעים. יש אפילו כתב של מלך כנען — מלך אחר מן האזור — המתלונן על הנזק שגורמים החבירו האלה: הם אינם רוצים למסור, אם אפשר לומר כך, עבד שברח מאדוניו; הם מסרבים בכל תוקף להשיבו לבעליו.

אדרבה, הם נותנים לו מקלט, מגינים עליו, מחסים אותו, משום שהם בני אדם צמאים לחירות ולרוח, ההופכים למגיני אידיאל של חיים למען האדם. אלה הם החבירו — אלה מקורותינו, העברים. אנו באמת מעבר הנהר, ואנו צמחנו — צמחנו בתוך עולם של ריבוי, של פיזור; כן, של פיזור. ובכן, עבר קרא לבנו פלג משום שידע היטב מה עתיד לקרות. ואילו יקטן, אחיו, הוליד שלושה עשר בנים; הוא בחצי האי ערב, חי עם שבטיו, בשבטים — וגם החבירו נמצאים שם, אלא שאלה חבירו החיים בחצי האי ערב.

אך אלה בני אדם שאינם רצויים, נרדפים — וזה מסביר את גורלו של אברהם באור כשדים. אברהם באור כשדים: אלה בני אדם שמעבירים אותם בכבשני השרפה של אותה תקופה. אין רוצים לשמוע עליהם; אין רוצים להותיר אפילו מצבה שתזכיר את מעברם בהיסטוריה. זה גורלם של בני עבר. וזה מסביר את תרח — "תרח אבי אברהם ואבי נחור" — תרח, שבא מאותו שבט, מאותם צאצאים, ושהחליט לגלות מרצונו, לא להישאר עוד במקום שבו היה. שהרי מה עשה תרח? לתרח הייתה חנות פסלים. מה פירוש, היום, להחזיק חנות פסלים? הייתה לו חנות של ספרי פילוסופיה מכל הזרמים.

היום אנו יודעים היטב — די להתבונן כיצד ממשלות מורכבות מהשקפות אידיאולוגיות שונות, ולכל אחת האלוהות שלה, הפילוסופיה שלה, דרכה בתפיסת החיים וההיסטוריה; היא דבקה בה, ואכן מוכנה להקריב את חייה למען הצלחת האידיאולוגיה הזאת. ותרח היה פתוח לכל הפילוסופיות האלה; הוא מכר אותן, סחר בהן, בדרך זו או אחרת — עד היום שבו אברהם יוצא למלחמה נגד האידיאולוגיות השונות האלה ומשבר אותן, משבר אותן, ומוכיח את הבלותן. אתמול שאלו אותי: מדוע אומרים "ממשה עד משה לא קם כמשה"? ממשה ועד משה לא היה אלא משה אחד.

והטעם העיקרי הוא שמשה כלל בתוכו את כל הכיוונים הפילוסופיים, את כל האידיאלים הנשגבים שאפשר להעלות על הדעת. הוא הפשיט אותם מקליפתם; הפשיט אותם מן העבודה הזרה שבהם, ממה שהיה בהם פסולת, ושילב אותם — ואכן נתן להם קוד אחד. כשם שאנו אומרים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" […]: זרמי המחשבה וההשקפה השונים, נשגבים ככל שיהיו, כל עוד לא הושבו אל האחדות, עלולים להיות עבודה זרה. אם רוצים אתם להימנע מכך, נסו להתאים אותם אל השלם, אל האחדות הראשונית. כך נולד העם העברי.

שכן לתרח היו שלושה בנים: לתרח נולדו אברם, נחור והרן. אברם עבר באש של דורו, נרדף כפי שנרדף בידי נמרוד, ויצא ממנה ללא פגע. הרן, לעומתו, לא הונע אלא מרוח של חיקוי, של תחרות; הוא לא יצא ממנה. הוא עבר את אותו ניסיון, אך נכשל. שליש מן המשפחה הזאת נעלם אפוא — זהו הרן. אך הרן הותיר אחריו בכל זאת צאצאים: שרי, שתהיה אשת אברהם, ומלכה, שתהיה אשת נחור. יהיו לנו שלושה אבות שיצאו מתרח, ויהיו לנו ארבע אמהות. ואלה, אם תרצו, הם הטיוטות הראשונות של מה שיהיו אברהם, יצחק ויעקב, ושל מה שיהיו אמותינו: שרה, רבקה, רחל ולאה.

אך אין זו השעה להרחיב בכך; כל מטרתי כאן היא לומר לכם כיצד מופיע לפנינו אברם. אברם הוא שריד של אותן רדיפות שלבשו ממדים יוצאי דופן בימי מלכותו של נמרוד — של אותה רוח שהיא האלוף היחיד במינו של החילוניות בכל מחיר. הוא שעמד בראש תנועת מגדל בבל: "נדיח את האלוקי המכביד כל כך על רוח חברתנו, ונוכיח שבכוחות עצמנו נוכל להתארגן ולבנות חברה שכל הזכות על כל מה שעשתה, על כל מה שהגשימה, תהיה שלה." ומשום כך נאלצים בני תרח לגלות.

אין הם יכולים לחיות שם. לאן הם חושבים לשוב? לכנען. כנען. לכנען. זוהי ארצו של עבר, שכן בחלוקת הארצות קיבל שֵׁם את ארץ כנען, קיבל את ארץ ישראל — אך ארץ ישראל זו נכבשה בידי צאצאי חם, כנען, היושבים בה. אנו מבינים שהכנעני בא וכבש את ארצו של שם, ותרח מבקש לשוב ולמצוא את שורשיו בארצו. […] זהו תרח — כמו הציוני החילוני שרצה לצאת לשיבה זו לארץ ישראל פשוט משום שהוא מבקש לברוח מן הפוגרומים. אך הוא אינו מגיע אל סוף שליחותו: הוא נעצר בחרן.

חרן — חבל שאין בידי מפה להראות לכם את הדרך מאור ועד חרן. וחרן נמצאת אי שם בטורקיה של ימינו, ושם נמצא נחור. נחור, שהוא בנו של תרח. נחור מצא שבארם, ארץ ארם, הייתה סובלנות רבה הרבה יותר, שיש בה מקום לחיי פשרה והסתגלות עם הארמים של אותה עת. ולמה לא? אם כן, במקום לחשוב על שיבה אל ארצו של שם, ארצו המקורית של שם, נסתפק בחיים בחוץ לארץ, נסתפק בחיים בחרן, וננסה באמת להפיץ את הלימוד הזה, את הייעוד הזה, את האידיאל הזה, דרך קוסמופוליטיות בקרב האומות.

זהו ניסיון שנעשה גם לאורך ההיסטוריה. — "מר בניזרי, סליחה, יש לי מפה בשבילך, אם תרצה. אתה רוצה שאשתף אותה?" — "אם תרצה, כן, זה יהיה טוב." — "אתה רואה אותה?" — "לא, אני עדיין לא רואה אותה." — "לא, אני לא מצליח… רגע אחד." — "אה, הנה, טוב מאוד." — "הנה." — ובכן, אתם רואים את אור — זוהי אור כשדים, מעט מעל המפרץ הפרסי, אור כשדים. והנה, הביטו בחרן: הוא הולך צפונה, ונחור נמצא בחרן; שם התיישב נחור. אך הוא חלק מן המשפחה, חלק ממשפחת עבר; הוא מבית תרח — גם הוא מבני עבר, גם הוא מבני עבר. אנו מבינים מדוע האבות רוצים בכל מחיר שהנישואים ייעשו בתוך המשפחה; אין הם רוצים לצאת מן המסגרת המשפחתית הזאת. וכך, כאשר אברהם שולח לבקש אישה לבנו יצחק, הוא מבקש אותה ממשפחתו שלו. אך עליה לבוא לארץ ישראל. הוא אינו רוצה לשמוע על חוץ לארץ; אינו רוצה לשמוע על אותו אידיאל קוסמופוליטי שנחור היה רוצה להיות דוברו הבין־לאומי — לא. הוא רוצה בכל מחיר להגשים את אידיאל חייו דרך ארץ ישראל, ארץ כנען, שמלכתחילה שייכת לו, משום שהיא חלקו של שם, מולדתו של שם. ואכן, כל האבות נישאו לצאצאי נחור.

בתוך אותה משפחה — לפעמים אחייניות, נכדות. ובכן, הם הגיעו עד חרן. שם מקבל אברהם מאת ה' את הציווי לעזוב את חרן ולא להישאר באמצע הדרך. אין להפקיר את עצמנו בידי ארץ שהייתה מוכנה בשמחה לקבל אותנו — אך בתנאים מסוימים: שלא נפריע כלל, בדרך מחשבתנו, באידיאולוגיה שלנו, באמונתנו, לפילוסופיות האחרות או לאורחות החיים האחרים. הוא אומר לו: לא, לך לחפש את שורשיך במקום אחר. הבנו אם כן: ה' מדבר אל אברם. עד עתה היו נביאים; דובר רק בנביאים. ונתנו את ההגדרות האלה של הנביא: האדם המחפש את נקודת הקצה של המגע שלו עם המוחלט, עם האלוקי, וחש אותו בעוצמה כזאת, עד שלבסוף הוא דורש ממך לעזוב את הסביבה שבה אתה נע, ולצאת לדרך — "אל הארץ אשר אראך".

עכשיו תשמע; אחר כך תראה — ההתפתחות היא מן השמיעה אל הראייה. ראיית הארץ: לעת עתה אין לגלות את התוכנית. אין מגלים את התוכנית למדינה יהודית שרוצים בכל מחיר להקים בארץ שהכנעני יושב בה. לעת עתה יש קודם כול להתיישב; יש להניח את היסודות למשפחה, ולאט לאט להביא לפריחתו של עם היוצא מאברהם, כמשפחה. משפחות בני ישראל — אכן הם "גוי גדול", משום שעליהם לתחום את גבולותיהם ביחס לשאר העולם. זה כמו נח, הנסגר בתוך התיבה שלו: גם עם ישראל תוחם את עצמו בגבולותיו; הוא "גוי גדול". אך "ונברכו בך כל משפחת האדמה" — יתברכו כל המשפחות, כל משפחות האדמה, כל המשפחות: לעשות מן העמים האחרים משפחות שונות, ולחולל את חיבורן של המשפחות האלה — זוהי השליחות האמיתית שהופקדה בידי אברם, וזוהי שליחותו של העם היהודי.

אני רואה שלא אוכל להרחיק מעבר לכך, ואם עליי למסור לכם את רשות הדיבור — אם יש שאלות, אם יש דיון, בשמחה, אני מקשיב. — "אם אפשר — אינני יודע אם זה תורי — זה יואן. תודה רבה, כי זה תענוג, תענוג של ממש; זו הדרך הטובה ביותר לסיים את סוף השבוע. אני עוקב בתשומת לב, אבל לצערי בדרך כלל אין לי הזדמנות לשאול שאלות, ועכשיו השאלה בוערת לי על השפתיים — או על הלשון, עוד איני יודע. השאלה היא זו: יש פילוסופיות שונות, אלוהויות שונות, ומשה הצליח לאחד את כל אלה, בכך שעשה אותן חסרות ערך כשהן עומדות כל אחת לעצמה.

"ומצד אחר, יש התנועה הזאת שמעניינת אותי מאוד, מן ה'שפה' — השפתיים האלה, לשונו של הגוי, כלומר לשון מלוטשת וקוסמופוליטית — אל 'לשון' המשפחה. אם כן, שתי שאלות קטנות. הראשונה: מהם המנגנונים שיאפשרו לנו לעבור מן ה'שפה' אל ה'לשון'? ושאלת משנה: מדוע, אם כן, נאמר 'משפחות'? מדוע לא פשוט 'משפחה'?" — "כן. סיימת? אלה השאלות?" ובכן, כדי להשיב על השאלה הראשונה, יש לדעת שכל אדם זוכה ללשון פנימית, משלו ממש — "ויפח באפיו נשמת חיים": כאשר נפח ה' באדם את נשמת הדיבור, יש בו נשמה פנימית.

נשמת הדיבור הזאת היא נשמת רוחניותו, נשמת מהותו. אלמלא נחלקה בשל התפרקותו של אדם, היה כל אחד מחזיק בה בתוכו בשלמותה. אך כמו לוחות הברית, היא אכן נשברה לרסיסים. לכן כל אחד שומר רק חלק ממנה, וכדי שהלשון הזאת תשוב לאחדותה, צריכה להיות תקשורת בין המשפחות, בין משפחות האדמה השונות, שכל אחת מהן מחזיקה באמת […]. זהו זה. ובכן, הנה — תשובה קצרה, כמדומני. שאלה אחרת? — "אולי עוד תשובה קצרה לשאלה הקטנה שלי. לימדת אותנו… 'חכמה בגויים — אל תאמין'…" — "'חכמה בגויים — תאמין.'" — "אה, […]. יש מדענים יוצאי דופן.

"אם כן, בדיוק, האם אתה רואה… מאוד אהבתי את ההקבלה בין תרח לבין מוכר ספרי הפילוסופיה — אבל בעיניך הפילוסופיה אינה מדע?" — באמת, אצטט לך את ההגדרה הזאת — איני יודע אם אני עוד זוכר אותה. כל פילוסופיה — איני זוכר את הניסוח המדויק, אך הנה הרעיון — מאחר שכל פילוסופיה אינה מבקשת אלא להוכיח את הבלותה של הפילוסופיה האחרת, וכל אחת, אכן… אין פילוסופיה שאפשר ללמוד. אתה יכול ללמוד את כל הפילוסופיות, אך צריך להגיע לומר "מי כמכה באלם ה'". "באלם"? חכמים אמרו: "באלמים". "באלמים" — אלה פילוסופיות הנשארות אילמות מול מה שהאנושות מצפה לו.

הן אינן עוצרות אצל הבעיות האלה. הפילוסוף רחוק מלהיות צדיק. הוא פילוסוף; הוא אינו צדיק. הוא אינו התגלמותה של הפילוסופיה שלו עצמו — אם כן, כיצד תיתן בו אמון? אם כן, "חכמה בגויים תאמין": "סופיה", החכמה שבגויים — זהו התרגום: "סופיה"; פילוסופיה היא אהבת החכמה; זוהי חכמה — אם כן, תאמין: זה יש להם, זה יש להם. אך התורה, הדורשת ממך להיות עקבי עם עצמך ולהגשים את השלם בתוכך, בהשילך מעליך את הקצוות — לא כן? — את זה עוד אין להם, משום שהם נתונים יותר תחת שלטונו של שם אלוקים מאשר תחת שלטונו של שם הוי"ה. וכאשר מפרידים את שם אלוקים משם הוי"ה, הדבר נעשה "אלהים אחרים" — נעשה אלוהויות, נעשה אלוהויות אחרות. זהו.

תודה. ובכן, בזאת אני נפרד מכם עד הפעם הבאה. זכרו שבקושי נגענו בראשון […]. זהו. תודה רבה, וערב טוב לכולם. — "תודה רבה שוב." — "ערב טוב, תודה רבה." — "ערב נעים." — "תודה רבה. מר בניזרי, תודה רבה. להתראות." — "להתראות. בשבוע הבא." — "תודה אין סוף."