לך לך — אמונה בתנועה

אנו ניגשים אל התופעה הזאת הרודפת אותנו לאורך כל ההיסטוריה, כלומר החמדה אל הנשי. אבל תחילה נסיים את מושג "לך לך אל הארץ", שהוא היסוד המכונן של האמונה. האמונה עצמה לעולם אינה קפואה. היא מתפתחת עם כל תגלית ותגלית שלנו, עם כל התגלות. אבל היא גם מאפשרת לנו שלא לעצור לעולם על רעיון שנתגלה, ולהשליך את עצמנו אל מה שהוא מסתיר מאחוריו או בעומק עצמו. ובכן, ה"לך לך" אל הארץ הוא קודם כול תנועה של הליכה, שתחשוף את עושרה של הארץ, משום שמה שהארץ מציגה על פניה אינו אלא, נאמר, הצצה —

הצצה אל העושר שהיא עוד עשויה לטמון בקרבה. ומשום כך אנו אומרים שאין ערוך לתורת ארץ ישראל. מדוע? משום ששם השורש, שם המקור. ובאמת, אין צורך ללכת למרחקים בשביל התגלויות נוספות; תמיד מוטב לחקור לעומק אילו מעיינות טומנת הארץ בקרבה, אילו אוצרות. ואמרנו שמושג הארץ הזה קדם להתגלות ה' בהר סיני. תחילה יועדה לנו ארץ, ואל הארץ הזאת היה צריך ללכת במלוא האמונה. בדרך כלל אנו רואים שכאשר צריך לעבור ממקום למקום, הנטייה היא ללכת לראות מה מציע המקום שנבחר למעבר, ורק אחר כך לצאת לדרך בתנאים הטובים ביותר.

שהרי המקום הזה צריך להיות מקור של שגשוג בשבילנו. ואילו אברהם יוצא בדרכו אל ארץ ישראל בלי לשאול שאלות. וזוהי האמונה האמיתית, משום שכאשר הכול גלוי, כאשר הכול בהישג יד, אין בעיה של אמונה. אבל כאשר אין בעיה של אמונה, מהי הסכנה? הסכנה היא שנתבצר, בכל מחיר, ברעיונות שרכשנו, בדפוסים שלנו, בדעות הקדומות שלנו, בנתונים שהעמדנו במבחן ובנינו סביבנו, המבטיחים את נוחותנו השכלית והרוחנית. ושם בדיוק שוכנת סכנת עבודה זרה: בעקרונות שקיבענו, שמהם איננו רוצים עוד לזוז, כשאנו עקשנים בדרך ראייתנו את הדברים.

וזה נורא. אין שום אפשרות של פתיחות, שום אפשרות של תיקון, שום אפשרות של תשובה. וממילא אין גם אפשרות של התגלות. "אל הארץ" — ושם, שם אגלה לך דברים שהיום אינך משער, שאינך מבין. אולי יש ספקות המערערים את מה שקיבלת כמובן מאליו; ובכן, צריך להיות מסוגל לקבוע לעצמו את ההליכה הזאת, הליכה בלתי פוסקת. האם אברהם טיפח הכול, גילה הכול בכוחות עצמו? אם, בסופו של דבר, נאחז בדמותו של אברהם השואל שאלות מגיל שלוש, הרי שעומד לפנינו עילוי, בעל תבונה פנומנלית, שאכן יכול להגיע להשגת החזון של ריבון העולם, של בורא העולם, שבשמו הוא נלחם בכל הדעות שהיו מקובלות עד אז.

אבל היו בכל זאת אנשים כמו חנוך ומתושלח, ונח, שגם הם התהלכו עם ה'. נאמר שחנוך התהלך לפני ה', ושנח דיבר עם ה'; ואילו אברהם, לעת עתה, עדיין לא דיבר עם ה' — הקב"ה הוא שמתגלה. היה אפוא כבר מצע של חיפוש שנעשה בידי בני אדם, ואף היו שתי ישיבות שהעמידו תלמידים: ישיבת שם ועבר. שם הוא זה שביקש את שם ה' דרך המידות. עבר הוא זה שביסס את תורתו על גילוי ה' דרך הזולת. היה אפוא בשתי הישיבות האלה לימוד שלם, שלשלת רצופה, עם מטרות מוגדרות היטב, והן שחנכו את אברהם, את יצחק ואת יעקב — כולם היו תלמידיהן של ישיבות אלה. ומה למדו שם?

מה היה, אומרים חכמינו, היסוד הראשון של חיפושם? באופן מפתיע — העיבור. העיבור: כשאומרים על אישה שהיא הרה, היא מעוברת. היא נושאת בקרבה עובר, חיים השונים ממנה, שאותם תביא לעולם. והנה, בזמן יש מה שנקרא עיבור השנה — שנה מעוברת — כלומר שנה הנושאת בקרבה חודש שלושה־עשר. אבל החשבון הוא חשבון של השלמת הפער שבין הזמן שהירח משלים בשנה לבין זה של השמש. וצריך להדביק את הפער, צריך לנסות להשיב את השמש והירח אל מסלול אחד. וכבר אמרנו ששנת החמה היא מחזור השווה לעצמו וחוזר על עצמו.

"שנה" — מלשון חזרה ושנייה, וכך הוא בדיוק. אין שום שינוי. יש מחזור של עונות החוזר על עצמו. ושנת הלבנה מחושבת לפי מספר של חודשי לבנה. ואנו יודעים היטב שאינה זהה לשנת החמה; היא מפגרת אחריה. אבל יש בה דבר מקורי משלה, והוא ההתחדשות — החודש. זוהי שנה של חודשים, היא בנויה מחודשים. והמושג הזה של חידוש, שבגללו הדברים אינם חוזרים על עצמם באופן אוטומטי, אלא יש לעשות מאמץ של התאמה תוך כדי החישובים שאנו עורכים, הפעולות שאנו עושים — הוא הנקרא סוד העיבור.

סוד העיבור שבזמן הוא אותו סוד הקיים בלימוד התורה, משום שאין המדובר בשינון הלימוד, וגם לא בנטילת הטקסט כמות שהוא, אלא בניסיון לראות מה הוא מסתיר בעומקו. וכך גם בארץ. אברהם התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, אבל בהתהלכו בה כבר ידע מה יהיו תולדותיה — אילו שלבים בהיסטוריה יעבור העם היהודי. ובזה טיבה של התנועה שאברהם יצא אליה אחת ולתמיד, שהרי הוא שהעז להרוס את כל שאר הרעיונות הקפואים והקדומים, את כל האידאולוגיות. והוא שחידש, בסופו של דבר — שקבע את חידושו של אותו זמן, כלומר את הדבקות בארץ ואת הדבקות בערכים הרוחניים,

את הדבקות בערכי התורה. ובזה מצוות "לך לך" היא המייסדת של היסטוריה. אל תקרי "בהבראם", בשעת הבריאה, אלא "באברהם". ההיסטוריה מתחילה באברהם. עם אברהם מתחילים אלפיים השנים החדשות, שהרי יש סך של ששת אלפים שנה, המחולקים לנתחים של אלפיים, אלפיים, אלפיים. "שני אלפים תוהו": הראשונים הם תוהו, ריקנות. כל אחד נאחז בכוחות השונים הסובבים אותו, כוחות שנדמה לו, בסופו של דבר, שהם עומדים מעבר לו; ומשום שהם עומדים מעבר לו, הם נעשו מושא לפולחן.

אבל הפולחן הזה, המיוחד לעובדי האלילים, גורם לכך שהאל שהם עובדים הוא לפי נוחותם, לשימושם. לשימושם — יש לנו לכך דמות אצל פרעה: "ופרעה חלם והנה עמד על היאר". היאור, הנהר המזין את מצרים כולה, הוא האל שלו. אבל הוא העומד עליו, הוא המנהל אותו. ואילו אצל הצדיקים — לא: "והנה ה' נצב עליו ויאמר", וזה נאמר ביעקב אבינו. כלומר, הקב"ה עומד מעלינו. אם כן, אם הפנמנו את המושג החשוב הזה של "לך לך אל הארץ" שאברהם יוצא אליו בנחישות — כשיכול היה, כמו נחור אחיו, שחשב להגיע עד מרגלות כנען, אבל נעצר באמצע הדרך ואמר: טוב לחיות בחרן — יכול היה להישאר שם. לא.

הוא הולך; הכול אינו ודאי, אבל הוא משוכנע שהוא הולך באמת לגלות את מה שאין לו חקר — וכך הוא. כפי שהדגשנו בשבוע שעבר, "וירא ה' אל אברם": הקב"ה מתגלה לאברהם. הוא מקבל דרך אחרת של ידיעה. הארץ הזאת, שהובטחה לו בהתגלות ראשונה ונועדה לדורות הבאים, לזרעו אחריו, היא ארץ שבה השמים והארץ מתאמים את כוחותיהם, כך שהרעב — או ליתר דיוק, הצורך בלחם, מזונו הבסיסי של האדם — יש לו כנגדו הרעב להתגלות דבר ה'. "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", אבל הלחם הזה הוא עצמו צינור, אם תרצו, למזון אחר, למזון הרוחני של ההוויה, שהרי ארץ ישראל, נכון הוא, אין לה משאבים חקלאיים משלה.

אין נהרות החוצים אותה ויכולים להבטיח, כמו במצרים, את השקיית האדמות. לא. צריך לשאת עיניים אל השמים ולהתפלל שהשמים יתאמו את כוחם עם כוחה של הארץ. אבל אז אברהם מופתע ברעב. הוא זה עתה התיישב בארץ כנען. ונקרא את הכתוב כדי להבינו טוב יותר: בשעה שאברהם ממשיך בדרכו כדי להבליט את ירושלים של מעלה, "ויהי רעב בארץ" — רעב פוקד את הארץ, את אדמתה. נאמר לנו שהרעב הזה פוקד רק את ארץ ישראל. יש כל כך הרבה הבטחות בארץ הזאת, לארץ הזאת — בתחילה יש בזה כדי לזעזע את אמונתו של אברהם.

נאמר לנו שהוא יזם מעצמו את הירידה למצרים. מאיזו סיבה? הוא עצמו יכול היה, נאמר, לשאת את ניסיון הרעב, אבל לא רצה לכפות אותו על רעייתו. לפעמים יש לנו הכרעות מסוימות שאינן מציבות בפנינו שום קושי; הן קלות לגמרי, מובנות מאליהן. אסור לעולם לנסות לכפות אותן על אחרים. והוא נסמך על העיקרון "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך": מי שרוצה באמת להבטיח שלום בסביבתו הקרובה, צריך שיבטיח את הפרנסה. ואברהם החליט, למען רעייתו, לרדת למצרים. פירוש אחר מכוון אותנו לכיוון מחשבה אחר, והוא שאברהם אינו רוצה להציג יהדות של עוני.

אנו יודעים היטב שבכל מקום שהוא עובר בו הוא מפיץ את האמונה בה', בבורא עולם, ושרבים נלווים אליו; גם שרה מצליחה בקרב התלמידות. וכיצד יספקו את צורכיהן של כל הנפשות החדשות האלה? הוא מחליט אפוא ללכת ולחפש מזון במקום שאפשר למצוא אותו. באותה עת הייתה מצרים עדיין אסם תבואה גדול — כפי שהייתה בימי יוסף, כפי שאנו רואים — משום שהרעב הזה, הפוקד את ימי אברהם, החוזר אצל יצחק ושב אצל יעקב, אינו מקרי. יש כאן רצון נחוש של הקב"ה לקדם את ההיסטוריה. וההיסטוריה אינה יכולה להתקדם בלי משבר. משום שאם מתמקמים כבר בשגרה ושוכחים את עצמנו — אוי לנו. אז אכן שפע של אלילים, של אידאולוגיות, של אמונות, הורסים את החברה מבפנים. המשבר מכוון אל מהלך ההיסטוריה, כדי לאפשר לה להתקדם, כאילו נותנים לה דחיפה חדשה, האצה חדשה. ולמה מכוונת ההאצה החדשה הזאת? היא מכוונת לשיתוף אמונתו של אברהם עם ציוויליזציות אחרות, עם תרבויות אחרות. ומצרים הייתה ידועה באותה עת כארץ שבחוד החנית של כל הציוויליזציה, ומצרים ראתה את עצמה כאימפריה של ממש, האימפריה הגדולה […], שנועדה לבלוע בקרבה, בתוך הציוויליזציה שלה, את כל המגמות האחרות — ובייחוד את אלה שאברהם נושא, שאין לזלזל בהן. עלינו להניח שפרעה העריך מאוד את כל מה שעשו אברהם ושרה, ורצה באמת שרחמם של המצרים יהיה רחמה של מי שאשת אברהם מייצגת, כך שהמצרים, מכוח עיבורם, יהיו יהודים כהלכה — שהרי הכול הולך אחר האם — אבל זהותו של כל אחד מהם תהיה מצרית.

זוהי כל הדיאלקטיקה שבין יהודי צרפתי לבין צרפתי יהודי, בן הדת היהודית. או שאנו נושאי ערכיה של ציוויליזציה יוונית־רומית, הצבועים בגוון של ערכינו היהודיים; או שאנו קודם כול — מזדהים קודם כול — עם ערכינו היהודיים, ואימצנו לנו כאחות, "אמרי נא אחתי את", כאחות. אז אכן אימצנו את הציוויליזציה המצרית, או היוונית־רומית, או האירופית, או האפריקנית, אין זה משנה; העמים, מצידם, מפתחים תרבות מסוימת. לא הכול יש לדחות. יש מקום, אכן, לשלב ערכים מסוימים שימצאו את מקומם בפאזל של המחשבה היהודית. ובכן, זהו הדיאלוג. הרעב הפוקד את ארץ כנען מחייב את אברהם לעבור שלב של משבר.

הוא לוקח עמו את לוט, בן אחיו, שהיה, נאמר זאת, יתום. הוא אומץ בידי דודו אברהם, ולכן הוא הולך אחריו — אבל הוא הולך אחריו, לוט, שכשמו כן הוא: לוט הוא מסווה, צעיף. אומרים שהיה דומה מאוד לאברהם, שהיו לו פני אברהם, אבל פנים, נאמר, של מראית עין. אנשים יכלו אכן לטעות באברהם כשהתבוננו בלוט, שמעשיו לא עמדו בדרישות מוסרו של אברהם. ומה מאפשר המשבר הזה, או הגלות הזאת? לערוך מיון. מה יקרה? לוט ירד, ילווה את אברהם למצרים; וכשהוא מלווה אותו — שימו לב — יש סדר בתוך המשפחה שבגללו הוא נזכר עוד קודם לכן; אבל כשהוא עולה ממצרים…

גם לוט התעשר שם, זכה להכרה מסוימת, נעשה עצמאי במידה מה, ולכן הוא יכול להציב את עצמו מול רבו. אבל זו דרך דיבור; ליתר דיוק, זו ההזדמנות של אברהם לומר לו: "הפרד נא מעלי" — הגיעה העת שתיפרד ממני, כדי שלא יהיו פירושים מוטעים, כדי שלא תגרור אותי, שלא תגרור את מוסרי אחריך. גם זו סכנה, כשלוקחים תחת חסותך אנשים שאינם אלא מעתיקים, מחקים, ואינם מבקשים לרדת לעומקם של דברים. בין פרעה ללוט יש הבדל, שהרי פרעה, בסופו של דבר, אינו מצליח לקחת לעצמו את אשת אברהם — כלומר את מה שהיא מייצגת, את מה שמייסד את הבית — שכן אל תשכחו שהאישה נחשבת לבית, לבית עצמו. היא מקום המשכן; היא שמקיימת הלכה למעשה את כל תורתו של אברהם. ולכן, אם אין לתורה זו מעבדה שבה היא מיושמת, היא תישאר עיונית כולה. וכוחה המיוחד של האישה הוא להעניק ממשות לבעלה ולמה שהוא מייצג. אנו רואים אפוא את הקשר שבין הבטחת הארץ לבין שמירת ביתו של אברהם מפני כל סכנת השתלטות. סכנת ההשתלטות על הנשי עלולה להכשיל את כל דרכו של אברהם. והדבר יחזור בהיסטוריה: בלידתו של העם היהודי נראה את אותו דבר עצמו, כלומר שפרעה רוצה להעביר את הציוויליזציה המצרית דרך הרחם היהודי, באומרו: "כל הבן הילוד היארה תשליכוהו" — תקריבוהו לאלוהות — "וכל הבת תחיון".

יש כאן לשון העלולה להטעות. כשאברהם אומר לאשתו "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", אין הכוונה שרק עכשיו הוא מבחין שהיא יפה. את זה הוא יודע, שהרי הוא אומר זאת בלשון עבר: אני יודע זאת, איני חולק על כך. אבל אנו מגיעים לארץ שבה היופי אינו היופי הפנימי אלא היופי החיצוני, שעליו נאמר "שקר החן והבל היופי". זהו יופי שלאחר מכן יישחק, יתקמט ויחלוף. אבל היופי הפנימי, לעומת זאת, רק תופס עוד ועוד מקום, רק מתבסס יותר ויותר. הכתוב מדבר כאן על היופי הפנימי הזה, ובכל פעם שמדובר ביופי במובנה של התורה, הכוונה תמיד ליופי הזה שאפיין ארבע נשים בהיסטוריה המקראית: שרה,

רחב, אביגיל ואסתר. אמרו עליה שהייתה ירקרוקת, חיוורת — כלומר, מבחינת מראה חיצוני באמת לא הרשימה. אבל כל יופייה, כל חינה, פנימי. ובכן, מה שמחזיר אותנו לרעיון הזה של הערך הפנימי מול החכמה הנושאת או המנהלת את העמים האחרים, את התרבויות האחרות: הוא אומר לאשתו "אמרי נא אחתי את". גם זה ממד חדש — סליחה — ממד חדש ביחס שבין האיש לאישה. זכרו שהיחס הראשון התחיל ב"זכר ונקבה בראם", כמו אצל בעלי החיים. אחר כך, כשהקב"ה הביא את האישה, מקושטת כולה, אל האדם, הוא נתן לה הכרה; הוא הכיר בה על פי תכונתו שלו, "אשה": "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת". זהו היחס של איש ואישה. נשארת דו־משמעות מסוימת ביחס זה של איש ואישה, אף על פי שלאחר מכן הוא כוסה, או התעלה, ביחס של "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל חי" — האדם שקרא לאשתו אם כל החיים. אבל כאן היחס הוא של אח ואחות. אח ואחות — אלה היו הקשרים השמורים לאליטות בעלות "הדם הכחול", שלא רצו להתערבב בעם, ושמרו וטיפחו את קשריהן האינטימיים בתוך המשפחה. לא. כאן, להפך, היחס אסור. האהבה טהורה. היא אינה מותנית במשיכה גופנית. כך רואה אברהם את אשתו: "אמרי נא אחתי את". הגענו אל מצב זה של יחס — כלומר, מה שמכוון יותר מכול את חיינו האינטימיים הוא מושג של משפחה רוחנית שאנו רוצים להביאה לתכליתה. "אמרי נא אחתי את" — ובשיר השירים…

דווקא שם אומרת האישה לדודה: "מי יתנך כאח לי" — מי ייתן ותהיה לי יום אחד לאח. כך נתפס אפוא הדוד, וזה הרעיון החשוב שהכתוב מרמז לנו כאן. וכמובן, אם נקרא את הכתוב כפשוטו: "למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" — כדי שאהיה נחשב בזכותך, וכדי שאמשיך לחיות, שהרי אכן עלולים להרגני כדי להשאיר אותך אצלם. אבל גם כאן, כפי שאני אומר, בחיפוש אחר הסוד הנסתר של הכתוב, לא: "למען ייטב לי בעבורך" — כדי שאוכל אכן ליטול מן הציוויליזציה המצרית את מה שראוי ליטול, וכדי שאוכל להחיות, להחיות את כל מה שאת מייצגת בשבילי. נראה זאת שוב במצרים, ביציאת מצרים, אצל בני ישראל: "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה" — כל אישה ביקשה משכנתה, וממי שגרה בסביבתה, תכשיטים. וכי היו זקוקות לכסף ולזהב הזה כדי לקחתו עמן?

לא — אלא שלכסף ולזהב יש כאן הד אחר, צליל אחר לגמרי. ואכן, הדבר מתאשר במה שעושה פרעה. מה הוא עושה? הוא נותן אחת מבנותיו לאברהם: הגר — "הגֵּר" — תופעת הגיור. את מה שהוא עצמו לא הצליח לעשות, כשהחזיק את שרה ברשותו — שהרי נגע פגע בבית פרעה ובו עצמו; פקדה אותם צרה, ונוצר חוסר אפשרות של התאמה, של חיים משותפים, בין השניים: בין הדרך שרצה פרעה לבין כל מה שאברהם ייצג. ועכשיו מה שהוא ינסה לעשות הוא להחדיר את בתו הגר אל ביתו של אברהם, כדי לחולל תנועה הפוכה ולגרום לכך שערכיו הרוחניים של אברהם יעברו דרך רחמה של הגר. וכשהם עוברים דרך רחמה של הגר, מה יוצא מזה? מה היא מולידה? היא מולידה את ישמעאל. היא נותנת את ישמעאל, שיהיה דווקא, נאמר, הצד השני של המטבע בביתו של אברהם, שהרי הוא יעורר את שאלת הבעלות על ארץ ישראל; הוא יסתגר, בסופו של דבר, במדבר, אבל מעולם לא איבד מעיניו את חלקו בביתו של אברהם. כאן אני עוצר; אם תרצו לשאול שאלות — בשמחה.