לך לך — יחסו של האדם אל ה'

ראינו בפעם הקודמת, כהקדמה לברית שנכרתה עם אברהם, שאברהם תהה על ירושת הארץ שעה שלא היה לו בן. וה' אומר לו: צא מגבולותיך והבט אל כוכבי השמים — כה יהיה זרעך. ואחר כך אומר לנו הכתוב: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו). אברהם האמין בה', "ויחשבה לו צדקה" — ומי הוא שחשב זאת לצדקה? המפרשים תמהו על המשפט "והאמין בה'": וכי עד עתה לא האמין בה'? הרי עד כאן, מי שגילה את ה' הוא אברהם עצמו: "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם… הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם, כִּי אֶחָד קְרָאתִיו" (ישעיהו נא, א–ב).

הביטו אל אברהם, הנחשב ראש המאמינים, הראשון שבמאמינים. נדרשו אלפיים שנה מבריאת העולם עד שסוף סוף קם מאמין. ועד עתה עמל אברהם להוכיח לכל הכופרים, צעד אחר צעד בדרך ההיגיון, שהעולם הזה נברא ברצונו של בורא, שהוא עונה על רצון בורא, ושיש לו אפוא משמעות, יש לו תכלית; אין הוא פרי המקרה, אין הוא פרי הטבע. עד עתה, אם כן, עסקנו באברהם המפיץ את האמונה בה' ומבסס אותה על טיעון — על הוכחה בדרך השלילה, על היסק הגיוני — ומצליח לשכנע את שומעיו.

אמת, לא האמינו לו, משום שאמרו בלבם: הוא לא יחזיק מעמד; הרי אין לו בן, ובמוקדם או במאוחר יתעייף. אף שניצל מכבשן האש, לא נתקוטט עמו יתר על המידה — נחכה. ועכשיו, הנה הוא תוהה על ירושתו העתידה, והכתוב צריך לומר "והאמין בה'" — הוא האמין בה'. נפתח עתה סוגריים כדי לראות מהי אמונה — "והאמין בה'". להאמין בה': מה פירוש הדבר? האם זו הכרה הנובעת מעצם בריאת העולם, דבר שניתן להוכיחו, שניתן לאמתו?

בתפילת ערבית אנו מצמידים "אמת ואמונה". ממילא היינו נוטים לומר שמתוך חיפוש האמת מגיעים אל האמונה. אבל אם מגיעים אל האמונה מתוך האמת, אין כאן אמונה — יש כאן היגיון. ואכן, יש בני אדם המגיעים לידי הכרעות במישור המדעי או במישור הפילוסופי, ואינם מבססים את אמונתם על האמיתות שמצאו: הספק ממשיך לפעום בהם תמיד. האם האמונה היא אפוא מתת חסד מלמעלה, כפי שיש הגורסים? או שמא האמונה היא באמת תופעה הקשורה יותר בתחושה הפנימית של ההוויה — לא בתודעה, לא בהיגיון, אלא קודם כול בוודאות של חייו של האדם עצמו? שהרי אם יש דבר שאינני מסופק בו, הרי זה שאני קיים. אני קיים משום שאני חש את הדברים, לא כל כך משום שאני מבין אותם; אני קיים משום שעולם שלם סובב אותי, משום שאני רעב, סובל, אוהב, וכן הלאה. ואם כך, אנו יכולים לומר על אברהם: "וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ" (נחמיה ט, ח).

לבו הוא הנאמן — לא ההיגיון שלו, לא חיפוש האמת שלו. אלא עצם העובדה שהוא נמצא בתוך בריאה, ושהבריאה הזאת עצמה היא מקום ההתגלות. ובאותה מידה, שום אמת אינה יכולה לעמוד בלי אמונה, שכן האמונה היא משכנה של האמת. אם אין בי אמונה, כיצד אגיע אל האמת? ואף אם אגלה אותה, לא אקיים אותה ככל שתסתור את טובתי, את רגשי, את תשוקתי. אמרנו אפוא שאברהם הוא אכן ראש המאמינים. הוא איש האמונה; הוא מקור האמונה.

והנה, האמונה הזאת המאפיינת את אברהם קשורה יותר מכול במציאות הבריאה. באיזה אופן? חכמינו אמרו לנו שה' נתן אמון בבריאתו. כשברא אותה, חשש שמא יתחילו חוקי הטבע לפעול באופן בלתי מבוקר, בלתי נשלט, ולכן שאל את עצמו אם לברוא את העולם הזה אם לאו. הוא החליט לברוא אותו משום שנתן אמון בבריאתו. כלומר: האמונה קדמה לבריאה. וכשהאמונה קדמה לבריאה, מה הייתה מגילת היסוד של הבריאה, מה היה שרטוטה? חוקי התורה. ה', כביכול, הלך בעקבות חוקי התורה, נתוני התורה, וברא את העולם; ובעולם הזה נתן אמון שאכן יישאר נאמן לאדריכלות של התורה ולא ייצא מן הסדר.

ומה עלול היה להוציא את העולם מן הסדר? האדם. שכן איזה יצור נברא — נאמר כך — מציית לכל חוקי הטבע, ומכיל, כולל בתוכו, את כל נתוני הטבע? "דמות אדם" — תבנית האדם, דמותו של האדם, זו שבמראה יחזקאל; הוא ברא אותו בצלם אלוקים. ואם ברא אותו בצלם אלוקים, הרי מתקיים מראה יחזקאל: "וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה" (יחזקאל א, כו) — על הכיסא העליון ישבה דמות אדם. דמות האדם הזאת היא שחבקה את כל תופעת הבריאה. ומכאן, שאם האדם לא יכיר את עצמו בבוראו, יוציא אכן את הבריאה מן הסדר. וכך אכן אירע: אדם הראשון חטא.

אבל אדם הראשון, אומרים חכמינו, היה בשיעור קומה "מסוף העולם ועד סופו". כלומר, היה לו ממד אוניברסלי כזה, שהאדם הזה היה באמת התוכנית האלוקית של הבריאה. אבל התוכנית האלוקית הזאת של הבריאה — לשם מה היא? חכמינו מלמדים אותנו: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו" (אבות ו, יא) — לכבודו שלו, ליקרו שלו. ובתפילותינו אנו אומרים שהטוב שברא נותן כבוד לשמו — כבוד הוא לו. כבוד! וכי בשביל זה בוראים עולם? וכי, בסופו של דבר, יקדיש אדם את עצמו לגידול משפחה וילדים לשם כבודו האישי? הנחש — שהוא, בסיכומו של דבר, שאור התאווה — גבר על התנגדותה של האישה. ומדוע דווקא על התנגדותה של האישה? משום שהיא המגלמת את הנאמנות, את האמונה. הזוהר אומר: "איהו אמת ואיהי אמונה". כשהוא שואל, כביכול, "מהי האמת?", הוא נוקט לשון זכר — "איהו אמת"; וכך גם לגבי הצדק. אבל "איהי אמונה" — לשון נקבה. מדוע? משום שהיא המסכימה לקלוט את זרע הזכר, להפרותו, להעניק לו חיים, מתוך אמון מסוים בעתיד, מתוך אמונה מסוימת בעתיד. אילו, למשל, נשאה בלבה חששות לגורל הילד בגוף ובנפש — מדוע תיטול על עצמה את הסיכון הזה? ומכאן אנו מבינים מדוע הנחש תוקף תחילה את האישה, והיא שתשכנע את בעלה. ולאחר החטא, אותו אדם שהשתרע מקצה היקום ועד קצהו — שחבק את היקום כולו, שהכיל אותו בתוך אדם אחד — הוקטן, הוקטן משיעור קומתו למאה אמה, ולא מצא עוד את מקומו.

לא היה בו עוד אותו כוח השגה; עולמו הצטמצם, הוא נעשה מוגבל. וכך נפגמה האמונה. היא תתגלה מחדש על ידי אברהם, ראש המאמינים, שיוריש אותה לצאצאיו; ומכאן, שבדרך זו השפה — הדו־שיח בין ה' לאדם, בין הבורא לנברא — נעשית אפשרית, וכשהדו־שיח משוקם, יש אפשרות לצמיחה. אמרנו קודם שהאמונה היא משכנה של האמת, מקומה של האמת; וגם העולם הוא המקום שבו האדם מתפתח ופורח. בלי העולם אין פריחה אפשרית. לכן בתחילה אין כל אזכור של התורה; יש פשוט זרע וארץ — צאצאים, זריעה — אבל לא זריעה באוויר: זריעה באדמה. כלומר, ארץ נחוצה בכל מחיר כדי לפתח את זהותו של אברהם. שכן לאברהם יש התואר "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים" (יהושע יד, טו). מדוע? משום שהחזיר את האדם אחרי אלפיים שנה. הוא שיקם את צלם האדם, וכפי שהסברתי, משום כך כשמזכירים את אברהם, כשמתייחסים לאברהם, אין עוד צורך להכריז שה' הוא מלך העולם: המלכות עוברת דרך מלכותו של האדם.

האדם, בשפה שחידש עם בוראו, נעשה דוברו של ה', וגם ה' מצא לו מקלט בארץ. וכשהוא בונה ומשפיע את דברו, הוא מתגלה לאדם, והכול מתנהל כשורה — עד שהעם חוטא שוב: העם הזה ששמע את דבר ה' בסיני, שהיה הכתובה, שטר הברית בין ה' לעם ישראל. כשחטאו בעגל הזהב, הכריזו: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, ד). זוהי עבודה זרה. מהי עבודה זרה? מהי אלילות?

עבודה זרה היא פיצולם של כל היסודות שברא ה' — כשאין מצליחים לחבר את כולם, לאחד את כל היסודות האלה לכוח אחד, ולשחזר אותם, במידה מסוימת, בהווייתנו, בחיינו שלנו. שהרי היום אנו חושבים כך, ומחר אחרת. וזה טבעי לחלוטין: תינוק שזה עתה נולד טרם התנסה בחיים; הוא לא למד, לא נצרף בניסיונות החיים. והנה, גלותו זו של האדם אינה שלילית; גלותו זו של האדם בונה. בתולדות עם ישראל פתחנו בגלות, משום שנאסר עלינו להסתגר בתוך עצמנו ולהישאר עם הכלוא בגבולותיו, בלי דו־שיח עם העולם החיצון, בלי אפשרות להשתלב בעולם החיצון, להפיץ בו את זהותו ולהעביר אליו את ידיעותיו. ולכן פתחנו בגלות; נולדנו בגלות. נקודת המוצא אינה עוד גן עדן; העדן נעשה תכלית. אנו נכספים לארץ ישראל, נכספים לירושלים, נכספים לבניין המקדש — ובדרך זו, אף אם לא נצליח להביא את מפעלנו לידי השלמה, אנו נשארים אחוזי אמונה.

זו היא שנקראת אמונה שלמה — "אני מאמין באמונה שלמה" — כשבסופו של דבר הכול בחוץ זועק שיש כאן סימן שאלה גדול, ואנו מתעלמים מכל התהיות האלה וממשיכים לומר לעצמנו שמאחר שהקב"ה ברא את העולם, לא יחריב את עולמו, לא יחריב את מעשה ידיו; וכשם שלא יחריב את מעשה ידיו, כך לא יכלה את האדם, שבו תלה את כל מבטחו להצלחת היקום הזה. אמרנו זאת קודם: "כבודו מלא עולם". היכן אפוא המקום הזה? היכן הוא המקום שבו אנו יכולים באמת לחלוק לו כבוד, להתפעל ממנו? הוא טמון ביכולתו של האדם להפיץ את הטוב דרך אישיותו.

וכאן אנו מגיעים לנקודה חשובה, המכוננת את הקשר בין החסד — בין הטוב — לבין האמונה. "וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית" (נחמיה ט, ח). הקב"ה כרת ברית עם אברהם משום שאברהם היה שותף לאמונתו. אמונה במה? אמונה בחסד. אמרנו מילה על החסד הזה, על הטוב הזה. ואמרנו שלעתים קרובות חסד זה, כשאינו נעשה כראוי, מעורר קנאה, בוז, ולעתים אף שנאה וצרות עין. בני אדם אינם רוצים צדקה, אינם רוצים חסד, אינם רוצים להיות חייבים לאיש. אם כן, האם החסד הזה ראוי באמת לשבח עד כדי כך שכאשר יש לחתום ברכה, מכל האבות אנו בוחרים באברהם לבדו?

"ברוך אתה ה' מגן אברהם" — משום שאברהם הוא נושא החסד. והרי יודעים אתם היטב שה' אומר: "לפי מעשי אני נקרא" (שמות רבה ג, ו) — אני מה שאני, ואינכם יכולים להכיר אותי. אין טעם להתפלסף על מציאותי, אם אני קיים או אינני קיים. התבוננו במידותיי. יש לי מידות רבות, ובכל פעם אני מתגלה במידה אחת — אבל כל מידה שבה אני מתגלה, מקורה תמיד בחסד. "ה' ה' אל רחום וחנון": כשאנו קוראים אליו, אנו קוראים לחסדו, לרחמיו. ויודעים אתם, חכמינו מלמדים שיותר ממה שהעשיר עושה עם העני, העני עושה עם העשיר, משום שהוא מכיר בו.

שהרי אלמלא נטל העני ממנו, ורק היה העשיר שומר על עושרו, לא היה מכיר את עצמו. ובכל זאת, יש כאן נותן ומקבל, ולכן תמיד קיימת הסכנה הזאת — סכנת הקנאה, סכנת הבוז, הבושה שבתלות באדם אחר. חכמינו נותנים הגדרה אחרת לחסד. מהו חסד? מהו הטוב? […] אני מצוי בתהליך של צמיחה עצמית; אינני שם לב אלא לעצמי, ואני מבקש להגיע בכל יום לממד נעלה יותר, למדרגה גבוהה יותר — כך שכאשר אני גדל, כשאני מתפתח, אינני משרת עוד את עצמי בלבד. רבים הם הנהנים ממה שאני נעשה. ובסופו של דבר, מה עשיתי?

קלטתי את האחרים לתוך אישיותי. אני נעשה הדגם היחיד של ציבור שלם, הניזון בעקיפין ממה שאני. אין אני והאחר — לא: יש האחר המוצא את עצמו בי, המכיר את עצמו בי. וזהו עקרון האחדות. עקרון האחדות הוא כשהמקבל הוא, בעקיפין, הנותן. שכן הוא נותן את עצמו לי, אבל בעקיפין הוא ניזון ממני. כך הדבר אצל ה'. הוא ברא את עולמו, אבל הוא אחד. אין העולם והוא; העולם נמצא כולו בו. פיצול העולם, פיצול כוחות הטבע, היה הופך לאלילים רבים — או ליתר דיוק, משמש להם מצע. אומרים שאברהם הכיר ארבע מאות פרקים של עבודה זרה, של פולחנים אליליים, ונאבק בהם. ואתם יכולים לקשור בין ארבע מאות הפרקים האלה של עבודה זרה לבין ארבע מאות השנים שנדרשו מעם ישראל במצרים כדי שיגיע לגילוי ה' האחד.

העיקר הוא שלא להתפזר, ושלא לומר "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" (ישעיהו מז, ח) — אני קיים, והאחר קיים רק ביחס אליי. לא, צריך… "בשבילי נברא העולם" — פירושו שהיקום כולו נמצא בתוכי. ובדרך זו אני יכול אכן לכוונו לכיוון העבודה הזרה, או לכיוון ההכרה — האמונה, הפריחה — כמו ילד הגדל ומיום ליום מתגבש ופורח. וזהו הקשר בין האמונה לבין הרצון. האמונה היא לראות שהעולם הזה כולו מצוי באדם, שהוא תוצאת הבריאה, אב־הטיפוס של היקום כולו; ואב־טיפוס זה של היקום כולו הוא בצלם אלוקים, והוא משתף את העולם בכל מידותיו — מידות שקנה אכן בדו־שיח מתמיד עם הבורא, עם הבריאה.

עכשיו אפשר לשוב אל הכתוב שלנו: "והאמין בה'". אברהם גילה את אמונתו בה'. ומה אומר רש"י? "לזכות" — לזכותו. איזו זכות? הזכות שקנה מדרגת קיום אחרת. שכן, כפי שאמרנו קודם, שייכותנו לעולם הזה מתאמתת קודם כול בכך שיש עולם סביבי: אני חש אותו, אני חי אותו; לא תמיד אני חושב אותו. אינני אומר "אני חושב, משמע אני קיים" — לא זה העניין. כשאני סובל, אינני חושב; לא. העולם הזה הוא מציאות: אני דבק בו או שאינני דבק בו, אני מקבל אותו כמות שהוא או שאני דוחה אותו — ואם אני דוחה אותו, אני פוגע בחיי שלי, אינני קיים עוד. זו התורה שבא אברהם ללמד. ו"והאמין בה'"… "לזכות": אל תקרי לִזְכוּת, אלא לְזַכּוֹת — לזכות אחרים, להיטיב עם אחרים. אבל כדי להיטיב עם אחרים, יש לחשוב תחילה על פיתוח מידותיו שלו, להגיע בעצמו לשאת את הדמות הזאת, את הדמיון הזה למידותיו של ה', שהרי הקב"ה אינו מתגלה אלא במידותיו. ואז אפשר להיטיב עם הזולת. ובכן — "ויחשבה לו צדקה". יודעים אתם, יש פסוק במשלי: "מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל" (משלי יט, יז) — החונן דל מלווה את ה'. כיצד מלווים את ה'? "חונן דל" — במעשה חסד כלפי העני. ואז ה' מתחייב לפרוע לך, להשיב לך אפילו פי מאה ממה שנתת. אבל מצד אחר נאמר […] — וכשמישהו מלווה כסף, עיקלו את נכסינו, מסרנו לידיו את כל רכושנו, שיעבדנו את כל חיינו כדי להחזיר לו את מה שנתן לנו.

האם כך יהיה גם אצל ה' ביחס לאדם? הפסוק במשלי אומר "מלוה ה'" — המלווה את ה' — "חונן דל": הוא הולך ועושה חסד עם הדל, עם מי שירד לכלל דלות. ומי שירד לכלל דלות הוא בורא העולם, שכלאנו אותו במקום אחד, בבית מקדש — בעוד שהוא בורא עולם, בורא היקום כולו. כיצד, בסופו של דבר, אפשר לצמצם אותו לכמה פינות בעולם הזה? אבל מתברר — וחכמינו אומרים זאת גם הם — שמשחרב בית המקדש "פסקו אנשי אמנה" (סוטה ט, יב) — פסקו אנשי אמנה; ודוד אמר: "כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם" (תהלים יב, ב).

"הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד" — הושיעה ה', כי אין עוד חסיד. "כי פסו אמונים מבני אדם" — אנשי האמון אינם נמצאים עוד. מדוע? פשוט משום שהאמונה נפגעה באותו דו־שיח מתמיד של האדם עם ה'. צמחה תפיסה אלילית הרואה באנושות ריבוי של יחידים, נפרדים זה מזה, בלתי מאוחדים, המשלימים זה את זה פשוט בתרומתו של כל אחד לחברו. אבל לא כך יש לראות את העולם. יש לראות שכל אדם — וזה במיוחד לגבי עם ישראל. מדוע אני אומר לגבי עם ישראל? משום שאברהם עצמו הגיע למדרגה זו כששאל כיצד יוכל לדעת בוודאות שזרעו יירש את הארץ הזאת. כאילו נאמר לו: המסגרת הטבעית שבה אתה חי היא מסגרת אלילית, מסגרת שבה כל חוקי הטבע, כל כוחות הטבע, נאבקים זה בזה — לא כן? — כדי לשמור על לכידות כלשהי; אבל אתה — "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה" (בראשית טו, ה) — הוציא אותו החוצה ואמר לו: שא עיניך השמימה. אינכם צעצוע בידי הטבע, אינכם תוצר של הטבע; אתם המושלים בטבע. ואם אתם המושלים בטבע, הרי יש לכם מעמד מיוחד: להיות אחדות הכוללת בתוכה את כל כוחות הטבע, את כל מידות האלוקות. ומאחר שיש מידות שונות של האלוקות, יש מי שיתבלטו, נאמר, בחוש הצדק, יש מי שבחוש הרחמים, יש מי שבחוש האמת, וכן הלאה.

המידות השונות מחולקות בין בני האדם, אבל כל אדם, במידתו, מייצג את הבריאה כולה — את אב־הטיפוס, את דמותו של אדם הראשון. ולכן אומרים חכמינו שכל אחד ואחד חייב לומר "בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז, א) — בשבילי נברא העולם, אני העובר שלו. וכשאני העובר של העולם, נראה מה תהיה עתה הברית: הגלות. הגלות באה ללמדנו להיאבק בתופעה הזאת של הפירוד, של התפצלות הזרמים השונים, התרבויות השונות, הכוחות השונים, ולהביא אותם להתכנס אל נקודה אחת: זו של האדם — המשתרע "מסוף העולם ועד סופו" — הרואה את עצמו כמי שיכול באמת לשנות את סדר העולם, את כיוונו, להעניק לו תהודה גדולה יותר, ערך גדול יותר. וארבעת אלה שנראה בהמשך — ארבעת הכוחות, או נאמר ארבע המלכויות, שיעמידו את עם ישראל בפני הגלות הזאת, ומצרים היא אם כל הגלויות — הם דרך לתרום לעיצובו של העם הזה, שעליו ללמד את היקום כולו את עקרון האחדות: אחדות ה', אחדות היקום, אחדות האומות. זהו — אם יש לכם שאלות, בבקשה.