באתר יהודי, בסידור תפילה או בהודעה מחבר שומר מצוות, אולי קראתם "ה'", "השם" או "D.ieu" במקום שבו ציפיתם למילה פשוטה. במקומות אחרים נתקלתם ב־"YHWH", ב־"l’Éternel" ("הנצחי", כינוי ה' בתרגומי המקרא לצרפתית), ב־"אד-ני" או ב־"אלוקים". האם מדובר בכמה אלים, ומדוע כל כך הרבה זהירות סביב שם? הנה תשובה מלאה: התורה, התלמוד, הפוסקים, ההיסטוריה ומשמעותו של הכבוד הזה.
בקצרה: היהדות מאמינה באל אחד, אך התנ"ך מכנה אותו בכמה שמות, וכל אחד מהם מבטא דרך שבה הוא מתגלה בעולם. הקדוש שבהם הוא השם בן ארבע האותיות, יו"ד־ה"א־וא"ו־ה"א, המכונה "שם הוי"ה" או "שם המפורש"; מאז ימי קדם אין היהודים הוגים אותו לעולם כפי שהוא כתוב: בתפילה קוראים אותו "אד-ני" (תלמוד, פסחים נ ע"א), ובשיחה אומרים "השם". התורה אוסרת למחוק את שם ה' (דברים יב, ג-ד) ולשאת אותו לשווא (שמות כ, ז). מכאן נולד המנהג לכתוב בצרפתית "D.ieu" או "D’", מתוך כבוד. ולבסוף, "l’Éternel" ("הנצחי") הוא התרגום הצרפתי המסורתי של שם הוי"ה.
אל אחד, שמות רבים
ריבוי השמות אינו פוגע לעולם באחדות. הפסוק המרכזי של האמונה היהודית, קריאת שמע, מכריז על כך: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). והנביא מבשר: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט).
אם כן, מדוע שמות רבים? משום שבעברית שם אינו תווית, אלא ביטוי לאופן מסוים שבו נוצר קשר. הרמב"ם מסביר שכל שמותיו של הקב"ה במקרא נגזרים ממעשיו, מן הדרך שבה הוא פועל בעולם. רק שם אחד יוצא מן הכלל, שם הוי"ה, שאינו מתאר שום פעולה אלא מציין את הקב"ה עצמו, במהותו; ולכן הוא נקרא "שם המפורש", כלומר השם המובחן והמיוחד (מורה נבוכים א, סא).
התלמוד מונה את השמות שיש בהם קדושה עצמית ואסור למחוק אותם לעולם (שבועות לה ע"א). הרמב"ם מונה שבעה (משנה תורה, הלכות יסודי התורה ו, ב):
- שם הוי"ה, הנכתב יו"ד־ה"א־וא"ו־ה"א;
- שם אדנות, הנכתב אל"ף־דל"ת־נו"ן־יו"ד;
- א-ל;
- אלו-ה;
- אלוקים (עם צורות הקניין שלו, כמו "אלוקַי");
- ש-די;
- צב-אות.
השולחן ערוך, ספר ההלכה היהודית, מביא רשימה זו ומוסיף שיש מי שמונים בה גם "אהי-ה אשר אהי-ה", השם שנגלה למשה ליד הסנה הבוער (יורה דעה רעו, ט). שאר הכינויים, כמו "הרחום", "החנון", "הגדול", הם תארים: נוהגים בהם בכבוד, אך אין בהם אותה קדושה (רמב"ם, הלכות יסודי התורה ו, ה).
שם הוי"ה: השם שאין הוגים אותו
השם בן ארבע האותיות מופיע יותר משישת אלפים פעמים בתנ"ך. זהו שמו הפרטי של הקב"ה, שם הברית עם ישראל. אותיותיו מזכירות את הפועל "להיות" בעברית ("היה", "הווה", "יהיה"). לכן השולחן ערוך מורה, כשפוגשים אותו בתפילה, לכוון לשני רעיונות: "יכוון פירוש קריאתו באדנות, שהוא אדון הכול, ויכוון גם כן בכתיבתו ביו"ד ה"א, שהיה והווה ויהיה" (אורח חיים ה, א). הקב"ה נמצא מעבר לזמן: הוא מקור כל המציאות.
איך קוראים אותו?
התלמוד אומר זאת במפורש: "לא כשאני נכתב אני נקרא: נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת" (פסחים נ ע"א), כלומר כותבים את שם הוי"ה אך הוגים "אד-ני", "אדוני". בספרים המודפסים הוא נושא לרוב את הניקוד של שם אדנות, כדי להדריך את הקורא.
כשהקב"ה מגלה את שמו למשה, הוא אומר: "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם" (שמות ג, טו). המילה "לעולם" כתובה שם בלי האות וי"ו, ולכן אפשר לקרוא אותה "לְעַלֵּם", כלומר להסתיר: "לעלם כתיב". השם צריך להישאר נסתר (פסחים נ ע"א; קידושין עא ע"א).
הגייה השמורה למקדש
בימי בית המקדש בירושלים עוד היו הוגים את שם הוי"ה, בנסיבות מוגדרות. הכוהנים השתמשו בו בשעה שבירכו את העם: "במקדש אומר את השם ככתבו, ובמדינה בכינויו" (משנה סוטה ז, ו; תלמוד, סוטה לח ע"א). ופעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, היה הכוהן הגדול הוגה אותו במהלך עבודת הכפרה. המשנה מתארת את הרגע הזה: "וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה, כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים אֶת הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹהֵן גָּדוֹל, הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, וְאוֹמְרִים: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" (משנה יומא ו, ב). זהו המשפט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שאומרים בכל יום אחרי הפסוק הראשון של קריאת שמע.
התלמוד מספר שכבר לאחר מותו של שמעון הצדיק, כוהן גדול בימי הבית השני, חדלו הכוהנים לברך בשם (יומא לט ע"ב). מסירת הגייתו נעשתה צנועה יותר ויותר: החכמים מסרו אותה לתלמידיהם רק פעם אחת בשבע שנים (קידושין עא ע"א). לאחר חורבן הבית, בשנת 70 לספירה, לא נותר מקום שבו אפשר לומר אותו; הגייתו המדויקת אינה ידועה עוד בוודאות, והמסורת אינה מבקשת לשחזר אותה.
המשנה חמורה: אבא שאול מונה בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא את "הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו" (משנה סנהדרין י, א).
אלוקים, ש-די, אהי-ה: השמות האחרים ומשמעותם
אלוקים: הדין והטבע
שמו הראשון של הקב"ה בתורה אינו שם הוי"ה אלא אלוקים: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א). השולחן ערוך מורה, באמירתו, לכוון "שהוא תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם" (אורח חיים ה, א). ואכן, אותה מילה משמשת גם לציון שופטים (שמות כב, ז-ח).
המדרש קובע כלל שנעשה קלאסי: "כל מקום שנאמר ה', זו מידת רחמים; כל מקום שנאמר אלוקים, זו מידת הדין" (בראשית רבה לג, ג). רש"י מיישם זאת על הפסוק הראשון בתורה: הכתוב אומר "ברא אלוקים" משום שבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, ושיתף בו מידת הרחמים, ולכן הסיפור שאחריו מדבר על "ה' אלוקים" (רש"י על בראשית א, א; בראשית ב, ד).
מחוץ לתפילה וללימוד, יהודים רבים אומרים "אלוקים" במקום לבטא את השם כצורתו, ו"קל" במקום "א-ל", כדי שלא להוציא את השם הקדוש לבטלה.
ש-די: "שאמר לעולמו די"
השם ש-די, הנלווה לעיתים קרובות לשם א-ל ("א-ל ש-די"), הוא השם שבו נגלה הקב"ה לאבות: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁ-דָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג). התלמוד קורא את השם הזה כ"שֶׁ־דַּי", "שמספיק": "אני הוא שאמרתי לעולם די" (חגיגה יב ע"א). הקב"ה הציב גבול להתפשטות הבריאה.
זה השם שרואים על המזוזות, הקלפים הקטנים הנקבעים בפתחי בתים יהודיים: כותבים ש-די על גב הקלף (שולחן ערוך, יורה דעה רפח, טו), ולעיתים קרובות מופיע השם הזה, או האות הראשונה שלו, השי"ן, על בית המזוזה. יש הקוראים בו גם את ראשי התיבות של "שומר דלתות ישראל".
אהי-ה אשר אהי-ה: "אהיה מה שאהיה"
ליד הסנה הבוער משה שואל: אם ישאלו אותי בני ישראל מה שמך, מה אומר להם? הקב"ה עונה: "אֶהְיֶ-ה אֲשֶׁר אֶהְיֶ-ה", שתורגם לא פעם "אני הוא אשר אני", אך פירושו המילולי "אהיה מה שאהיה" (שמות ג, יג-יד). התלמוד מסביר: "אני הייתי עמם בשעבוד זה, ואני אהיה עמם בשעבוד מלכויות" (ברכות ט ע"ב). אין זו הגדרה אלא הבטחה של נוכחות.
צב-אות, המקום, שלום
צב-אות (כמו בצירוף "ה' צב-אות") מציין את הקב"ה כאדון כל צבאות השמים והארץ. כינויים אחרים נוספו בלשון חז"ל. "המקום": לפי המדרש, הקב"ה "הוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה סח, ט). "הקדוש ברוך הוא" הוא הביטוי השכיח ביותר בתלמוד. "ריבונו של עולם" הוא הכינוי של התפילה האישית. ואפילו "שלום" הוא משמותיו של הקב"ה, על פי הפסוק שבו גדעון קורא למזבח שבנה "ה' שָׁלוֹם" (שופטים ו, כד); לכן התלמוד אוסר לברך אדם ב"שלום" במקום שאינו נקי כמו בית המרחץ (שבת י ע"ב).
למה אומרים "השם"?
בשיחה, יהודים שומרי מצוות אינם אומרים "אד-ני", השמור לתפילה ולקריאת התורה, אלא "השם". "ברוך השם" הוא המקבילה ל"תודה לא-ל". "בעזרת השם" מלווה כל תוכנית. "אם ירצה השם" נאמר כשמדברים על העתיד.
הביטוי בא מן התורה עצמה. בפרשת המקלל, הכתוב אינו חוזר על השם האלוקי שבו חירף, אלא אומר רק: "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם" (ויקרא כד, יא). ומשה מזהיר את העם "לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה, אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים כח, נח).
החכמים השתמשו גם במילה "שמים": "יראת שמים" היא יראת ה'; "לשם שמים" פירושו "בכוונה טהורה, שלא על מנת לקבל פרס": "וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם" (פרקי אבות ב, יב).
לא לשאת את שם ה' לשווא
הדיבר השלישי מעשרת הדברות אומר: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ז). פשוטו של הפסוק עוסק בשבועת שקר ובשבועת שווא, אך החכמים הרחיבו את רוחו.
הרמב"ם כותב שהאיסור חל על כל הזכרה של שם ה' לבטלה, שהרי התורה מצווה "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה". מי שהשם נפלט מפיו בשגגה, צריך מיד לשבח אותו, למשל באמירת "ברוך הוא לעולם ועד", כדי שלא יהיה לבטלה לגמרי (הלכות שבועות יב, יא; וראו תמורה ד ע"א).
התלמוד מחיל את העיקרון הזה על התפילה: "כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום 'לא תשא'" (ברכות לג ע"א). ומן הצד השני, "כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה" (ברכות מ ע"ב). השם אם כן אינו אסור: הוא שמור. אומרים אותו בכוונה בברכה, בתפילה ובקריאת התורה, ולעולם לא כמילת קריאה בעלמא.
לכן יהודים שומרי מצוות נמנעים מקריאות כמו "אלוקים אדירים!" ומקללות. הרב רפאל בניזרי קורא את עשרת הדברות זה מול זה: האיסור לשאת את שם ה' לשווא עומד מול האיסור לגנוב, משום שהחובות כלפי המקום והחובות כלפי האדם אינם ניתנים להפרדה (סוכות: מכיפור אל סוכת השלום).
למה כותבים בצרפתית "D.ieu" או "D’"?
האיסור למחוק את השם
התורה מצווה לנתוץ את המזבחות ולאבד את שמות העבודה הזרה, ומוסיפה מיד: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יב, ג-ד). מכאן למדו החכמים שאסור למחוק או לאבד את שם ה'. הרמב"ם מנסח זאת כך: כל המוחק שם מן השמות הקדושים עובר על לאו מן התורה (הלכות יסודי התורה ו, א-ב), וההלכה מובאת בשולחן ערוך (יורה דעה רעו, ט).
למעשה, דף שכתוב עליו שם ה' בעברית אינו יכול להיזרק לפח. יש להניח אותו בגניזה, מקום שבו מפקידים כתבי קודש, ואחר כך לקבור אותו בכבוד. תשמישי קדושה וכתבי קודש שאינם בשימוש עוד נגנזים ונשמרים (מגילה כו ע"ב). לכן יש בבתי הכנסת ארגזים שבהם מניחים סידורים ישנים ודפים בלויים.
תקדים היסטורי: ג' בתשרי
תחת שלטון היוונים, במאה השנייה לפני הספירה, נאסר על היהודים להזכיר שם שמים. כשגברה ידה של מלכות החשמונאים, החליטו, כתגובה, להזכיר את שם ה' אפילו בשטרות ובשטרי חוב. אך משנפרע החוב, היו השטרות האלה מושלכים לאשפה יחד עם השם האלוקי: לכן ביטלו החכמים את המנהג, והיום שבו עשו זאת, ג' בתשרי, נקבע כיום טוב (ראש השנה יח ע"ב, בשם מגילת תענית). מוטב שלא לכתוב את השם מאשר להפקיר אותו לביזיון.
ומה בצרפתית?
האם המילה הצרפתית שמציינת את הקב"ה קדושה כמו השמות העבריים? פוסקים רבים סבורים שלא: רק השמות העבריים שנמנו לעיל נכללים, במובן המדויק, באיסור המחיקה. אחרים זהירים יותר, וכולם מסכימים על רוח ההלכה: שם שמציין את הקב"ה ראוי לכבוד.
מכאן נולד המנהג, הנפוץ מאוד בקרב יהודים דוברי צרפתית, לכתוב "D.ieu", "D’" או "D-ieu", כמו שדוברי אנגלית כותבים "G-d". המילה נשארת קריאה, אך אין זה עוד השם במלואו. זוהי מחווה צנועה של יראת כבוד.
באתר Pensées Juives אנו כותבים בצרפתית "D’" או "Hachem" בגוף הטקסט, ו־"l’Éternel" בציטוטי פסוקים.
"l’Éternel", "Jéhovah", "Yahvé": תולדות התרגומים
משם הוי"ה אל "l’Éternel"
יהודי אלכסנדריה שתרגמו את התורה ליוונית במאה השלישית לפני הספירה (תרגום השבעים) תרגמו אותו "Kyrios", "האדון", כפי שקראו "אד-ני". הלטינית אומרת "Dominus", ותרגומי מקרא צרפתיים רבים "le Seigneur" ("האדון").
אחרים ביקשו להעביר את רעיון הנצחיות הטמון בשם. בצרפתית מופיע "l’Éternel" ("הנצחי") כבר בתרגום המקרא של אוליבטן (Olivétan), בשנת 1535. משה מנדלסון, במאה ה־18, כתב בגרמנית "der Ewige", "הנצחי". ותרגום המקרא של הרבנות הצרפתית, בעריכת הרב הראשי צדוק כהן (Zadoc Kahn) בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, קיבע את השימוש הזה בקרב יהודים דוברי צרפתית, וכך גם ברוב הסידורים הדו־לשוניים.
למה לא "Jéhovah"?
הצורה "Jéhovah" היא טעות קריאה. בכתבי היד העבריים נשא שם הוי"ה את הניקוד של המילה "אדני", כדי להורות לקורא מה עליו להגות. קוראים נוצרים בימי הביניים ובתקופת הרנסנס, שלא הכירו את המנהג הזה, צירפו את עיצורי השם לתנועות של "אדני", וקיבלו "Iehoua", שהופץ בתחילת המאה ה־16. מילה זו לא הייתה קיימת מעולם במסורת היהודית.
ומה עם "Yahvé"?
"Yahvé" (או Yahweh) הוא שחזור שהציעו חוקרים מודרניים, על סמך רמזים לשוניים ותעתיקים עתיקים. הוא נשאר בגדר השערה. מבחינת המסורת היהודית, הגיית השם אבדה מתוך בחירה: לשחזר אותה ולומר אותה בקול הוא בדיוק מה שהמשנה ביקשה למנוע. לכן יהודים אינם אומרים "Yahvé". חוקרים המבקשים להישאר ניטרליים כותבים פשוט "YHWH".
מה אומרת הארכאולוגיה
מצבת מישע, מלך מואב, שנחקקה בסביבות שנת 840 לפני הספירה ונשמרת במוזיאון הלובר, מזכירה את "כלי" שם הוי"ה שנלקחו מישראל. שתי קמיעות כסף זעירות שהתגלו בשנת 1979 בכתף הינום שבירושלים, ומתוארכות לסוף ימי הבית הראשון, נושאות נוסח של ברכת כוהנים עם השם האלוקי. ובכמה ממגילות ים המלח, שהועתקו בכתב העברי המרובע, כתבו הסופרים את שם הוי"ה בכתב העברי הקדום, כאילו כדי להבדיל אותו משאר הטקסט. הכבוד הזה עתיק יומין אפוא.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
לקרוא בשם פירושו להוציא לאור
בשיעורו "שמות: לקרוא בשם — משמעותם של השמות", הרב מזכיר שהתפקיד הראשון שהופקד בידי האדם היה לקרוא שמות. השם אינו תווית נוחה: הוא מבטא את מהותו של יצור. ואין מחפשים רק את זהותו של העולם, אלא את זהותו של הקב"ה, שמציאותו נסתרת בעולם, כמו בלילה, ויש להוציאה לאור. בדור אנוש התחילו לקרוא לו בשם, אך השם הזה נשאר מעורפל כל כך עד שהוליד את עבודת האלילים; ואז בא אברהם, ש"קרא בשם ה'", כלומר הכריז עליו ברחבי העולם. הרב מציין גם שהשם "משה", כשקוראים אותו מן הסוף להתחלה, נותן "השם".
אלוקים ושם הוי"ה: הדין והאהבה
בשיעור "נח: בעקבות מידת אלוקים", הרב מסביר שנח, אדם שהיה נעים לכול, נשאר במדרגת "אלוקים", מידת הדין ולא מידת החסד: הכתוב אומר "אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט). שם הוי"ה מופיע רק אחר כך, כשהקב"ה מתחייב שלא להביא עוד מבול (בראשית ח, כא).
בשיעור "סוכות: מכיפור אל סוכת השלום", הוא מוסיף שהשם אלוקים מופיע שלושים ושתיים פעמים בסיפור הבריאה, כמניין המילה "לב". זהו שמם של חוקי הטבע, של הסיבה והתוצאה, המובילים אל המוות; שם הוי"ה הוא שם האהבה. לכן יום הכיפורים מסתיים ב"ה' הוּא הָאֱלֹקִים" (מלכים א יח, לט): להעביר את מה ששייך לטבע אל תחום האהבה, שרק היא מסוגלת לגבור על הדין ועל המוות. והרב מביא את לשון התפילה "אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד", ומוסיף: "אבל גם עמך הוא אחד".
א-ל ש-די, השם שעל פתחינו
בשיעור "וארא: למה הסבל?", הרב מפרש את הפסוק "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁ-דָּי" (שמות ו, ג). לאבות הייתה אמונה של דבקות, שלא שאלה שאלות; ובכל זאת האידיאל נשאר הידיעה. אבל לידיעה הזאת יש גבול מבני: "אל שאתה שולט בו בידיעתך, אינו עוד אל". והשם שאנו קובעים על פתחינו, במזוזה, אינו שם הוי"ה אלא ש-די, מי שהציב גבולות להתפשטות בריאתו; ואילו הידיעה בשם האחר תהיה פנימית ולא חיצונית.
המשמעות העמוקה: כבוד שמחנך
מדוע תשומת לב רבה כל כך לכמה אותיות? ראשית, משום שהדיבור בורא: הקב"ה ברא את העולם בדיבור (בראשית א, ג), והאדם, שנברא בצלמו, קיבל את הכוח הזה. לנהוג בשמו בקלות דעת פירושו להרגיל את הפה לא לכבד עוד דבר.
שנית, משום שההלכות האלה מחנכות. לעצור קללה, לכתוב "ה'", לא לזרוק דף קדוש: המחוות הקטנות האלה, החוזרות אלפי פעמים, מעצבות רגישות: את ההכרה שיש משהו גדול מאיתנו, שאין משחקים בו. זה בדיוק מה שהתלמוד מכנה "יראת שמים".
ולבסוף, השתיקה סביב שם הוי"ה אומרת משהו על הקב"ה עצמו. היהדות מסרבת לכלוא אותו בדמות, כמו גם במילה רגילה: השם הקדוש ביותר נכתב, אך אינו נאמר; הוא נוכח ונסתר כאחד. התלמוד מבטיח שהדבר ישתנה: "לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד: נקרא ביו"ד ה"א ונכתב ביו"ד ה"א" (פסחים נ ע"א), וביום ההוא, "יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט).
שאלות נפוצות על שמות ה'
מה פירוש "השם"?
"השם" פירושו פשוט "השם", כלומר שמו של הקב"ה, בלי לנקוב בו. זו הדרך שבה יהודים מכנים את הקב"ה בשיחה, כדי שלא להגות את שמותיו הקדושים מחוץ לתפילה.
מה פירוש YHWH?
YHWH הוא התעתיק באותיות לטיניות של שם הוי"ה, יו"ד־ה"א־וא"ו־ה"א, שמו הפרטי של הקב"ה בתנ"ך. יהודים אינם הוגים אותו כפי שהוא כתוב, וקוראים במקומו "אד-ני".
למה יהודים כותבים "D.ieu"?
כדי שלא לכתוב את שם ה' במלואו על גבי חומר שעלול להיזרק. התורה אוסרת למחוק את השם האלוקי (דברים יב, ג-ד); אף שרבנים רבים סבורים שלמילה הצרפתית אין את קדושת השמות העבריים, המנהג השתרש מתוך כבוד.
האם מותר לזרוק דף שכתוב עליו שם ה'?
אם השם כתוב בעברית (אחד משבעת השמות הקדושים), לא: מניחים אותו בגניזה, שבה מקבצים את כתבי הקודש ואחר כך קוברים אותם. בשאר המקרים, למשל טקסט בצרפתית, יש להתייעץ עם רב; רבים מעדיפים מטעמי זהירות שלא לזרוק דפים כאלה עם האשפה הביתית.
מה ההבדל בין "אד-ני" ל"השם"?
"אד-ני", "אדוני", הוא קריאתו של שם הוי"ה: אומרים אותו בתפילה, בברכות ובקריאת התורה. "השם" הוא הכינוי של חיי היום־יום, כשמדברים על הקב"ה שלא בשעת תפילה.
להרחבה
- שמות: לקרוא בשם — משמעותם של השמות
- נח: בעקבות מידת אלוקים
- וארא: למה הסבל?
- סוכות: מכיפור אל סוכת השלום
- מה פירוש "שמע ישראל"?
- עשרת הדברות: נוסח, משמעות ומקומם ביהדות
- מה זו המזוזה שקובעים על הדלתות?
- עברית, לשון הקודש: היסטוריה ומשמעות
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- תורה: בראשית א, א; א, ג; ב, ד; ו, ט; ח, כא — שמות ג, יג-טו; ו, ב-ג; כ, ז; כב, ז-ח — ויקרא כד, י-טז — דברים ו, ד; יב, ג-ד; כח, נח
- נביאים: שופטים ו, כד; מלכים א יח, לט; זכריה יד, ט
- משנה: יומא ו, ב; סוטה ז, ו; סנהדרין י, א; פרקי אבות ב, יב
- תלמוד בבלי: ברכות ט ע"ב, לג ע"א, מ ע"ב; שבת י ע"ב; פסחים נ ע"א; יומא לט ע"ב; ראש השנה יח ע"ב (בשם מגילת תענית); מגילה כו ע"ב; חגיגה יב ע"א; סוטה לח ע"א; קידושין עא ע"א; שבועות לה ע"א; תמורה ד ע"א
- מדרש: בראשית רבה לג, ג ו־סח, ט; רש"י על בראשית א, א
- רמב"ם: מורה נבוכים א, סא; משנה תורה, הלכות יסודי התורה ו, א-ב ו־ו, ה; הלכות שבועות יב, יא
- שולחן ערוך: אורח חיים ה, א; יורה דעה רעו, ט; יורה דעה רפח, טו
- היסטוריה: תרגום המקרא של אוליבטן (1535); תרגום המקרא של הרבנות הצרפתית, בעריכת צדוק כהן; מצבת מישע (בסביבות 840 לפני הספירה, מוזיאון הלובר); קמיעות כתף הינום (התגלו ב־1979, ירושלים)
- הרב רפאל בניזרי, שמות: לקרוא בשם — משמעותם של השמות
- הרב רפאל בניזרי, נח: בעקבות מידת אלוקים
- הרב רפאל בניזרי, וארא: למה הסבל?
- הרב רפאל בניזרי, סוכות: מכיפור אל סוכת השלום
מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.