שאלות לשולחן השבת – פרשת לך לך
חוברת לימוד להדפסה: שאלה אחת בכל עמוד, תשובת הרב, מקורה, ולקח לדיון במשפחה.
אברהם זה עתה ניצל מכבשן האש ויצא לדרכו אל הארץ המובטחת, ושם הוא מתחיל להפיץ את האמונה בבורא ואת המוסר הנובע ממנה. מיד קמים נגדו שני כוחות: לוט, המטריד אותו מבפנים, מתוך ביתו, ופרעה, התוקף אותו מבחוץ. השיעור יוצא מן העימות במצרים, אך רק כדי להראות שפרעה, המובס באותה שעה, גובר בדרך אחרת — באמצעות בתו, שנעשית שפחה ואחר כך פילגש בבית אברהם. עיקר השיעור עוסק אפוא במה שנולד מכך: ישמעאל, וטבעה המיוחד מאוד של הסכנה שהוא מגלם.
הרב רפאל בניזרי פותח בהבחנה בין שתי השיטות. נמרוד ביקש לחסל את אברהם באש; פרעה, לעומתו, אינו פוגע באיש אלא באשתו, כדי להעביר דרך אותו רחם את התרבות המצרית — כך שהצאצאים יהיו מבחינת ההלכה בני אברהם, ומבחינת הרוח מצרים. הוא נכשל, אך הוא עולה ממצרים יחד עם אברהם בדמות בתו שלו.
השיעור עוקב אחר כך אחר הגר ובנה: מדרש שני החכמים שבדרך, המלאך המשיב אותה אל גבירתה, השם שניתן לילד, ההשלכה במדבר ותשובת השמים. הוא משווה את ישמעאל לארבע המלכויות ומראה שאינו אחת מהן, מפתח את משמעותה הכפולה של המילה המציינת הן את ברית המילה והן את הדיבור, ונחתם בשאלות השומעים על מצווה שהפכה למעשה מכני ועל הדו־קיום שידע הרב במרוקו.
מה אומר השיעור
שתי סכנות מקיפות את ראשית דרכו של אברהם. מבפנים — בן משפחה, לוט, שגם הוא יכול לתבוע לעצמו חלק בירושה, שהרי תלמידו של אברהם הוא ומתהדר במעלותיו שלו. מבחוץ — פרעה, אדון אימפריה גדולה שכפתה את תרבותה על העולם כולו, ואינו יכול לשאת את הופעתו של אדם שאינו מזדהה עם התרבות הזאת. שניהם רואים בעין רעה מאוד את התיישבותו של אברהם בארץ, ושניהם מבקשים ליטול ממנו את השליחות שנטל על עצמו מימי ילדותו: להיות שותף במעשה בראשית.
פרעה אינו פועל באש אלא ברחם. הוא אינו מבקש, כנמרוד, להשליך את אברהם לכבשן ולסיים בכך את העניין. הוא פוגע באשתו, ומתכוון להעביר דרכה את התרבות המצרית: צאצאי שרה יהיו אז, מבחינת ההלכה, בני אברהם, אבל תרבותם, רוחם וזהותם יהיו מצריות. זוהי תוכנית של החלפה מבפנים, לא של השמדה.
הוא נכשל — ובכל זאת מצליח. שרה מתנגדת לו בתוקף, והשגחה עליונה שומרת על אברהם, שעולה ממצרים ברכוש גדול — ובעיקר עם בת פרעה, שאביה סבר שמוטב לה להיות שפחה בבית ההוא מאשר להמשיך לגדול בארמון. את מה שפרעה לא השיג בעצמו, הוא משיג באמצעותה. הרב מדגיש את הפרדוקס: הבת הזאת, הנחשבת לבת הבית, אינה חדלה לתבוע את השתייכותה למצרים, לתרבותה וליצריה — אף לאחר שקיבלה עליה את אמונת אברהם.
מדרש מביא חכם לבכות בדרך לירושלים. שני חכמים מהלכים יחד, ואחד מהם פורץ בבכי. הוא מסביר: שרה הייתה עקרה, לא יכלה ללדת, וכל מפעלו של אברהם הועמד לרגע בסכנה בשל נוכחותה של הגר. היא נעשית פילגשו של אברהם, שרה מסכימה, אברהם נענה, ומכאן נולד ישמעאל, הממשיך את מזימת פרעה.
אברהם אוהב את הבן הזה ואינו יכול להעלות על דעתו להיפרד ממנו. הוא מרחיק לכת ומבקש מה' שישמעאל יחיה לפניו ויהיה יורשו. על פי צו ה' הוא יסכים לנתק את הקשר — אבל הבן הזה ממשיך להיקרא בן אברהם, והוא מתייחס על שם אביו. דווקא הייחוס הזה, שהוא טוען לו, הוא שיוצר את הקושי בהמשך.
המדרש מונה את הרעות שישמעאל צופן לישראל. הראשונה: לא לוותר ולו על שעל אחד מארץ ישראל לבני יצחק. השנייה: להפוך את מקום המקדש לדיר ולאשפה, בלי שאיש יעז לומר דבר, ולבנות את ביתו מעל המקום המיועד לקודש הקודשים. ונוסף על כך: יתבעו בשם הילדים ולא ייעשה להם כל צדק, והוא יכביד על המטבע העולמי באמצעות הנפט. הרב מסכם במצב הנוצר מכל זה: עם שאינו מצליח להצדיק שום זכות על הארץ שהובטחה לו.
השפחה שנעשתה אם סבורה שהיא בעלת הבית. היא נושאת ילד ברחמה, בעוד גבירתה, על אף כל התחנונים וכל התפילות, לא זכתה לדבר, ומעתה היא תובעת לעצמה את המקום הראשי. כששרה מרחיקה אותה, היא זוכה לגילוי של השגחה: מלאך אומר לה לשוב אל גבירתה ולקבל עליה להתענות שם, ומבשר לה על בן שתקרא לו בשם הנושא את שם ה'.
שני עמים נושאים את שם ה' בשמם, אך אצל אחד מהם הוא אילם. ישראל וישמעאל הם היחידים שכך. ההבדל, אומר הרב, הוא שאצל ישמעאל השם הזה אינו מהדהד. הוא מוסיף שבלעם, לאחר שנהפכה שליחות הקללה שלו, מבשר שבאחרית הימים יקום עם שיוכל לכפות את חוקו על ישראל ולענות אותו — ושהצעקה שהוא משמיע אז מופיעה בתורה פעמיים בלבד: על מואב, שיצא מלוט, ועל ישמעאל.
הסכנה המיוחדת של ישמעאל היא סכנת הדיבור. עשו מממש את עצמו בעולם העשייה והטכנולוגיה; ישמעאל, ששמו מבטא שמיעה, הוא עם הדיבור. והלוא ישראל הוא נושא הדיבור ודוברו. הרב קושר נקודה זו לברית המילה באמצעות משחק מילים עברי: אותה מילה מציינת את המעשה ואת הדיבור הנאמר. משחתכתם את אוויר פיכם בניסוח משפט — נגמר, אינכם יכולים עוד להחזירו או לתמרן בו — כפרח קטוף שאי אפשר לחברו שוב לענפו.
ישמעאל מתגאה בכך שהסכים למילה בגיל שבו יכול היה לסרב לה. הוא טוען שנימול בן שלוש עשרה, ואילו יצחק היה בן שמונה ימים ולא בחר בדבר. יצחק משיב לו שאילו ביקש ממנו הקב"ה למסור את נפשו, היה עושה זאת. ובאותו רגע, מציין הרב, תופסים אותו במילתו ומעמידים אותו בניסיון. שני הבנים, אפוא, כמעט מסרו את נפשם.
הגר נשארת המצרית, והכתוב מזכיר זאת בכל פעם. היא לא ויתרה על מוצאה. כשהילד צמא, היא אינה רוצה לראות במותו ומניחה אותו: קח אותו בחזרה, כך היא אומרת כביכול. השמים הם ששומעים את קול הנער — והכתוב מקפיד לציין שהוא נידון במקום שבו הוא נמצא, כאן ועכשיו. ישמעאל היה ראוי לכך: נער הוא, לא עשה כל רע, ולכן יש להיענות לבכייו. הרב מדגיש את כלל הדין הזה, דין ההווה.
שני שמות מקום עונים זה לזה. האם, העדה לכך שההשגחה נוטלת את ילדה תחת חסותה, קוראת למקום בשם החי הרואה אותה; אברהם, על ההר שבו הוא מעלה את בנו, אומר ששם ה' נראה. לשניהם נגלה חזון דרך ילדם, והרב מניח לסימטריה לדבר בעד עצמה.
ישמעאל אינו אחת מארבע המלכויות. ארבע גלויות מקבילות לארבע דרגות בהתפתחותו של עם ישראל: בבל, פרס, יוון ורומי — ובסולם יעקב רואים אותן עולות ויורדות, והאחרונה מתעכבת. אבל היכן ישמעאל? הרב משיב שאינו מעצמה ככל האחרות: הארבע ביקשו לתפוס את מקומו של ישראל ויצליחו בכך לזמן מוגבל, ואילו הוא ישות שנבראה בנפרד מהן, שגדלה בבית אברהם ותובעת בו את חלקה. הוא טוען לבכורה, ומכאן לפי שניים, ובעיקר לרציפות של אמונה.
זהו איש אמונה ותפילה בלא מוסר ובלא מסגרת. כך מתאר אותו הרב: אדם שיכול להאמין, לקיים את אמונתו עד תום ולעשות הכול בשם ה', בלי שהדבר יהיה קשור לשום מוסר או כפוף לשום מסגרת. אדם הצמא לחירות ולהנאה מיידית, שבעיניו האמונה לחוד, והעולם הזה — מושא לכל ההנאות האפשריות. האמונה, כאן, אינה מחייבת דבר.
לפועל שבגללו הוא מגורש יש כמה פירושים. שרה דורשת לגרשו משום שראתה אותו „מצחק", בלשון הווה. המפרשים רואים בכך עבודה זרה, גילוי עריות או שפיכות דמים. אחד החכמים חולק על פירושים אלה וטוען שצחק למראה בני ישראל הנאחזים בארץ: לא הטריטוריה מעסיקה אותו, אלא השאלה היכן שוכנת באמת אמונתו של אברהם — אצלו או אצל יצחק. ומשום כך הוא אינו רוצה להניח ליצחק להכות שורש בשום מקום.
הוא נקרא פרא אדם, ודווקא המילה „אדם" היא המאיימת. בהמה מוגבלת במבנה שלה, בנטיות שהיא מבטאת, בדמות שהיא משקפת; אפשר לשלוט בה ברגע שתופסים את חולשותיה, ושור בן יומו כבר קרוי שור — הוא לא יתפתח. האדם, לעומת זאת, לקוח מן האדמה ובה בעת מסוגל לשאת את הצלם שממעל: הוא עובר התפתחות, הוא נושאה, ואי אפשר לא לתפוס אותו עד תום ולא לעצב אותו. זוהי, אומר הרב, סכנתו של ישמעאל, שירש מאמו את זהות הפרא ומאביו את זהות האדם.
יש שתי דרכים להעמיד צאצאים: באיבר ובדיבור. המילה נעשית באיבר הקובע את זרענו; החינוך הוא הדרך האחרת, והוא עובר דרך הלשון. מכאן הדרישה שמנסח הרב: החיתוך צריך להיעשות בבת אחת בבשר ובלשון, בלי להישאר בגמגום של מילה פנימית בלבד. זה מה שמעניק למעשה את ממדו, ומה שמאפשר לצרף אחרים ולקרבם — כפי שנאמר על אברהם ושרה שעשו נפשות.
לצמצם את המעשה לסימן זהות — פירושו להציב את עצמך בדרגתו של ישמעאל. זוהי האזהרה שבה נחתם השיעור. אם ישראל מבקש את זהותו רק במצווה של נוחות, שנמסרת לידי מנתח ולא לידי איש המסורת, הרי שהזהות שהוא מציג היא מאותו טבע כזהותו של ישמעאל — וזה יכול לטעון בצדק שהוא יורש באותה מידה. והלוא לירושה שני תארים, הארץ והתורה: לכן המאבק לובש צורה של מלחמת דת הרבה יותר משל מלחמה לאומית.
תמלול מלא של השיעור
ערב טוב לכולם. נמשיך הערב את העיון של השבוע שעבר בניסיון שעובר על אברהם ממש ברגע שבו, לאחר שניצל מכבשן האש של נמרוד, הוא יוצא לדרכו אל הארץ שהבטיח לו הקב"ה. הוא מגיע, ומתחיל באמת להשתמש בה כמרחב להפצת האמונה בבורא העולם ובמוסר שהאמונה הזאת מחייבת לשמירת האיזון של העולם הזה. אך הנה הוא מוטרד מבפנים על ידי בן משפחה ששמו לוט, ומבחוץ על ידי פרעה מלך מצרים. ושניהם, במובן מסוים, היו רוצים ליטול מאברהם את הכוח הזה שנתן לעצמו — או את השליחות הזאת שהטיל על עצמו מימי ילדותו: להיות שותף במעשה בראשית. שניהם רואים בעין רעה מאוד את התיישבותו של אברהם בארץ. האחד רוצה את חלקו: הרי גם הוא תלמידו של אברהם, גם הוא יכול לתבוע לעצמו את מעלותיו, ובשם מעלות אלה לעמוד בקדמת הבמה. ומן הצד השני —
— יש לנו את פרעה מלך מצרים, אדונה של האימפריה הגדולה ההיא, שכפה את תרבותו על העולם כולו, ושבשום אופן אינו מוכן שתטריד אותו הופעתו של אדם שאינו מזדהה עם התרבות המצרית. ולכן פרעה לא ינהג כנמרוד — לא יבקש להשליך את אברהם לכבשן האש ולסיים בכך. לא: הוא יפגע דווקא באשתו, ודרך רחמה יעביר את התרבות המצרית, כך שמבחינת ההלכה כל צאצאי שרה יהיו אמנם בני אברהם, אבל מבחינת הציוויליזציה, מבחינת הרוח, מבחינת התרבות — תהיה להם זהות מצרית. לכך שואף פרעה. אבל הוא לא הצליח. שרה מתנגדת בתוקף, והשגחה עליונה שומרת על אברהם. ואכן, כשאברהם עולה ממצרים, הוא עולה עם אוצר גדול — אבל בעיקר עם בת פרעה; בת פרעה, שעליה אמר: מוטב שתהא שפחה במשפחה הזאת של אברהם, משתמשיך לגדול ולפרוח בארמון הזה של מצרים. אבל למעשה, את מה שפרעה לא הצליח לעשות בעצמו, הוא מבקש לעשות באמצעות בתו. ובאופן פרדוקסלי — הוא מצליח. הוא מצליח. ואנצל את ההזדמנות לומר לכם שהבת הזאת, העולה עם אברהם ונחשבת לבת הבית, אינה חדלה לתבוע את השתייכותה למצרים, לתרבות המצרית, ליצריה — גם כאשר כבר קיבלה עליה את אמונת אברהם.
המדרש מספר לנו שרבי יוסי ורבי חייא היו מהלכים לירושלים, ולפתע פרץ רבי חייא בבכי, ורבי יוסי שאל אותו מדוע. אמר לו: אני בוכה משום ששרה הייתה עקרה, לא יכלה ללדת, וכל מפעלו של אברהם הועמד לרגע בסכנה בשל נוכחותה של הגר. שהרי הגר נעשתה פילגשו של אברהם; שרה הסכימה ואברהם נענה, ונולד ישמעאל — שבמובן מסוים ממשיך את מזימתו של פרעה. ואברהם אוהב מאוד את בנו, אינו יכול להעלות על דעתו להיפרד ממנו ולו לרגע. הוא אף מרחיק לכת ומבקש מה': „לו ישמעאל יחיה לפניך" (בראשית יז, יח) — האם לא ייתכן שישמעאל יהיה יורשי? האם לא יוכל לחיות לפניך? הוא הסכים, על פי צו ה', להיפרד מבנו, מכל מגע עמו — ובכל זאת הבן הזה נקרא תמיד בן אברהם.
„בן אברהם" — והבן מתייחס על שם אביו. ורבי חייא בכה. מדוע, הוא אומר? פרקי דרבי אליעזר מביא זאת: חמש עשרה רעות צופן ישמעאל לעם ישראל לעתיד לבוא. הראשונה — שלא יוותר ולו על שעל אחד מארץ ישראל לבני יצחק. השנייה — שיהפוך את הר הבית למכלאה לצאן ולאשפה, ואיש לא יעז לומר לו דבר. לעיני כול, בגלוי, יבנה את ביתו מעל המקום המיועד לקודש הקודשים. והבנים, כשהם באים לתבוע את זכויותיהם, אינם זוכים לשום צדק; אין חוק שיענה לזכויותיהם.
הוא מחזיק, הוא מכביד על המטבע העולמי, שכן […] גם הוא תלוי בנפט. וכך העם הזה — העם, בני ישראל — אינו יכול להצדיק שום זכות על הארץ המובטחת: העם הזה, שהיה מוגן בידי הקדוש ברוך הוא, מוגן בידי ה'. אבל נזכור בכל זאת שהשפחה נעשתה בעלת הבית משום שנשאה ילד ברחמה, ואילו גבירתה לא יכלה עד אותו יום ללדת. על אף כל התחנונים, כל התפילות וכל ההשתדלויות, לא יכלה ללדת — ולכן השפחה תובעת לעצמה את המקום הראשי בבית אברהם. וכאשר שרה מרחיקה אותה מביתה, הנה היא זוכה לשלושה גילויים של השגחה — שלושה מלאכים.
מלאך ה' אומר לה: „שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה" (בראשית טז, ט) — אבל אל תדאגי: יהיה לך ילד, „וקראת את שמו ישמעאל" (שם, יא); תקראי לו ישמעאל, והוא יישא את שם ה'. בדיוק כמו ישראל: שני עמים נושאים את השם האלוקי — ישמעאל המצרי וישראל. ההבדל היחיד הוא שאצל ישמעאל השם האלוקי אילם, ואילו אצל ישראל הוא מהדהד. ושימו לב: בלעם, אותו נביא גדול שניסה לקרוא לכל האלילים להמיט קללה על העם היהודי, על עם ישראל, מסיים את שליחותו לאחר שנתבדה, נאמר, מול מציאותו של עם המתקדם, העומד על רגליו והולך אל ארצו. הוא אומר: „אומר לך — אני לא הצלחתי להרע לעם הזה, אבל באחרית הימים יקום עם שיצליח לכפות את חוקו על העם הזה ולענות אותו".
והוא נאנח ואומר: „אוי מי יחיה משמו אל" (במדבר כד, כג). הנה, המילה „אוי" מופיעה בתורה פעמיים. הראשונה נוגעת למואב — ומואב הוא מצאצאי לוט. והשנייה נוגעת לישמעאל: יבוא רגע של העם הזה, שקשר את שם ה', את ייעודו, למציאותו, בדיוק כמו ישראל. ובין שנרצה ובין שלא, מבחינת הקיום הדתי, מבחינת המחויבות לאמונה, יש לו אחיזה איתנה בתחום הזה. הוא מציב סכנה עצומה. איזו? הסכנה היא סכנת הדיבור. עולמו של עשו הוא עולם העשייה, עולם הטכנולוגיה, ושם הוא מממש את עצמו במלואו. לא כן ישמעאל: ישמעאל הוא ב„ישמע": ישמע־אל, ה' שומע. הוא עם הדיבור. אבל עם ישראל הוא נושא הדיבור — הוא הדובר. ובמה נבדל הדובר הזה? בברית המילה. מהי ברית המילה? מילה.
ואיך קוראים בעברית לדבר שאנו אומרים? מילה. ומדוע? משום שמשחתכתם את אוויר פיכם בניסוח המילה או המשפט — נגמר; אינכם יכולים עוד להחזירם, אינכם יכולים עוד לתמרן בהם. נגמר. זה כאילו קטפתם פרח: נסו נא להדביק אותו בחזרה לענפו. זהו, תם ונשלם — כך הוא הדיבור. המילה נעשית באיבר שדרכו מתרבה האנושות, שדרכו נולד עם — במילה. ישמעאל מקיים את המילה; ישמעאל אף מתגאה בכך שהסכים להימול בן שלוש עשרה, ואילו יצחק היה רק בן שמונה ימים כשנימול.
אז יצחק אומר: שמע, נכון שאתה נימולת, אבל בזה אתה מתגאה? אילו ביקש ממני למסור את נפשי למענו — הייתי עושה זאת. ובאותו רגע ממש — „והאלקים נסה את אברהם" (בראשית כב, א) — תופסים אותו במילתו ומעמידים אותו בניסיון: האם אכן יוקרב, האם יניח לשאת אותו אל המזבח בשם ה'? כן, שניהם אכן כמעט מסרו את נפשם. אבל הגר, האם המצרית — שכן כך היא נקראת תמיד, „הגר המצרית" — לא ויתרה על מוצאה. היא משליכה את ילדה כשהוא צמא; אינה רוצה לראות במותו, ולכן היא עוזבת אותו. היא אומרת כביכול לה': ובכן, אסוף אותו עכשיו — הנה הוא, קח אותו בחזרה. ואנו יודעים היטב: „וישמע אלקים את קול הנער" (בראשית כא, יז) — ה' שמע את קול הנער, ריחם עליו, „באשר הוא שם" (שם). כי ברגע שריחם עליו, ישמעאל היה ראוי לכך. זה נכון: ישמעאל היה ראוי לכך.
ושוב: עכשיו — האם הוא באמת ראוי לעונש, או שיש לו זכויות? אני דן אותו בהווה, כפי שהוא — „באשר הוא שם" — כאן ועכשיו. וכאן ועכשיו הוא נער, לא עשה כל רע; ולכן עליי להיענות לבכייו. ובאופן פרדוקסלי, האם, העדה לכך שההשגחה נוטלת את ילדה בידה, קוראת למקום ההוא „לחי ראי" — החי הרואה אותי. ואיך קורא אברהם למקום שעליו הוא מעלה את ילדו לקרבן? „בהר ה' יראה" (בראשית כב, יד) — על ההר ה' נגלה. לשניהם נגלה חזון דרך ילדם: מצד ישמעאל — „לחי ראי", ו„בהר ה' יראה" — זה של יצחק.
וחכמינו שואלים: מה בעצם מעניק לישמעאל חשיבות כזאת בתולדות עם ישראל, עד כדי כך שהוא מופיע אחרי אדום? אתם יודעים היטב שיש ארבע גלויות, המקבילות לארבע דרגות בהתפתחותו של עם ישראל — בהוויה שלו, במציאותו, בקיומו, […] בעצם ישותו. יש גלות בבל, גלות מדי — פרס, גלות יוון וגלות רומי. ובסולם יעקב הוא רואה את ארבע המעצמות האלה עולות ועולות — אבל הן יורדות שוב. האחרונה, רומי, מתעכבת. וכשיעקב רואה זאת, מרגיעים אותו: אל תירא — אפילו אם תשים קנך בראש הסלע, „אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך" (עובדיה א, ד).
אבל אם כן, היכן ישמעאל? היכן מצרים? היכן ישמעאל? המהר"ל מפראג משיב על השאלה ואומר: הארבע — ארבע המעצמות, שמיוצגות בארבעה כוחות חייתיים: האריה, הדוב, הנמר, ואחר כך […] — כל שאר הכוחות החייתיים האלה, כל שאר הכוחות […], עמדו שם וביקשו לתפוס את מקומו של ישראל ולומר: אני ישראל, אני אטול את מלכות ישראל. הם יצליחו, אבל לזמן מוגבל. ומי שיפרוץ את הגבולות האלה הוא ישמעאל. ישמעאל אינו מעצמה ככל האחרות. ישמעאל הוא כוח, ישות שנבראה בנפרד מן המעצמות האחרות, והיא גדלה בבית אברהם ותובעת את חלקה בבית הזה של אברהם.
כמובן, הוא אומר: טוב, יצחק הוא האח הצעיר, אבל אני הבכור, מגיע לי פי שניים לכל הפחות. ובעיקר הוא תובע לעצמו את אמונת אברהם. הוא איש אמונה, איש תפילה — מבוקר עד בוקר הוא שקוע בתפילה. זה נכון; אבל הדבר אינו קשור לשום מוסר, אינו כפוף לשום מסגרת, אין בו שום אנושיות. ישמעאל הוא אדם שיכול להאמין, לקיים את אמונתו עד תום ולעשות הכול בשם ה' — בלי אנושיות, בלי שמץ של מוסר. זהו אדם צמא, צמא לחירות ולהנאה מיידית. בעיניו, טוב, האמונה לחוד — אבל העולם הזה הוא מושא לכל ההנאות האפשריות.
שרה אינה דורשת לגרש את ישמעאל מביתה אלא משום שראתה אותו „מצחק" (בראשית כא, ט). מצחק — הוא צוחק. צוחק בהווה. הוא צוחק. מה פשרו של הצחוק הזה? לא — חכמינו מפרשים אחרת. „מצחק" — עבודה זרה. „מצחק" — לא, אלא גילוי עריות, הפקרות, סטייה. „מצחק" — רוצח הוא, ידיו מגואלות בדם. כל זה כלול ב„מצחק". ראינו את המילה שוב אצל רבקה, שכן בסיכומו של דבר הניסיונות שהוטלו על אברהם חזרו ונחוו עם אבימלך מלך פלשתים. גם בו יש הדחף הזה להעביר דרך הרחם היהודי את תרבות ארצו, כפי שניסו לעשות הדתות.
ה„מצחק" קשור להנאה האינטימית, לחיי האישות, המקופלים בצנעה גמורה, בפרטיות גמורה — באמצעות איבר המילה. איבר המילה הוא זה שעושה אותך לאדם חזק […]. זהו האדם המשתמש בזולת כבחפץ — כחפץ להנאותיו. להשתמש בזולת כחפץ להנאותיו — זהו גילוי עריות; זהו התחום של בין אדם לחברו. עבודה זרה — בין אדם לעצמו: הוא עצמו הוא העבודה הזרה. ובין אדם למקום — צלם אלוקים שבאדם: הבוז המופגן כלפי ברייתו זו של ה' — גם זה נחווה דרך המילה.
ואז אומר רבי שמעון בר יוחאי: כן, רבותיי, כך הם אומרים — אבל אני טוען שהוא צוחק; הוא צוחק למראה בני ישראל, באמצעות יצחק, נאחזים בארץ. בעיניו לא זה העיקר; העיקר בעיניו הוא היכן שוכנת באמת אמונתו של אברהם. האם היא שלו, או של יצחק? ורק מטעם זה אינו רוצה להניח ליצחק להכות שורש בשום טריטוריה שהיא; יצחק צריך להיות תמיד כפוף לדרך שבה הוא רואה את הדברים ונלחם בהם. והוא „פרא אדם" (בראשית טז, יב) — פרא אדם: פרא, ערוד. ערוד, כן — אבל הוא אדם, וזה הדבר המסוכן ביותר. משום שאתם יודעים, בהמה מוגבלת במבנה הווייתה, במה שהיא מייצגת, בנטיות שהיא מבטאת, בדמות שהיא משקפת לאדם. ואנו יכולים לשלוט בה: כשאנו תופסים, ולו במעט, את חולשותיה — אז אנו יכולים אכן לשלוט בה; כך הוא תמיד. ומדוע? משום ש„שור בן יומו קרוי שור". הנה הוא, הוא לא יתפתח, הוא לא יפתח טבע אחר מזה שיש לו. ואילו האדם — אנו אומרים „אדם", ושימו לב, יש בו שני קטבים מנוגדים: הוא אדמה, תוצר של האדמה, אבל הוא גם „אדמה לעליון" (ישעיהו יד, יד); הוא יכול לשאוף לשאת את צלם אלוקים, את צלמו של העליון. הוא יעבור התפתחות, הוא יהיה נושא להתפתחות, ואינכם יכולים לתפוס אותו, לשלוט בו או לעצב אותו. לא. וזוהי סכנתו של ישמעאל. ישמעאל נשאר בנה של הגר המצרית. ואכן, שמו אינו נזכר בכל הפרק ההוא הנוגע לו; הוא מוזכר פשוט או כבן אברהם או כבן הגר. הרי שהוא פרי של ברית שנשארה ברמת „איש" ו„אשה" — וברמת איש ואשה, כל אחד שמר על הגנים שלו. ויש לנו תוצר של אהבה זו, שבה האישה נשארה שפחה מעצם טבעה, מעצם מהותה, מעצם מוצאה — ואחד שנקרא „אדם", והוא אברהם: „אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם" (יבמות סא ע"א).
אדם — אברהם הוא „אדמה לעליון", זה המבקש באמת להידמות לעליון, לשתף עם בוראו את תוכניות העליון. והנה ישמעאל, עם הזהות הכפולה הזאת: זהות הפרא של אמו וזהות האדם של אביו. איך אם כן נילחם בו — איך נגבר על אדם כזה? אמרתי קודם שבאמצעות איבר המילה אנו מתרבים, לא כן? אנו ממשיכים […]; זהו האיבר הקובע את עתידנו, את זרענו. ויש דרך אחרת להעמיד זרע: דרך החינוך, הנעשה בדיבור, שמושאו המילה — הדיבור. אתם זוכרים את הזיקה הזאת שבמילה „מילה", שיש בה חיתוך, ומציצה בפה. שכן בשעה שנעשה החיתוך בבשר, הוא צריך להיעשות גם ברמת הלשון, כדי שלא נישאר ברמת הגמגום, ברמת מילת הלב בלבד. לא — במילה הזאת עלינו לפעול את שני הדברים בבת אחת, ולהבין שבשעה שאנו עושים את [מילת הבשר], אנו עושים מילה ברמת הדיבור, ברמת המילה, ברמת ההעברה, התקשורת והדעת — כך שאפשר, כשרה וכאברהם — „אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים" — לגייר, לקרב ולצרף אנשים רבים.
זהו אפוא הכוח — כוחו של עם שכאשר הוא מקיים את המילה, הוא מעניק לה את הממד הזה, את התוכן הזה, את המעלה הזאת. אבל מי שמסתפק במילה פשוט כסימן זהות […] — אין בכך די. אצל ישמעאל, זה נשאר כך. כל עוד היה בבית אברהם, הכול היה כשורה; משיצא ממנו, משהתפתח באופן אחר — אנו יודעים היטב מהן סטיותיו. […] בעל הטורים מעיר כאן דבר מופלא. ארבע פעמים מופיעה המילה „וקראת" […]. ובכן, ארבע פעמים אנו מוצאים את המילה „וקראת" בכל המקרא. היכן?
הראשונה — „וקראת את שמו ישמעאל". אתם יודעים שכבר ציינו שהיו שלושה אנשים שנקרא שמם עוד בטרם נולדו, בטרם באו לעולם. מי הם שלושת האנשים האלה? ורביעי — ישמעאל, שראינו זה עתה, אבל הוא נזכר אחרון במדרש. יש קודם כול שלמה — סליחה, קודם כול יש יצחק, שנקרא שמו בטרם בא לעולם. יש שלמה, ויש יאשיהו. ומדוע נבחרו דווקא שלושה אלה? משום ששלושתם, כמובן, ציינו שלב בתולדות ישראל. יצחק, בקרבנו — „עולה תמימה" — קידש את מקום קודש הקודשים. שלמה המלך נתן למקום הזה ביטוי רחב: הוא בנה את המקדש ואמר שיהיה „בית תפילה לכל העמים". אבל כבר בשעה שבנה את המקדש ידע שהמקדש הזה עתיד להיחרב. ומה עשה יאשיהו? יאשיהו חפר את המחילה התת־קרקעית שעתידה הייתה להסתיר, בשעת חורבן המקדש, את ארון הקודש, את מטה אהרן, את צנצנת המן ואת שמן המשחה, שלא נראו עוד לאחר מכן. אבל חכמינו מוסיפים שגם ישמעאל רוצה ליהנות מכך.
מה ביקשו לומר? מסר חשוב. אם עם ישראל מתחיל לחפש את זהותו רק בפסאודו־מילה, בפסאודו־נישואין שאינם כהלכה — למה „כדת משה וישראל"? נעשה את המילה אצל מנתח — למה? למה תמיד מוהל? למה? נעשה ניתוח כירורגי אם צריך. — היזהרו: במקרה כזה, הזהות שאתם מציגים היא מאותו טבע כזהותו של ישמעאל. ואז הוא יכול לומר: אני יורש באותה מידה שאתם יורשים. אני יורש הארץ, יורש נחלת ישראל. והלוא ראינו שלירושה הזאת שני תארים: „מורשה" — זו הארץ, ו„מורשה קהלת יעקב" — זו התורה. ולכן מאבקו העיקש של ישמעאל בישראל ילבש צורה של מלחמת דת יותר מאשר של מלחמה לאומית.
אעצור כאן כדי להשאיר לכם זמן לשאלות. — יש לי כמה שאלות קטנות, אם אפשר. אתה שומע אותי? — כן. — השאלה הראשונה שרציתי לשאול: כשאתה אומר שהגר הייתה שפחה ברמת תאוותיה, ברמת […] — באיזו רמה, בעצם, הייתה שפחה? — היא הייתה בת פרעה. — כן, אבל היא נעשתה אשתו של אברהם. — היא נעשתה… היא קיבלה על עצמה את תפקיד השפחה בבית אברהם. אחר כך הועלתה לדרגת אישה. אחר כך, כן, שרה נתנה בה אמון; היא אמרה: „אבנה ממנה" (בראשית טז, ב), ממנה ובאמצעותה. — כלומר, בעצם היא לא התעלתה; היא נשארה באותה רמה, היא לא…
— בהחלט. — יש גם שאלה: דיברת על המילה: כשהיא מרוקנת ממשמעות, המילה היא שמובילה בסופו של דבר ל„פרא אדם". אבל כשמסתכלים על היהדות, יש לא מעט מבני עמנו — בלי לדבר לשון הרע — שעושים את המעשה הזה באופן אוטומטי משהו, מכני, ואינם תופסים כלל את משמעותו. אם כן, איך זה שהיהודים אינם נעשים „פרא אדם" והמוסלמים כן, כשגם בין היהודים יש מי שאינו נותן לה משמעות? מה ההבדל? — ההבדל פשוט מאוד: כשישמעאל עושה את המילה, הוא מיצה בה את כל משמעותה. היא גמורה ונחתמה. קחו אדם שעושה מצווה ואומר לעצמו: אבל למדתי, נתתי צדקה, עשיתי, עשיתי. — לא! אתה עודך בעיצומה של עשיית המילה, כל עוד אתה עושה אותה. כשאנו לומדים תורה, אנו בתהליך של לימוד; כשאנו שומרים שבת, אין פירוש הדבר שכבר עשינו זאת עד תום — אנו בעיצומו של התהליך. לכן יצחק אינו צוחק בהווה: יצחק יצחק בעתיד. […] הוא יצחק: „בשוב ה' את שיבת ציון… אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" (תהלים קכו, א–ב) — כשישיב ה' את שבי ציון, אז יתמלא פינו צחוק. הרי שבהיותנו בתהליך העשייה — שם טמונה כל רוחו של הדבר.
— אם כן, היהודי חי בעצם בהתפתחותו, והמוסלמי מת בהתפתחותו: הוא פשוט צובר נקודות, אבל לא סיים. במסגרת הזאת קשה לי לחבר זאת עם מה שאתה מספר לנו תמיד על הדו־קיום הטוב במרוקו של אז, בימי נעוריך, עם המוסלמים. לאור מסגרת ה„פרא אדם" שעליה אנו מדברים עכשיו, איך בעצם ייתכן שהייתה תקופה של דו־קיום שהייתי מכנה שלווה ושוחרת שלום? — כן, אבל זה היה דו־קיום, דו־קיום בכל זאת, שנשאר — אני זוכר, אמרתי זאת קודם — היינו „ד'ימים", בני חסות, היינו…
מה שיש בישמעאל הוא שהוא מכבד את מי שמקדיש את עצמו לאמונה, שמקיים את אמונתו — אבל תחת חסותו. הוא מכבד את דתו של האחר, אבל רק כל עוד האחר נמצא במעמד של „ד'ימי", כלומר של בן חסות. לעולם אין הוא יכול לתבוע שוויון זכויות — לא, זה בלתי אפשרי. כך הדבר. ועובדה היא שישמעאל — „משתחוים לאבק רגליהם". מהו „משתחוים לאבק רגליהם"? הם משתחווים לאבק רגליהם: בכל מקום שהם הולכים, בכל מקום שאליו הם באים, הם כופים את חוקם, את השריעה שלהם, את דרך קיומם. זה העניין. והם כובשים. „פרא" — המילה אומרת זאת: אין להם גבולות, אין להם תחומים; הכול מדבר, העולם כולו מדבר, והוא רוצה לכבוש אותו לעצמו. לא אני אומר זאת; זה הכתוב.
תודה רבה. להתראות בשבוע הבא — שנשמע בשורות טובות, ושיהיה הכול טוב בארץ ישראל. — תודה, להתראות בשבוע הבא, שלום. — לכולכם.
להמשך הלימוד
- → השיעור הקודם: לך לך: הדו־שיח של ההתגלות
- השיעור הבא: לך לך: לוט, שכננו ←
- שיעורים נוספים על פרשת לך לך: הניסיון השלישי · יחסו של האדם אל ה' · אמונה בתנועה · דרכו של אברהם · המלחמה בארבעת המלכים (חלק א') · המלחמה בארבעת המלכים (חלק ב')
- פרשת לך לך: סיכום, נושאים וחוברת
- כל שיעורי הסדרה: פרשת השבוע
- מיהו הרב רפאל בניזרי?