בשכונות היהודיות של פריז, אנטוורפן, ניו יורק או ירושלים מזהים אותם כבר מרחוק: חליפה או מעיל ארוך שחור, חולצה לבנה, כובע שחור רחב שוליים, ולפעמים חגורת משי או כובע פרווה גדול בשבת. מדים דתיים? אבל? חובה מן התורה? אין שום פסוק שמצווה להתלבש בשחור-לבן, אבל מאחורי הלבוש הזה עומדים עקרונות עתיקים מאוד והיסטוריה ארוכה. הנה הם.
תשובה קצרה: התורה אינה קובעת שום צבע לבגדים. לעומת זאת, היא דורשת מן היהודי שלא יחקה את מנהגי העמים שסביבו (ויקרא יח, ג), שיתלבש בצניעות ובכבוד, ושיעמוד לפני ה' בלבוש מכובד, כמו לפני מלך. החליפה השחורה, החולצה הלבנה והכובע הם הצורה שלבשו העקרונות האלה אצל היהודים האורתודוקסים במזרח אירופה במאות ה-19 וה-20, ואחר כך בעולם כולו: לבוש פשוט, שאינו מושך את העין, ומזכיר ללובשו מי הוא. הכובע, שחובשים מעל הכיפה, בא מהלכות תפילה: עומדים לפני ה' בלבוש שבו היו עומדים לפני אדם חשוב (משנה ברורה צא, יב). החסידים (בני התנועה המיסטית והעממית שקמה במאה ה-18) הוסיפו על כך בגדים שירשו מן ההיסטוריה שלהם, כמו המעיל הארוך והשטריימל. אם כן, אין זה סימן אבל מחייב, וגם לא תנאי להיות יהודי, אלא מנהג שהנוהגים בו מוקירים אותו.
מה התורה באמת דורשת: לא צבע, אלא עקרונות
צריך לומר זאת מיד: בין תרי"ג המצוות אין "מצוות שחור-לבן". התורה מדברת על צבע הבגדים רק לגבי הכוהנים שבמקדש, ולגבי פתיל התכלת שבציציות, הפתילים שבכנפות הבגד (במדבר טו, לח). היהודי בתקופת המקרא או התלמוד לבש את בגדי זמנו ומקומו.
מה שהתורה כן דורשת הם שלושה דברים הנוגעים ללבוש.
- לא לחקות את מנהגי הגויים. "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ, וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח, ג).
- הצניעות, שדורשת לכסות את הגוף ולא להפוך את המראה החיצוני לראווה. הנביא מסכם אותה במילים ספורות: "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלוֹקֶיךָ" (מיכה ו, ח).
- הכבוד, ובמיוחד לפני ה': בתפילה, בשבת ובימים טובים.
החליפה השחורה והחולצה הלבנה אינן אלא דרך אחת, בת תקופה מסוימת, לקיים את שלושת העקרונות האלה. קהילות אחרות מקיימות אותם בדרכים אחרות, והן אינן נאמנות פחות.
"וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ": להיות נבדל
חז"ל הבינו את הפסוק בויקרא יח, ג כאיסור לאמץ מנהגים המיוחדים לעמים עובדי עבודה זרה. הרמב"ם (רבי משה בן מימון, המאה ה-12) מנסח זאת כך: "אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא מִדַּמִּין לָהֶן לֹא בְּמַלְבּוּשׁ וְלֹא בְּשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן". והוא מביא את הטעם: "אֶלָּא יִהְיֶה הַיִּשְׂרָאֵל מֻבְדָּל מֵהֶן וְיָדוּעַ בְּמַלְבּוּשׁוֹ וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁהוּא מֻבְדָּל מֵהֶן בְּמַדָּעוֹ וּבְדֵעוֹתָיו" (משנה תורה, הלכות עבודה זרה יא, א). אותו דין מובא גם בשולחן ערוך, ספר ההלכה המרכזי (יורה דעה קעח, א).
הרמב"ם אינו מחייב תלבושת מסוימת: הוא אוסר ללבוש "מַלְבּוּשׁ הַמְיֻחָד לָהֶן", הקשור לפולחן שלהם או לזהותם הדתית. פוסקי אשכנז הגדירו את הגבול. הרמ"א (רבי משה איסרליש, המאה ה-16), בעקבות המהרי"ק, מסביר שהאיסור חל על מה שהגויים לובשים מתוך מנהג בעלמא ללא טעם נראה לעין, או מתוך פריצות, או מה שקשור לעבודה זרה; בגד שלובשים בגלל תועלתו, או מטעמי נימוס פשוטים, אינו בכלל האיסור (רמ"א על יורה דעה קעח, א). לכן רוב היהודים שומרי המצוות מתלבשים כרגיל, לפי האופנה של ארצם, כל עוד הלבוש צנוע.
ועם זאת, התלמוד מראה עד כמה פרט לבוש קטן יכול להפוך לשאלה של זהות. בשעת גזירה, כשהשלטון מבקש לכפות על היהודים לעזוב את דתם, אסור לוותר על שום דבר, "אֲפִילּוּ לְשַׁנּוּיֵי עַרְקְתָא דִּמְסָאנָא", אפילו לשנות את שרוך הנעל (סנהדרין עד, א-ב). רש"י מסביר: אם דרך הגויים לקשור את השרוך באופן אחד ודרך ישראל באופן אחר, משום צניעות, הרי שאפילו מנהג פשוט זה, שאינו מצווה, הופך למקום של נאמנות. כשמבקשים למחוק את זהותו של עם, הבגד חדל להיות פרט שולי.
המדרש על בני ישראל במצרים
שומעים לעתים קרובות שבני ישראל נגאלו ממצרים משום ש"לא שינו את שמם, את לשונם ואת מלבושם". המקור הקדום שונה מעט. המדרש (ויקרא רבה לב, ה; מכילתא על שמות יב, ו) מביא בשם רב הונא: "בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם: שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם וְאֶת לְשׁוֹנָם, וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה". הלבוש אינו מופיע שם. הוא מופיע מאוחר יותר, בין השאר במדרש לקח טוב (המאה ה-11, על שמות ו, ו), המונה את הלשון, הלבוש, הצניעות והמילה, והנוסח "שם, לשון, מלבוש" התפרסם במאה ה-19 בזכות החתם סופר בהונגריה, שראה בו חומה בפני ההתבוללות.
הפרט הזה חשוב: הוא מראה שהדבקות בלבוש המסורתי היא תשובה של המאות האחרונות למצב מסוים, החשש שהיהודים ייטמעו בחברה המודרנית. זוהי תשובה רצינית וראויה לכבוד, אבל אין זו הלכה למשה מסיני.
הלבוש, עניין של כבוד
היהדות אינה מזלזלת בלבוש. הבגד הראשון בהיסטוריה הוא אפילו מתנה מאת ה': "וַיַּעַשׂ ה' אֱלוֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא). והתורה מקדישה פרק שלם לבגדי הכוהנים, שנעשו "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב).
התלמוד מספר שרבי יוחנן "קָרֵי לְמָאנֵיהּ מְכַבְּדוּתַי", קרא לבגדיו "מכבדיי" (שבת קיג, א; בבא קמא צא, ב). כוונתו הייתה שהבגד מבטא את כבודו של האדם שנברא בצלם אלוקים. לגבי תלמיד החכם חז"ל הולכים רחוק יותר: עליו להקפיד על ניקיון בגדיו, שכן כתם על בגדו פוגע בכבוד התורה שהוא מייצג (שבת קיד, א).
הרמב"ם מתאר בפירוט את לבושו של החכם: "מַלְבּוּשׁ תַּלְמִיד חָכָם מַלְבּוּשׁ נָאֶה וְנָקִי". "וְלֹא יִלְבַּשׁ לֹא מַלְבּוּשׁ מְלָכִים כְּגוֹן בִּגְדֵי זָהָב וְאַרְגָּמָן שֶׁהַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּהֶן, וְלֹא מַלְבּוּשׁ עֲנִיִּים שֶׁהוּא מְבַזֶּה אֶת לוֹבְשָׁיו, אֶלָּא כְּסוּת בֵּינוֹנִית נָאָה". בגדיו לא יחשפו את גופו, ולא יהיו "סְחוּבִין עַל הָאָרֶץ כְּבִגְדֵי גַּסֵּי הָרוּחַ" (הלכות דעות ה, ט). כל רוחו של הלבוש השחור-לבן כבר נמצאת כאן: נקי, מכובד, פשוט, לא מפואר ולא מוזנח.
כבוד השבת
השבת נותנת לרעיון הזה את מלוא כוחו. הנביא מצווה "וְכִבַּדְתּוֹ" את היום הקדוש (ישעיהו נח, יג), והתלמוד לומד מכאן: "שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חוֹל" (שבת קיג, א). השולחן ערוך קובע זאת להלכה: "יִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בְּגָדִים נָאִים לְשַׁבָּת" (אורח חיים רסב, ב). לכן יהודים רבים, גם כאלה שאינם לובשים חליפה ביום חול, לובשים חולצה לבנה בליל שבת, ולכן החסידים מוציאים ביום זה את בגדיהם החגיגיים ביותר.
למה דווקא שחור?
שום מקור אינו מצווה על צבע שחור. ההסברים הניתנים לכך הם מסוגים שונים, ומוטב להציג אותם ביושר.
הפשטות. שחור הוא הצבע שמושך הכי פחות את העין. הוא תואם את האידיאל של הרמב"ם: לא מותרות ולא דלות. בקהילה שבה כולם לובשים אותו לבוש כהה, איש אינו מתחרה באחר בבגדיו, העשיר אינו נבדל מן העני, ותשומת הלב מופנית ללימוד, לתפילה ולהתנהגות, ולא למראה החיצוני.
הרצינות והענווה. בעולמו של התלמוד, השחור הוא צבע של הצנעת עצמו. רבי אלעאי מלמד שמי שרואה שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירים אותו, "וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים", כלומר ישפיל את עצמו ויתעצב, כדי לשבור את הדחף שלו (חגיגה טז, א; קידושין מ, א). ורבי ינאי ביקש מבניו: "אַל תִּקְבְּרוּנִי לֹא בְּכֵלִים לְבָנִים וְלֹא בְּכֵלִים שְׁחוֹרִים", משום שלא ידע אם ייחשב בין הצדיקים או בין האחרים (שבת קיד, א). מקורות אלה אינם יוצרים שום חובה, אבל הם מראים שלצבעים תמיד הייתה משמעות בעיני חז"ל.
ההיסטוריה האירופית. זה כנראה ההסבר הפשוט ביותר. במאות ה-18 וה-19 היה השחור באירופה צבעו של הלבוש החגיגי והמכובד: לבושם של נכבדים, של שופטים, של אנשי לימוד, ושל אנשי דת מכל הדתות. היהודים היראים אימצו אותו, ואחר כך שמרו עליו גם כשהאופנה סביבם השתנתה: מה שהיה לבושו של כל אדם מכובד הפך, מתוך נאמנות, ללבושו של היהודי המסורתי.
הסבר נפוץ: אבל על המקדש. שומעים לפעמים שיהודים לובשים שחור כאות אבל על בית המקדש בירושלים, שחרב בשנת 70 לספירה. הרעיון יפה, וזכר המקדש אכן ניכר במנהגים יהודיים רבים, אבל הוא אינו המקור ההיסטורי של הלבוש. יש להציג אותו כפרשנות, ולא כטעם הרשמי.
למה חולצה לבנה?
הלבן, בניגוד לשחור, הוא במסורת היהודית צבע הטהרה והכפרה: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ" (ישעיהו א, יח). ביום הכיפורים הסיר הכהן הגדול את בגדי הזהב שלו ונכנס לקודש הקודשים לבוש בגדי פשתן לבנים (ויקרא טז, ד). לכן גברים רבים לובשים ביום הכיפורים קיטל, גלימה לבנה, ולכן נוהגים רבים להתלבש בלבן ביום זה (ראו את המאמר על יום הכיפורים).
בקבלה, הלבן קשור למידת החסד, טובו של ה', ולשבת; בכמה קהילות בירושלים ואצל מקובלים אחדים לובשים לבן ביום הקדוש. ובפשטות, החולצה הלבנה היא מאז המאה ה-19 החולצה החגיגית בה"א הידיעה, חולצת השבת והחג. יחד עם החליפה הכהה היא יוצרת לבוש נקי, מסודר ונטול קישוטים.
מתחת לחולצה לובשים רוב הגברים האלה טלית קטן, בגד קטן עם פתילים בכנפותיו, שחוטיו בולטים לעתים קרובות במותניים: אלה הציציות, שהן, בניגוד לצבעים, מצווה של ממש מן התורה (במדבר טו, לז-מא).
הכובע: "כיסוי ראש שני" לתפילה
גברים שומרי מצוות מכסים את ראשם תמיד, בדרך כלל בכיפה: זהו מנהג עתיק, המבטא יראת שמיים (ראו את המאמר על הכיפה). אבל למה להוסיף מעליה כובע?
הטעם העיקרי בא מהלכות תפילה. הנביא עמוס אומר: "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלוֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (עמוס ד, יב). התלמוד לומד מכאן שיש לבוא לתפילה בלבוש מסודר, ומספר על חכמים שהיו לובשים לתפילה בגד נאה או נעליים נאות (שבת י, א). וכך השולחן ערוך מורה לחגור חגורה בשעת התפילה, כדי להפריד בין הלב לבין החלק התחתון של הגוף (אורח חיים צא, ב), ושלא לעמוד בתפילה "בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה וְלֹא בְּרַגְלַיִם מְגֻלִּים", במקום שבו אין עומדים כך לפני הגדולים (אורח חיים צא, ה).
בתחילת המאה ה-20 כותב הרב ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים) בפירושו משנה ברורה: "וּבִזְמַנֵּנוּ צָרִיךְ לָשִׂים בְּעֵת הַתְּפִלָּה כּוֹבַע בְּרֹאשׁוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוֹלֵךְ בָּרְחוֹב, וְלֹא בַּכּוֹבַע הַקָּטָן שֶׁתַּחַת הַכּוֹבַע, כִּי אֵין דֶּרֶךְ לַעֲמֹד כֵּן לִפְנֵי אֲנָשִׁים חֲשׁוּבִים" (משנה ברורה צא, יב). ההיגיון ברור: בימיו שום אדם מכובד לא היה מתייצב לפני שר או נכבד בכיפה בלבד. ממילא אין מתייצבים כך לפני מלך מלכי המלכים.
אם כן, הכובע אינו חפץ קדוש כשלעצמו. הוא ביטוי של כלל רחב יותר: לבוש התפילה הולך אחר כללי הכבוד של החברה. יש פוסקים המסיקים מכך שבמקום שבו איש כבר אינו חובש כובע כדי לכבד מישהו, החובה פחות חמורה; אחרים מקפידים על המנהג בכל מצב. בקהילות רבות הפך הכובע לסימן שבחור הגיע לבגרות או שנשא אישה. לגבי ההנהגה האישית, כל אחד ינהג לפי מנהג קהילתו ודעת רבו.
כובע אינו סתם כובע
לעין המתבוננת, הכובע מספר הרבה. בישיבות הליטאיות (ישיבות התלמוד שמסורתן מליטא) חובשים כובע לבד שחור בעל שוליים בינוניים, לעתים קרובות של מותג איטלקי. חסידי חב"ד חובשים כובע לבד עם קפל באמצע. לקבוצות חסידיות אחרות יש כובעים עגולים יותר, רחבי שוליים, או כובעי קטיפה. בשבת ובחגים חובשים חסידים נשואים רבים שטריימל, כובע עגול גדול מוקף פרווה שמוצאו בפולין ובגליציה, או ספודיק, גבוה וצר יותר, שמקורו במרכז פולין. ההבדלים האלה נושאים את זכרה של קהילה, של רבי, של עיר באירופה שלרוב כבר איננה.
הבגדים החסידיים: זיכרון מן המאה ה-18
החסידות היא תנועת התחדשות רוחנית שקמה במאה ה-18 בפודוליה (באוקראינה של היום) סביב רבי ישראל בעל שם טוב. חסידיה שמרו במידה רבה על בגדי התקופה והאזור שבהם נולדה התנועה, ובמיוחד על לבוש שלבשו אז במזרח אירופה אנשים בעלי מעמד.
- המעיל הארוך, הנקרא קפוטה או בקיטשה: שחור ביום חול, ולעתים קרובות ממשי או מסאטן בשבת. אורכו עונה גם על דרישת הצניעות שתיאר הרמב"ם.
- הגארטל, חגורת בד שחורה הנקשרת מעל המעיל לתפילה. הוא מקיים את דין השולחן ערוך בעניין החגורה (אורח חיים צא, ב), והחסידים רואים בו סמל להפרדה בין הלב ובין היצרים.
- השטריימל בשבת. מסורת עממית מספרת שגזירה ביקשה לבזות את היהודים ולחייב אותם לשים זנבות של בעלי חיים על ראשם, והם הפכו אותם לכתר של שבת. זוהי אגדה שקשה לאמת; סביר יותר שהכובע הזה בא פשוט מן האופנה המקומית של פעם.
- הגרביים הלבנות והמכנסיים הקצרים שלובשות קבוצות אחדות בשבת, או המעיל המפוספס בזהב של כמה קהילות בירושלים.
כך שומרת כל קבוצה על פרט שקושר אותה לשורשיה. לקהילות הספרדיות, לעומת זאת, לא היה לבוש שחור מסורתי (ראו בשאלות הנפוצות בהמשך).
קצת היסטוריה: מלבוש כפוי ללבוש נבחר
ההיסטוריה של הלבוש היהודי היא גם היסטוריה כואבת. במשך מאות שנים היו אלה לרוב אחרים שחייבו את היהודים להיבדל. בשנת 1215 כפתה ועידת לטראן הרביעית על היהודים והמוסלמים בעולם הנוצרי לבוש מבדיל; מכאן נולדו, לפי הארצות, הטלאי העגול (עיגול בד צהוב או אדום שנתפר על הבגד) או הכובע היהודי המחודד, ה"יודנהוט". בארצות האסלאם חייבו הכללים שהוטלו על בני החסות (הד'ימים), הלא-מוסלמים שזכו להגנה אך היו כפופים לשלטון המוסלמי, את היהודים פעמים רבות ללבוש צבעים כהים; במרוקו, למשל, נכפה עליהם השחור במשך זמן רב.
בעת החדשה המגמה מתהפכת: עכשיו המדינות הן שמבקשות להעלים את הלבוש היהודי. באימפריה הרוסית, בימי הצאר ניקולאי הראשון, שורה של צעדים שננקטו בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19 הטילה מס על הלבוש היהודי המסורתי ואחר כך אסרה אותו, ואפילו את הפאות. בעיני יהודים יראים רבים, שמירה על המעיל הארוך הפכה אז למעשה של נאמנות, ברוח דברי התלמוד על "שרוך הנעל".
במאה ה-20 אימצו הישיבות הגדולות של ליטא את החליפה העירונית הכהה ואת כובע הלבד, שהיו אז הלבוש הרגיל של אדם רציני. אחרי השואה, הניצולים שבנו מחדש את עולם התורה בישראל, בארצות הברית ובאירופה שמרו על הלבוש הזה כקשר לעולם שחרב. כך הפך השחור-לבן, בעיני הציבור הרחב, לדמותו המובהקת של היהודי הדתי, אף שבקנה המידה של ההיסטוריה היהודית הוא חדש למדי.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי לא הקדיש שיעור ללבוש השחור-לבן, אבל כמה מתורותיו מאירות את שאלת הלבוש והזהות.
הבגד, המסתיר והחושף
בשיעורו הראשון על פרקי אבות מעיר הרב שהאדם לא נברא מלכתחילה בבגד. הבגד, הוא אומר, הוא "מסכה על המהות", דבר מלאכותי שהסתיר את האור הראשוני. הוא מזכיר שבעברית המילה "בֶּגֶד" חולקת את שורשה עם "בָּגַד", כלומר בגידה: הבגד עלול להפוך לבגידה במה שאנו, לסוג של צביעות. הלבוש האמיתי, לעומת זאת, צריך להלום את מידתו של האדם. הוא מביא כדוגמה את אבנטו של הכוהן, שהקיף את חזהו בגובה הלב: גבול שאדם מציב לעצמו כדי לא לתת דרור לכל נטיותיו בלי מידה ובלי ריסון. זהו מפתח להבנת לבושו הפשוט של היהודי הירא: יש לו משמעות רק אם הוא מבטא פנימיות, ולא אם הוא בא במקומה.
לשמור על השם והלשון, בלי לקפוא במקום
בשיעורו על פרשת שמות, "לקרוא בשם: משמעות השמות", מביא הרב את הדברים שלפיהם במצרים בני ישראל לא שינו את שמם ואת לשונם: הם שמרו על זהותם העצמית ועל כוח התקשורת שלהם. אבל הוא מוסיף מיד שאלה שעלו ממצרים כבר לא היו בדיוק אלה שירדו אליה. הדורות מתקדמים, הוא מסביר, לא בהתכנסות במה שאנו כדי להישאר בכל מחיר במצב ההתחלתי, אלא בנתינת חיים, ופירוש הדבר להשתנות.
הלבוש אינו צריך להפוך לגבול
בשיחה בסוף שיעור על "אשת חיל" מספר משלי, הדיון נסב על זרמים ביהדות שאינם סובלים זה את זה. הרב מצר שם על חוסר הפתיחות של מי שחושבים שהדרך הטובה ביותר לשמור על ההלכה היא "לא לוותר כמלוא הנימה על הטקסט, ולא רק על הטקסט, אלא אפילו על הלבוש". אפשר ללמוד מכך, בלי לראות בזה דחייה של הלבוש המסורתי, אזהרה: הלבוש נועד לשרת את הזהות, ולא לשפוט את מי שמתלבשים אחרת.
תפיסות שגויות שכדאי לתקן
"כל היהודים מתלבשים בשחור." לא. הרוב הגדול של היהודים, כולל רבים מן המדקדקים במצוות, מתלבשים כמו בני דורם, בלבוש צנוע ובכיפה. השחור-לבן מאפיין בעיקר את העולם החרדי, החסידי או הליטאי.
"זו מצווה מן התורה." לא. זה מנהג. התורה דורשת צניעות, כבוד והימנעות מחיקוי פולחנים זרים; היא אינה קובעת שום צבע.
"זה סימן של אבל." לא במקורו. השחור היה צבע הלבוש החגיגי באירופה; הקשר לאבל על המקדש הוא פרשנות מאוחרת.
"גם הנשים מתלבשות בשחור." לא בהכרח. הנשים בקהילות האלה שומרות על כללי צניעות (שרוולים, אורך החצאית, כיסוי שיער לאחר הנישואים), אבל הן לובשות צבעים מגוונים, לרוב מאופקים.
"אלה מדים שנכפו עליהם." בעיני הלובשים אותו, הלבוש הזה הוא ברוב המקרים בחירה ומקור גאווה: גאווה על השתייכות לשרשרת המסורה, ועל כך שהם מראים, אפילו ברחוב, שהם יהודים.
שאלות נפוצות על הבגדים השחורים של היהודים
מה ההבדל בין יהודי חסידי ליהודי ליטאי?
שניהם לובשים לעתים קרובות שחור-לבן, אבל הפרטים שונים. החסיד לובש בדרך כלל מעיל ארוך, גארטל לתפילה, ושטריימל או ספודיק בשבת אם הוא נשוי. היהודי ה"ליטאי" (בן מסורת הישיבות של ליטא) לובש בדרך כלל חליפה עירונית עם מקטורן קצר וכובע לבד. החסידות שמה את הדגש על ההתלהבות ועל הקשר לרבי; העולם הליטאי, על לימוד מעמיק של התלמוד.
למה חובשים כובע מעל הכיפה?
כי לפי המשנה ברורה (צא, יב) מתפללים בלבוש שבו היו מתייצבים לפני אדם חשוב, ופעם פירוש הדבר היה כובע. יש שחובשים אותו רק בתפילה, ויש שחובשים אותו כל היום.
למה יש שחובשים כובע פרווה?
זה השטריימל (או הספודיק), שחובשים בעיקר חסידים נשואים בשבת ובימים טובים. מקורו באופנה של מזרח אירופה במאות הקודמות, ובעיני החובשים אותו הוא הפך לכתר השמור ליום הקדוש.
האם גם יהודים ספרדים מתלבשים בשחור?
במסורת, לא: יהודי צפון אפריקה, המזרח והאימפריה העות'מאנית לבשו את בגדי האזור שלהם, ורבניהם לבשו גלימות וחבשו טורבנים או תרבושים. כיום תלמידי ישיבות ורבנים ספרדים רבים אימצו את החליפה השחורה ואת הכובע של הישיבות הליטאיות, ואחרים שומרים על לבוש עירוני רגיל עם כיפה. שני המנהגים ראויים לכבוד.
האם יהודי שאינו מתלבש בשחור דתי פחות?
לא. את הדתיות מודדים בקיום המצוות, ביחס לזולת ובלימוד, ולא בצבעה של חליפה. רבנים גדולים רבים, במיוחד ספרדים או בארץ ישראל, מעולם לא לבשו את הלבוש הזה.
להעמקה
החליפה השחורה והחולצה הלבנה אינן הלכה למשה מסיני וגם לא סתם פולקלור. הן דרך שנולדה בהיסטוריה לקיים שלוש דרישות עתיקות מאוד: להישאר נאמן לעצמך בין העמים, להתלבש בצניעות, ולעמוד לפני ה' בכבוד. הבגד אינו עושה את היהודי; אבל הוא יכול להזכיר ללובשו מי הוא רוצה להיות.
- למה יהודים חובשים כיפה?
- מה הם הציציות שיהודים לובשים?
- למה יש יהודים שמגדלים פאות וזקן?
- למה נשים יהודיות נשואות מכסות את שערן?
- פרקי אבות, חלק א: מבוא
- שמות: לקרוא בשם, משמעות השמות
- יום הכיפורים: משמעותו של יום הכפרה
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- בראשית ג, כא (כתנות העור)
- שמות כח, ב (בגדי הכוהנים, "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת")
- ויקרא טז, ד (הכהן הגדול בבגדי פשתן לבנים ביום הכיפורים)
- ויקרא יח, ג ("וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ")
- במדבר טו, לז-מא (הציציות)
- ישעיהו א, יח; ישעיהו נח, יג
- עמוס ד, יב ("הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלוֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל")
- מיכה ו, ח
- תלמוד בבלי, שבת י, א (הלבוש לתפילה)
- תלמוד בבלי, שבת קיג, א (בגדי שבת; רבי יוחנן, "מכבדותי")
- תלמוד בבלי, שבת קיד, א (הרבב על בגד תלמיד החכם; רבי ינאי)
- תלמוד בבלי, בבא קמא צא, ב
- תלמוד בבלי, חגיגה טז, א; קידושין מ, א (רבי אלעאי, "וילבש שחורים")
- תלמוד בבלי, סנהדרין עד, א-ב, ורש"י שם ("אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא")
- מדרש ויקרא רבה לב, ה; מכילתא דרבי ישמעאל על שמות יב, ו (השם והלשון במצרים)
- מדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) על שמות ו, ו (הנוסח המזכיר את הלבוש); החתם סופר (הפצת הנוסח)
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודה זרה יא, א
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות ה, ט
- שולחן ערוך, יורה דעה קעח, א, ורמ"א שם (בשם המהרי"ק)
- שולחן ערוך, אורח חיים צא, ב (החגורה בשעת התפילה) וצא, ה (הלבוש לפני אנשים חשובים)
- שולחן ערוך, אורח חיים רסב, ב (בגדים נאים לשבת)
- משנה ברורה צא, יב (הכובע בשעת התפילה)
- ועידת לטראן הרביעית (1215), קנון 68 (לבוש מבדיל שנכפה על היהודים)
- חקיקת האימפריה הרוסית בימי ניקולאי הראשון (שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19) בעניין הלבוש היהודי
- הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות, חלק א
- הרב רפאל בניזרי, לקרוא בשם: משמעות השמות
- הרב רפאל בניזרי, אשת חיל, חלק א
מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.