לך לך: המלחמה בארבעת המלכים (חלק א')

הערב: עיון במלחמת העולם הראשונה שבתורה. היא בפרק י"ד. כאן עולה בעיית המלחמה שאברהם נקלע אליה, בין שירצה ובין שלא ירצה. בסופו של דבר, ככל שנתפלסף על המלחמה, כולנו שואפים לשלום — אבל אם אנו שואפים לשלום, סימן שיש מתח, שיש מלחמה קודם לכן. האם צריך לעבור דרך המלחמה כדי להגיע אל השלום? נראה שכן, נראה שכן. כל כך הרבה התפלספו על בעיית השלום: מדוע, בסופו של דבר, בעלי החיים אינם טורפים זה את זה כשמדובר בבני מינם, ואילו בני האדם — כן? משום שנכנס כאן יצר של שליטה: הרצון לשעבד את הזולת לצרכיו, ליהנות מרכושו של הזולת. והזולת, כשהוא רוצה — למרות עמדתו, למרות אמצעיו המוגבלים — להגן על חלקת אדמתו, להגן על מה שיש לו, הרי הוא נעשה מושא לרדיפה; וכל זאת משום שהוא רוצה לשמור על מה שהצליח להשיג בכוחות עצמו, או על מה שהגורל זיכה אותו בו.

זו הסיבה שהרעיון הוא ליצור תלות של צד אחד בצד האחר, של מדינה אחת במדינה אחרת — תלות כזאת שכל אחד חייב להימנע ממלחמה. לאו דווקא לחיות בשלום, אלא להימנע ממלחמה, משום שיש אינטרסים כלכליים, ויש תמיד לשקול את ההפסדים שהמלחמה תגרום כנגד היתרונות הכלכליים שאפשר להפיק במצב של אי־מלחמה. אבל כולכם יודעים מה חשב ניטשה: שהמלחמה היא דבר טוב. היא מניעה את ההיסטוריה מחדש, היא בונה את הדברים מחדש, היא מעמידה אותם על מקומם. אנחנו לא נלך עד כדי כך. ובכל זאת אזכיר שבבוקר אנו מונים בין תאריו של הקב"ה שהוא "בעל מלחמות".

הוא בעל המלחמות, הוא המחולל אותן — אבל מיד אחר כך, מה אנחנו אומרים? "זורע צדקות, מצמיח ישועות": בכך הוא זורע צדק וחסד, ובכך הוא מצמיח את הישועה. אם כן, איזו עמדה עלינו לנקוט? המלחמה הראשונה הזאת — ואברהם הוא שייתן לנו, למעשה, את התשובה. המלחמה אינה הכרחית; אבל כאשר עומדות על הפרק אמונות עמוקות — בנוגע ליסוד הצדק ולקידוש הסדר המוסרי — יש מקום לנהל אותה. משום שבין שנרצה ובין שלא נרצה, ככל שנשאף להגיע לחוזי שלום או להסכמים כלכליים, תמיד יהיו פלגים, קיצונים בתוך העמים, שירצו למשוך את השמיכה לצדם, לזרוע אימה ולתפוס את השלטון בכוח.

אלה דברים — המלחמות האלה, במובן מסוים — שהם מעשה ידי האדם, השרוי בקנאה, ביצר השליטה, בגאווה, באותה התנשאות עצמית […]. והנה יש "ספר מלחמות ה'": הקב"ה אומר, מכריז: "אני מכוון אותן, אני מנהל אותן." זוהי התשובה שנתן הקב"ה לאומות שטענו שכל מה שעשו, כל מה שהשיגו בחייהן ובתולדותיהן, נעשה לטובת עם ישראל, כדי שיתמסר ביתר שאת לייעודו הרוחני. והוא אומר להן: לא ביקשתם אלא את טובתכם שלכם, וכל המלחמות שניהלתם — ניהלתם כדי להפיק מהן את המרב […].

הבה נראה אפוא מה אומר הכתוב על המלחמה הראשונה הזאת, שאברהם מעורב בה רק בעקיפין — שהרי לא אברהם מנהל את הקרב, אלא ארבעת המלכים: אמרפל, אריוך, כדרלעומר ותדעל. אמרפל, אומרים חז"ל, הוא נמרוד. נמרוד, אתם זוכרים, הוא שהשליך את אברהם לכבשן האש, כדי להשתיק את כל אותו מסע שניהל בשם אמונתו באל אחד. ראו את הקשר בין "אמרפל" ל"אמר פול" — הוא שאמר לאברהם: "פול לתוך כבשן האש הבוער". מלכתחילה כבר מציב אותנו הכתוב בהקשר אידאולוגי, בהקשר של אמונה: דחיית אחיזתו של הקב"ה בבריאתו, דחיית האמונה בהשגחה עליונה — ודחייה זו מצאה לה ממשיכים.

ובכן, מי התחיל ראשון? אתם יודעים — כבר אמרתי זאת על הפסוק הראשון של ספר בראשית, או ליתר דיוק על השני: "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב). חז"ל אמרו שכבר כאן היו זרעיה של מלחמה משיחית: מלחמתה של בבל, שגירשה את עם ישראל מארצו — היא שנטלה את שלטונו של ישראל ובאה במקומו; מלחמתה של מדי, שביקשה גם היא להשמיד את עם ישראל בימי המן; מלחמתה של יוון — "וחשך", זו יוון — שביקשה לבוא במקום גאונותו של עם ישראל. ולבסוף "על פני תהום" — תהום, מהי? זו רומא. רומא היא הכול יחד — מלכות כל הגויים.

הנה מלך כל העמים: צירוף של עמים שירשו מבבל, ממדי, מיוון ומפרס, והתיכו את הכול יחד — ובו מתלכדים כל גורמי התסיסה: דחיית עולמו של אברהם, הערעור עליו, אי־ההכרה בו, והרצון להשתיק את קולו של אברהם. שכן קולו של אברהם מטריד. הוא מטריד משום שאינו מוכן בשום פנים להתגמש או להיפתח לוויתורים, לרפורמות, לאמונות נלוות, אם תרצו — שהן יותר נחלתן של הדתות שבאו זו אחר זו. שכן כשם שיש נפש, רוח ונשמה באדם, כך יש נפש, רוח ונשמה אצל אויבינו שמן הצד האחר.

הם ביקשו לשלול את יכולתנו לחיות ולהתפתח. הם ביקשו גם להשתיק את רוחנו, והם פגעו בנשמתנו: נטלו אותה וניכסו אותה לעצמם, באומרם שהם־הם ישראל. עם ישראל עמד, בתקופות שונות, מול ארבע הסכנות הללו, ארבעת הניסיונות הללו, ויצא מהם […]. זהו קידוש ה': לחיות בכל מחיר כדי להגן על ערכים מוסריים, על ערכים רוחניים […]. ובעניין זה אומרים חז"ל שאפילו מי שכפרו בדרכו של ישראל, מתוך ישראל עצמו — מרגע שהם נלחמים למען כלל ישראל, הם מגיעים למדרגת קדושה שרבים היו מקנאים בהם עליה. וזה אכן מקרהו של לוט, כפי שנראה: לוט, שאמר על אברהם "אי אפשי לא באברם ולא באלהיו" (רש"י בראשית יג, יא) — והנה אברהם עומד לסכן את חייו למענו. ממתי מסכן אדם את חייו למען מי שנפרד ממנו ובחר בקוטב אחר?

ועם כל זאת, אי אפשר, נאמר, לקטוע כל התעוררות ולהכחיש אותה משורשה. שכן מאותם אנשים שדבקו בשלב מסוים באמונה היהודית הזאת, בערכים האלה, שקיימו אותם, שנאבקו למענם — גם אם דחו אותם אחר כך — דרך ילדיהם ונכדיהם, יום אחד השורש יצמיח שוב מן האדמה את הערכים שהם הגנו עליהם, שאבותיהם הגנו עליהם. זו הסיבה שאין בשום פנים לדחות, להרחיק, להבדיל. ואין לנו לשפוט. ועכשיו — הרבֵּיתי בדברים. מה אומר הכתוב? "אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר, כדרלעמר…" (בראשית יד, א). ארבעה — למה ארבעה? אתם יודעים שביום הרביעי, נאמר לנו, היו שני המאורות הגדולים שלא סבלו להיות — לחיות — יחד, משום שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. זו הבעיה; אני רק מזכיר: השמש והירח. ובאופן פרדוקסלי, על יום רביעי זה, היום הרביעי, נאמר לנו שהוא יום שבו תינוקות חשופים למיתה באסכרה. מה הקשר? חֶנֶק: ילדים הנחנקים, נחנקים בגלל… — כן: הילדים הם שלפעמים סובלים מעוולות הוריהם, ואיננו תמיד ערים לכל התוצאות של התחייבויותינו, של מחוותינו, של מעשינו.

ואכן, איבדנו את גן עדן, וכשאיבדנו אותו, באה אותה פרידה לארבעה ראשים — תמיד ארבעה — לארבע כנפות הארץ. זו דרך לומר לנו שהפיזור החל כבר בחטאו של האדם, שגם הוא חטא בגאווה, ברצותו להיות "כאלוקים", להיות כמו הקב"ה. ובכן, ארבע המלכויות, ארבע האימפריות שגזלו מאתנו את אותה מלכות ראשונית — זו שזכינו בה — ודנו אותנו לגלות, הן ארבעת המלכים האלה שהכתוב מספר עליהם […]. רש"י אומר שאלה עמים שמנעו מישראל לחזור ולחיות את תוארו "בני בכורי" — את זכות הבכורה שלו.

זה הכול. אבל עם מי נלחמו? הם עשו מלחמה — […] מלך בלע, מלך סדום […], ברשע […], שנאב […], ומלך צבוים, שמאבר. שמאבר — הוא מי ששם לעצמו "אבר", כנפיים, כדי להגיע רחוק מאוד ולרדוף בכל מחיר אחר טרפו, בלי להניח לו מנוח […].

אם כן, מי התחיל? עד כאן אברהם אינו בתמונה; אבל הכתוב מלמד שאסור לנו להיות אדישים לכל מה שמתרחש בין האומות. שהרי המשיח עצמו יוצא ממלחמת גוג ומגוג — וגוג ומגוג אינם עמים שלנו; הם עמי הארץ. זו מלחמה בין שני גושים, בין שתי אידאולוגיות, בין שני מחנות, והם אינם מסכימים על שום דבר. הם ארבעה מול חמישה — מה פירושו של החמישה נראה בהמשך — אבל משום ששם הוי"ה עצמו בן ארבע אותיות… וכל המלחמות לוקות בכך שאין מביאים בחשבון שיש בורא לעולם, שגם לו אכפת מן העולם הזה, שאכפת לו מן היצירה המופלאה הזאת שעשה, ושהוא רוצה להביאה אל חוף מבטחים — באמצעות עם קטן, חסר חשיבות, ובכל זאת בעל כל האנרגיה, כל הפוטנציאל, כל היכולות להביא את הצלם האלוקי הזה, את התכנית האלוקית הזאת, אל חוף מבטחים.

אם כן, מי התגרה במי? איננו יודעים; הכתוב לא אמר. אבל המדרש אומר — ויש גם הסבר נוסף — שבשלב מסוים, ועד גבול מסוים, הם הסכימו להיות נתינים של ארבע המעצמות האלה הנאבקות על העולם, אבל אחר כך לא רצו בכך עוד. הם גדלו. למעשה, חמשת המלכים האלה הם כמה ראשי שבטים — ראשי שבטים גדולים סביב ים המלח — ש"חברו אל עמק השדים, הוא ים המלח" (בראשית יד, ג). הם התחברו זה לזה. שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר, ובשנה השלוש עשרה החלו במעשי מרד.

ובשנה הארבע עשרה — מה קורה בין כדרלעומר לבין המלכים אשר אתו? בשנה הארבע עשרה בא כדרלעומר, יחד עם מלכיו, ומדכא את ההתנגדות הזאת. "ויכו את רפאים בעשתרות קרנים" — כאן אנו ניצבים מול עמים אחרים: הרפאים, הזוזים, האימים, החורי, "עד איל פארן אשר על המדבר" (בראשית יד, ה-ו). אבל מי הם עכשיו אלה? הרפאים בעשתרות קרנים, הזוזים, האימים — כן, את האימים שכחתי — החורי: מה רוצה הכתוב? הפרשן בנו יעקב אומר שלמעשה התנהלה מלחמה בין גוש אחד לגוש אחר, על השאלה מי תהיה המעצמה הגדולה שתשלוט בעולם ותכוון את חייהם ואת מדיניותם של כל העמים האלה. אבל אולי לא הביאו בחשבון כמה שבטים שאי אפשר להכניעם.

הם קיצונים; אינם רוצים שום סדר, אינם רוצים להיכנע לשום דבר. ומשום שאינם רוצים להיכנע לשום דבר, הם מסוגלים לכל פעולה, לכל מעשה, אכזרי ככל שיהיה — כדי להרשים אחרים ולהטיל עליהם אימה. והם, דווקא הם, תופסים את קדמת הבמה: שהרי כשהמלכים חזרו והתיישבו בארצם, באומרם לעצמם שסוף־סוף יהיה להם שלום — אלה הם שהתקוממו. "עין משפט, הוא קדש": דרך שנקבעה, שרוצים לקדשה […]; ובראשונה — "כל שדה העמלקי, וגם את האמרי הישב בחצצן תמר" (בראשית יד, ז).

ואז אנו רואים את מלך סדום, מלך עמורה, מלך אדמה, מלך צבוים: עכשיו מופיעים חמשת המלכים האלה, המבקשים תחילה לדכא את המרידות האלה — וארבעת המלכים חוזרים אל הבמה. כך מסביר בנו יעקב שיש כאן תהפוכה, שבעקבותיה ארבעת המלכים גוברים שוב; הם מכריחים את מלך סדום לנוס, והם נופלים בבארות החֵמָר שהוא עצמו חפר; "והנשארים הרה נסו". ושם — לוקחים את "אכלם", את צידתם. מה הביא את בנו יעקב לומר שהדבר אינו אפשרי? מכיוון שזו מלחמה בין שני גושים, האחד בא מן הצפון והאחר נמצא בדרום — וכי נאמין שלקחו את הצידה? הצידה הייתה נרקבת לאורך הדרך עד שיובילוה צפונה. לא: אלה עמים אחרים שהיו בסביבה, אך לא התעניינו אלא בחטיפה, אלא בגזל, ואין להם שום מטרה של ממש במלחמה הזאת — רק טרור. אין הם מבקשים לכבוש ארץ; הם מבקשים לקחת בני ערובה ולהחליפם בכופר, וכיוצא בזה. וכאן יופיע אברהם, משום שהמטרה היא להגיע איכשהו אל אברהם ולשלול ממנו את הכתר שהוא תובע.

אבל אי אפשר לתקוף את אברהם ישירות; לכן תוקפים את מי שכבר אינם מזדהים עם אברהם, ובכך משתמשים בהם כדי להגיע עד אברהם. בקיצור, חז"ל העלו את השאלה: האם היה אברהם רשאי לסכן את חייו כדי להציל את לוט? הרי — "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי" (פסחים כה, ב) — וכי דמך אדום יותר מדמו של האחר? לא! אם כן, מדוע עשית זאת? ובכן, אצל אברהם — נכון, השמים אינם מתערבים כדי להציל את לוט; אבל כאן אין זו מלחמה כלכלית, אין זו מלחמת כיבוש — זו בראש ובראשונה מלחמת ערכים, מלחמה אידאולוגית, מלחמת דת. אברהם הוא שמותקף במהותו, ומכוח זה הוא חייב בכל מחיר לגייס את תלמידיו, שמספרם שלוש מאות ושמונה עשר. כן — זהו מניין "אליעזר"; אלה תלמידיו, אומרים חז"ל. ומשום שזה מניין "אליעזר", יש האומרים שלא לקח עמו אלא את אליעזר. והם נחלקו לשני מחנות בלילה, כדי לנסות דווקא בתחבולה — משום שלא היה בכוחם להתגבר על ארבעת המלכים האלה. היה כאן, אדרבה, שימוש בתבונה עליונה, ובזכותה יכלו לגבור על מזימתם של ארבעת המלכים. כמובן, אני שואל: כיצד גבר אברהם, אחד מול ארבעה עמים, בפועל?

הנה אנחנו כאן היום; אנחנו העם ששרד את כל מזימותיהן של ארבע האימפריות האלה, שביקשו להטביע אותנו, להשמיד אותנו — "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו" (הגדה של פסח). וזה מה שביקש הכתוב להדגיש בפרק זה. "וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו" (בראשית יד, יד) — אברהם שמע שאחיו נשבה, והוא הזעיק את חניכיו. הדבר מעורר תמיד את השאלה אם יש להפסיק את בית המדרש, לסגור את הישיבה, להוציא את הבחורים מלימוד התורה שלהם כדי לצאת להילחם למען אחיהם. שהרי אל נשכח שאברהם קורא ללוט "אחיו" — בשעה שאינו אחיו. "וישמע אברם"… ממתי הוא אחיו? הוא מעולם לא היה אחיו.

הוא נשאר כזה משום שעד אז הלך עמו כברת דרך ארוכה; הוא לא הלשין על אברהם; הוא נהג עמו ביושר. הוא לא הסכים עם אברהם, אבל לא ערב לכך אנשים אחרים — לא ערב לכך את אויביו של אברהם — ולא מכר אותו. משום כך אפשר לראות בו את אחיו; אברהם יכול לראות בו את אחיו. "וירק את חניכיו": אומרים שהפסיק, שסגר את בית ספרו, את בית המדרש הקטן שלו. ואכן, יש מדרש השואל מדוע נגזרו על אבותינו ארבע מאות שנות שעבוד במצרים — פשוט משום שאברהם העז להפסיק את לימוד תלמידיו בבית המדרש כדי לשתפם במלחמתו.

אבל הרעיון הוא שאין מנהלים את הקרב נגד האויב אלא על ידי […]. כשגייסו אנשים לקרב, כשמלחמה נכפתה באמת, לא לקחו אלא אנשים ישרים — רק אנשים בעלי אמונה, אנשים שלא כרסמה בהם חרטה על עבירות, שלא כרסמו בהם רעיונות של כפירה או השקפות אחרות. "וירדף עד דן" (שם). ומכאן נהיה עדים להכרה מצד לוט — מצד המלך של… מלך סדום, סליחה — להכרתו של מלך סדום במה שאברהם מייצג. שכן כאשר השיג את ניצחונו והשיב את השבוי שלו, את לוט, ואת כל אלה שהיו עמו — כל אלה שהיו עמו מלמדים אותנו, אולי, שלא עשה הבדל בין לוט לבין האחרים שנלקחו בשבי. לא: כשניהל את הקרב הזה, ניהל אותו למען כולם, למען כל מי שנפגעו ממעשיהם של המלכים האלה — הנשים והעם כולו. ומלך סדום יוצא לקראתו, כשראה שבסופו של דבר, ככל שירצו להשתיק את העם היהודי הזה, להשתיק את אברהם — הוא כאן. הוא יודע להתגונן כשנותנים לו את האפשרות. הוא יודע להשליט את ערכיו שלו.

ובכן, נפתח מאמר מוסגר: "ומלכי צדק מלך שלם" (בראשית יד, יח) — מלכי צדק, מלך הצדק. אבל מיהו מלך הצדק הזה? מיהו מלך המשפט הזה? אומרים שהוא שם בן נח, שם בנו של נח. שם בן נח — הוא מי שדוגל במורשתו של שם בן נח, מי שדוגל במוסר של נח, של בנו הראשון של נח; אם כן — הוא אינו הראשון […]. הוא נשאר נאמן, אבל חי רק לעצמו. כלומר, בסופו של דבר, הוא היה "מלך שלם": הוא שאף לדרך היושר הזאת, אבל הלך בה לבדו, בצנעה גמורה — משום שסבר שאינו יכול לעמוד מול המון שלם. לכן את מה שחי, חי לעצמו, בצנעה הגמורה ביותר. אבל כשהוא רואה את אברהם מנצח — אז הוא יכול לצאת מצנעתו.

— בדקה האחרונה לא שמענו אותך. — סליחה? — בדקה האחרונה לא שמענו אותך. — ובכן, רעיוני הוא שמלכי צדק זה, שאינו אלא בנו של נח, אך חי את ערכיו המוסריים והרוחניים בצנעה גמורה, מזהה את עצמו באברהם. הוא מכיר בו ככהן האומות — "והוא כהן לאל עליון". יש מחלוקת בין המפרשים: האם מלכי צדק הוא שהיה הכהן, או אברהם הוא הכהן? העובדה היא שכאשר מגיעים למדרגה רוחנית כזאת, שהאחד אינו תובע את תוארו של השני — מה שהאחד מעניק לשני, השני מעניק בתורו לבא אחריו — הם מכירים זה בזה. כולנו כהנים: אין כהן מצד אחד ועם הארץ מן הצד האחר. לא: "ממלכת כהנים" (שמות יט, ו).

העם היהודי הוא ממלכת כהנים. גם אם יש כהנים שיש להם זכויות — זכויות מוכרות — אין זה גורע מכך שהכהנים האלה נועדו לברך את עמו ישראל באהבה, באהבה. וכאשר הכהנים האלה, בסופו של דבר, מברכים את העם […], עליהם תחילה להסתובב, כדי לומר: אנחנו כאן. גם בברכה אין התנשאות; יש רק אותה אהבה. וזהו, בסופו של דבר, רמז לעתיד לבוא — השלמתה של מלחמת העולם הראשונה הזאת שמספר פרק י"ד בבראשית. ויש "אבל".

יש "אבל": מלך סדום — מלך סדום בא בידיים ריקות. הוא מתייצב בידיים ריקות; הוא נכשל, הוא הובס. הוא ראה שאברהם נחל ניצחון מזהיר, והנה הוא אומר לו: "תן לי הנפש, והרכוש קח לך" (בראשית יד, כא). עכשיו הוא, כביכול, אחרי שהפסיד במלחמה, מבקש ממנו להשאיר לעצמו את השלל אבל להחזיר לו את האנשים. "לא ניהלתי את המלחמה הזאת כדי ליהנות מרכושך. לא זה מה שחימש את זרועי. 'הרמתי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ'" (שם, כב) — מי שעשה מן השמים ארץ ומן הארץ שמים, שהתיך את החומרי ברוחני ואת הרוחני בחומרי — "'אם מחוט ועד שרוך נעל'" (שם, כג). "חוט" — כאן זה דווקא פתיל: פתיל לראש, פתיל סביב הצוואר, תכשיט.

וזה מה שיש במלחמה הזאת: "גם אם לא זכיתי ליהנות ממנה, איני רוצה שתאמר שפיצית אותי — 'ולא תאמר אני העשרתי את אברם' (שם) — שבניתי את עושרי מכספי הפיצוי שלך […]. לא זו הייתה מטרתי במלחמה הזאת." במלחמה שעם זה מנהל, אין לעולם אותו רצון לנצל את הניצחון לתועלת חומרית; במישור הערכים — אתם יודעים. ואכן, אמרו חז"ל: בשכר "מחוט" — משום שאברהם לא נטל את החוט, את הפתיל — זכו בניו למצוות ציצית, הציציות, ולחוט התכלת שבתוך הציציות. ומשום שלא נטל אפילו שרוך נעל — ובאותם ימים היה השרוך עשוי עור — היה שכרו, כביכול, של שרוך הנעל הזה: תפילין של ראש. אם יש באמת שלל שאברהם הביא עמו מן המלחמה הזאת, שנוהלה ברמה גבוהה כל כך, הרי זו הזכות לשאת את התפילין האלה ולהתעטף בטליתו — לשאת את התפילין האלה, שעליהן נאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" (דברים כח, י) — יראו כל עמי הארץ, יעידו, ששם ה' נקרא עליך. ועוטפת אותו אותה שקיפות, תכלת השקיפות שבכחול התכלת הדומה לרקיע. זוהי שקיפות; השקיפות היא שיוצרת את הכחול הזה — הצטברותה של אותה שקיפות. ובכן: להיות עטוף בשקיפות הזאת כל ימי החיים. זוהי התפילה — התפילה שבה מתעלה כל יהודי, בכל בוקר, בזהותו.

ולכן המלחמות, ה"מלחמות" […] — השבה של כל מה שנדמה היה כאבוד. זהו — אעצור כאן, אם יש לכם שאלות.