פאות וזקן ביהדות: למה? המקורות וההסבר

ברחובות ירושלים, אנטוורפן או רובע המארה בפריז מבחינים בהם מיד: קווצות שיער ארוכות ומסולסלות היורדות לאורך הלחיים, לפעמים תחובות מאחורי האוזן, וזקן שלעולם אינו מגולח. האם זו אופנה, סימן של השתייכות, נדר? למעשה, הפאות והזקן האלה באים מפסוק אחד בתורה, בן יותר משלושת אלפים שנה. לפניכם מה שהפסוק אומר, איך הבינו אותו חכמים, ומדוע המנהג משתנה כל כך מקהילה לקהילה.

בעברית הן נקראות פאות (ביחיד: פאה), מילה שפירושה "פינות" או "קצוות"; האשכנזים אומרים פייעס, ובצרפתית מכנים אותן papillotes, או anglaises כשהן מסולסלות. מקורן במצווה מפורשת: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (ויקרא יט, כז). ההלכה לומדת מכאן שני איסורים: אסור לגלח לגמרי את הצדעיים, ואסור לגלח את הזקן בתער. כל יהודי חייב אפוא להשאיר מעט שיער בצדעיים, אבל אורך הפאות הוא מנהג ולא חובה: יש המשאירים כמה מילימטרים, ויש המגדלים תלתלים ארוכים. וכך גם התורה אינה מחייבת לגדל זקן ארוך, אבל רבים מגדלים אותו מטעמי חסידות ובעקבות המסורת הקבלית.

מה אומרת התורה: פסוק אחד, שני איסורים

הפסוק נמצא בפרשת קדושים, הפרק הגדול של הקדושה, הפותח במילים "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא יט, ב). הפרק משלב מצוות שנראות כאילו אין ביניהן קשר: לאהוב את הרע כמוך, לירא את ההורים, לא לגנוב, להשאיר פאת שדה לעניים, לא לנחש. ובאמצע, המשפט הזה: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (ויקרא יט, כז).

ההקשר הקרוב מאיר עיניים. הפסוק הקודם אוסר ניחוש ועוננות, והפסוק שאחריו אוסר שריטה בבשר על מת וכתובת קעקע (ויקרא יט, כו ו-כח). כל המצוות האלה מכוונות כנגד מנהגי העמים השכנים, שהיו קשורים לעבודה זרה או לאבל של עובדי אלילים. התורה דורשת מעם ישראל להיבדל מהם אפילו במראהו החיצוני.

ראוי לשים לב שאותה מילה עצמה, פאה, "פינה", מציינת גם את פאת השדה שמשאירים לעניים (ויקרא יט, ט). בשני המקרים לא הולכים עד הסוף: לא קוצרים את כל השדה, ולא מגלחים את כל הראש. משאירים חלק שאינו שייך לנו לגמרי.

התורה חוזרת על האיסור לגבי הכוהנים, צאצאי אהרן: "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת" (ויקרא כא, ה). ומצווה סמוכה אוסרת על העם כולו לעשות קרחה כאות אבל: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יד, א).

איך קראו חכמים את הפסוק

כמעט תמיד, הפסוק שבתורה שבכתב אינו מספיק לבדו כדי לדעת מה לעשות. מה פירוש "תקיפו"? ואילו הן "פאות" הזקן? התורה שבעל פה, שהועלתה על הכתב במשנה ובתלמוד, היא שנותנת את התשובה.

פאות הראש

המשנה מלמדת שהמקיף את ראשו חייב שתיים, "אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן", כלומר אחת על כל צד (משנה מכות ג, ה). התלמוד מסביר מהי ההקפה: "המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו" (תלמוד בבלי, מכות כ, ב), כלומר מגלח את הצדעיים כך שקו השיער יהיה ישר מאחורי האוזניים ועד המצח. במילים אחרות, מתקבלת תספורת "עגולה", בלי שום שיער בצד הראש, כמו כיפה אחידה.

מה שיש לשמור הוא אפוא אזור הצדעיים, במקום שבו הגולגולת פוגשת את הלסת, משני הצדדים (שולחן ערוך, יורה דעה קפא, א): ברוחבו, מקו השיער שבמצח ועד מתחת לאוזן, היכן שמתחילה עצם הלחי (שולחן ערוך, יורה דעה קפא, ט). הרמב"ם כותב שחכמים לא קבעו שיעור מינימלי לשיער הזה, אבל מוסיף ששמע מן הזקנים שיש להשאיר לפחות ארבעים שערות (משנה תורה, הלכות עבודה זרה יב, ו). אין דורשים אפוא תלתלים ארוכים: די בקווצה קצרה פשוטה, שלא גולחה, כדי לקיים את ההלכה.

פאות הזקן

בזקן מונה המשנה חמש "פאות": "שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן וְאַחַת מִלְּמַטָּה" (משנה מכות ג, ה). הרמב"ם וספר החינוך מתארים אותן כך: החלק העליון והחלק התחתון של הלחי הימנית, החלק העליון והחלק התחתון של הלחי השמאלית, וקצה הסנטר (הלכות עבודה זרה יב, ז; ספר החינוך, מצווה רנב). אבל יש מחלוקת על מקומן המדויק; לכן מסכם השולחן ערוך שירא שמיים לא יעביר תער על שום חלק מזקנו (שולחן ערוך, יורה דעה קפא, יא).

ובעיקר, המשנה מדגישה ש"אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בְתַעַר" (משנה מכות ג, ה). התלמוד לומד זאת מהשוואה בין שני פסוקים. הראשון, בכוהנים, אומר "לֹא יְגַלֵּחוּ" (ויקרא כא, ה); השני, בכל ישראל, אומר "לֹא תַשְׁחִית" (ויקרא יט, כז). האיסור חל אפוא על מה שגם מגלח וגם משחית את השער מן השורש: כלומר הלהב החותך צמוד לעור. המספריים, שחותכים ואינם מגלחים, אינם בכלל האיסור; וגם המלקט (פינצטה), שתולש ואינו מגלח, אינו אסור מן התורה (תלמוד בבלי, מכות כא, א).

השולחן ערוך פוסק ברוח זו: על הזקן אין חייבים אלא בתער, ומותר לגזוז אותו במספריים, אפילו קצר מאוד (שולחן ערוך, יורה דעה קפא, י). לגבי שיער הראש, השולחן ערוך מביא בנוסף דעה מחמירה האוסרת מספריים החותכים "כעין תער", וממליץ לחוש לה (שולחן ערוך, יורה דעה קפא, ג). ואשר לשפם, הרמב"ם מבהיר שאינו נמנה עם חמש הפאות ומותר לגלחו, אף שמנהג היהודים שלא להסירו לגמרי (הלכות עבודה זרה יב, ח).

גברים ונשים

שני האיסורים האלה חלים רק על גברים. המשנה מונה את מצוות הלא-תעשה המעטות שנשים פטורות מהן, ופאות הראש והזקן נמנות ביניהן: "חוּץ מִבַּל תַּשְׁחִית וּבַל תַּקִּיף" (משנה קידושין א, ז; תלמוד בבלי, קידושין לה, ב). התלמוד מסביר זאת בפשטות: התורה כרכה את שני האיסורים באותו פסוק, ואיסור הזקן אינו יכול לחול על נשים. הרמב"ם מוסיף שעם זאת אישה לא תקיף את ראשו של גבר (הלכות עבודה זרה יב, ה).

למה המצווה הזאת? הטעמים שנתנו חכמים

התורה מגלה רק לעיתים רחוקות את טעמי מצוותיה. המצווה הזאת שייכת למה שקרוי חוקים, "גזירות" שההיגיון שלהן אינו מובן מאליו. ובכל זאת הציעו חכמים כמה רבדים של הסבר, המשלימים זה את זה.

להיבדל מעובדי עבודה זרה

הטעם הראשון הוא היסטורי. הרמב"ם כותב שכומרי עבודה זרה היו נוהגים לגלח כך את פאות ראשם וזקנם, ולכן אסרה זאת התורה (הלכות עבודה זרה יב, א ו-יב, ז). הוא חוזר לנקודה זו ב"מורה נבוכים": מצוות רבות נועדו להרחיק את ישראל ממנהגי עובדי האלילים של אותה תקופה, וזו אחת מהן (מורה נבוכים ג, לז).

ספר החינוך מפתח את אותו רעיון. שורש המצווה, כותב הוא, הוא להרחיק מאיתנו כל דבר הנוגע לעבודה זרה, ולמחות את המנהגים האלה מנגד עינינו וממעשינו (ספר החינוך, מצווה רנא).

הסבר זה מקבל אישור מן המקורות הקדומים. הנביא ירמיהו מזכיר כמה פעמים עמים שכנים לישראל שהוא מכנה "קְצוּצֵי פֵאָה", כאילו זה היה סימנם המובהק (ירמיהו ט, כה; כה, כג; מט, לב). וההיסטוריון היווני הרודוטוס, במאה החמישית לפני הספירה, מספר ששבטים ערביים מסוימים היו מספרים את שערם בעיגול ומגלחים את הצדעיים, לכבוד האל שלהם (הרודוטוס, היסטוריות ג, ח). מה שהתורה אוסרת הוא בדיוק התספורת הזאת.

הגוף אינו דף חלק

קריאה שנייה, מוסרית יותר, קושרת את האיסור לשכניו הקרובים בפרק: איסור השריטה ואיסור כתובת הקעקע (ויקרא יט, כח). בשלושת המקרים מזכירה התורה שהגוף אינו משטח שאדם רשאי לעשות בו כרצונו ולחרוט עליו כל מסר שיחפוץ. הוא הופקד בידי האדם, והוא נושא את צלם האלוקים. אין מעצבים אותו לפי האלילים או לפי אופנות השעה.

זו גם משמעות הקרבה ל"פאת השדה" שמשאירים לעניים. האדם אינו בעלים מוחלט של מה שבידו. אפילו בראשו שלו הוא משאיר חלק שלם, כמו חתימה צנועה של בוראו.

סימן של זהות

לבסוף, פרשנים רבים רואים בפאות סימן גלוי של השתייכות, כמו הכיפה או הציצית. הפסוק פונה אל "אתם", בלשון רבים, אל העם כולו, והוא מופיע בפרק הפותח בקריאה לקדושה. להיות קדוש פירושו קודם כול "להיות מובדל". הפאות מזכירות למי שנושא אותן, בכל פעם שהוא מביט במראה, שהוא אינו דומה לגמרי לאחרים, ולשוני הזה יש משמעות.

"הדרת פנים זקן" (תלמוד בבלי, שבת קנב, א): התורה אוסרת את התער, והמסורת הקבלית מעודדת לגדל את הזקן.

הזקן: "הדרת פנים"

אף שהתורה אינה מחייבת לגדל זקן ארוך, המסורת היהודית מעניקה לו כבוד רב. התלמוד מביא דיון שבו אומר רבי יהושע בן קרחה: "הדרת פנים זקן" (תלמוד בבלי, שבת קנב, א).

בתנ"ך הזקן הוא סימן של כבוד. המזמור משווה את אחדות האחים "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן" (תהלים קלג, ב). ולהפך, גילוח בכפייה היה השפלה. כאשר חנון מלך בני עמון גילח את חצי זקנם של השליחים ששלח אליו דוד המלך, הם התביישו כל כך עד שדוד אמר להם: "שְׁבוּ בִירֵחוֹ עַד יְצַמַּח זְקַנְכֶם" (שמואל ב י, ד-ה).

הממד הקבלי

בעיקר הקבלה היא שהעניקה לזקן חשיבות מיוחדת. הזוהר, בקטע הקרוי אדרא רבא (פרשת נשא), מתאר באופן סמלי "זקן" של העולם העליון, המחולק לשלושה עשר חלקים, שאותם הוא מקשר לשלוש עשרה מידות של רחמים, הנדרשות מפסוקי הנביא מיכה: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן…" (מיכה ז, יח-כ). המסורת מקרבת את שלוש עשרה המידות האלה לאלה שנתגלו למשה (שמות לד, ו-ז). הזקן נעשה אז לדימוי של שפע טוב היורד מלמעלה אל העולם, כמו השמן הזורם על זקן אהרן.

בעקבות מסורת זו, המקובל הגדול מצפת, רבי יצחק לוריא, המכונה האר"י ז"ל (1534-1572), לא גזז את זקנו כלל, אפילו לא במספריים. תלמידיו מסרו מנהג זה, והוא התקבל ברבים מחוגי החסידות ואצל מקובלים ספרדים רבים. לכן רואים היום גברים המניחים לזקנם לגדול באופן חופשי, בלי לגזוז אותו לעולם: אין זו הזנחה, אלא חסידות.

ומה לגבי מכונת גילוח חשמלית?

השאלה עלתה במאה העשרים עם המצאת מכונת הגילוח החשמלית. מאחר שהתורה אוסרת רק את הלהב המגלח צמוד לעור, פוסקים רבים התירו מכונות גילוח שהרשת שלהן מפרידה בין הלהב לעור, ולכן הן חותכות כדרך מספריים. אחרים החמירו, בעיקר במכשירים המרימים את השערה לפני שהם חותכים אותה, משום שהם קרובים לגילוח צמוד לעור. בבחירת מכשיר יש להתייעץ עם רב.

פאות ארוכות או קצרות: מגוון המנהגים

מאחר שההלכה קובעת רק מינימום, כל קהילה פיתחה מנהגים משלה. הפאות הן אפוא דוגמה מצוינת לאופן שבו מצווה אחת לובשת פנים שונות.

בקהילות ספרדיות רבות ואצל יהודים שומרי מצוות רבים, פשוט משאירים את שיער הצדעיים מעט ארוך משאר התספורת, דבר שכמעט אינו ניכר.
אצל יהודי תימן, פאות ארוכות הן מסורת עתיקה. הן נקראות "סימנים", משום שבאמצעותן זיהו יהודי.
בעולם החסידי, בהשראת הקבלה, מגדלים לעיתים קרובות את הפאות בלי לגזוז אותן לעולם. לפי החצרות השונות, מסלסלים אותן לתלתלים ארוכים, מניחים להן להשתלשל, או תוחבים אותן מאחורי האוזן, לפעמים מתחת לכיפה.
בחב"ד, למשל, המנהג הוא לא לגזוז את הזקן, אבל הפאות לרוב צנועות יותר ותחובות מאחורי האוזן.

אף אחת מהדרכים האלה אינה "יהודית יותר" מחברתה. כולן מקיימות את אותו הפסוק; הן נבדלות במידת ההידור שהן מוסיפות עליו, ובהיסטוריה של כל קהילה.

התספורת הראשונה בגיל שלוש

במשפחות רבות הפאות מופיעות לראשונה בטקס: התספורת הראשונה של ילד בגיל שלוש. ביידיש קוראים לה אָפְּשֶׁערִין (opsherin, "גזיזה"), ובעברית של ארץ ישראל חלאקה. עד אז מניחים לשיער הילד לגדול; ביום הזה גוזזים אותו לראשונה, ומקפידים להשאיר את הפאות.

מנהג זה נשען על היקש ממצווה באותו פרק בתורה: אין קוטפים את פירות העץ בשלוש שנותיו הראשונות (ויקרא יט, כג). הילד מושווה לעץ, על פי הפסוק "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט). אחרי שלוש שנות צמיחה הוא נכנס לחיי התורה: הוא מתחיל לחבוש כיפה וללבוש ציצית, מלמדים אותו את האותיות הראשונות של האלף-בית העברי, ומשאירים לו את פאותיו.

משפחות רבות עורכות את התספורת הראשונה בל"ג בעומר, בייחוד על ציון רבי שמעון בר יוחאי במירון, בצפון ארץ ישראל. רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, מספר שהאר"י ז"ל עצמו גזז שם את שערות בנו הקטן, ומכאן בא המנהג (שער הכוונות, ענייני ספירת העומר). הרב בניזרי מזכיר זאת בשיעורו על ל"ג בעומר. בכל שנה רואים שם אלפי ילדים קטנים מקבלים את פאותיהם הראשונות בשמחה ובשירה.

מה מלמד הרב רפאל בניזרי

בשיעורו על מסעו של אברהם, הרב בניזרי מתעכב דווקא על התספורת הראשונה הזאת בגיל שלוש. הוא מזכיר שמלמדים שאברהם החל בחיפושו אחר ה' בגיל שלוש, מדרש שהרמב"ן מביא. אין זה מקרה, הוא מסביר, שזהו גם הגיל של התספורת הראשונה.

לדברי הרב, הרגע הזה הוא כמו חניכה הניתנת לילד. אומרים לו, כביכול: כשאתה מגלח הכול, שמור על פאותיך. שמור על הפינה הזאת של הראש, על אותה פינה של רוחניות, וטפח אותה, כי ממנה יוכל לצמוח זרע חדש. הפאות אינן אפוא קישוט גרידא: הן מה ששומרים כשמגלחים הכול.

הרב ממקם רעיון זה במסעו של אברהם. אברהם, הוא מסביר, "יוצא למלחמה לבדו, ועומד איתן": בזים לו, דוחים אותו, ומצפים שבסופו של דבר יצטרף אל הרוב. רק בגיל שבעים וחמש הוא נקרא ללכת; בינתיים ניהל את המאבק בשלושת אופני העבודה הזרה של דורו, ש"היו נפוצים אז, נפוצים היום ויהיו נפוצים מחר", כדברי הרב. הילד בן השלוש שמשאירים לו את פאותיו נכנס כך, לפי מידתו, לשושלת של המאבק הזה.

קצת היסטוריה: תלתלים שעברו את הרדיפות

הפאות מופיעות מוקדם מאוד באיקונוגרפיה היהודית. אבל הפאות הארוכות והמסולסלות המוכרות לנו היום התפשטו בעיקר במזרח אירופה החל מהמאה השמונה עשרה, עם עליית החסידות והשפעת קבלת האר"י.

עד מהרה הן נעשו סימן זהות חזק כל כך, שממשלות שביקשו "לקדם את המודרניזציה" של היהודים או להטמיע אותם יצאו נגדן. באימפריה הרוסית, בימי הצאר ניקולאי הראשון, סדרה של גזירות משנות הארבעים והחמישים של המאה התשע עשרה אסרה על היהודים ללבוש את הלבוש המסורתי, ובפרט לגדל פאות ארוכות. החוקים האלה נאכפו באופן בלתי אחיד ביותר, אבל יהודים רבים עמדו בפניהם, משום שראו בפאותיהם הרבה יותר מתסרוקת.

מאוחר יותר, בשואה, גזיזה בכוח של זקנם ופאותיהם של יהודים דתיים הייתה אחת ההשפלות שנעשו ברחובות הערים הכבושות, ותצלומים מאותה תקופה משמרים את זכרן. גם משום כך, במשפחות רבות נושאים היום הזקן והפאות את זכרה של נאמנות שעמדה בניסיון.

כמה דעות מוטעות שכדאי לתקן

"כל היהודים חייבים לגדל פאות ארוכות." לא. התורה אוסרת רק לגלח לגמרי את הצדעיים. די להשאיר מעט שיער; התלתלים הארוכים הם מנהג, ראוי לכבוד, אבל לא חובה.

"ביהדות אסור להתגלח." לא בדיוק. האסור הוא התער על חמש פאות הזקן. מספריים מותרים, ופוסקים רבים מתירים מכונות גילוח חשמליות מסוימות. זקן ארוך הוא מנהג של חסידות, לא דין מן התורה.

"הפאות הן סימן של אבל או של נדר." לא. אין להן שום קשר לנזיר, הנודר לגדל את כל שער ראשו לתקופה מסוימת (במדבר ו, ה). את הפאות נושאים כל החיים, כל הגברים, בכל מצב.

"זו אופנה שבאה מפולין." הצורה המסולסלת והאורך אכן קשורים להיסטוריה של מזרח אירופה ושל החסידות. אבל החובה לשמור על פאות הראש מקורה בתורה עצמה, ויהודי תימן, שמעולם לא הכירו את פולין, גם הם גידלו פאות ארוכות.

שאלות נפוצות על פאות וזקן

איך קוראים לפאות בשפות השונות?

בעברית הן נקראות פאות (ביחיד: פאה), מילה שפירושה "פינות". האשכנזים הוגים פייעס או פייאס, והתימנים קוראים להן "סימנים". בצרפתית מדברים על papillotes או anglaises.

מה צריך להיות אורך הפאות?

התורה אינה קובעת אורך מדויק; הרמב"ם כותב שחכמים לא נתנו שיעור, ועם זאת מביא את מסורת הזקנים להשאיר לפחות ארבעים שערות (הלכות עבודה זרה יב, ו). די שלא לגלח את הצדעיים בתער. כל מה שמעבר לכך הוא עניין של מנהג המשפחה או הקהילה.

האם יהודי רשאי לגלח את זקנו?

אסור לגלח את הזקן בתער. מותר לגזוז אותו במספריים, אפילו קצר מאוד (שולחן ערוך, יורה דעה קפא, י). לגבי מכונות גילוח חשמליות, רבנים רבים מתירים דגמים מסוימים ואוסרים אחרים: יש להתייעץ עם רב.

למה יש התוחבים את הפאות מאחורי האוזן?

מטעמי צניעות, מטעמי נוחות, או לפי מנהג קהילתם. אצל חסידים מסוימים מניחים להן להשתלשל לעין כול; אצל אחרים תוחבים אותן מאחורי האוזן או מתחת לכיפה. בכל מקרה, מה שחשוב להלכה הוא שלא יגולחו.

האם לנשים יש פאות?

לא. התלמוד מלמד שנשים פטורות מן האיסורים הנוגעים לפאות הראש והזקן (קידושין לה, ב). לעומת זאת, נשים נשואות נוהגות לכסות את שערן, מסיבה אחרת, הקשורה לצניעות.

למה הפאות מסולסלות?

אין זה כלל מחייב. רבים מגלגלים אותן סביב האצבע כדי לשמור עליהן נקיות ושלא יפריעו, והצורה המסולסלת הזאת נעשתה אופיינית לחוגים חסידיים רבים. אחרים משאירים אותן ישרות, או קצרות.

האם יהודי בלי פאות הוא פחות יהודי?

לא. היהדות אינה תלויה בתסרוקת. מי שאינו מגלח לגמרי את צדעיו כבר מקיים את המצווה, גם אם הדבר אינו נראה. ומי שעדיין אינו מקיים אותה נשאר יהודי לכל דבר: כל מצווה היא שער, שאפשר לפתוח בכל רגע.

להרחבה

קווצת שיער על הצדע, זקן שאינו מגולח: אלה מחוות קטנות, אבל הן אומרות דבר גדול. האדם אינו מעצב את גופו רק לפי האופנה או לפי מבטם של אחרים; הוא משאיר בו פינה לה', כמו שמשאירים פאת שדה לעני.

מקורות והפניות

ויקרא יט, ב; יט, ט; יט, כג; יט, כו-כח (פרשת קדושים)
ויקרא כא, ה (הכוהנים)
דברים יד, א; דברים כ, יט
במדבר ו, ה (הנזיר)
שמות לד, ו-ז (שלוש עשרה מידות של רחמים); מיכה ז, יח-כ
שמואל ב י, ד-ה (שליחי דוד)
תהלים קלג, ב
ירמיהו ט, כה; כה, כג; מט, לב ("קצוצי פאה")
משנה מכות ג, ה
משנה קידושין א, ז
תלמוד בבלי, מכות כ, ב וכא, א
תלמוד בבלי, קידושין לה, ב
תלמוד בבלי, שבת קנב, א ("הדרת פנים זקן")
רמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודה זרה יב, א-ח
רמב"ם, מורה נבוכים ג, לז
ספר החינוך, מצוות רנא ורנב
שולחן ערוך, יורה דעה קפא, א; קפא, ג; קפא, ט; קפא, י; קפא, יא
זוהר, אדרא רבא (פרשת נשא), על שלושה עשר חלקי הזקן
מנהג האר"י ז"ל (רבי יצחק לוריא) שלא לגזוז את הזקן, כפי שמסרו תלמידיו
רבי חיים ויטאל, שער הכוונות (התספורת הראשונה במירון)
הרודוטוס, היסטוריות ג, ח
הרב רפאל בניזרי, מסעו של אברהם
הרב רפאל בניזרי, ל"ג בעומר: למה חוגגים את היום ה-33 לעומר?

מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.

למה יש יהודים שמגדלים פאות וזקן?